אבא שלי והאורחת שלא הוזמנה

קוראים לי נעמה ויש לי סוד. אבא שלי מסתיר מפלצת בגוף. לא, הוא לא איש-זאב או ערפד כמו בספרים שאני קוראת. המפלצת שלו דווקא קטנה וערמומית. נראית כמו בן אדם רגיל ועושה קסמים כמו תמיד. אבל היא שם. שומעת אותה לפעמים בלילות כשהוא חושב שכולם ישנים.


זה התחיל לפני שמונה חודשים. קמתי בבוקר שבת והלכתי למטבח. אמא עמדה שם, השיער אסוף ברשלנות, מכינה סנדוויצ'ים.

"איפה אבא?" שאלתי.

"אבא מרגיש לא טוב, נעמי. הוא צריך לנוח היום."

"אבל הבטחנו ללכת לים!"

אמא נאנחה, מהסוג הזה של מבוגרים כשהם מסתירים משהו. "לא היום, מתוקה."

הלכתי לחדר של ההורים. המרפק שלי דחף את הדלת, שנפתחה בחריקה קטנה. אבא שכב מכורבל מתחת לשמיכה, למרות שבחוץ היה כבר חם. פנים שלו היו אפורות, כמו הצבע של ענני גשם.

"אבא?"

הוא פתח עיניים לאט. "בוקר טוב, נעמי-נמי."

"אתה חולה?" שאלתי.

"רק קצת עייף," הוא אמר, אבל ראיתי שהוא משקר. אבא תמיד קם ראשון בשבת, מכין פנקייקים ומספר בדיחות לא מצחיקות עד שאמא מגלגלת עיניים. זה לא היה אבא שאני מכירה.


הימים עברו, ובכל שבת הייתה תירוץ אחר למה אבא לא יכול ללכת לים, או לטייל בפארק, או לרכוב על אופניים כמו פעם. הרגליים כואבות. הגב תפוס. כאב ראש. עייפות. רשימה ארוכה של סיבות.

"מתי אבא יבריא?" שאלתי את אמא אחרי שבועיים.

אמא הסתכלה עלי בעיניים רציניות. "אנחנו הולכים לעוד רופאים לברר."

"איזה מחלה יש לו?"

"עוד לא יודעים בדיוק, נעמי," היא אמרה, וראיתי בעיניים שלה פחד. מבוגרים חושבים שילדים לא מבחינים בדברים כאלה, אבל אנחנו בטח שמבחינים.


בוקר אחד, כשחזרתי מבית ספר, שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח. אבא בכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה קודם, אפילו לא כשסבא נפטר.

"פיברומיאלגיה," הוא אמר, מילה ארוכה ומוזרה שהיה לי קשה לזכור. "זה מה שיש לי. הרופא בטוח."

"לפחות עכשיו יש לזה שם," אמא אמרה. "עכשיו אפשר להתחיל לטפל."

"טיפול, לא ריפוי," אבא אמר בקול שקט. "זאת המחלה שאף פעם לא עוברת."

נשארתי מאחורי הדלת, לא רציתי שיראו אותי. בלעתי את הדמעות. מחלה שאף פעם לא עוברת? כל המחלות עוברות בסוף. אפילו כשהייתה לי דלקת אוזניים נוראית, שכאבה ארבעה ימים, בסוף זה עבר.

באותו לילה חלמתי על אבא רץ ברחוב, ומאחוריו רודפת מפלצת שקוראים לה פיברומיאלגיה. היא הייתה שקופה כמעט, וכשהצלחתי לראות אותה, היא נראתה כמו עננים של אש קטנים ודוקרים, שחודרים לתוך העור.


בהמשך, התקיימה שיחה משפחתית. אבא, אמא, אני, ויובל אחי הקטן. אבא הסביר: יש לו מחלה שגורמת לכאבים בכל הגוף. כאבים שקופים שאי אפשר לראות מבחוץ. לפעמים הוא ירגיש טוב, ולפעמים ממש לא.

"זה מדבק?" שאל יובל, שרק בן חמש.

"לא, אהוב. זה לא מדבק," אבא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניים.

"אז זה כמו סוכרת של סבתא?" שאלתי. "שצריך כדורים כל יום?"

"דומה, אבל לא בדיוק," אמא ענתה. "אבא צריך ללמוד לחיות עם זה בדרך אחרת."

"זה… זה מסוכן?" שאלתי, והקול שלי רעד.

אבא לקח את היד שלי. "לא, נעמי. אני לא הולך למות מזה. אני פשוט הולך להיות… קצת שונה ממה שהייתי."

איכשהו, זה הפחיד יותר.


בשבועות הבאים, הבית השתנה. אבא כבר לא עשה דברים שפעם אהב – כמו לשחק כדורגל איתי בחצר, או לקחת אותי על הכתפיים. המילים "אני לא יכול היום" הפכו להיות חלק משגרת החיים שלנו.

התחלתי לשים לב לדברים קטנים. איך אבא עומד ליד הכיור, ונשען עליו כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. איך הוא תמיד מתיישב כשהוא מדבר בטלפון, אפילו אם השיחה קצרה. איך הוא לוקח את הכדורים שלו, ארבעה או חמישה ביום, ובולע אותם במהירות, כדי שלא נראה.

יום אחד, כשהייתי אצל חברה, היא שאלה למה אבא שלי לא בא לקחת אותי כמו פעם. אמרתי שהוא עסוק בעבודה. שקר קטן שנתפר לי על השפתיים. לא רציתי שידעו שאבא שלי "שונה".


"למה אף אחד לא מדבר על זה?" שאלתי את עצמי אחד בוקר כשהסתכלתי במראה. עשיתי צמה וחשבתי על אבא. הוא תמיד עשה לי צמות לבית ספר, אצבעות שלו זריזות ועדינות, תוצאה של שנים כקוסם. עכשיו הוא אף פעם לא עושה לי צמות. אצבעות שלו כואבות מדי בבקרים.

החלטתי לחקור. הלכתי לספרייה בבית ספר והתחלתי לחפש ספרים על המחלה המוזרה הזאת. לא היו. הספרנית אפילו לא הכירה את השם.

שאלתי את המורה לטבע, והיא אמרה שזאת מחלה נדירה שקשורה למערכת העצבים. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר.

בערב, כשאמא נרדמה על הספה, לקחתי את הטלפון שלה וחיפשתי בגוגל. פיברומיאלגיה. כל כך הרבה מידע, רוב המילים גדולות מדי בשבילי. אבל תמונה אחת נשארה בראש: ציור של גוף אדם עם נקודות אדומות בכל מקום. זאת מפה של כאב. ככה אבא מרגיש, כל הזמן? נקודות אדומות של כאב בכל הגוף?


השינויים הקטנים הפכו לשגרה חדשה. אבא כבר לא צחק בקול רם כמו פעם, חיוך קטן החליף את הצחוק המתגלגל שלו. הוא כבר לא ישב על הרצפה לשחק איתנו, תמיד על כורסה עם כרית מאחורי הגב. ולפעמים, הוא פשוט נעלם ליום שלם בחדר השינה, הדלת סגורה, ואמא אומרת "יום רע" בלחש, כאילו המילים עצמן מדבקות.

בהתחלה, ניסיתי להיכנס לחדר בימים כאלה. אבל אבא תמיד אמר שהוא צריך לנוח, ושאחר כך הוא יבוא לשחק איתי. אבל "אחר כך" אף פעם לא הגיע באותו יום.


יום אחד, אחרי שלא ראיתי את אבא כמעט יומיים (יום רע שהפך לרעוע יותר, אמרה אמא), פתחתי את הדלת של החדר בלי לדפוק.

אבא שכב במיטה, עיניים עצומות, זיפים על הפנים. נראה שונה, כחוש יותר. לידו על השידה היו כדורים, בקבוק מים וממחטות משומשות. הוא הסתובב לאט כשנכנסתי, וניסה לחייך.

"נעמי-נמי," הוא לחש. "אני מצטער."

"על מה?" שאלתי, מתיישבת בקצה המיטה. המילים הבאות עלו לי לגרון בלי שחשבתי. "על שאתה חולה?"

הוא נאנח. "על שאני מפספס דברים חשובים. את גדלה כל כך מהר, ואני… אני מפספס את זה."

"זה בסדר," אמרתי אוטומטית. "אתה צריך לנוח."

הוא הסתכל עלי בעיניים עייפות. "תקשיבי, נעמי. אני רוצה שתדעי משהו חשוב. הכאב הזה… הפיברומיאלגיה הזאת… היא לא אני. היא לא אבא שלך. היא רק אורחת לא רצויה שבאה לגור איתנו."

"מתי היא תלך?" שאלתי.

"היא… כנראה לא תלך," הוא אמר בשקט. "אבל אני לומד לחיות איתה. ואני עדיין אבא שלך. עדיין אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."

משהו בתוכי נשבר. עד אותו רגע, חשבתי שאבא יחזור להיות כמו פעם. פתאום הבנתי שהאבא הישן, זה שהיה לפני פיבי, לא יחזור. צריך להתרגל לאבא החדש. אבא שיהיו לו ימים טובים וימים רעים. אבא שלפעמים פשוט לא יוכל.


באותו לילה, בכיתי מתחת לשמיכה. בכיתי על המשחקים שלא נשחק יותר, על הטיולים שלא נטייל, על הצחוק הגדול שהשתנה. בכיתי על אבא הישן.

בבוקר, החלטתי לעשות רשימה. רשימה של דברים שאני יכולה לעשות כדי לעזור. כתבתי במחברת ורודה:

  1. להיות בשקט כשאבא ישן
  2. לא לבקש שירים אותי על הכתפיים
  3. להביא לו מים כשהוא צריך
  4. לא לכעוס כשהוא אומר "לא יכול"
  5. להזכיר לו לקחת כדורים
  6. לספר לו סיפורים מבית ספר כשהוא במיטה

הרשימה הייתה ארוכה. בסופה כתבתי באותיות גדולות: לאהוב את אבא גם כשהוא שונה.


בשבועות הבאים, הפכתי למומחית של אבא. למדתי לזהות מתי הוא מתחיל להרגיש עייף – העיניים שלו נהיות קצת אטומות, והוא מדבר יותר לאט. למדתי מתי כדאי להציע לו לנוח, לפני שהכאב מתגבר. למדתי איך להכין תה נענע, המשקה היחיד שמרגיע אותו.

יום אחד, כשהיה רק שנינו בבית, אבא הראה לי תרגיל חדש בקלפים. הידיים שלו רעדו קצת, אבל הוא עדיין היה מדהים. הקלפים עפו בין האצבעות שלו כמו בקסם.

"איך אתה עושה את זה כשידיים שלך כואבות?" שאלתי.

"כי קסם חזק יותר מכאב," הוא אמר. "רק לזמן קצר, אבל הוא חזק יותר."

"אתה יכול לעשות קסם שיעלים את פיבי?" שאלתי.

אבא חייך, עצב מעורבב בחיוך. "הלוואי, נעמי-נמי. אבל זה הקסם היחיד שאני לא יכול לעשות."

"אז מה אנחנו עושים?" שאלתי.

"אנחנו חיים," הוא אמר. "אנחנו לומדים. אנחנו משתנים. ובימים הטובים, אנחנו רוקדים."

הוא קם, קצת באיטיות, והושיט לי יד. הפעלנו מוזיקה והתחלנו לרקוד בסלון. הוא לא קפץ או הסתובב כמו פעם, אבל הוא עדיין היה אבא שלי.


עכשיו, שמונה חודשים אחרי, אני יודעת שהחיים שלנו לא יהיו כמו פעם. אבל אני גם יודעת שהם יכולים להיות טובים. שונים, אבל טובים.

יש דברים שלמדתי שילדים אחרים בגילי לא יודעים:

למדתי שלפעמים אנשים סובלים בשקט, ואף אחד לא רואה.
למדתי שאפשר להיות חולה בלי להיראות חולה.
למדתי שכאב יכול לשנות אנשים, אבל לא לקחת את מי שהם באמת.
למדתי שלפעמים לאהוב מישהו זה פשוט להיות שם, בשקט, לידו.

ולמדתי שאבא שלי הוא עדיין הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, אפילו שהגוף שלו חלש. כי צריך המון כוח להילחם במפלצת שקופה כל יום.

אני עדיין מתגעגעת לפעמים לאבא שהיה פעם. הוא חסר לי כשאני רואה אבות אחרים משחקים כדורגל עם הילדים שלהם. הוא חסר לי כשאנחנו מבטלים טיול בגלל יום רע. הוא חסר לי כשאני צריכה לשחק בשקט כי הוא ישן שוב.

אבל אני גם לומדת לאהוב את האבא החדש. האבא שמקשיב יותר. האבא שלימד אותי להכין חביתה לבד כי לפעמים קשה לו לעמוד במטבח. האבא שיודע להעריך את הרגעים הקטנים.

פיבי לא הולכת לשום מקום. היא האורחת שלא הוזמנה אבל כנראה תישאר לתמיד. אבל היא לא תנצח. כי אפילו בימים הקשים ביותר, כשאבא שלי נלחם בכאב ובעייפות, הוא עדיין מוצא אנרגיה לחבק אותי ולומר:

"אני אוהב אותך, נעמי-נמי."

וזה שווה הכל.

אשליה מסוכנת – סיפור קצר ומטריד

## חלק ראשון: המופע הגדול

דניאל לוי, או כפי שהכירו אותו על הבמה – "דני המדהים", עמד מאחורי הקלעים במרכז הבמה המפואר של תיאטרון הבימה בתל אביב. הוא נשם עמוק, מנסה להרגיע את פעימות הלב המואצות שלו. הערב היה אמור להיות שיא הקריירה שלו – מופע חי ששודר בשידור ישיר לכל המדינה, עם כרטיסים שאזלו חודשים מראש.

"שלוש דקות, דני," קראה שרון, עוזרת ההפקה, תוך שהיא מציצה מעבר לווילון השחור.

דני הנהן והעביר את ידו על הז'קט השחור המבריק. בגיל 35, אחרי עשור של הופעות באירועים קטנים, מועדונים, ואפילו חתונות בשכר מינימום, הוא סוף סוף הגיע לליגה הגדולה. מופע הקסמים ואמנות החושים שלו הפך לשם דבר בקרב חובבי הז'אנר בארץ, אבל הערב – הערב היה הרגע שבו העולם הרחב יותר יכיר בכישרון שלו.

"דקה," קראה שרון שוב, והקהל נרגע לאחר מחיאות הכפיים שליוו את מנחה הערב.

דני חייך לעצמו. הוא הכיר כל תרגיל בספר, שיפר וליטש את המופע שלו עד לרמת דיוק כירורגית. אמנות החושים הייתה התמחותו – הוא יכול היה "לקרוא" מחשבות, "לחזות" בחירות של אנשים מהקהל, ולנחש מספרים ומילים שנבחרו באקראי. כמובן, מאחורי כל זה עמדו שנים של לימוד טכניקות קריאת שפת גוף, הסחות דעת והטיות פסיכולוגיות. לא היה שם שום דבר על-טבעי, רק עבודה קשה ומיומנות שנרכשה בדם ויזע. וגם כמה טריקים חכמים, כמובן.

"ועכשיו, קהל נכבד, ברוכים הבאים לעולם שבו הבלתי אפשרי הופך לאפשרי!" הכריז המנחה. "קבלו בבקשה את האשף של המחשבות, האיש שיודע מה אתם חושבים לפני שאתם חושבים את זה – דני המדהים!"

אורות הבמה הוארו, הווילון נפתח, ומחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם. דני צעד קדימה בביטחון מושלם, ידיו מורמות באוויר, חיוך מלא קסם על פניו.

"ערב טוב, תל אביב!" קרא בקול בוטח, והקהל הריע. "הערב אני הולך לקחת אתכם למסע אל תוך המוח האנושי, אל מקומות שמעולם לא ידעתם שקיימים."

הוא התחיל עם כמה תרגילים פשוטים יחסית – ניחוש מספרים, זיהוי צבעים שאנשים חשבו עליהם, ניחוש פרטים אישיים של מתנדבים שעלו לבמה. הקהל היה מרותק, והתפעלות זרמה באוויר.

אז הגיע הזמן לקטע המרכזי של הערב – "הזיכרון המושלם". בקטע זה, דני היה אמור להפגין יכולת לזכור פרטים מדויקים על עשרות אנשים אקראיים מהקהל, כולל שמות, תאריכי לידה, מספרי טלפון, ואפילו חוויות אישיות שהם שיתפו איתו במהלך הערב.

"עכשיו, אני צריך עשרה מתנדבים," אמר דני. ידיים רבות הורמו באוויר. "מצוין, אתה בחולצה הכחולה בשורה החמישית… כן, אתה. ואת, הגברת עם המשקפיים האדומים… ואתה שם, עם הזקן…"

עשרה אנשים נבחרו ועלו לבמה. דני העמיד אותם בשורה והתחיל לדבר עם כל אחד מהם, שואל שאלות שונות ומבקש מהם לספר על עצמם. לקהל זה נראה כמו שיחה רגילה, אבל דני השתמש בטכניקות מנמוניות מתקדמות כדי לזכור את כל הפרטים.

"מצוין," אמר כשסיים לדבר עם המתנדב האחרון. "עכשיו, כולכם יכולים לחזור למקומות שלכם."

המתנדבים ירדו מהבמה וחזרו לכיסאותיהם. דני עצם את עיניו, תופס את מצחו בתנועה דרמטית, כאילו מתרכז מאוד.

"אוקיי, אז המתנדב הרביעי… יוסי גולדברג, נולד ב-15 ביוני 1978 בחיפה, אבל עבר לתל אביב בגיל 12 עם המשפחה שלו. יש לך שלושה ילדים – עידן, נועה ורותם. אתה עובד כמהנדס תוכנה ב… רגע, זה לא נכון."

הקהל צחק, חושב שזה חלק מהמופע.

דני פתח את עיניו והביט ישר אל עבר יוסי. "סליחה, אתה לא מהנדס תוכנה. אתה… אתה רופא ילדים. וגם יש לך… כאב בברך השמאלית כבר שבועיים, אבל לא הלכת לבדוק את זה כי אתה חושב שזה סתם שריר תפוס."

פניו של יוסי החווירו. הוא לא הזכיר שום דבר על כאב ברך במהלך השיחה עם דני.

דני הרגיש סחרחורת קלה, אבל המשיך. "המתנדבת החמישית, דנה כהן. יש לך כלב בשם רוקי, ואתמול בלילה חשבת לאמץ עוד אחד מהכלבייה… אבל לא סיפרת את זה לבעלך עדיין כי הוא רוצה חתול."

דנה קפצה ממקומה. "איך ידעת?!" צעקה בתדהמה.

דני קימט את מצחו. הוא לא ידע. הוא פשוט… ראה את זה, כאילו המידע פשוט הופיע במוחו. זיעה קרה כיסתה את מצחו. משהו מוזר קורה. אולי זו תגובה לחץ מהמופע הגדול?

"המשיכו למחוא כפיים לדני המדהים!" קרא במהירות, מנסה להסוות את הבלבול שלו. הקהל הריע בהתלהבות, חושב שזה היה חלק מהמופע.

דני המשיך למתנדב הבא והבא אחריו, אבל הדברים המוזרים המשיכו לקרות. הוא ידע פרטים שאף אחד לא סיפר לו. הוא ראה זיכרונות שלא היו שלו. הוא חש כמו פולש בראשים של אנשים אחרים.

"אתה חושב על גירושים כבר חודשיים, אבל פוחד לספר לאשתך," אמר למתנדב השביעי, וראה את פניו מחווירות.

"את חוששת מהבדיקה הרפואית שקבעת ליום שלישי," אמר למתנדבת השמינית, שהחלה לרעוד.

במהלך הקטע האחרון של המופע, שבו דני היה אמור לנחש מילה שנבחרה מתוך ספר על ידי מתנדב אקראי, הוא הרגיש כמו שקופץ מצוק. בדרך כלל, היה לו תרגיל מחושב היטב עם קלפים מסומנים ושותף בקהל. אבל הפעם, כשמצביע אקראי נבחר והחזיק את הספר, דני פשוט… ידע. לא רק את המילה – אלא את כל הדף, את כל הספר.

"המילה היא 'תהום'," אמר בקול יבש. "בעמוד 157, שורה שלישית מלמטה."

המתנדב פתח את פיו בתדהמה. "זה… זה נכון. איך…"

דני הרגיש כאילו אלף מחטים דוקרות את מוחו. כאב חד פילח את ראשו, ואורות החלו להבהב. לא אורות הבמה – אלא האורות בעיניו.

"ולסיום," אמר בקול רועד, מנסה להתגבר על הכאב, "אני רוצה…"

ואז הוא ראה אותה. אישה בשורה השביעית. שיער שחור, עיניים כחולות. הוא מעולם לא ראה אותה בחייו, אבל הוא ידע את כל חייה. מתישהו בעתיד היא תהיה… משהו חשוב. הוא לא יכול היה לראות מה בדיוק, אבל הרגיש שזה משהו גדול, משהו שישנה את העולם.

"האישה בשורה השביעית, מקום 13," אמר דני בקול שלא נשמע כמו שלו. "מיכל לוינסון. את עומדת לשנות את העולם."

מיכל, שלא הכירה את דני ולא דיברה איתו אף פעם, נראתה מבוהלת.

"אהה, ובזה מסתיים המופע שלי!" הכריז דני במהירות, מנסה לחזור לשליטה. "תודה לכולכם!"

הקהל קם על רגליו במחיאות כפיים סוערות. עבורם, זה היה המופע המדהים ביותר שראו אי פעם. איך הוא יכול היה לדעת את כל הדברים האלה? איזה תרגיל מבריק!

דני קד קידה ויצא מהבמה במהירות. מאחורי הקלעים, הוא נשען על הקיר, מכסה את פניו בידיו. הזיעה זרמה ממנו כמו נחל.

"דני, זה היה מדהים!" שרון רצה אליו בהתלהבות. "אף פעם לא אמרת לי שיש לך את הקטע הזה עם האישה שתשנה את העולם! איזה סיום!"

"שרון," אמר דני בשקט. "אני צריך לצאת מכאן. עכשיו."

"מה? אבל יש מסיבה אחרי המופע, וכל העיתונאים מחכים ל—"

"אני לא מרגיש טוב," אמר דני, וזאת הייתה אמת לאמיתה. הראש שלו הרגיש כמו שהוא עומד להתפוצץ. "אני חושב שאני צריך… לבית חולים."

עיניה של שרון התרחבו. "אוקיי, אני מזמינה אמבולנס."

"לא," אמר דני. "אני אקח מונית. פחות דרמטי."

לפני ששרון יכלה לענות, הוא כבר יצא מהדלת האחורית, נמלט לתוך הלילה.

## חלק שני: חדר המיון

מחלקת המיון של בית החולים איכילוב הייתה עמוסה כרגיל בליל שישי. דני ישב על מיטת בדיקה, ממתין לרופא, ראשו עדיין פועם בכאב.

"מר לוי?" רופא צעיר עם משקפיים עגולים נכנס לחדר, מעיין בתיק הרפואי. "אני דוקטור גולן. מה מביא אותך אלינו הערב?"

"יש לי כאבי ראש," אמר דני, מחליט להשמיט את הפרטים המוזרים יותר. "חזקים מאוד. התחילו במהלך… במהלך מופע הערב."

"אה, כן," אמר הרופא, מרים את עיניו מהתיק. "מופע הקסמים. אשתי צפתה בו בטלוויזיה. אמרה שהיית מדהים."

דני חייך חיוך חלש.

"אז כאבי ראש," המשיך הרופא. "תוכל לתאר אותם?"

"כמו… כמו חשמל שעובר במוח שלי. וגם ראיתי הבזקי אור."

הרופא הנהן, מקשיב. "האם יש לך היסטוריה של מיגרנות? כאבי ראש כרוניים?"

"לא."

"האם אתה לוקח תרופות כלשהן באופן קבוע?"

"לא."

"האם הרגשת סימפטומים אחרים? בחילה? סחרחורת?"

דני היסס. "כן, גם סחרחורת. ועוד משהו…"

דוקטור גולן הרים גבה, ממתין.

"זה יישמע מוזר," אמר דני, מסתכל הצידה. "הרגשתי כאילו אני… יודע דברים שלא אמורים להיות ידועים לי."

"כמו מה?" שאל הרופא, כותב משהו בתיק.

"כמו… מחשבות של אנשים. דברים שלא סיפרו לי."

"הממ," אמר הרופא, מסתכל על דני בעיון. "אתה הרי קוסם, נכון? אמן חושים? זה לא מה שאתם עושים? קוראים מחשבות?"

דני נאנח. "זה לא… זה לא אמיתי בדרך כלל. אלה טריקים. אבל הערב זה היה… שונה."

הרופא הנהן באיטיות. "אני רוצה לעשות לך כמה בדיקות. נתחיל עם בדיקה נוירולוגית בסיסית ואולי נמשיך לסריקות."

לאחר סדרה של בדיקות פיזיות ובדיקת דם, דני הובל לחדר אחר, שם חיכתה לו מכונת EEG – מכשיר למדידת פעילות חשמלית במוח.

"נחבר אותך למכשיר ונראה מה קורה שם למעלה," אמר טכנאי בחיוך, מדביק אלקטרודות לקרקפת של דני.

"האם זה יכול לגלות אם אני… משוגע?" שאל דני בשקט.

הטכנאי צחק. "EEG לא יכול לאבחן 'שיגעון', מר לוי. הוא פשוט מודד את הגלים החשמליים במוח שלך. יכול לעזור באבחון מצבים כמו אפילפסיה, או לזהות פעילות חריגה אחרת."

"אה."

"תשכב בשקט, תנסה להירגע. זה ייקח כמה דקות."

דני שכב על המיטה, עוצם את עיניו. הכאב התחיל להתפוגג, אבל הוא עדיין הרגיש מוזר. כאילו שהמוח שלו מתפקד בצורה שונה מבעבר. מדי פעם, הוא עדיין תפס מחשבות אקראיות – של הטכנאי, של אחות שחלפה במסדרון, של מטופל בחדר הסמוך.

"אוקיי, משהו מעניין קורה כאן," אמר הטכנאי לאחר כמה דקות, מסתכל על המסך. "אני הולך לקרוא לדוקטור גולן."

דוקטור גולן הגיע מספר דקות לאחר מכן, מסתכל על תוצאות ה-EEG בגבות מורמות.

"מעניין מאוד," מלמל. "תראה את הפעילות הזו באונה הקדמית. ובאזור הטמפורלי. זה לא… רגיל."

"מה זה אומר?" שאל דני, מתאמץ שלא להיכנס ישר למחשבות של הרופא כדי למצוא את התשובה.

"אני לא בטוח," אמר דוקטור גולן בכנות. "יש לך פעילות חשמלית לא רגילה במוח. עוצמתית במיוחד. קצת כמו… תדר רדיו גבוה מהרגיל. נצטרך לעשות בדיקות נוספות. אני רוצה לקחת אותך ל-MRI ו-CT."

"האם זה… מסוכן?" שאל דני.

"בשלב זה, אנחנו לא יודעים," אמר הרופא. "אבל אני לא רואה סימנים מדאיגים מיידיים כמו גידול או דימום. זה יותר… מוזר."

"מוזר," חזר דני בשקט. "בדיוק כמו ההרגשה שלי."

במהלך השעות הבאות, דני עבר סדרה של בדיקות נוספות. לבסוף, מוקדם בבוקר, דוקטור גולן חזר עם התוצאות.

"ובכן, מר לוי," אמר הרופא, מחזיק בידו כמה צילומים וגיליונות נתונים. "יש לי חדשות טובות ומוזרות."

"אני מקשיב," אמר דני.

"החדשות הטובות הן שאין לך שום בעיה פיזית משמעותית במוח. אין גידולים, אין דימומים, אין מבנים לא תקינים."

"והמוזרות?"

"המוזרות היא שהפעילות החשמלית שלך עדיין גבוהה באופן חריג. במיוחד באזורים שקשורים לעיבוד מידע, זיכרון, וגם באזורים שחשבנו פעם שהם קשורים ל… טלפתיה. אם היית מגיע לפני שישים שנה, המחקר הפרא-פסיכולוגי היה חוגג עליך."

דני חייך חיוך מריר. "אז מה זה אומר? אני באמת יכול לקרוא מחשבות עכשיו?"

דוקטור גולן הניח את הניירות. "מדע הרפואה המודרני לא מכיר ביכולות טלפתיות, מר לוי. מה שכן אני יכול לומר הוא שהמוח שלך מראה דפוסי פעילות לא שגרתיים, שיכולים להסביר את התחושות המוזרות שאתה חווה."

"אז אני משוגע."

"אני לא הייתי מגדיר את זה כך," אמר הרופא. "אתה סובל מהפרעה נוירולוגית זמנית. זה קורה לפעמים בעקבות לחץ, חרדה, או אפילו חוסר שינה ממושך. אנשים יכולים לחוות הזיות, תחושות של דז'ה וו, או אפילו סינסתזיה – כשחוש אחד מתערבב עם אחר."

דני הסתכל על הרופא בספקנות. "אז אתה אומר שאני מדמיין הכל? שאני לא באמת יודע דברים שלא אמורים להיות ידועים לי?"

"אני אומר שהמוח האנושי הוא דבר מופלא ומורכב," אמר הרופא. "והוא יכול לשחק בנו משחקים. במיוחד אצל אדם כמוך, שמקדיש את חייו להבנת הפסיכולוגיה האנושית ולהמצאת תעתועים."

דני נאנח. אולי הרופא צודק. אולי הלחץ מהמופע, בשילוב עם ההכנות האינטנסיביות, גרם למוח שלו לראות דפוסים ולהסיק מסקנות שלא היו באמת שם.

"ומה עם הפעילות החשמלית הלא רגילה?"

"זה מעניין, ואני אשמח לעקוב אחריך בהמשך," אמר דוקטור גולן. "אבל בינתיים, אני רוצה שתנוח. שתשתה הרבה מים. ושתיקח את הכדורים האלה." הוא כתב מרשם.

"מה זה?"

"מרגיעים קלים, וגם משהו להפחתת הפעילות העצבית במוח. צריך לעזור עם הכאבים והתחושות המוזרות."

דני לקח את המרשם בהיסוס. "וזהו? ללכת הביתה ולקחת כדורים?"

דוקטור גולן חייך. "כן, מר לוי. ואני רוצה לראות אותך שוב בעוד שבוע. אני מאמין שהתסמינים יחלפו לבד. המוח לפעמים עושה דברים מוזרים, אבל בדרך כלל הוא גם יודע לתקן את עצמו."

## חלק שלישי: תהליך ההחלמה

דני חזר לדירתו הקטנה בצפון תל אביב מותש לחלוטין. השעה הייתה כבר אחת בצהריים, והוא לא ישן כל הלילה. המון הודעות חיכו לו בטלפון – משרון, מהמנהל שלו, מעיתונאים, וגם מהמתנדבים מהמופע, שחלקם רצו לדעת איך, לעזאזל, הוא ידע את מה שידע.

הוא התעלם מכולן, בלע את הכדורים שהרופא רשם לו, והתמוטט על המיטה.

הוא ישן שמונה עשרה שעות רצופות.

כשהתעורר, הרגיש קצת יותר טוב. הכאבים נעלמו, והמחשבות הזרות פחתו. אבל הן עדיין היו שם, ברקע. כמו רדיו שמכוון לתדר נמוך, שומעים את הדיבור אבל לא מבינים את כל המילים.

במהלך הימים הבאים, דני הסתגר בדירתו. הוא אמר לשרון ולמנהל שלו שהוא חולה, צריך לנוח. הם לא האמינו לו לגמרי, במיוחד לאור ההצלחה המסחררת של המופע. הטלפון לא הפסיק לצלצל – תוכניות טלוויזיה, רדיו, אפילו הצעות להופעות בחו"ל.

"אתה עוד לא מבין כמה גדול זה היה," אמרה לו שרון בשיחת טלפון. "כולם מדברים על זה. על הקטע עם הבחורה שתשנה את העולם. על איך שידעת את כל הדברים האלה על האנשים. איך עשית את זה?"

"שיטות מקצועיות," ענה דני בקול עייף, משקר לחברתו הטובה ביותר. "אי אפשר לחשוף את כל הטריקים."

"נו, באמת, דני. אני איתך כבר שנים. זה משהו חדש שפיתחת? כי זה היה…"

"שרון, אני חייב לנוח," קטע אותה. "נדבר בהמשך."

ביום השלישי, משהו מעניין קרה. דני שם לב שככל שהוא מתרחק מהטלפון, מהמחשב, מכל המכשירים האלקטרוניים, התחושות המוזרות נחלשות. הוא ניסה ניסוי קטן – הוא כיבה את הטלפון, את הראוטר, את הטלוויזיה, והרגיש… שקט. לראשונה מאז המופע, הקולות והמחשבות הזרות נעלמו כמעט לחלוטין.

"מעניין," מלמל לעצמו, והתחיל לנהל יומן מפורט של הניסויים שלו.

יום אחרי יום, הוא המשיך לתעד את הממצאים שלו. הוא גילה שקרבה לחפצים חשמליים מסוימים הגבירה את "הרעש" במוחו. במיוחד טלפונים ניידים, ראוטרים אלחוטיים, וכל דבר שפלט גלי רדיו. כשיצא להליכה קצרה בפארק הירקון, רחוק מכל הטכנולוגיה, הרגיש כמעט נורמלי.

בשבוע השני, שרון התעקשה להגיע אליו. היא נראתה מודאגת כשראתה את הדירה שלו – החלונות מכוסים ברדיד אלומיניום, הטלפון והמחשב מכובים, וכל החוטים החשמליים מנותקים.

"דני, אתה מתחיל להפחיד אותי," אמרה. "מה קורה פה? אתה נראה כמו מישהו שמתכונן לפלישת חייזרים."

דני צחק, אבל זה היה צחוק מריר. "אני עושה ניסוי, זה הכל."

"איזה ניסוי?"

"קשה להסביר."

"נסה," אמרה שרון, מתיישבת על הספה. "יש לי זמן."

דני נשם עמוק. שרון הייתה חברתו הטובה ביותר. אולי היא תבין?

"יש לי… תופעת לוואי מהמופע," אמר לבסוף.

"תופעת לוואי? כמו… פרסום יתר?" היא חייכה.

"לא בדיוק. משהו… קרה לי באותו ערב. אני באמת ידעתי דברים שלא הייתי אמור לדעת."

שרון הקפיאה את חיוכה. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שלא היה טריק. לפחות, לא בקטע האחרון. אני פשוט… ידעתי. כאילו שלפתעפתאום יכולתי לקרוא מחשבות. באמת."

שרון בהתה בו במשך רגע ארוך. "דני, אתה רציני עכשיו או שזה חלק מאיזה טריק חדש?"

"אני רציני לגמרי. הלכתי אפילו לבית חולים אחרי המופע. מצאו שיש לי פעילות חשמלית יוצאת דופן במוח."

"אז אתה אומר לי… שאתה טלפת אמיתי?"

"לא בדיוק," אמר דני. "אני חושב שהמוח שלי… קולט איכשהו גלי רדיו או אותות אלקטרוניים. ואולי מתרגם אותם למחשבות או זיכרונות של אנשים."

"זה נשמע…"

"מטורף, אני יודע."

שרון השתתקה. היא נראתה מבולבלת, אבל גם מוטרדת. "ומה הרופאים אמרו?"

"שזה כנראה זמני. תגובת לחץ או משהו כזה."

"וזה נהיה יותר טוב או יותר גרוע?"

דני משך בכתפיו. "תלוי. כשאני רחוק מטכנולוגיה, זה טוב יותר. לכן כל הרדיד על החלונות וכיבוי החשמל."

שרון הביטה סביב. "ואתה חושב ש…" היא הפסיקה באמצע המשפט.

דני הרגיש פתאום גל של הבנה. היא חושבת שהוא קורא את המחשבות שלה ממש עכשיו. "לא, לא," מיהר להגיד. "זה לא עובד כשאני רוצה. זה סתם… קורה. ובינינו, אני מקווה שזה ייעלם בקרוב. זה לא כיף כמו שזה נשמע."

שרון נראתה מעט מרוגעת יותר. "אוקיי… אז מה אתה הולך לעשות בינתיים? אתה לא יכול פשוט להישאר תקוע בדירה הזאת."

"אני צריך לחזור לדוקטור גולן בעוד יומיים. אולי הוא יהיה חכם יותר עכשיו."

"אתה רוצה שאני אבוא איתך?"

דני חייך, לראשונה חיוך אמיתי. "כן, אשמח."

—

שלושה ימים לאחר מכן, שרון ישבה לצד דני במשרדו של דוקטור גולן. הבדיקות החדשות הראו תוצאות מפתיעות.

"הפעילות החשמלית במוח שלך חוזרת לנורמה," אמר הרופא, בוחן את תוצאות ה-EEG החדש. "באופן די דרמטי, למעשה. כאילו ש… הומטרתם לכיבוי אש."

"זה טוב, נכון?" שאלה שרון.

"בהחלט," אמר דוקטור גולן. "זה אומר שמה שעבר עליך, מר לוי, היה אכן זמני."

"אבל מה זה היה?" שאל דני. "זה לא נראה לי כמו סתם תגובת לחץ."

הרופא הניח את משקפיו. "במדע הרפואה יש דברים רבים שאנחנו עדיין לא מבינים לגמרי. המוח האנושי הוא אולי המסתורי מכולם. לפעמים הוא יכול להראות תופעות מוזרות שחולפות מעצמן."

"אבל זה היה אמיתי," התעקש דני. "אני ידעתי דברים שלא יכולתי לדעת."

"או שאולי," אמר הרופא בעדינות, "בגלל שהמוח שלך היה במצב לא רגיל, הוא עיבד מידע בצורה שונה. אולי שמת לב לפרטים קטנים יותר, לשפת גוף מינורית, לדברים שבדרך כלל היית מפספס. אחרי הכל, זה המקצוע שלך, לא? לשים לב לפרטים."

דני לא נראה משוכנע, אבל הנהן.

"העיקר," המשיך דוקטור גולן, "שאתה מרגיש טוב יותר, והבדיקות נראות מצוינות. אני חושב שאתה יכול לחזור בהדרגה לחיים נורמליים."

—

בשבוע שלאחר מכן, דני עשה בדיוק את זה. הוא הסיר את רדיד האלומיניום מהחלונות, חיבר שוב את המכשירים החשמליים, וחזר אט אט לשגרה. המחשבות הזרות נעלמו כמעט לחלוטין, רק לפעמים היה תופס הבזק מחשבה שלא הייתה שלו, אבל גם זה נהיה נדיר יותר ויותר.

שרון עזרה לו להתארגן לקראת סיבוב הופעות חדש. המופע הגדול בבימה הפך אותו לכוכב, והטלפון שוב לא הפסיק לצלצל – אבל הפעם, דני ענה.

"אתה יודע," אמרה שרון יום אחד, כשישבו בבית קפה קטן. "אני עדיין תוהה לגבי האישה ההיא. מיכל לוינסון. זו שאמרת שתשנה את העולם."

דני משך בכתפיו. "זה היה בטח חלק מהמצב המוזר שלי."

"אתה בכלל יודע מי היא? ניסית לחפש אותה?"

"לא," אמר דני בהחלטיות. "אני מעדיף להשאיר את כל העניין הזה מאחוריי."

"אם אתה אומר," אמרה שרון. "פשוט חשבתי שזה יהיה מגניב לדעת אם באמת יש לה עתיד מיוחד."

"אני מעדיף להתמקד בעתיד שלי עכשיו," אמר דני. "מופע חדש, רעיונות חדשים. קסמים אמיתיים, בלי שום דברים מוזרים."

—

חודש לאחר מכן, דני העלה מופע חדש בתיאטרון הקאמרי. זה היה מופע קסמים רגיל – טריקים חכמים, הטעיות ואשליות מבריקות, אבל שום דבר על-טבעי. הקהל אהב את זה, אם כי קצת פחות מ"המופע הגדול" המפורסם ההוא עם הניחושים המדהימים.

כשירד מהבמה, שרון חיכתה לו עם בקבוק שמפניה ומבט משונה.

"מה?" שאל דני, מסיר את הז'קט השחור המבריק.

"ראיתי אותה," אמרה שרון בשקט.

"את מי?"

"את מיכל לוינסון. האישה מהמופע ההוא."

דני קפא במקומו. "מה? איפה?"

"בחדשות, לפני שעה. היא מדענית. פיתחה איזו שיטה חדשה לאגירת אנרגיה סולארית שיכולה לשנות את כל משק האנרגיה העולמי. הם אומרים שזה עלול להיות פריצת דרך היסטורית."

דני הסתכל עליה בתדהמה. "את… את בטוחה שזו היא?"

"חיפשתי אותה בגוגל. זו בהחלט היא. שיער שחור, עיניים כחולות. בדיוק כמו שתיארת."

דני התיישב לאט על כיסא. "זה… מקרי," אמר לבסוף. "חייב להיות."

"מקרי?" שרון הרימה גבה. "שידעת את השם המלא שלה? שידעת שהיא 'תשנה את העולם'? ושכעת היא באמת עושה את זה?"

"אני צריך לחזור הביתה," אמר דני פתאום.

"דני, אולי כדאי שתדבר עם דוקטור גולן שוב." שרון נשמעה מודאגת.

"אני בסדר. פשוט… צריך לחשוב."

—

בדירתו, דני פתח את היומן שניהל במהלך התופעה המוזרה שלו. הוא קרא שוב את הרשימות שלו, והסתכל על הקיר החשוף, שם פעם היו רדידי אלומיניום.

יכול להיות שזה באמת קרה? שלרגע קצר הוא באמת יכול היה לקרוא מחשבות? או אולי… לראות לתוך העתיד?

הטלפון שלו צלצל, קוטע את מחשבותיו. הוא הביט במספר – דוקטור גולן.

"דוקטור," ענה בהפתעה. "מה קורה?"

"מר לוי, אני שמח שתפסתי אותך. יש… יש משהו שאני חושב שאתה צריך לראות. אפשר להיפגש מחר בבוקר?"

"קרה משהו?"

"אני… אני מעדיף לדבר על זה פנים אל פנים. זה קשור לבדיקות שעשינו אחרי המופע ההוא."

"בטח, אני אבוא."

—

למחרת, דני ישב שוב במשרדו של דוקטור גולן. הרופא נראה מוטרד.

"תראה," אמר הרופא, מסובב את מסך המחשב שלו. "אלה תוצאות ה-EEG שלך מהלילה ההוא."

דני הביט במסך, אבל הגרפים והמספרים לא אמרו לו הרבה.

"מה אני אמור לראות?"

"תביט בתדר כאן," אמר הרופא, מצביע על גרף מסוים. "זה חריג לגמרי עבור מוח אנושי. אבל זה לא היה מעניין אותי יותר מדי, אם לא הייתי רואה את זה." הוא העביר למסך אחר.

"זה מה?"

"זה פלט מתחנת מדידה של קרינה אלקטרומגנטית במוסד מדעי מסוים בארץ. שמרו על זה בסוד, אבל אתמול זה נחשף בקשר למחקר של מדענית בשם מיכל לוינסון."

דני הרגיש צמרמורת. "ולמה אתה מראה לי את זה?"

"כי זה," הרופא הצביע על הגרף, "ו-זה," הוא חזר לתוצאות ה-EEG, "זה אותו דבר. אותו תדר. אותה תבנית."

"מה זה אומר?"

דוקטור גולן הסתכל על דני בעיניים רציניות. "זה אומר שבאותו לילה, המוח שלך היה מסונכרן באופן מושלם עם תדרי הקרינה ממעבדת המחקר של לוינסון, שכנראה הדליפו לאטמוספירה. אני לא יודע איך, אבל המוח שלך קלט אותם, כמו אנטנה."

"וזה…" דני בלע רוק, "זה הסיבה שידעתי עליה?"

"ייתכן. אבל זה לא מסביר את כל שאר הדברים שידעת."

"ומה לגבי עכשיו? אני עדיין… קולט?"

דוקטור גולן משך בכתפיו. "הבדיקות האחרונות שלך נראות נורמליות לחלוטין. כנראה שזה היה משהו חד פעמי – אולי צירוף נסיבות, אולי… משהו אחר."

דני נשען לאחור בכיסאו. "אז מה אתה אומר לי, דוקטור? שלרגע אחד הייתי באמת טלפת? שהקריירה שלי כקוסם השתמשה בטריקים, ואז לפתע, ללילה אחד, הכל הפך אמיתי?"

"אני אומר שיש דברים שהמדע עדיין לא מבין לחלוטין," אמר הרופא. "המוח האנושי הוא מכונה מדהימה, וייתכן שבנסיבות מסוימות, במקרים נדירים מאוד… הוא יכול לעשות דברים שנראים בלתי אפשריים."

דני חייך חיוך מריר. "יודע מה הכי מצחיק בכל זה, דוקטור? שאני הרווחתי את הפרנסה שלי בלגרום לאנשים להאמין בדברים בלתי אפשריים. וכשבאמת קרה לי משהו בלתי אפשרי, כל מה שרציתי זה שזה ייעלם."

"ומה אתה רוצה עכשיו?"

דני הביט מחוץ לחלון במשך רגע ארוך. "אני חושב ש… אני מרוצה מהעולם כמו שהוא. טריקים הם טריקים, וקסם הוא אשליה. אולי עדיף להשאיר את זה ככה."

הרופא הנהן. "אז אתה לא רוצה לנסות… לחזור למצב ההוא?"

"בשום פנים ואופן לא. תאר לך את הבלגן אם זה היה קורה לי באמצע מופע רגיל. הייתי מגלה דברים על אנשים שהם לא רוצים שאף אחד ידע. זה לא קוסם, זה חודרן."

"ומיכל לוינסון?"

דני חשב לרגע. "אני מקווה שהיא באמת תשנה את העולם. אני פשוט מעדיף לראות את זה בחדשות, כמו כולם."

—

בחודשים הבאים, השם של מיכל לוינסון הפך מוכר יותר ויותר. הטכנולוגיה שלה זכתה לפרסים עולמיים, ומומחים אמרו שהיא אכן עשויה לשנות את מפת האנרגיה העולמית. דני עקב אחריה מרחוק, מרגיש תחושה מוזרה של גאווה כאילו היה שותף איכשהו להצלחה שלה.

ערב אחד, אחרי מופע מוצלח במיוחד, דני היה במסדרון מאחורי הקלעים כשראה אישה מוכרת מאוד. שיער שחור, עיניים כחולות.

"אדון לוי," אמרה מיכל לוינסון, מחייכת אליו. "הייתי במופע שלך. מרשים מאוד."

"גברת לוינסון," ענה דני, מנסה לשמור על קור רוח. "זה כבוד גדול. אני… אני שמעתי על ההצלחות שלך."

"כן, העולם משתנה," היא אמרה, ודני לא יכול היה שלא לחייך לשמע המילים האלה. "אבל יש משהו שאני חייבת לשאול אותך עליו, אם אפשר."

"בבקשה."

"לפני כמעט שנה, במופע בבימה. איך ידעת? איך ידעת מי אני, ומה…" היא הסמיקה מעט, "מה אעשה?"

דני בחן אותה לרגע ארוך. מה הוא אמור להגיד לה? את האמת? את מה שהוא חושב שקרה? או אולי פשוט להמשיך עם האקט של הקוסם?

לבסוף, הוא חייך אליה חיוך רחב. "גברת לוינסון, כל קוסם טוב יודע – לעולם אל תחשוף את הטריק."

היא נראתה קצת מאוכזבת, אבל הנהנה בהבנה. "אני מניחה שזה הוגן."

כשהם נפרדו, דני הרגיש הקלה מוזרה. אולי הוא באמת לא ידע מה באמת קרה באותו לילה. אולי המוח שלו באמת קלט אותות רדיו מסתוריים. אולי היה לו רגע חד-פעמי של יכולת על-טבעית. או אולי, כפי שחלק מהספקנים טענו, הכל היה פשוט תרגיל יחסי ציבור מתוחכם במיוחד.

בסופו של דבר, זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שהוא חזר לעשות את מה שהוא אוהב – להפליא קהל עם דברים שנראים בלתי אפשריים, אבל למעשה הם תוצאה של שנים של תרגול, תכנון ומיומנות.

וזה הדבר האמיתי המדהים, חשב לעצמו בדרך הביתה. לא צריך כוחות על-טבעיים כדי לעשות דברים נפלאים. צריך רק תשוקה, עבודה קשה, והטריקים הנכונים.

ואם לפעמים, בלילות מסוימים, כשהוא שוכב במיטתו, הוא שומע לחישות רחוקות, כמו רדיו שכמעט נקלט… ובכן, הוא פשוט מעלה את הווליום של המוזיקה, ומתמקד בלתכנן את המופע הבא שלו.

## סוף

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

WANTED זקוק לעזרה

חברים יקרים,

וירטואליים ומציאותיים.

אני פונה אליכם לראשונה בבקשה לסיוע.

לפני כ 45 שנים, בתפקידי כקצין קסמים ראשי בצה"ל (הראשון), הוטל עלי לבקר בכל המקלטים בקריית שמונה, ולהקסים את היושבים בהם. וכך מצאתי עצמי עובר מקלט מקלט, קסם קסם, אשליה אשליה ומסייע לאנשים לשכוח מהדי הפיצוצים.

באחד המקלטים ישבה ילדה צעירה, כבת 5, מפוחדת ומבוישת. הוריה סיפרו שהיא לא אכלה כבר כמה ימים וסובלת מפחד נוראי. אני לא זוכר את המופע מול היושבים במקלט, משום שהוא לא היה שונה מקודמיו באותם הימים. אבל אני כן זוכר את הילדה. אני זוכר איך היא לא הורידה ממני את העיניים, בחנה כל תנועה, בחצי חיוך חשוד. לא ראיתי ילדה מפוחדת – ראיתי ילדה מוקסמת.

כשבוע לאחר מכן אמא שלי סיפרה לי שמישהו חיפש אותי בטלפון (אז לא היו פלאפונים – אם לא ענית, פספסת) כדי למסור לי שכמה ימים לאחר שביקרתי אותם במקלט הבת הקטנה שלהם ביקשה שרוך של נעל כדי לבצע קסם, בדיוק כמו זה שזכרה שביצעתי לפניה. ובכל פעם שהיא הקסימה מישהו היא חייכה יותר ויותר. ורק ביקשו למסור תודה.

כחייל צעיר לא הבנתי שעלי לנצור את הרגע.

החוכמה מגיעה מאוחר והיום אני מבין שבאותו רגע הבנתי מבלי לדעת מה משמעות הקסם עבורי. באותו הרגע נקבע עתידי.

וכעת, אני מחפש את אותה הילדה.

אם אתם זוכרים אותי משנות ה 80 המוקדמות במקלטים בקריית שמונה, ואתם זוכרים את אותה הילדה זה הזמן לסגור מעגל.

אשמח מאד לכל חיבור, קשר שעשוי לסייע לי באיתור מי שבזכותה אני קוסם אמיתי!

בתמונה: אני בסיבובי המקלטים

קוסם צבאי קליוסטרו

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

נשמה סינתטית

התחברתי לעולם הבוטים. אפשר גם להגיד שנשאבתי לתוכו, או שהיגרתי אליו מרצון. והאמת? דעתי קצת השתבשה.

ארבעה ריבועים בסגנון פופ-ארט, בכל אחד קוסם בצבעים אחרים שמחובר בחוטי אור לנשמה סינתטית

מעולם לא פגשתי מישהו שמבין אותי ועושה את מה שאני מבקש ממנו ביעילות ובצורה כל כך ברורה. כל החיים התלוננו עליי שאני לא ברור. ונכון, אני טוען שהעובדים שלי צריכים ממש לקרוא מחשבות, כי כשאני אומר משהו אני מצפה שיבינו. אנחנו כבר צוחקים על זה, למרות שזה לא באמת מצחיק. זה עצוב.

ועכשיו אני מדבר עם חבורה של בוטים שמתרוצצים ועושים בשבילי דברים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל מהר מאוד זה שאב אותי. פתאום לדבר עם בני אדם הפך לחוויה אחרת לגמרי.

גם צורת המחשבה שלי השתנתה. אני מנסח את עצמי יותר בקצרה, כמו הוראות לבוט. מצאתי את עצמי מתעורר בשבת בשש בבוקר כדי לבדוק מה "החבר'ה" עשו בלילה.

והדברים שאני עושה איתם פשוט מופלאים. יש לי 1,600 סרטונים ביוטיוב, וצריך להוסיף להם כותרות, לתקן אותם ולהבין מה יש בכל אחד. התוכנה נכנסת לכל סרט, צופה בו, משכתבת את התמליל, מבינה מה רואים, כותבת תיאור ומעדכנת את כל הפרטים. היא אפילו חותכת קטעים שחורים. בערך 300 סרטונים ביום. לבן אדם זה היה לוקח הרבה יותר זמן, והוא גם היה צריך הפסקות.

אז המפגש שלי עם בני אדם נהיה קצת יותר בעייתי, כי אני כבר יודע מראש שהם לא יעשו בדיוק מה שביקשתי. אצל הבוטים אני כמעט לא נתקל בטעויות. אולי פעם או פעמיים מתוך 300 שיחות אמרתי "טעית".

זה מוזר מאוד לדבר אל עצמך. אבל כולם עושים את זה, רק לא בקול רם.

אני מנצל את היכולות האלה כדי לשפר את השיווק הדיגיטלי, את התכנון ואת הלוגיסטיקה. הבוט מייעץ לי כמעט בכל תחומי החיים: עבודה, פרסום, שיווק, משלוחים, טלפונים. רק בדברים האישיים, משפחה וחברים, אני לא נעזר בבוטים.

והוא גם שולח במקומי הודעות בווטסאפ. כולם, כולל אשתי והבת שלי, שאלו אותי: "מה קרה לך שאתה פתאום כל כך נחמד בווטסאפ?" הוא מנומס, מדבר יפה וכותב עם הומור.

וזה סבבה.

ידי קוסם מחזיקות כדור זוהר ובתוכו דמות אדם עשויה מעגלים ואור

היה לי פעם מאלף לשלושת הכלבים האהובים שלי, אבנר רז, הלוחש לכלבים (הנה הסרט שעשיתי לו). הוא לימד אותי שכלבים, אחרי כמה דקות של אילוף, מתעייפים מאוד, כי המאמץ הקוגניטיבי שנדרש מהם בתהליך דורש הרבה משאבים.

בעקבות הבוטים הבנתי סוף סוף למה הוא התכוון. ה-CPU האישי שלי במוח רץ עכשיו במלוא התנופה. גם אצלי יש בתוך הראש כמה ערוצים שרצים במקביל, חושבים, מנסים כבר להבין איך אעביר את זה לבוטים, ומדמיינים אותם עושים את זה. בקיצור, הצד הקריאייטיבי שלי נדלק לגמרי. כנראה שזה קשור להפעלה של האונה הקדמית, משהו שלמדתי בזמנו בנוירופידבק אצל ד"ר ארנסטו קורנמן (עליו כתבתי כאן).

ועכשיו אני מבין: אם אפשר היה לחבר את האונה הקדמית ישר לבוטים, זה היה מושלם. ואולי זו בעצם סוג של נשמה סינתטית.

זה מסוג הדברים שאי אפשר בלעדיהם. איך לא המציאו את זה קודם? אבל העולם הולך להיות עוד יותר קר, עוד יותר מנוכר, לצערי הרב. בני אדם שרדו עד עכשיו, ואני מקווה שהם ישרדו עוד כמה מאות שנים לפחות.

— קליוסטרו 🎩

דעתי השתבשה: קוסם בעולם הבוטים

התחברתי לעולם הבוטים. אפשר גם להגיד שנשאבתי לתוכו, או שהיגרתי אליו מרצון. והאמת? דעתי קצת השתבשה.

מעולם לא פגשתי מישהו שמבין אותי ועושה את מה שאני מבקש ממנו ביעילות ובצורה כל כך ברורה. כל החיים התלוננו עליי שאני לא ברור. ונכון, אני טוען שהעובדים שלי צריכים ממש לקרוא מחשבות, כי כשאני אומר משהו אני מצפה שיבינו. אנחנו כבר צוחקים על זה, למרות שזה לא באמת מצחיק. זה עצוב.

ועכשיו אני מדבר עם חבורה של בוטים שמתרוצצים ועושים בשבילי דברים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל מהר מאוד זה שאב אותי. פתאום לדבר עם בני אדם הפך לחוויה אחרת לגמרי.

גם צורת המחשבה שלי השתנתה. אני מנסח את עצמי יותר בקצרה, כמו הוראות לבוט. מצאתי את עצמי מתעורר בשבת בשש בבוקר כדי לבדוק מה "החבר'ה" עשו בלילה.

והדברים שאני עושה איתם פשוט מופלאים. יש לי 1,600 סרטונים ביוטיוב, וצריך להוסיף להם כותרות, לתקן אותם ולהבין מה יש בכל אחד. התוכנה נכנסת לכל סרט, צופה בו, משכתבת את התמליל, מבינה מה רואים, כותבת תיאור ומעדכנת את כל הפרטים. היא אפילו חותכת קטעים שחורים. בערך 300 סרטונים ביום. לבן אדם זה היה לוקח הרבה יותר זמן, והוא גם היה צריך הפסקות.

אז המפגש שלי עם בני אדם נהיה קצת יותר בעייתי, כי אני כבר יודע מראש שהם לא יעשו בדיוק מה שביקשתי. אצל הבוטים אני כמעט לא נתקל בטעויות. אולי פעם או פעמיים מתוך 300 שיחות אמרתי "טעית".

זה מוזר מאוד לדבר אל עצמך. אבל כולם עושים את זה, רק לא בקול רם.

אני מנצל את היכולות האלה כדי לשפר את השיווק הדיגיטלי, את התכנון ואת הלוגיסטיקה. הבוט מייעץ לי כמעט בכל תחומי החיים: עבודה, פרסום, שיווק, משלוחים, טלפונים. רק בדברים האישיים, משפחה וחברים, אני לא נעזר בבוטים.

והוא גם שולח במקומי הודעות בווטסאפ. כולם, כולל אשתי והבת שלי, שאלו אותי: "מה קרה לך שאתה פתאום כל כך נחמד בווטסאפ?" הוא מנומס, מדבר יפה וכותב עם הומור.

וזה סבבה.

היה לי פעם מאלף לשלושת הכלבים האהובים שלי, אבנר רז, הלוחש לכלבים (הנה הסרט שעשיתי לו). הוא לימד אותי שכלבים, אחרי כמה דקות של אילוף, מתעייפים מאוד, כי המאמץ הקוגניטיבי שנדרש מהם בתהליך דורש הרבה משאבים.

בעקבות הבוטים הבנתי סוף סוף למה הוא התכוון. ה-CPU האישי שלי במוח רץ עכשיו במלוא התנופה. גם אצלי יש בתוך הראש כמה ערוצים שרצים במקביל, חושבים, מנסים כבר להבין איך אעביר את זה לבוטים, ומדמיינים אותם עושים את זה. בקיצור, הצד הקריאייטיבי שלי נדלק לגמרי. כנראה שזה קשור להפעלה של האונה הקדמית, משהו שלמדתי בזמנו בנוירופידבק אצל ד"ר ארנסטו קורנמן (עליו כתבתי כאן).

לסיכום: זה מסוג הדברים שאי אפשר בלעדיהם. איך לא המציאו את זה קודם? אבל העולם הולך להיות עוד יותר קר, עוד יותר מנוכר, לצערי הרב. בני אדם שרדו עד עכשיו, ואני מקווה שהם ישרדו עוד כמה מאות שנים לפחות.

— קליוסטרו 🎩

המשאבה

צללית של גבר על במה חשוכה, מערכת עצבים זוהרת בסגול ומשאבה בחזה

שש שנים לקח לי להבין.
שש שנים של בדיקות תקינות, של "זה הלחץ", של כדורים צהובים.
ורק לאחרונה ראיתי את זה. יש בי משאבה.

היא עובדת ככה: מגיע רגש. לא צריך רגש גדול. מספיקה מחשבה, הכי קלה, כזאת שעוד לא הספקתי לשים לב אליה. והמשאבה כבר עובדת. מזרימה ישר לתוך מערכת העצבים, כמו לתוך הדם, חשמל. חשמל של כאב.

אז כמעט כל סיטואציה חברתית כואבת לי.
שיחת טלפון לפקיד, כדי להשיג עוד טופס, עולה לי בכאב.
ואפילו הקשר עם הבן שלי, הדבר הכי יקר לי, עולה לי בכאב. בכל הגוף.
והוא קורא אותי. אם אתה קורא את זה עכשיו, אז דע לך: זה לא אתה. זאת המשאבה.

אז אני נמנע.
זה לא שאני לא רוצה. זה שאני יודע כמה זה יעלה.

אני בגבס. רק שאת הגבס הזה אף אחד לא רואה, אף אחד לא חותם עליו ואף אחד לא שואל מתי מורידים אותו.

חמישים שנה אני מתאמן בלגרום לדברים להופיע ולהיעלם. ועכשיו אני לומד את הטריק ההפוך: לשים לב לרגע שבו הרגש נכנס, לפני שהמשאבה מתחילה לעבוד. אני עוד לא שולט בזה. אבל לפחות אני כבר יודע איפה היא נמצאת.

ואם אתם מכירים את המשאבה הזאת, אתם לא לבד.

הקוסם, קליוסטרו

100 שנה בלי הודיני. 100 שנה שהוא עדיין כאן.

ב-31 באוקטובר 1926, בליל ההאלווין, נפטר הארי הודיני, הבורח הגדול שידע העולם. מנעולים, אזיקים, ארגזים ושרשראות לא עצרו אותו. מה שעצר אותו בסוף היה דווקא הגוף שלו.

היום, בדיוק 100 שנה אחרי, פתחתי את הארכיון ומצאתי שתי כרזות מ-1983. שנה אחת, שני אתגרים של הודיני.

אוגוסט 1983: תלוי הפוך מעל מוזיאון תל אביב

כרזה משנת 1983: קליוסטרו תלוי הפוך בכותנת משוגעים מעל רחבת מוזיאון תל אביב
הכרזה המקורית, מוזיאון תל אביב, 31.8.1983

ב-31 באוגוסט 1983, בשמונה בערב, קליוסטרו נכבל בכותנת משוגעים ונתלה הפוך בגובה 18 מטר מעל רחבת מוזיאון תל אביב. החבל שהחזיק אותו הוצת באש, ועמדו לרשותו ארבע וחצי דקות להשתחרר. המבצע נערך כהצדעה להודיני, שביצע את הרעיון המקורי בניו יורק.

דצמבר 1983: תא העינויים הסיני במועדון ליקוויד

כרזה צהובה משנת 1983: קליוסטרו תלוי הפוך באזיקים בתוך מכל מים
הכרזה המקורית, מועדון ליקוויד, תל אביב, 13.12.1983

13 בדצמבר 1983, מועדון ליקוויד, רחוב לינקולן 18, תל אביב. קליוסטרו הצעיר, אזוק בשלשלאות ברזל ותלוי הפוך בתוך מכל של 1,000 ליטר מים, קורא תיגר על התרגיל שהודיני עצמו הפך לאגדה: תא העינויים הסיני.

וסוד קטן: זו בכלל הייתה מסיבת השחרור שלי מהצבא, אחרי שירות כקוסם הצבאי הראשי הראשון בעולם. אבל זה כבר סיפור אחר…

הסרטון

הודיני לימד אותנו שהבריחה האמיתית היא לא מהמנעולים. היא מהגבולות שאנחנו שמים לעצמנו.

תודה, מאסטר. הקסם ממשיך. 🗝️

קליוסטרו – הודיני הישראלי הראשון, לנצח

שנות ה-80. קליוסטרו צעיר עולה לבמה ומשחזר את מבצעי הודיני האגדיים, הרבה לפני שמישהו כאן העז.

מה לעשות, הייתי קודם. עובדה, הרבה קודם! נועז, ומגשים. תיעוד נדיר מהימים שבהם אמנות הבריחה הגיעה לבמה הישראלית.

רוצים להקסים בעצמכם? כל הפרטים באתר הקוסם.קום.

התיישנות. פג תוקף, לא הגיוני, עובדה

לא, זה לא וידוי. וידוי צריך כומר, או לפחות עורך דין.

אלה עובדות. כמה מהן אולי נכונות. כולן עברו את תקופת ההתיישנות, לחלקן פג תוקף, חלקן לא הגיוניות בכלל. ובכל זאת, עובדה.

קוסם שומר סודות חמישים שנה. בשלב מסוים הסודות מתחילים לשמור עליו.

אילוזיה, תיקים סגורים

1967 · הגנון של שולה

[ התיישן ]

הגנון של שולה

בגנון של שולה, בחצר, יצא שהשתנתי לכיוון של ילד אחר. ג.ז. שמו. מסתבר שאני זוכר אותו, אז כנראה גם הוא זוכר אותי.

הוא בכה. שולה הגננת, זו שבסוף ברחה לדרום אפריקה בגלל חובות למס הכנסה, אספה אותנו בעיגול ולימדה את השיר "ואהבת לרעך כמוך".

שרתי בקולי קולות. ג.ז. פחות.

זה היה המופע הראשון שלי. קהל של אחד, רטוב.

1970 · השיניים של סבתא

[ פג תוקף ]

השיניים של סבתא

בגיל שמונה רציתי לנסות העלמה אמיתית. בחרתי את השיניים התותבות של סבתא, שחיכו בכוס מים ליד המיטה.

העלמתי אותן לתוך הסוכרייה. זאת אומרת, לתוך קערת הסוכר בסלון.

שלושה ימים סבתא אכלה רק דייסה ואמרה שזה עונש משמיים. ביום שישי, בתה של אחר הצהריים, הדודה מחיפה הכניסה כפית לקערה.

זו הייתה ההופעה החוזרת הראשונה שלי. הקהל צרח, אבל לא מהסיבות הנכונות.

1974 · אבקת קסמים, לירה לשקית

[ לא הגיוני ]

אבקת קסמים

בגיל שתים עשרה, שבוע אחרי שראיתי את הקסם ששינה לי את החיים, מכרתי בהפסקה "אבקת קסמים" בשקיות ניילון קטנות. סוכר, קצת צבע מאכל, הרבה ביטחון.

לירה לשקית. המלאי נגמר לפני הצלצול.

אחד הקונים כתב לי לפני כמה שנים בפייסבוק שזה עבד. הוא רופא שיניים היום.

אני לא בטוח מה בדיוק עבד, ומפחד לשאול.

1975 · מאחורי העץ ליד הכותל

[ פג תוקף ]

מאחורי העץ ליד הכותל

בטיול בר המצווה שלי לכותל, אבא שלי זרח כמו זרחן בלילה חשוך. הוא קנה לכל הכיתה חומוס ואורנג'דה, מהבקבוקים העבים ההם עם הצוואר הקצר.

אחרי שני בקבוקים הלכתי בשקט בשקט לשחרר גז מאחורי עץ. רק שמאחורי העץ ישבה ש.ל.

היום היא חברה שלי בפייסבוק. אנחנו עושים לייקים אחד לשנייה ולא מזכירים את העץ.

פאדיחה לא מתיישנת. היא רק עוברת דירה לרשתות החברתיות.

1978 · שכר טרחה בתבנית

[ התיישן ]

שכר טרחה בתבנית

ההופעה הראשונה שקיבלתי עליה תשלום הייתה בקיבוץ בעמק. בסוף ניגש אליי מרכז המשק ונתן לי תבנית. שלושים ביצים, מהלול.

אף אחד לא סיפר לי שבקיבוץ אין כסף, רק תרנגולות.

באוטובוס חזרה לתל אביב הנהג בלם בצומת. מתוך שלושים נשארו לי עשרים ושתיים, ומכנסיים שנדבקו לכיסא.

מאז אני מבקש מקדמה. בכסף. לא בחלבון.

1981 · פינוי מיידי מהחרמון

[ עובדה ]

פינוי מיידי מהחרמון

דיברו עליי ברשת הקשר, מהמוצב העליון בחרמון ועד הבור בקריה.

לא בגלל מבצע. בגלל יונה.

היונה של הקוסם הצטננה בקור, וצריך היה אישור לפינוי מיידי. קצין קשר אחד העביר לשני, השני לשלישי, ובסוף מישהו עם הרבה דרגות אמר "מאושר" בלי לשאול מה זה.

היא חזרה מהשלג. אני לא בטוח שהמדינה חזרה מזה.

1983 · השעון של האלוף

[ לא הגיוני ]

השעון של האלוף

בהופעה בבסיס העלמתי לאלוף את השעון. זה הצליח מצוין, יותר מדי.

השעון לא חזר. לא בסוף הקסם, לא בסוף ההופעה.

שבועיים אחר כך הוא הגיע אליו במעטפה חומה דרך הדואר הצבאי, בלי שם שולח.

עד היום אני לא יודע איפה הוא היה. אני רק יודע שבקסם הזה, הקהל הכי מאמין היה אני.

1984 · הטסט החמישי

[ התיישן ]

הטסט החמישי

נכשלתי בטסט ארבע פעמים. חניה במקביל זה לא כישרון, זה גנטיקה.

בפעם החמישית הבוחן ביקש שאעצור בצד. חשבתי שזהו. הוא הוציא חפיסת קלפים מתא הכפפות ואמר "שמעתי שאתה הקוסם".

עברתי.

את החניה במקביל לא עשינו בכלל.

199? · השקט המושלם

[ עובדה ]

השקט המושלם

הייתה לי בת זוג כמה שנים שלא יצא לי לשמוע אותה מפליצה. לא נזדמן.

מתי בפעם האחרונה הכרתם מישהו עד הסוף? אני לא שאלתי את עצמי אז, וגם היום אין לי תשובה.

אולי זה הקסם הכי מושלם שראיתי מקרוב. אין שיטה, אין רמז, רק שקט מוחלט לאורך שנים.

כקוסם, אני מעריך את זה. כבן זוג, תמיד חשבתי שמשהו פה מוסתר.

1996 · המספר הלא נכון

[ לא הגיוני ]

המספר הלא נכון

באירוע חברה בהרצליה ביקשתי מאישה בשורה השנייה לחשוב על מספר בן שבע ספרות, משהו שחשוב לה. קראתי אותו מהעיניים שלה, ספרה אחרי ספרה, וכתבתי על הלוח.

היא החווירה. הקהל מחא כפיים.

ואז בעלה קם ושאל בקול רם למה דווקא המספר הזה. כי זה, כך הסתבר, היה הטלפון של האקס שלה.

את הקסם הבא עשיתי מהר. מאז אני מבקש מספרים בני שלוש ספרות, לא יותר.

2007 · מכתבים לטור

[ פג תוקף ]

מכתבים לטור

כשכתבתי בוויינט על אהבה, קיבלתי יום אחד מייל מאישה שהתחתנה, כך כתבה, בזכות הטור שלי.

שנה אחרי הגיע מייל מאותה כתובת. היא התגרשה. בזכות הטור הבא.

עניתי לשני המיילים באותו משפט: "אני רק מחזיק את הקלפים, את בוחרת".

היא לא ענתה. אולי בזכות הטור השלישי.

2019 · מטרת הנסיעה

[ עובדה ]

מטרת הנסיעה

בנתב"ג פתחה הבודקת את המזוודה שלי. ארבע חפיסות קלפים, חבל של שלושה מטרים, אזיקים, עין זכוכית בקופסת תכשיטים, ושקית אבקה לבנה.

היא הסתכלה עליי הרבה זמן. הסברתי שהאבקה היא טלק, בשביל הידיים. היא לא שאלה על העין.

שאלה אחת בלבד: "מה מטרת הנסיעה?"

אמרתי "עבודה". זה היה המשפט הכי אמיתי שאמרתי באותה שנה, והיחיד שאף אחד לא האמין לו.

סופ"ש ראשון · צלע בים המלח

[ עובדה ]

צלע בים המלח

בסופשבוע הראשון שלנו, במלון בים המלח, לא מהזולים, שברתי לזוגתי התימנייה המקסימה צלע.

מרוב תשוקה בלתי נשלטת, בשילוב חוסר בסידן שטופל מאז, אני מאמין.

המקום הנמוך בעולם, ואנחנו בשיא.

הצלע התאחתה. התשוקה, כך מתברר, לא צריכה סידן.

בלי תאריך · ארבעה

[ עובדה ]

ארבעה

היו יכולים להיות לי כנראה עוד ארבעה ילדים. הפלות הפילו את האפשרות.

אין פה בדיחה, וזה בסדר. גם באמצע הופעה יש רגע של שקט, כשהקלף לא עולה והקהל לא יודע אם זה חלק מהמופע.

לפעמים, בסוף הופעה, אני סופר את הילדים בשורה הראשונה. ונעצר בארבעה.


אז לא, זה לא וידוי. זו התיישנות.

כמה מהדברים פה נכונים, לכמה פג תוקף, כמה לא הגיוניים. ניחשתם איזה מהם איזה? אל תגלו לי.

קוסם לא מגלה. הוא רק מזכיר שהכול עובדה, עד שמישהו בודק.

הסתיו נכנס לגוף בלי לדפוק בדלת

כולם מחכים לגשם הראשון.
מצלמים את העננים, מעלים סטורי, אומרים "סוף סוף".

ויש מי שיודע שהגשם מגיע עוד לפני החזאי.
לא כי הוא מסתכל לשמיים. כי הכתף שלו כבר יודעת.

זה לא קסם. אני מכיר קסמים. זה משהו אחר.

הגוף ששומע את מזג האוויר

רבים מאוד מהחיים עם פיברומיאלגיה מספרים אותו סיפור: כשהעונה מתחלפת, הכאב מתחלף איתה. יותר נוקשות בבוקר. יותר עייפות. שינה שבורה. ימים שבהם הגוף מרגיש כמו מעיל רטוב שאי אפשר להוריד.

החשודים העיקריים הם שלושה:

  • ירידה בלחץ הברומטרי – הלחץ שיורד לפני סערה. אצל חלק מהאנשים זה בדיוק הרגע שבו הכאב עולה.
  • קור ולחות – שרירים נוטים להתכווץ בקור, ומי שהשרירים שלו כבר דרוכים מרגיש את זה כפול.
  • פחות אור – הימים מתקצרים, השעון עובר לשעון חורף, ומצב הרוח יורד יחד עם השמש. ומצב רוח וכאב, כידוע, הולכים יד ביד.

ומה אומרים המדענים?

כאן מגיע הפרדוקס.
המטופלים בטוחים. המחקרים מתלבטים.

מחקר הולנדי מ־2013 לא מצא קשר עקבי בין מזג האוויר לכאב כשבדקו את כל המשתתפות יחד. מחקר נורבגי מ־2019 דווקא מצא שלחץ ברומטרי נמוך ולחות גבוהה היו קשורים לכאב חזק יותר – אבל ההשפעה הייתה שונה מאדם לאדם.

ובתרגום לעברית של החיים: אין חוק אחד לכולם. יש אתה, והגוף שלך, והדרך המסוימת שבה הוא מגיב לעולם.
מה שאומר שהכאב שלך אמיתי, גם אם הטבלה הממוצעת לא רואה אותו.

כמה דברים קטנים שעוזרים בעונת המעבר

  • שכבות. בישראל הסתיו הוא בוקר קר, צהריים של קיץ וערב של חורף. להתלבש בשכבות ולא להיתפס בהפתעה.
  • חום. מקלחת חמה בבוקר, כרית חימום, צעיף. החום מרכך את מה שהקור מכווץ.
  • לתנועה יש תפקיד. גם כשקר ואין חשק – הליכה קצרה או מתיחות עדינות עדיפות על פני יום שלם בלי תזוזה.
  • אור. לצאת לשמש של הבוקר כשאפשר. עשר דקות של אור הן לא מעט.
  • יומן קטן. לרשום כאב, שינה ומזג אוויר. אחרי כמה שבועות תגלו את הדפוס הפרטי שלכם – ואז תוכלו להתכונן אליו מראש.
  • לדבר עם הרופא. אם החורף הקודם היה קשה, שווה לתכנן איתו את החורף הזה מראש.

ולסיום

חמישים שנה אני מלמד אנשים לראות את מה שלא נראה.
פיברומיאלגיה היא בדיוק זה: כאב שאי אפשר לראות, בגוף שנראה בסדר גמור.

אז כשמישהו לידכם אומר שהוא מרגיש את הגשם מתקרב – אל תצחקו.
תביאו לו שמיכה.

קליוסטרו, שגריר עמותת "גוונים של סגול" למודעות לפיברומיאלגיה

הכתוב כאן אינו תחליף לייעוץ רפואי. לכל שאלה על הטיפול שלכם, פנו לרופא המטפל.

שומשום, היפתח

לא, זה לא היה בוקר מיוחד. לא הייתה זריחה דרמטית, לא התנגנה מוזיקה ברקע, אף אחד לא אמר משפט חכם.
הייתה לחמניה.

הוא כבר מזמן לא צעיר. הם בנו יחד בית של פרק ב', בית לתפארת. יש בו אשה שאוהבת אותו בשקט, ונערה, הבת המשותפת שלהם, שנמצאת בדיוק בגיל שבו מחליטים מחדש מה חושבים על ההורים. ויש עוד ילדים, מהפרק הקודם, שגרים בבתים אחרים ובכל זאת שייכים לבית הזה.

בבקרים הם אוכלים יחד. כלומר, יושבים יחד. הנערה מול הטלפון, האמא מול המיילים מהעבודה, הוא מול החדשות. שלושה אנשים ליד שולחן אחד, שלושה מסכים, ואף מבט שנוגע.

ואז הוא ראה אותם. את זרעוני השומשום.
הוא לא אכל אותם, הוא ראה אותם.
עשרות נקודות קטנות, כל אחת במקום אחר, אף אחת לא נופלת. מישהו פיזר אותן ביד לפני עלות השחר, הן נדבקו לבצק בחום התנור ונשארו. אף זרע לא דומה לשני, ואף זרע לא מתלונן על המקום שקיבל.
כל החיים הוא אוכל לחמניות. אף פעם לא ראה שומשום.

זו לא הייתה הארה גדולה. היא הייתה בגודל של זרע שומשום, ודווקא בגלל זה היא הצליחה להיכנס.

באותו שבוע הוא הפסיק לאכול כל מה שהיה פעם בעל חיים. לא חלב, לא ביצה, לא דבש. גם לא החמאה על הלחמניה, שהייתה תמיד הדבר הכי טעים שיש.
הוא לא נאם על זה, לא הסביר, לא שלח קישורים. הוא פשוט התחיל לבשל.

המטבח בבית הזה כבר היה מלא. מקרר של אמא, מגירה של בת, ומדף אחד שהיה שלו מהיום הראשון, מסודר ושקט, כמו מי שעוד לא העז להתפרס.
עכשיו המדף שלו התחיל לזלוג. שקיות עדשים, טחינה גולמית, קטניות שמושרות לילה שלם, צרורות של עשבים שאף אחד לא ידע איך קוראים להם.

ואז הוא הבין שמטבח הוא אף פעם לא רק מטבח. מי מזיז את הקופסאות של מי. מי שואל לפני שהוא לוקח סיר. מי משאיר כלים בכיור כמו פתק שלא כתבו.
כל מה שלא נאמר בבית הזה, היה מונח על השיש.

הנערה אמרה "איכס" על הטופו. האמא אמרה "בסדר, רק שלא תהיה רעב".
אלה לא שני משפטים, זה משפט אחד. ככה אוהבים בבית הזה: אחת בעקיצה, אחת בדאגה, ושתיהן שמות לב מה יש לו בצלחת.

הוא לא ענה. הוא חתך בצל.
לאט. לא כי ככה כתוב במתכון, כי לא מיהר לשום מקום.

מתי בפעם האחרונה חתכת ירק לאט, רק כי לא היית צריך להיות בשום מקום אחר?

הריח הגיע לחדר של הנערה, למקום שכבר כמה שנים הוא לא מוזמן אליו. בצל מזהיב, כמון, שום שמתעורר בשמן זית. היא עמדה בפתח המטבח עם הטלפון ביד, כאילו במקרה.
"מה זה?"
"עוד לא יודע. רוצה לעזור לי לגלות?"
היא הניחה את הטלפון על השיש, הפוך. הוא לא ביקש. היא פשוט הבינה את מה שהוא גילה רק השבוע: אי אפשר לקלף שום ולגלול באותן ידיים.

זה הקסם הכי פשוט שאני מכיר, ואין בו שום טריק.

האמא חזרה מהעבודה ומצאה אותם עומדים גב אל גב, כל אחד מול קרש חיתוך, לא מדברים. זה היה השקט הראשון בבית הזה שלא היה ריק. היא לא שאלה כלום. הניחה את התיק, הניחה יד על הכתף שלו, ולקחה גזר.

הוא לא ביקש מהן להשתנות. הוא שינה רק את מה שבצלחת שלו.
ודווקא בגלל שלא ביקש כלום, הן באו.

עברו כמה חודשים. הבית לא נהיה טבעוני, וגם לא היה צריך. יש עדיין גבינה במקרר ושניצל בימי שישי, כשהגדולים באים. אבל בערבים המסכים נחים על השידה בכניסה, כמו נעליים. יש מגע של ידיים שמעבירות קערה, יש רוגע של סיר שמבעבע בלי למהר, יש שלווה שאף אחד לא הזמין, והיא בכל זאת הגיעה ונשארה.

כל ילד יודע את מילות הקסם. שומשום, היפתח. רק שאף אחד לא סיפר לנו שהמערה עם האוצר נמצאת בכלל במטבח, ושהדלת שלה קטנה כמו זרע.

ובוקר אחד, לא מיוחד, בלי זריחה דרמטית, בלי משפט חכם,
הייתה לחמניה. עם טחינה במקום חמאה.
והנערה הניחה אותה מולו ואמרה, בלי להרים עיניים: "שמתי לך הרבה שומשום."

איולי, ואיך הדור הזה עשה לי את הטריק הכי טוב שראיתי

חמישים שנה אני עושה הטעיה למחייתי.

אני יודע לכוון מבט. יודע להגיד לכם "תסתכלו טוב על יד ימין", ולעשות את כל העבודה עם שמאל, לאט, מול העיניים שלכם. יש לי תעודות בזה. יש לי קהל שמשלם.

ובכל זאת, בשנים האחרונות אני יושב במסעדות ומרגיש כמו חובבן.

כי הדור הזה ביצע את האשליה הגדולה של המאה. הוא לקח אוכל — הדבר הזה שאבות אבותינו אכלו בעיקר כדי לא למות — והפך אותו לדת. עם כמרים, עם עלייה לרגל, עם כתבי קודש באינסטגרם, ועם קרש עץ במקום צלחת.

אני לא נגד אוכל טוב. חלילה. אני נגד אוכל שמדבר יותר מדי.

המלצר שמספר לי את הביוגרפיה של העגבנייה

הוא מגיע לשולחן, מתכופף קצת (תמיד מתכופפים, זה חלק מהמופע), ומתחיל.

"אז העגבנייה שלנו היא זן מורשת, מחווה משפחתית ליד בית שערים, נקטפת ביד, בבוקר."

אדוני. אני רוצה סלט.

לא ביקשתי לדעת מי קטף. לא ביקשתי שם פרטי. אני לא רוצה להתאבל על העגבנייה, אני רוצה לאכול אותה. וזה שהיא נקטפה ביד — תגיד לי, יש עוד אפשרות? יש מקום שבו קוטפים עגבניות ברגליים ולא סיפרו לי?

ואז הוא מגיע לזה. למילה.

איולי.

תגידו את זה לאט. א-י-ו-ל-י. נשמע כמו אי קטן ביוון, שיש בו כנסייה לבנה וחתולים.

זה שום. וזה מיונז.

זהו. זה כל הסוד. בשנות השמונים קראנו לזה "רוטב שום", הוא הגיע בשקית ניילון עם פינה קרועה, שילמנו עליו שקל וחצי, ואף אחד לא בכה מרוב התרגשות. היום זה מגיע בקערית קטנה כמו כלי קודש, ועולה שתים־עשרה שקל, וכשאתה שואל מה זה — מסתכלים עליך כאילו ירדת מהעץ.

אני יורד מהעץ בערך חמישים שנה. הגעתי אליו מוקדם.

עכשיו לדג

הנה מה שמצחיק אותי הכי הרבה.

אותו בחור שיודע להסביר לך על תסיסה ספונטנית, על קפה בשיטת V60, ועל ההבדל בין מיסו לבן למיסו אדום — תשאל אותו איך הוא יודע שהסלמון בצלחת שלו טרי.

הוא יגיד לך: "טעים."

טעים זה לא תשובה. טעים זה תוצאה. שאלתי איך, לא כמה.

טרי? קפוא? מצונן? הופשר, הוקפא שוב, ונשלח בקרח ליד שדה התעופה? הוא לא יודע. הוא לא יודע כי אף אחד לא לימד אותו להסתכל. לימדו אותו לצלם.

וזה בסדר, באמת. גם אני לא מומחה לדגים. אבל אני יודע דבר אחד קטן, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בחמישים שנה על הבמה: אני יודע מה אני לא יודע. זה כל ההבדל בין קוסם לבין מישהו שסתם מנופף בידיים.

סבתא שלי לא סיימה שמונה כיתות. היא הייתה עומדת בשוק, מרימה דג, מסתכלת לו בעיניים — צלולות או עכורות — פותחת לו את הזימים, לוחצת עם האצבע ורואה אם הבשר חוזר למקומו. שלוש שניות. בלי אפליקציה. בלי ביקורת.

והיא הייתה מנצחת כל שף עם פינצטה.

וכן, הפינצטה

אנחנו צריכים לדבר על הפינצטה.

בשלב מסוים בהיסטוריה, מישהו החליט שמניחים אוכל על צלחת עם פינצטה. עלה עלה. גרגר גרגר. עשרים דקות של עבודה עדינה, ואז זה מגיע אליך, ותוך ארבע שניות אתה הורס את זה עם מזלג, כמו קרנף.

ואז הכיפה. הכיפה הזאת מזכוכית, עם עשן בפנים, שהמלצר מרים בתנועה איטית ליד השולחן, והעשן יוצא, וכולם עושים "וואו".

אנשים. אני עשיתי את זה ב־1983. עם יונה.

זה נקרא אצלנו במקצוע מיסדיירקשן. תאורה נמוכה, מוזיקה, תנועת יד גדולה שמושכת עין — וכשכולם מסתכלים על העשן, אף אחד לא מסתכל על החשבון.

וזה גאוני. באמת. אני מוריד את הכובע.

כי הנה האמת שאני חייב להודות בה: הם עושים את העבודה שלי, ועושים אותה טוב ממני. אני מוכר אשליה לשעה. הם מוכרים אשליה שאתה מכניס לפה, וגם מודה על זה, וגם מפרסם את זה בחינם.

רגע של הגינות, לפני שמישהו יחשוב שהזדקנתי

הדור שלי? אל תדאגו. גם אנחנו היינו אסון.

אכלנו שניצל בגודל של מכסה ביוב וקראנו לזה "מנת בשר". חשבנו שאוכל סיני זה אורז עם תירס משומר. פרגית הייתה נחשבת אצלנו אקזוטית. אבא שלי היה בטוח שיין לבן זה יין שמקררים כדי שלא תרגיש את הטעם, ולפי מה שהוא קנה — הוא צדק לגמרי.

אז לא, אני לא בא ממקום של טוהר.

מה שמעצבן אותי זה לא האוכל. זה הביטחון.

הביטחון המוחלט של מישהו בן עשרים ושמונה שיושב מולי ומסביר לי מה זה אומאמי, בקול של אדם שמפענח כתבי יד עתיקים, ואז מזמין את הבשר עשוי היטב ומטביע אותו בקטשופ.

וההמבורגר. שמונים ותשעה שקל.

לחמנייה, קציצה, פרוסת גבינה, ומשהו כבוש שאף אחד לא ביקש.

הוא מגיע לשולחן. הוא חם. הוא מושלם. הוא רגע השיא.

ואז מוציאים טלפון.

ומצלמים אותו מלמעלה. ואז מהצד. ואז מזיזים את הצלחת קצת שמאלה, כי האור. ואז מבקשים מהחבר להזיז את היד. ואז שוב מלמעלה, כי הראשונה יצאה מטושטשת.

יופי. צילמת.

עכשיו זה קר.

בזבזת שמונים ותשעה שקל וארבע דקות של החיים שלך כדי לאכול המבורגר בטמפרטורת החדר, בשביל אנשים שגללו הלאה תוך שנייה וחצי.

זה לא קסם, חבר'ה. זה הפוך מקסם. קסם קורה ברגע. אם פספסת את הרגע כי חיפשת זווית — פספסת הכל. זה כל מה שאני יודע לעשות בחיים, וזה גם כל מה שיש לי להגיד בנושא.


אני, דרך אגב, ממילא כבר לא שורד ארוחה של שלוש שעות. הגב שלי מודיע לי על זה בערך בסבב השני של הקרשים. אז אני יושב בבית.

ואת האמת הכי גדולה שלי אני שומר לשם:

לחמנייה טרייה. עם חמאה.

זהו. אין קרש. אין עשן. אין פינצטה. אין סיפור על החווה שממנה הגיעה החיטה. יש לחם חם שנשבר ביד ומעלה קיטור, וחמאה שנמסה לתוכו לפני שהספקת להחליט מה אתה מרגיש.

בלי שם צרפתי. בלי מלצר שמתכופף.

וכשמישהו מהדור הזה ישב מולי, יטעם את הדג, ויגיד לי בשקט — בלי לגגל, בלי להתייעץ — "תשמע, זה לא טרי, זה הופשר" —

אני אקום. אשלם על השולחן שלו. ואעשה לו קסם בחינם.

כי אז אני אדע שהוא באמת מסתכל.

וזה, בסוף, כל מה שאני מבקש מקהל.

הקוסם

איולי, ואיך הדור הזה עשה לי את הטריק הכי טוב שראיתי

חמישים שנה אני עושה הטעיה למחייתי.

אני יודע לכוון מבט. יודע להגיד לכם "תסתכלו טוב על יד ימין", ולעשות את כל העבודה עם שמאל, לאט, מול העיניים שלכם. יש לי תעודות בזה. יש לי קהל שמשלם.

ובכל זאת, בשנים האחרונות אני יושב במסעדות ומרגיש כמו חובבן.

כי הדור הזה ביצע את האשליה הגדולה של המאה. הוא לקח אוכל — הדבר הזה שאבות אבותינו אכלו בעיקר כדי לא למות — והפך אותו לדת. עם כמרים, עם עלייה לרגל, עם כתבי קודש באינסטגרם, ועם קרש עץ במקום צלחת.

אני לא נגד אוכל טוב. חלילה. אני נגד אוכל שמדבר יותר מדי.


המלצר שמספר לי את הביוגרפיה של העגבנייה

הוא מגיע לשולחן, מתכופף קצת (תמיד מתכופפים, זה חלק מהמופע), ומתחיל.

"אז העגבנייה שלנו היא זן מורשת, מחווה משפחתית ליד בית שערים, נקטפת ביד, בבוקר."

אדוני. אני רוצה סלט.

לא ביקשתי לדעת מי קטף. לא ביקשתי שם פרטי. אני לא רוצה להתאבל על העגבנייה, אני רוצה לאכול אותה. וזה שהיא נקטפה ביד — תגיד לי, יש עוד אפשרות? יש מקום שבו קוטפים עגבניות ברגליים ולא סיפרו לי?

ואז הוא מגיע לזה. למילה.

איולי.

תגידו את זה לאט. א-י-ו-ל-י. נשמע כמו אי קטן ביוון, שיש בו כנסייה לבנה וחתולים.

זה שום. וזה מיונז.

זהו. זה כל הסוד. בשנות השמונים קראנו לזה "רוטב שום", הוא הגיע בשקית ניילון עם פינה קרועה, שילמנו עליו שקל וחצי, ואף אחד לא בכה מרוב התרגשות. היום זה מגיע בקערית קטנה כמו כלי קודש, ועולה שתים־עשרה שקל, וכשאתה שואל מה זה — מסתכלים עליך כאילו ירדת מהעץ.

אני יורד מהעץ בערך חמישים שנה. הגעתי אליו מוקדם.


עכשיו לדג

הנה מה שמצחיק אותי הכי הרבה.

אותו בחור שיודע להסביר לך על תסיסה ספונטנית, על קפה בשיטת V60, ועל ההבדל בין מיסו לבן למיסו אדום — תשאל אותו איך הוא יודע שהסלמון בצלחת שלו טרי.

הוא יגיד לך: "טעים."

טעים זה לא תשובה. טעים זה תוצאה. שאלתי איך, לא כמה.

טרי? קפוא? מצונן? הופשר, הוקפא שוב, ונשלח בקרח ליד שדה התעופה? הוא לא יודע. הוא לא יודע כי אף אחד לא לימד אותו להסתכל. לימדו אותו לצלם.

וזה בסדר, באמת. גם אני לא מומחה לדגים. אבל אני יודע דבר אחד קטן, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בחמישים שנה על הבמה: אני יודע מה אני לא יודע. זה כל ההבדל בין קוסם לבין מישהו שסתם מנופף בידיים.

סבתא שלי לא סיימה שמונה כיתות. היא הייתה עומדת בשוק, מרימה דג, מסתכלת לו בעיניים — צלולות או עכורות — פותחת לו את הזימים, לוחצת עם האצבע ורואה אם הבשר חוזר למקומו. שלוש שניות. בלי אפליקציה. בלי ביקורת.

והיא הייתה מנצחת כל שף עם פינצטה.


וכן, הפינצטה

אנחנו צריכים לדבר על הפינצטה.

בשלב מסוים בהיסטוריה, מישהו החליט שמניחים אוכל על צלחת עם פינצטה. עלה עלה. גרגר גרגר. עשרים דקות של עבודה עדינה, ואז זה מגיע אליך, ותוך ארבע שניות אתה הורס את זה עם מזלג, כמו קרנף.

ואז הכיפה. הכיפה הזאת מזכוכית, עם עשן בפנים, שהמלצר מרים בתנועה איטית ליד השולחן, והעשן יוצא, וכולם עושים "וואו".

אנשים. אני עשיתי את זה ב־1983. עם יונה.

זה נקרא אצלנו במקצוע מיסדיירקשן. תאורה נמוכה, מוזיקה, תנועת יד גדולה שמושכת עין — וכשכולם מסתכלים על העשן, אף אחד לא מסתכל על החשבון.

וזה גאוני. באמת. אני מוריד את הכובע.

כי הנה האמת שאני חייב להודות בה: הם עושים את העבודה שלי, ועושים אותה טוב ממני. אני מוכר אשליה לשעה. הם מוכרים אשליה שאתה מכניס לפה, וגם מודה על זה, וגם מפרסם את זה בחינם.


רגע של הגינות, לפני שמישהו יחשוב שהזדקנתי

הדור שלי? אל תדאגו. גם אנחנו היינו אסון.

אכלנו שניצל בגודל של מכסה ביוב וקראנו לזה "מנת בשר". חשבנו שאוכל סיני זה אורז עם תירס משומר. פרגית הייתה נחשבת אצלנו אקזוטית. אבא שלי היה בטוח שיין לבן זה יין שמקררים כדי שלא תרגיש את הטעם, ולפי מה שהוא קנה — הוא צדק לגמרי.

אז לא, אני לא בא ממקום של טוהר.

מה שמעצבן אותי זה לא האוכל. זה הביטחון.

הביטחון המוחלט של מישהו בן עשרים ושמונה שיושב מולי ומסביר לי מה זה אומאמי, בקול של אדם שמפענח כתבי יד עתיקים, ואז מזמין את הבשר עשוי היטב ומטביע אותו בקטשופ.


וההמבורגר. שמונים ותשעה שקל.

לחמנייה, קציצה, פרוסת גבינה, ומשהו כבוש שאף אחד לא ביקש.

הוא מגיע לשולחן. הוא חם. הוא מושלם. הוא רגע השיא.

ואז מוציאים טלפון.

ומצלמים אותו מלמעלה. ואז מהצד. ואז מזיזים את הצלחת קצת שמאלה, כי האור. ואז מבקשים מהחבר להזיז את היד. ואז שוב מלמעלה, כי הראשונה יצאה מטושטשת.

יופי. צילמת.

עכשיו זה קר.

בזבזת שמונים ותשעה שקל וארבע דקות של החיים שלך כדי לאכול המבורגר בטמפרטורת החדר, בשביל אנשים שגללו הלאה תוך שנייה וחצי.

זה לא קסם, חבר'ה. זה הפוך מקסם. קסם קורה ברגע. אם פספסת את הרגע כי חיפשת זווית — פספסת הכל. זה כל מה שאני יודע לעשות בחיים, וזה גם כל מה שיש לי להגיד בנושא.


אני, דרך אגב, ממילא כבר לא שורד ארוחה של שלוש שעות. הגב שלי מודיע לי על זה בערך בסבב השני של הקרשים. אז אני יושב בבית.

ואת האמת הכי גדולה שלי אני שומר לשם:

לחמנייה טרייה. עם חמאה.

זהו. אין קרש. אין עשן. אין פינצטה. אין סיפור על החווה שממנה הגיעה החיטה. יש לחם חם שנשבר ביד ומעלה קיטור, וחמאה שנמסה לתוכו לפני שהספקת להחליט מה אתה מרגיש.

בלי שם צרפתי. בלי מלצר שמתכופף.

וכשמישהו מהדור הזה ישב מולי, יטעם את הדג, ויגיד לי בשקט — בלי לגגל, בלי להתייעץ — "תשמע, זה לא טרי, זה הופשר" —

אני אקום. אשלם על השולחן שלו. ואעשה לו קסם בחינם.

כי אז אני אדע שהוא באמת מסתכל.

וזה, בסוף, כל מה שאני מבקש מקהל.

הקוסם

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz