שש שנים לקח לי להבין.
שש שנים של בדיקות תקינות, של "זה הלחץ", של כדורים צהובים.
ורק לאחרונה ראיתי את זה. יש בי משאבה.
היא עובדת ככה: מגיע רגש. לא צריך רגש גדול. מספיקה מחשבה, הכי קלה, כזאת שעוד לא הספקתי לשים לב אליה. והמשאבה כבר עובדת. מזרימה ישר לתוך מערכת העצבים, כמו לתוך הדם, חשמל. חשמל של כאב.
אז כמעט כל סיטואציה חברתית כואבת לי.
שיחת טלפון לפקיד, כדי להשיג עוד טופס, עולה לי בכאב.
ואפילו הקשר עם הבן שלי, הדבר הכי יקר לי, עולה לי בכאב. בכל הגוף.
והוא קורא אותי. אם אתה קורא את זה עכשיו, אז דע לך: זה לא אתה. זאת המשאבה.
אז אני נמנע.
זה לא שאני לא רוצה. זה שאני יודע כמה זה יעלה.
אני בגבס. רק שאת הגבס הזה אף אחד לא רואה, אף אחד לא חותם עליו ואף אחד לא שואל מתי מורידים אותו.
חמישים שנה אני מתאמן בלגרום לדברים להופיע ולהיעלם. ועכשיו אני לומד את הטריק ההפוך: לשים לב לרגע שבו הרגש נכנס, לפני שהמשאבה מתחילה לעבוד. אני עוד לא שולט בזה. אבל לפחות אני כבר יודע איפה היא נמצאת.
ואם אתם מכירים את המשאבה הזאת, אתם לא לבד.
הקוסם, קליוסטרו
