לא, זה לא היה בוקר מיוחד. לא הייתה זריחה דרמטית, לא התנגנה מוזיקה ברקע, אף אחד לא אמר משפט חכם. הייתה לחמניה.
הוא כבר מזמן לא צעיר. הם בנו יחד בית של פרק ב', בית לתפארת. יש בו אשה שאוהבת אותו בשקט, ונערה, הבת המשותפת שלהם, שנמצאת בדיוק בגיל שבו מחליטים מחדש מה חושבים על ההורים. ויש עוד ילדים, מהפרק הקודם, שגרים בבתים אחרים ובכל זאת שייכים לבית הזה.
בבקרים הם אוכלים יחד. כלומר, יושבים יחד. הנערה מול הטלפון, האמא מול המיילים מהעבודה, הוא מול החדשות. שלושה אנשים ליד שולחן אחד, שלושה מסכים, ואף מבט שנוגע.
ואז הוא ראה אותם. את זרעוני השומשום. הוא לא אכל אותם, הוא ראה אותם. עשרות נקודות קטנות, כל אחת במקום אחר, אף אחת לא נופלת. מישהו פיזר אותן ביד לפני עלות השחר, הן נדבקו לבצק בחום התנור ונשארו. אף זרע לא דומה לשני, ואף זרע לא מתלונן על המקום שקיבל. כל החיים הוא אוכל לחמניות. אף פעם לא ראה שומשום.
זו לא הייתה הארה גדולה. היא הייתה בגודל של זרע שומשום, ודווקא בגלל זה היא הצליחה להיכנס.
באותו שבוע הוא הפסיק לאכול כל מה שהיה פעם בעל חיים. לא חלב, לא ביצה, לא דבש. גם לא החמאה על הלחמניה, שהייתה תמיד הדבר הכי טעים שיש. הוא לא נאם על זה, לא הסביר, לא שלח קישורים. הוא פשוט התחיל לבשל.
המטבח בבית הזה כבר היה מלא. מקרר של אמא, מגירה של בת, ומדף אחד שהיה שלו מהיום הראשון, מסודר ושקט, כמו מי שעוד לא העז להתפרס. עכשיו המדף שלו התחיל לזלוג. שקיות עדשים, טחינה גולמית, קטניות שמושרות לילה שלם, צרורות של עשבים שאף אחד לא ידע איך קוראים להם.
ואז הוא הבין שמטבח הוא אף פעם לא רק מטבח. מי מזיז את הקופסאות של מי. מי שואל לפני שהוא לוקח סיר. מי משאיר כלים בכיור כמו פתק שלא כתבו. כל מה שלא נאמר בבית הזה, היה מונח על השיש.
הנערה אמרה "איכס" על הטופו. האמא אמרה "בסדר, רק שלא תהיה רעב". אלה לא שני משפטים, זה משפט אחד. ככה אוהבים בבית הזה: אחת בעקיצה, אחת בדאגה, ושתיהן שמות לב מה יש לו בצלחת.
הוא לא ענה. הוא חתך בצל. לאט. לא כי ככה כתוב במתכון, כי לא מיהר לשום מקום.
מתי בפעם האחרונה חתכת ירק לאט, רק כי לא היית צריך להיות בשום מקום אחר?
הריח הגיע לחדר של הנערה, למקום שכבר כמה שנים הוא לא מוזמן אליו. בצל מזהיב, כמון, שום שמתעורר בשמן זית. היא עמדה בפתח המטבח עם הטלפון ביד, כאילו במקרה. "מה זה?" "עוד לא יודע. רוצה לעזור לי לגלות?" היא הניחה את הטלפון על השיש, הפוך. הוא לא ביקש. היא פשוט הבינה את מה שהוא גילה רק השבוע: אי אפשר לקלף שום ולגלול באותן ידיים.
זה הקסם הכי פשוט שאני מכיר, ואין בו שום טריק.
האמא חזרה מהעבודה ומצאה אותם עומדים גב אל גב, כל אחד מול קרש חיתוך, לא מדברים. זה היה השקט הראשון בבית הזה שלא היה ריק. היא לא שאלה כלום. הניחה את התיק, הניחה יד על הכתף שלו, ולקחה גזר.
הוא לא ביקש מהן להשתנות. הוא שינה רק את מה שבצלחת שלו. ודווקא בגלל שלא ביקש כלום, הן באו.
עברו כמה חודשים. הבית לא נהיה טבעוני, וגם לא היה צריך. יש עדיין גבינה במקרר ושניצל בימי שישי, כשהגדולים באים. אבל בערבים המסכים נחים על השידה בכניסה, כמו נעליים. יש מגע של ידיים שמעבירות קערה, יש רוגע של סיר שמבעבע בלי למהר, יש שלווה שאף אחד לא הזמין, והיא בכל זאת הגיעה ונשארה.
כל ילד יודע את מילות הקסם. שומשום, היפתח. רק שאף אחד לא סיפר לנו שהמערה עם האוצר נמצאת בכלל במטבח, ושהדלת שלה קטנה כמו זרע.
ובוקר אחד, לא מיוחד, בלי זריחה דרמטית, בלי משפט חכם, הייתה לחמניה. עם טחינה במקום חמאה. והנערה הניחה אותה מולו ואמרה, בלי להרים עיניים: "שמתי לך הרבה שומשום."
זארה תמיד בטחה בעיניה. הרי היא הייתה אמנית — היא חיה לפי מה שראתה. אז כשהבחינה במשאית המזון החונה מחוץ לאובייקטוריום בחצות הלילה, מבריקה כמו כדור דיסקו עשוי מאבק כוכבים, ידעה בדיוק מה היא רואה: בחירת העיצוב הגרועה ביותר של היקום.
"מי בונה משאית מזון כסופה?" היא מלמלה, ושרטטה אותה במחברתה. "היא כמעט בלתי נראית על רקע שביל החלב."
המוכרת, אישה עם שיער שקיצר לחוקי הכבידה בלפחות שלושה כיוונים, חייכה. "אני רואה שאת שופטת את בחירות העיצוב שלי."
"אני אמנית. זו פשוטו כמשמעו העבודה שלי." זארה הביטה בשלט התפריט. כל פריט נראה זהה — גושים אפורים ורגושים שיכלו להיות סלעי ירח או עוגיות שרופות. "אה… מה את בעצם מוכרת?"
"מרק כוכבים," אמרה האישה בשמחה. "נראה נורא, טועם כמו הזיכרון האהוב עליך."
עיניה של זארה צרחו אל תאכלי את הגושים האפורים. אבל משהו אחר — שקט יותר, איפשהו ליד הצלעות — לחש: אבל מה אם…?
היא הזמינה אחד. הוא הגיע ונראה כמו דייסת שיבולת שועל של קפיטריה שראתה ימים טובים יותר לפני מיליוניה של שנים.
כפית אחת, ופתאום הייתה בת שמונה, מציירת קבוצות כוכבים על תקרת חדרה בזמן שסבתא שלה זמזמה במטבח, מכינה את השקשוקה שריחה היה כמו בית וכמו שבתות וכמו ביטחון.
"איך—?" זארה הביטה בקערה.
"עיניך אמרו לך שזה אשפה," אמרה המוכרת, משרתת את הלקוח הבא. "המוח שלך הסכים. אבל הלב שלך ידע יותר טוב. לבבות הם משקרים נוראיים אך מגלי אמת מצוינים, וזו הסיבה שאף אחד לא סומך עליהם במסיבות."
זארה צחקה, סיימה את המרק לאט לאט, מביטה בכוכבים האמיתיים מסתובבים מעלה. היא בילתה שנים באימון עיניה לראות פרטים, לתפוס כל צל והבהוק. מעולם לא שקלה שאולי, לפעמים, הן מביטות בדברים הלא נכונים כלל.
בדרך הביתה, שרטטה את משאית המזון שוב — אבל הפעם, ציירה מה הרגישה במקום מה שראתה: חמימות מסתחררת אל תוך הקוסמוס, נחמה מחופשת לכאוס, קסם מסתתר לעיני כל.
היא הכניסה את השרטוט מתחת לכרית, עצמה את עיניה, ולראשונה לא ניסתה לדמיין איך ייראה מחר. פשוט נתנה לעצמה להרגיש אותו.
לפעמים הנוף הטוב ביותר מגיע מעצימת העיניים והקשבה לקול השקט שרואה עם משהו טוב מראייה.
לילה טוב וחלומות מתוקים! ✨
למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.
לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.
התעוררתי הבוקר עם הסיפור הזה בראש. אולי חלמתי אותו, אולי קראתי אותו איפשהו בעבר הרחוק, לא חשוב. מה שחשוב זה שהוא היה שם, שלם, כמו קלף שנשלף מהחפיסה בדיוק בזמן.
הלב הראשון
בחדר לבן, סטרילי, קר כמו מקרר של בית חולים – כי זה בדיוק מה שהוא היה – ישבה האישה. לא אזכיר את שמה, זה לא משנה. היא הייתה האחראית על רשימת ההמתנה לתרומות איברים. עבודה לא פשוטה, כמו לשחק אלוהים בלי הכוח להחיות מתים. רק לבחור מי יחיה.
בעלה שכב בבית, מחובר למכונות, הלב שלו עייף. עייף כמו מישהו שנשא משאות כבדים שנים רבות מדי. הוא היה ראשון ברשימה. לא בגלל שהיא שמה אותו שם – למרות שהיא יכלה – אלא כי הוא באמת היה הבא בתור. הכי דחוף. הכי קרוב למוות.
היא חיכתה. כמו שמחכים לניסים. כמו שמחכים למשיח.
השיחה שלא הייתה
הטלפון צלצל באמצע הלילה. לא המספר שהיא חיכתה לו – זה היה מספר אחר. קידומת מוכרת. משרד הממשלה.
"גברתי," אמר הקול, "יש לנו מצב. בן השר זקוק ללב. בדחיפות."
היא הביטה במסך המחשב. רשימת ההמתנה. בעלה ראשון. אחריו עוד שישה עשר. בן השר לא היה ברשימה בכלל.
"יש לנו נוהל," היא אמרה. הקול היה יציב, מקצועי. בפנים משהו התפורר.
"את לא מבינה," הקול אמר. "זה בן של שר. בכיר. מאוד בכיר."
היא הבינה. היא הבינה מצוין.
המסמך שנעלם
למחרת בבוקר הגיע הלב. לב טרי, צעיר, תורם שמת באופנוע. טרגדיה אחת שהופכת לתקווה של אחר. זה תמיד ככה בעולם הזה – מישהו צריך למות כדי שמישהו אחר יחיה.
הלב הזה היה אמור לנסוע לבית החולים שבו שכב בעלה. זה היה ברור. זה היה כתוב במסמכים. במחשב. ברשימות.
אבל כשהיא ניסתה לגשת למערכת – המסמך נעלם. פשוט לא היה. כאילו מעולם לא קיים. היא חיפשה בארכיון, בגיבויים, התקשרה למחלקת מחשוב. "תקלה טכנית," הם אמרו. "נתקן בקרוב."
בינתיים הלב נסע לכיוון אחר.
השתיקה הגדולה
אף אחד לא דיבר על זה. זו הייתה שתיקה כמו זו שיורדת על בית לאחר מוות. כבדה, צפופה, חונקת.
היא ניסתה להתקשר למנהל בית החולים. קו תפוס. לסגן שר הבריאות. לא זמין. לעיתונות. "אנחנו לא יכולים לפרסם מידע רגיש כזה ללא אישור."
בעלה שכב בבית. מחכה. הלב שלו נחלש עוד ועוד.
בן השר קיבל את הלב. הניתוח עבר בהצלחה. הוא התאושש. חזר לחיים. צילמו אותו עם אביו בחיוך רחב. "ניצלתי בנס," הוא אמר בראיון לערוץ הממשלתי.
שני המתים
בעלה של האחראית מת שבוע אחר כך. הלב פשוט נכנע. כמו מישהו שהפסיק לחכות.
היא ישבה ליד המיטה, אחזה בידו הקרה. חשבה על הלב שהיה אמור להיות שלו. על השיחה באמצע הלילה. על המסמך שנעלם. על השתיקה.
אף אחד לא ידע שגם בן השר מת. זה קרה חודשיים אחרי הניתוח. הגוף דחה את הלב. דחייה חריפה, קוראים לזה. הרופאים ניסו הכל. לא עזר.
גם את זה השתיקו. "מחלה קצרה," כתבו בעיתונים. "צר לנו על האובדן."
הקסם שלא עבד
יש טריק קסמים שנקרא "החלפת מקומות". אתה שם אדם אחד בארגז, סוגר את המכסה, עושה תנועת יד – ופתאום זה אדם אחר שיוצא. הקהל מריע. אף אחד לא שואל מה קרה לאדם הראשון.
הטריק הזה לא עובד בחיים האמיתיים. אי אפשר להחליף מקומות. אי אפשר לגנוב לב של אחד ולתת לאחר. אפשר לנסות, אבל בסוף – הגופות נערמות.
היא עדיין עובדת שם, האחראית על רשימת ההמתנה. מגיעה כל בוקר, יושבת מול המחשב, מסתכלת על השמות. כל אחד זה לא רק שם – זה אדם. זו משפחה. זו תקווה.
לפעמים היא חושבת על הטלפון באמצע הלילה. על הקול שאמר "את לא מבינה." ועל המשפט שלא אמרה – "אני מבינה מצוין."
לפעמים, כשהיא סוגרת את המחשב בסוף היום, היא רואה את בעלה בפינת העין. עומד שם, מחייך. אומר לה שזה בסדר. שהיא עשתה את המקסימום. שלפעמים המערכת חזקה יותר מאדם אחד.
אבל היא יודעת את האמת. האמת היא שבעולם שבו אפשר לגנוב לב, אף אחד לא באמת מנצח. לא הגנב, לא הקורבן. רק המוות זוכה. תמיד.
מוגש באהבה (כואבת) לכל מי שמאמין שאפשר לקסם את המציאות. לפעמים הקסם הכי גדול הוא פשוט להמשיך לקום בבוקר.
יש משהו מהפכני, כמעט מרדני, בקוסם שעומד מול תלמידיו ומלמד אותם להיות רגילים. הרי כל המקצוע הזה, באדיבותו ובזוהרו, נבנה על היפוכו המדויק של הרעיון הזה – על ההיפך המוחלט של רגילות. הקוסם הוא, על פי ההגדרה הקלאסית, מי שיכול לעשות את הבלתי-אפשרי, מי שחורג מהמציאות, מי שחי מעבר לחוקי הטבע. הוא האדם המיוחד ביותר בחדר, האדם שיכול מה שאחרים לא יכולים, האדם שמעורר פליאה והשתאות בלב הקהל.
ובכל זאת, אחרי חמישים שנה במקצוע, כשהניסיון הפך להיות חכמה והטכניקה הפכה להיות הבנה, עומד אני מול ילדים שמגיעים ללמוד, ואומר להם – ולאמהותיהם המופתעות – משהו שנשמע כמו סתירה מוחלטת: להיות קוסם זה לא על להיות מיוחד. להיות קוסם אמיתי, זה דווקא על להשלים עם היות רגיל.
הציטוט שפותח את המאמר הזה מכיל תובנה שחודרת עמוק אל תוך ליבו של המקצוע שלנו: "על פני כדור הארץ, אנשים רוצים להיות מיוחדים. אם רק תשלים עם פשוט להיות רגיל, כמו שאתה, במובן מסוים כבר עשית צעד רוחני ענק." זוהי תובנה שנראית פשוטה על פניה, אבל היא מכילה בתוכה שאלה מהפכנית לגבי כל אומנות הקסמים: מה באמת עושה הקוסם על הבמה? האם הוא באמת מנסה להיות מיוחד, או שמא הוא מלמד משהו עמוק יותר על המציאות עצמה?
החולי של המיוחדות: אנטומיה של האגו
המשפט "להיות מיוחד אומר שאתה מנסה להיות מעל מישהו אחר כל הזמן" חושף את המהות האמיתית של הרצון להיות מיוחד. זה לא רצון תמים להיות טוב במשהו, זה לא שאיפה בריאה למצוינות או לפיתוח כישורים. זה משהו חולני יותר, משהו שנובע מחוסר, ממחסור, מתחושה עמוקה של אי-מספיקות שמנסים לכסות עליה באמצעות עליונות.
"מה שזה אומר הוא שאתה איכשהו נהנה מחוסר היכולת והסבל של אנשים אחרים" – זו אבחנה חדה ובלתי-מתפשרת. המיוחדות אינה קיימת בוואקום. היא תמיד יחסית, תמיד תלויה באחר שנחשב פחות, חלש יותר, רגיל יותר. המיוחדות זקוקה לנורמה כדי להגדיר את עצמה נגדה. היא זקוקה למישהו שייכשל כדי שהצלחתה תתבלט. והנה הטרגדיה: ככל שאנחנו משקיעים יותר בלהיות מיוחדים, כך אנחנו נעשים יותר תלויים בכישלון של אחרים, יותר זקוקים לסבל שלהם כדי להגדיר את הזהות שלנו.
זה מה שהציטוט מכנה "אינטלקט עני, אינטלקט עני מאוד". העוני הזה אינו בחוסר ידע או בחוסר חכמה טכנית. זהו עוני רוחני, עוני של הלב והנפש. זהו העוני של מי שצריך להגדיר את עצמו דרך הניגוד לאחר, של מי שלא יכול פשוט להיות, אלא תמיד צריך להיות יותר מ- או טוב מ- או שונה מ-.
הקסם כמקדש המיוחדות: הפרדוקס המובנה
ועכשיו נגיע אל הפרדוקס המרכזי. מקצוע הקסמים, במהותו הבסיסית ביותר, נבנה על יצירת תחושת מיוחדות. הקוסם עומד על הבמה ואומר, בעשרות דרכים שונות: "אני יכול מה שאתם לא יכולים. אני רואה מה שאתם לא רואים. אני מבין מה שאתם לא מבינים." כל טריק, כל אשליה, כל רגע של פלא הוא בעצם הצהרה על מיוחדות. "תראו," אומר הקוסם, "אני יכול לגרום לקלפים לעוף, למטבעות להיעלם, לקרוא מחשבות. אני שונה."
מאות שנים של מסורת הקסמים בנו את התדמית הזו: הקוסם הוא דמות מסתורית, לבושה בגלימות שחורות, עוטפת את עצמה בסודות, מחזיקה בידע חסוי. המיסטיקה הזו לא הייתה רק חלק מההופעה – היא הייתה המוצר עצמו. אנשים לא באו רק לראות טריקים; הם באו להיפגש עם מישהו מיוחד, מישהו שחי מעבר לגבולות של המציאות הרגילה.
וכאן טמון הפרדוקס המרכזי ביותר: איך אפשר להשתמש באמצעי שכולו בנוי על מיוחדות כדי ללמד על רגילות? איך אפשר לעמוד על במה ולהדגים אשליה אחר אשליה, ובאותו הרגע ללמד על השלמה עם היות רגיל? איך אפשר להשתמש בעצם הכלי שמייצר את התחושה של "אני מעל אחרים" כדי ללמד על התפרקות מהצורך הזה?
זה כמו להשתמש באש כדי ללמד על מים, או בחושך כדי להראות אור. אבל דווקא בפרדוקס הזה טמון הכוח האמיתי של הקסם כאמצעי חינוכי ורוחני.
הילדים שמגיעים: מה הם באמת מחפשים?
אחרי עשרות שנים של הוראה, למדתי לזהות את המבט. לא את המבט של קסם או של סקרנות, אלא את המבט של חיפוש. ילד נכנס לכיתה, ואפשר לראות בעיניים שלו: הוא מחפש משהו. לא רק כישור, לא רק תחביב. הוא מחפש פתרון למשהו שלא מסתדר לו במציאות.
כשאני אומר לאמא, בעדינות ובזהירות, "משהו לא מסתדר לו במציאות", היא לפעמים מרימה גבה. אבל את התגובה הזו אני מבין. זה נשמע כמו אבחנה קלינית, כמו משהו שלילי. אבל זה לא. זה פשוט תצפית.
הילד שמגיע ללמוד קסמים בדרך כלל שייך לאחד ממספר טיפוסים: יש את השקט, שמדובר עליו בכיתה ונעלם באמצע המסדרון. יש את האינטליגנטי מדי, שכל כך חכם עד שהוא לא מצליח להתחבר לילדים בגילו. יש את השונה, זה שהתחביבים שלו לא מתאימים למה שהחברים שלו עושים. ויש את הפצוע, זה שעבר משהו – גירושין, מעבר דירה, אובדן – ומנסה למצוא דרך להתמודד.
כולם מגיעים מאותה סיבה בסיסית: הם רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים כוח, שליטה, יכולת להפתיע ולהדהים. הם רוצים שיהיה להם משהו שאף אחד אחר לא יכול, משהו שיגרום לילדים האחרים להפסיק לרגע ולהסתכל עליהם ולומר "וואו".
ואני מבין את זה. מאוד. כי גם אני הייתי הילד הזה פעם.
הקסם כתרופה לצורך בקסם
הנה הדבר המופלא: הדרך הטובה ביותר לרפא את הצורך להיות מיוחד היא דווקא ללמד קסמים. זה נשמע הפוך, אבל זו האמת.
כשילד מגיע ללמוד קסם, הוא מגיע עם אשליה. הוא חושב שהוא יהיה הקוסם – האדם המיוחד, האדם עם הכוחות, האדם שיודע מה שאחרים לא יודעים. והדבר הראשון שקורה כשמתחילים ללמוד באמת – זה שהאשליה הזו מתרסקת.
פתאום הילד מגלה שקסם זה לא כוח על-טבעי. זה עבודה. זה תרגול. זה לחזור על אותו תנועה מאה פעמים עד שהיא נראית טבעית. זה להבין זוויות, מקצב, פסיכולוגיה. זה ללמוד שהקסם האמיתי הוא לא ביד של הקוסם – הוא בראש של הצופה. הקוסם לא עושה דבר מיוחד. הוא פשוט יודע איך לגרום לצופה לחשוב משהו מסוים.
וזו התובנה הראשונה: הקוסם לא מיוחד. הוא רגיל לחלוטין. הוא רק יודע איך לעשות דברים רגילים בצורה שגורמת להם להיראות לא-רגילים.
אבל יש משהו עמוק יותר שקורה בתהליך הזה. כי בשביל ללמוד קסם טוב, באמת טוב, אתה חייב לעבור תהליך של בניעה מהאגו. אתה חייב להפסיק להתמקד בעצמך ולהתחיל להתמקד בצופה. אתה חייב ללמוד לראות את העולם מנקודת המבט שלו, להבין מה הוא חושב, מה הוא מצפה, מה ירגיז אותו ומה יפתיע אותו.
אני תמיד אומר לתלמידים שלי: "הקוסם הכי גרוע הוא זה שמתרכז בכמה הוא מוכשר. הקוסם הטוב הוא זה ששוכח את עצמו לחלוטין ומתרכז רק בקסם שקורה בצופה."
זו אחת הפרדוקסים המהפכניים של הקסם: כדי להיות קוסם טוב, אתה חייב להפסיק לנסות להיות מיוחד. אתה חייב להפוך לשקוף, לנעלם, לכלי דרכו עובר משהו גדול יותר ממך.
הסיפור כמהות האמיתית של הקסם
במשך שנים אני מלמד את התלמידים שלי שקסם זה לא על טריקים. קסם זה על סיפור. כל טריק הוא בעצם סיפור קטן, עלילה מיניאטורית עם התחלה, אמצע וסוף. המטבע שנעלם הוא גיבור שיוצא למסע. הקלפים שמתחלפים הם עלילה של טרנספורמציה. החבל שנקשר ונפתח הוא סיפור של משבר ופתרון.
וכשאתה מבין את זה, אתה מבין משהו עמוק יותר: הצופה לא בא לראות אותך. הוא בא לחוות סיפור. הוא רוצה להאמין, להופתע, להרגיש פלא. והקסם הוא רק הכלי שדרכו הסיפור מתחיל לחיות.
זה מה שאני מנסה להעביר לילדים האלה שמגיעים אליי. הם מגיעים רוצים להיות גיבור הסיפור. אני מנסה ללמד אותם להיות מספר הסיפור. וההבדל הזה הוא עצום.
הגיבור של הסיפור מנסה לבלוט, להראות כמה הוא אמיץ וחזק ומיוחד. מספר הסיפור נעלם – הוא נעשה שקוף כדי שהסיפור יוכל לזרום דרכו. הגיבור צריך תשומת לב ואישור. מספר הסיפור לא צריך כלום מלבד שהסיפור יעבוד.
וזה ממש לא פשוט ללמד את זה לילד שמגיע אליך כשכל מה שהוא רוצה זה להרגיש מיוחד, שונה, מעל האחרים. אבל זה בדיוק מה שהוא צריך ללמוד.
השריטות: המחיר של האמת
"אני מחייך ומתמודד עם השריטות של הילדים בשיעור" – זה משפט שנשמע תמים, אבל הוא מכיל בתוכו עולם שלם.
כי מה קורה כשאתה מלמד ילד שרוצה להיות מיוחד שהוא צריך להפסיק לנסות להיות מיוחד? מה קורה כשאתה מראה לו שהקסם האמיתי דורש דווקא ביטול עצמי? הוא שורט. הוא מתנגד. הוא לא מבין למה המורה הזה מסרב להאכיל את האגו שלו, למה הוא לא אומר לו כמה הוא טוב, כמה הוא מוכשר, כמה הוא מיוחד.
הילד הזה הגיע כי החיים כואבים לו. הוא הגיע כי הוא מרגיש קטן, חלש, לא נראה. והנה הוא מצא מקום שבו הוא אמור סוף-סוף להרגיש גדול וחזק ונראה – והמורה אומר לו שהוא צריך להיות עוד יותר קטן?
זה נשמע אכזרי, אבל זו דווקא החמלה האמיתית. כי מה שאני מנסה ללמד את הילד הזה הוא משהו שייקח לו שנים להבין: אין דבר כזה להיות מיוחד, ודווקא בזה טמונה החופש שלך.
כל עוד אתה רודף אחרי מיוחדות, אתה עבד. אתה עבד של הצורך באישור, עבד של ההשוואה, עבד של הפחד שמישהו אחר יהיה יותר טוב ממך. החופש האמיתי מתחיל רק כשאתה מפסיק לרדוף אחרי זה.
וזה כואב. זה כואב להתעמת עם זה. זה כואב לשמוע שאתה לא מיוחד. זה מרגיש כמו שהמורה הזה, בדיוק כמו כל שאר העולם, לא רואה אותך, לא מעריך אותך. אז הילד שורט. והאמא מביטה בי בעיניים חשדניות. ואני מחייך, כי אני יודע שזה חלק מהתהליך.
הרגיל כפלא: היפוך הקסם
יש רגע בתהליך הלמידה – זה לא קורה לכל ילד, וזה לא קורה מהר – אבל יש רגע קסום שבו משהו משתנה. הילד פתאום מפסיק לנסות להיות מיוחד, ופשוט הוא.
זה קורה בדרך כלל כשהוא עובד על טריק שלא יוצא לו. הוא מנסה ומנסה, והוא מתוסכל, ופתאום הוא פשוט שוכח את עצמו. הוא מפסיק לחשוב על איך הוא נראה, מה אחרים יגידו, אם הוא מספיק טוב. הוא פשוט שקוע בבעיה, מנסה להבין, לגלות, ליצור.
ואז – פתאום – הטריק עובד. והמבט בעיניים שלו – זה לא מבט של "אני כל כך מיוכשר, אני כל כך מיוחד". זה משהו אחר לגמרי. זה פלא טהור. זה שמחה שלא תלויה באישור של אף אחד. זה רגע של אני עשיתי משהו, לא "אני עשיתי משהו שהוכיח שאני טוב יותר מאחרים".
זה הרגע שבו הקסם הופך מכלי לייצור מיוחדות לכלי לגילוי רגילות. כי ברגע הזה, כשהילד מתחבר באמת לקסם, הוא מגלה שהקסם לא עושה אותו למישהו אחר. הוא עושה אותו יותר עצמו.
הפרדוקס הזה – שקסם, הדבר שאמור לגרום לנו להיראות לא-רגילים, בעצם מחבר אותנו חזרה אל הרגילות שלנו – הוא המהות העמוקה ביותר של האומנות הזו.
המורה כמראה: מה אני באמת מלמד
ובכן, גם אני קוסם. אחרי המשפט הזה צריך לבוא משהו, משפט סיום שמסכם את הכל. אבל מה בעצם הקסם הזה אומר עלי?
עברתי חמישים שנה במקצוע הזה. חמישים שנה של בימות ופלאים, של הדהמה והשתאות. חמישים שנה שבהן עמדתי מול אלפי אנשים – ילדים ומבוגרים, חגיגות ומוזיאונים, ישראל ואמסטרדם – וגרמתי להם להאמין בבלתי-אפשרי. שני שיאי גינס, 150,000 תלמידים, פורמט חדש של חדרי בריחה שהפך לתופעה בינלאומית.
אם היה מישהו שיכול להיות "מיוחד" – זה הייתי אני, נכון? הרי יש לי כל הנתונים. יש לי את הניסיון, את ההישגים, את ההכרה. יש לי ארבע דורות של תלמידים שעברו דרכי, יש לי חידושים שהשפיעו על התחום. אם מישהו יכול לטעון שהוא באמת מיוחד בעולם הקסמים – זה אני.
אבל הנה מה שחמישים השנים האלה לימדו אותי: ככל שאתה נעשה טוב יותר בקסם, כך אתה מבין יותר עמוק עד כמה אתה לא מיוחד. כי הקסם הטוב ביותר הוא הקסם שאתה נעלם בו לחלוטין. הקוסם הטוב ביותר הוא הקוסם שאין אותו.
כשאני עומד על במה היום, אני לא חושב על עצמי. אני לא חושב על הטכניקות המדויקות שלי, על הניסיון המצטבר, על ההישגים. אני פשוט שם. שקוף. כלי. והקסם זורם דרכי, לא ממני.
וזה מה שאני מנסה ללמד את התלמידים שלי. לא איך לעשות טריקים. איך להיות לא-שם. איך להתמוסס לתוך הרגע, איך לתת לקסם להתקיים מבלי שהאגו שלך יפריע לו.
הילדים שמגיעים אליי חושבים שהם רוצים ללמוד איך להיות קוסמים. מה שהם באמת לומדים – אם הם נשארים מספיק זמן, אם הם עובדים מספיק קשה, אם הם מוכנים לעבור דרך השריטות והכאב – זה איך להפסיק לנסות להיות משהו.
החיבור האבוד: קסם במציאות מודרנית
יש משהו טרגי במיוחד ברצון להיות מיוחד בעידן שלנו. אנחנו חיים בתקופה שבה כל אחד יכול להיות "מיוחד" בלחיצת כפתור. יש לנו אינסטגרם ליצירת זהות מושלמת, טיקטוק לרגעי תהילה של 15 שניות, יוטיוב לפלטפורמה אישית. כולם יכולים להיות "אינפלואנסר", כולם יכולים להיות "יוצר תוכן", כולם יכולים לבנות "מותג אישי".
והפרדוקס המדהים: ככל שיותר אנשים מנסים להיות מיוחדים, כך כולם נעשים יותר זהים. כולם עם אותם פילטרים, אותם זוויות, אותן פוזות. "חיבור המנותק" – המונח שטבעתי לתופעה הזו – הוא לא רק על טכנולוגיה. הוא על הדרך שבה אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לברוח מהרגילות שלנו, מהאנושיות הפשוטה והפגיעה שלנו.
הילדים שמגיעים אליי היום שונים מהילדים שהגיעו לפני עשרים שנה. לא בגלל שהם פחות מוכשרים או פחות חכמים. אלא בגלל שהם חיים בעולם שאומר להם כל הזמן: "תהיה מיוחד! תהיה שונה! תבלוט!" והם בורחים לקסמים כי הם חושבים שזה עוד דרך להיות מיוחדים.
אבל הקסם האמיתי – לא הקסם של היד, אלא הקסם של הנשמה – הוא דווקא על החיבור מחדש אל הרגיל. אל הפשוט. אל האנושי. הילד שלומד קסם לומד בסופו של דבר לא איך להדהים אחרים, אלא איך להתחבר אליהם. איך לראות את העולם דרך העיניים שלהם. איך לשתף אותם ברגע של פלא שלא שייך לאף אחד, שקורה ביניהם, במרחב הנוצר בין אדם לאדם.
זה מה שהקסם תמיד היה, מאז ומעולם. לא כוח אישי, אלא טקס משותף. לא הישג יחידני, אלא חוויה קהילתית. הקוסם הטוב לא מראה כמה הוא מיוחד – הוא גורם לקהל להרגיש שהם חלק ממשהו מיוחד יחד.
הצעד הרוחני: מהמיוחד אל הרגיל כנתיב לחירות
"במובן מסוים כבר עשית צעד רוחני ענק" – זה המשפט שחוזר אליי כל הזמן. למה זה צעד רוחני? מה רוחני בלהיות רגיל?
התשובה קשורה לחירות. כל עוד אתה רודף אחרי מיוחדות, אתה לא חופשי. אתה כבול לדעותיהם של אחרים, לאישור שלהם, להשוואה שלך עצמך אליהם. אתה תמיד במצב של מלחמה – מלחמה להוכיח, להצדיק, לזכות. אתה לא יכול פשוט להיות, כי ה"להיות" שלך תלוי במה שאחרים חושבים עליך.
הרגילות היא חירות כי היא אומרת: אני לא צריך להיות יותר מאף אחד. אני לא צריך להוכיח כלום. אני פשוט יכול להיות מי שאני, לעשות מה שאני עושה, ללכת בדרך שלי – לא כי אני מיוחד, אלא בדיוק כי אני לא מיוחד.
זה משחרר. זה משחרר מבחינה פסיכולוגית – אתה לא צריך יותר להשקיע את כל האנרגיה שלך בתחזוקה של תדמית, בהגנה על אגו, במלחמה מתמדת נגד תחושת הנחיתות. וזה משחרר מבחינה רוחנית – אתה יכול פתאום להיות נוכח, להיות פה, להרגיש את החיים כמו שהם, לא איך שאתה רוצה שיראו אותם.
הצעד הרוחני הזה מתחיל בהכרה. ההכרה שהרצון להיות מיוחד לא רק לא מועיל – הוא ישירות פוגע באושר שלך. הוא הופך כל הישג לבלתי-מספיק, כל הצלחה לזמנית, כל שמחה לתלויה באישור חיצוני. וכל עוד אתה לכוד במשחק הזה, אתה לא יכול לחיות באמת.
הקסם האולטימטיבי: להיות אנושי בעולם של אשליות
בסופו של דבר, הקסם הגדול ביותר שאני מנסה ללמד – הן לילדים והן לעצמי – הוא הקסם של להיות אנושי. להיות פגיע, פשוט, אמיתי. להודות שאתה לא יודע, שאתה טועה, שאתה מפחד. להראות את הצד הלא-מושלם, הלא-מלוטש, הלא-מיוחד.
זה הקסם הקשה ביותר לביצוע. כי כל האימון שלנו, כל התנייה החברתית, כל המסרים שקיבלנו מגיל צעיר – הם אומרים לנו להסתיר את הרגיל, לכסות על החולשות, להציג רק את הצד הטוב. אנחנו למדנו שאם נראה את האמת של מי שאנחנו – לא מיוחדים, לא מושלמים, לא יוצאי-דופן – אף אחד לא ירצה אותנו.
אבל זו השקר הגדול. האמת היא הפוכה לחלוטין: כשאנחנו מוכנים להיות רגילים, אנושיים, אמיתיים – אז בדיוק אנחנו הכי מעניינים, הכי נוגעים, הכי מתחברים לאחרים. כי כולם רגילים. כולם אנושיים. וכשמישהו מוכן להודות בזה, להראות את זה, לחיות את זה – זה לא רק משחרר אותו. זה משחרר את כולם מסביבו.
זה מה שקורה באותם רגעים נדירים על הבמה, כשאני מרשה לעצמי באמת להיות נוכח. לא "קליוסטרו הקוסם המפורסם", לא "מגוס עם 50 שנות ניסיון", לא "הגבר ששבר שני שיאי גינס". פשוט אדם אחד שעומד מול אנשים אחרים ומשתף אותם ברגע של פלא. לא הפלא של הטריק – הפלא של החיבור האנושי.
האירוניה האולטימטיבית: הקוסם הרגיל
"וכן גם אני קוסם" – זה המשפט שמחכה לסיום. וכאן טמונה האירוניה העמוקה ביותר.
אני קוסם כבר חמישים שנה. מקצוע שכולו בנוי על מיוחדות, על הפרדה בין מי שיודע למי שלא יודע, בין מי שיכול למי שלא יכול. חמישים שנה שבהן עמדתי על במות ויצרתי אשליה אחר אשליה, משכתי שטיחים מתחת לרגליים של המציאות, גרמתי לאנשים להטיל ספק במה שהם חשבו שהם יודעים.
וכל אותן חמישים שנה – במקביל, בשקט, בצד – למדתי את הלקח ההפוך. למדתי שאני לא מיוחד. שאף אחד לא מיוחד. שכל הקסמים שעשיתי אי-פעם לא גרמו לי להיות יותר משהו או פחות משהו. הם פשוט היו.
האירוניה היא שדווקא מקצוע שכולו בנוי על אשליה לימד אותי את האמת הכי בסיסית: אין אשליה. או אז יותר נכון: הכל אשליה. המיוחדות היא אשליה. הרגילות היא אשליה. הקוסם הוא אשליה. הצופה הוא אשליה.
מה שנשאר כשכל האשליות נופלות? רגע. אדם מול אדם. נשימה. נוכחות. חיבור.
זה לא מופלא? שהקסם הכי אמיתי קורה כשכל הקסמים נגמרים?
סיום: הפרדוקס שממשיך
אז אני עומד שם, מול תלמיד חדש שהגיע ללמוד קסמים. הוא רוצה להיות מיוחד. האמא שלו קצת חשדנית לגבי האבחנה שלי שמשהו לא מסתדר לו במציאות. והוא כבר מתחיל לשרוט, כי הוא לא מבין למה המורה הזה לא מספר לו כמה הוא טוב.
ואני מחייך. כי אני יודע את הסוד.
הסוד הוא שאין סוד. הסוד הוא שאני לא יודע כלום שהוא לא יכול ללמוד. הסוד הוא שכל "המיוחדות" שלי היא בדיוק העובדה שאני השלמתי עם היותי לא-מיוחד.
וזה מה שאני מקווה שהוא ילמד. לא איך לעשות טריקים. איך להיות אנושי. איך להשלים עם מי שהוא באמת. איך להפסיק להילחם בעצמו ובעולם ובכולם.
אם הוא ילמד את זה – אז הוא ילמד קסם אמיתי. לא הקסם של היד, אלא הקסם של הלב. לא הקסם שמפריד אותו מאחרים, אלא הקסם שמחבר אותו אליהם.
וכן, גם אני קוסם. ובדיוק בגלל זה – ולא למרות זה – אני יכול ללמד על רגילות. כי אחרי חמישים שנה של קסמים, למדתי שהקסם האמיתי הוא לא להיות מישהו אחר. הקסם האמיתי הוא להיות בדיוק מי שאתה.
רגיל. פשוט. אנושי.
ובזה, בדיוק בזה – טמון כל הקסם שבעולם.
העולם שלי קסום, הזוי ומופלא – לא בגלל שאני מיוחד, אלא בדיוק בגלל שאני לא.
למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.
לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.
אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים. אבל עשרים ואחת שנים חלפו, והנה הכאב עדיין כאן, מתפתל בין קפלי הנפש, לפעמים שקט, לפעמים צועק. הוא משנה צורה אך לא נעלם. כמו צל נאמן, הוא הולך איתנו לכל מקום.
המציאות זזה קדימה ללא רחמים. העולם אינו עוצר לחכות למי שנותר מאחור עם לב שבור. חגים באים והולכים, שמחות משפחתיות, רגעים קטנים של יומיום – וכולם נושאים בתוכם את החסר הזה, את הכיסא הריק שתמיד יישאר ריק.
בערב יום השואה, כשהעולם כולו זוכר את מה שאבד, אנחנו זוכרים אותך, אמא. אבל לא רק היום. בכל יום, בכל שעה, בכל נשימה. הגעגוע אליך אינו אירוע בלוח השנה – הוא חלק מהמארג שממנו ארוגים חיינו.
לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כשהשקט שורר, הגעגוע הופך לקול ברור. קול שלוחש: "זוכר איך היא חייכה? זוכר את קולה? את ידיה? את חיבוקה?" וברגעים האלה, התהום נפערת שוב, כאילו היה זה אתמול.
מה עושים עם חלל שלא מתמלא? עם שאלות שלא יקבלו תשובה? עם מילים שלא נאמרו? אנחנו לומדים לחיות בתוך הפרדוקס הזה, בתוך האפשרות הבלתי אפשרית של להמשיך הלאה ועדיין להישאר במקום.
יש רגעים שהעולם נראה זר בלעדייך. כשהאור משתנה לפתע בשעות אחר הצהריים, וצללי העצים מתארכים – משהו בתוכי עדיין מצפה לראות אותך עומדת שם, בפתח הבית, מחכה.
התמונות שלך על הקיר כבר אינן חדשות. גם הן מתיישנות, כפי שהזמן חולף. אבל בזיכרון, את נשארת כפי שהיית – חיה, נושמת, אמיתית. לא דהויה כמו תמונה ישנה, אלא חדה וברורה כמו הכאב.
החלל שהותרת פעור, עמוק ורחב. ואנחנו, בני משפחתך, עומדים על שפת התהום הזו ומסרבים להתרגל אליה. אולי זו דרכנו לשמור עלייך חיה – להרגיש את הכאב במלואו, לא לתת לו להתעמעם.
הזמן לא ריפא. הוא רק לימד אותנו איך לשאת את הכבד הזה. איך לקום בבוקר ולהמשיך, למרות המשקל שעל הלב. איך לחייך בעולם שבו את אינך.
אמא, בערב הזה, בשנה העשרים ואחת ללכתך, אנחנו פשוט מבקשים להגיד – אנחנו עדיין מתגעגעים. עדיין זוכרים. עדיין אוהבים. ובעולם שלא מפסיק להשתנות, זה הדבר היחיד שיישאר קבוע לנצח.
סבא ישעיהו ידע מה הוא מאבד. הרשימה היבשה שבמסך כמו מרמזת על סיפור גדול, אבל באמת היא רק רמז קלוש, כמו סימן אצבע על חלון מלוכלך. שישה שמות, שש נקודות על מפה, שמות משפחה זהים, גורל זהה: "נרצח".
"אהבה זה כמו סמרטוט רצפה, בסוף הוא מתייבש וזורקים אותו לפח" – זה המשפט שאבא שלי חזר עליו עשרות שנים. אני עדיין תוהה אם הוא צדק, או שיבש אצלנו משהו בסיסי. כשהנכד שלו, הבן שלי בן התשע, שמע את זה, הוא נכנס לוויכוח סוער. בסוף הנכד ניצח. בגדול. מזל שכך.
אבא שלי היה הקדישניק של אבא שלו. לא ידעתי את המשמעות, עד שהבנתי שלניצולי שואה, הקדישניק זה ביטוח. מישהו שיאמר עליך קדיש אחרי שתלך. כשאין לך קבר לשישה מבני משפחתך, אתה רוצה להיות בטוח שלפחות אתה תזכה למישהו שיזכור.
הלכנו לבית כנסת והוא היה לוחש לחברים שלו: "זה הקדישניק שלי". ואני רציתי לברוח, להיעלם, להיות סתם ילד. בבית הוא היה אומר "אתה המשענת שלי לזקנה". עול שאי אפשר לזרוק, כמו תרמיל שנצמד לגב ואין אפשרות להוריד. מה אתה אמור לענות כשאבא שלך אומר שאתה המשענת שלו? שיקנה מקל הליכה?
אבא שלי היה ילד כשראה איך תולים את הדוד שלו עם הפרה שניסה להבריח לגטו. הפרה והאיש, שניהם בחבל אחד. ככה מתים ניסיונות להציל. סצינה נוראה, בלתי נתפסת אפילו בעיני רוחי, והוא ראה את זה בגיל חמש. הוא כמעט לא דיבר על זה מעולם, רק הזכיר שזה היה.
פעם אחת, ישבנו "על המחשב" (כך הוא קרא לזה) יחד. מצאתי בשבילו עדות בכתב מ"יד ושם" שנתן אבא שלו בשנות ה-50, על בני משפחה שניספו בשואה. המדפסת בשנת 2006 פלטה את כתב היד של סבי, מהמאה הקודמת. הוזכרה שם הסצינה עם הפרה.
אבא שלי היה מאוד מרוגש ונבוך, "לא ידעתי שהוא הלך ל'יד ושם' בכלל, בטח הייתי במילואים באותו יום". אנחנו ישבנו שם, בן ואב, ניצול השואה המקורית וניצול ההמשך שלה, בוהים במכונה המודרנית פולטת עדות שניתנה לפני חצי מאה, בלי ששנינו ידענו על קיומה.
הרגשתי אותו כובש בכי עתיק של כאב בלתי נסבל. רציתי לחבק אותו, לצערי לא הצלחתי.
בכל ארוחה אבא שלי היה מזכיר את ההלכה מהעיירה: "אצלנו אוכלים קודם את המרק, אחר כך את הבשר". פעם שאלתי למה, והוא הסביר בהיגיון צרוף: "אם יש פוגרום, את המרק אי אפשר לקחת ולרוץ, הוא נוזלי. אבל עם הבשר אפשר לברוח, לשים אותו בתיק". תורת ההישרדות מקופלת בתוך סדר האוכל על השולחן.
הוריי החזיקו מעמד 40 שנה. אי אפשר לתאר את זה אחרת אלא כ"החזקת מעמד". בטח הייתה שם אהבה, לא יכול להיות שלא, זה לא נתפס. אני לא ראיתי מעולם את הוריי נוגעים זה בזה ברכות. עצוב שהם מנעו מאיתנו את הרגעים האלה של הביחד שלהם, חשפו אותנו רק לחיכוך האינסופי, ל"קשיי היומיום".
את בני אני מגדל עם ביטויים גלויים של אהבה. אהבה גלויה לחיים, אהבה לעצמו, אהבה להוריו. אני דואג שהוא יראה ביטויים של אהבה מסביבו. אני לא עברתי את השואה, לא הייתי שם, למרות שאני דור שני מובהק לסיוט ההוא. אני רוצה להאמין שאני אוהב אחרת.
סבא שלי מצד אחד מכר תרנגולות מתות (היתה לו קצביה), ומצד שני גידל במרפסת עשרות ציפורי שיר, מכל הסוגים. אני לא יודע כלום על האהבה שלו לאשתו או לילדיו. כשאהבת, איפה ציפור השיר שלך? איפה הקצב שבך?
אני בודק את רשומות העדות כמי שמחטט בפצע ישן. מאמת את העובדות. וכל פעם שאני מסתכל בצלחת שלי, קודם מרק, אחר כך בשר, אני מבין שאני עדיין שומר על הכללים של הפחד, אפילו כשאין ממה לפחד יותר.
אולי הסמרטוט לא התייבש בכלל. רק אנחנו לא ראינו שהוא עוד רטוב.
אם זה משנה למישהו, הגעתי למיון בגלל ניתוח בהול בגב, 'תסמונת זנב הסוס' נוצר לחץ בתוך עמוד השדרה על עצב וזה דורש שחרור מידי, ממש כמו לחץ תוך גולגלתי לא עלינו. (למה, כמה, איך והאם יש אלוהים, בהמשך)
למיון הגעתי מתוך בית החולים, בלי לחץ אבל עם תחושת חירום. שכבתי שם בפינה מכוסה בווילון מהסוג שיש רק בבתי חולים, אולי ראיתי פעם כזה בבית כנסת. לא זוכר. כל כמה דקות נכנס מישהו שואל שאלות לוקח בדיקות ומדדים, אחרי שעה מתישה שכזאת, נכנסה מישהי עם לבוש ירוק, נראית כמו סטודנטית לרפואה גם יפה וגם רופאה. היא לבשה כפפות חייכה אלי ואמרה לי שהיא באה לעשות לי בדיקה רקטאלית, היא שאלה אם כבר עשו לי פעם, לא עניתי, הפנתי אליה את גבי באומץ רב, ואכן היא ביצעה בדיקה זריזה וקצרה הורידה כפפות , זרקה לפח ויצאה מבלי לרשום כלום במחשב….
אחרי 3 דקות מאז שהבחורה יצאה (בשלב הזה היא נהפכה לבחורה) נכנס רופא (עם תג שם ברור) ואמר בקול שמח : ועכשיו נעבור לבדיקה הרקטאלית, רגע אמרתי לו, הרגע הייתה כאן מתמחה שביצעה את הבדיקה, הוא הציץ במחשב ואמר, 'היא מתחזה'. וחייך. 'די' אמרתי לו, 'באמת' הוא אמר "זה לא בפרוטוקול של המתמחים והיא הייתה צריכה ממש לצאת מגדרה בכדי לבצע בדיקה כזאת כמתמחה. מצטער, אין לי הסבר אחר, 'מתחזה', סיים את הבדיקה, ויצא. לא בא לי להיכנס לאנטומיה אבל הוא ביצע באמת את הבדיקה נכון, היא, הבחורה, המתמחה, המתחזה ממש לא נכון.
אמיתי, קרה לי ואני משתף. (או שבאמת הכדורים האלה טובים)
(כאילו מה עובר לה בראש? הערב בא לי סיבוב באיכילוב? מחר ניסע לשיבא? "באסותא השמירה הדוקה כל כך" וגם החוויה)
למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.
לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.
ככל שהשנים נוקפות, אני פחות זקוק ל'אהבת הקהל', למחיאות הכפיים. יש לי את זה בבית.
חלפו תשע שנים, את כל השיאים היא שברה, ועדיין שוברת, יודעת לזגזג את ציר הזמן, בכדי לאפשר לנו קצת יותר זמן.
לרוב אין לי זמן להסתכל מעבר לכתף שלי, לאחרונה הצצתי,
דרך יפה עברנו, או בלשון העם, 'חתיכת דרך', ביס טעים במיוחד מהחיים.
כל הטקסטים להלן פורסמו בערוץ יחסים ynet בעריכת שרית פרקול.
טקסט 1
היא כל הזמן אומרת, לא מסתירה כלום, לא את הדמעה, לא את חוסר האמונה, לא את הקבלה, לא את התשוקה, לא את החיבוק. היא לימדה אותי ששקרים גדלים בחושך ומתים באור
היא קיבלה אותי מהתחלה כמו שאני, ולא האמינה לאף מילה.
היא לא רק לא מאמינה לי, היא גם לא מאמינה לעצמה, לא מאמינה לחברים מסביב, רק מקשיבה ללב.
היא מבקשת רק "לאט". כל הזמן היא מבקשת לאט, פתאום יותר, ואז יותר לאט, ופתאום היא ביקשה "עוד".
דווקא לא התבלבלתי מול זה, מלבד הרגעים שבהם אני הולך לאיבוד – באותם רגעים אני גם "לאט" וגם "עוד".
היא תמיד שולחת סמס לפני שמתקשרת, נזהרת שלא "להפריע". בעיניי היא פשוט רואה בבירור – אותי.
כבר בפגישה הראשונה היא בכתה, פתאום במבט מקרוב ראיתי דמעה קטנה בקצה העין. לרגע ניסיתי לעצור אותה, ואז נזכרתי שזה בסדר, הלוואי שאני הייתי יכול (אולי גם אני יכול, אדע רק כשיגמר ה"לאט").
אין לי מושג מה היה המקור של הדמעה, אני מניח שזה הפחד שאולי היא בכלל רק חולמת. לא נבהלתי. הרי גם אני מרגיש שאולי זה רק חלום.
היא כן מקשיבה למה שהיא מרגישה
היא לא מאמינה, לפחות לא למראה עיניה. היא כן מקשיבה למה שהיא מרגישה. איך אפשר לא להאמין, להקשיב ולהרגיש באותו הזמן? היא יכולה.
היא כל הזמן אומרת, לא מסתירה כלום, לא את הדמעה, לא את חוסר האמונה, לא את הקבלה, לא את התשוקה, לא את החיבוק המדהים.
ואחר כך ניסינו לספור כל מיני דברים, זמן, למשל, שתיקות, שעות של אהבה, נגיעות מחשמלות, מבטים עמוקים, אפילו ימים שלמים. איך מודדים את כל החוויה הזאת? אפילו מילים לא יכולות להיות קנה מידה, בטח לא מידה מדויקת.
היא סימנה לי גבול פעמיים, כשרציתי כבר להביא איתי נעלי בית שלא יהיה לי קר על המרפסת של הכוכבים. והיה עוד משהו שהיא ביקשה שלא אספר.
היא לא נבוכה ממני, למרות שהודתה ששם בחושך היא מסמיקה לפעמים, בערבוב, בנשיפות הקטנות באוזן, בלחישות המרטיטות (היא שוכחת שאני רואה גם בחושך, במיוחד גוונים של ורוד אדמדם).
היא נותנת לי את כל הזמן הפנוי שלה
היא גילתה לי שהשעות הארוכות האלה איתנו מתחת לשמיכה הן התחביב העיקרי שלה עכשיו. חוץ מזה היא אוהבת לרכוב על אופניים, לקרוא ספרים, משחקי קופסה. היא הסבירה לי שתחביב זה מה שאתה אוהב לעשות בזמן הפנוי שלך. היא נותנת לי את כל הזמן הפנוי שלה.
היא הודתה שפעם כבר התחתנה אחרי שבועיים, היא לא חושבת שזו היתה טעות. היא החזיקה מעמד יותר מעשר שנים, יותר ממני.
היא מדהימה אותי בכל פעם מחדש, מכל הזוויות, כל הפנים האלה שמתגלות, בין האור לצל, החיוך שמגיע מהקוטב הצפוני ועד עמקי ליבי.
היא מלמדת אותי לאהוב אפילו את עצמי, גם בעירום מלא.
היא גרמה לי לחשוב לרגע שאני אריה, מלך האריות, היא מוציאה ממני קולות שלא שמעתי מעולם. היא מדברת בהרבה שפות שאפילו היא שמחה לגלות.
היא גילתה מיד את קצות הפנטזיות שלי, היא מדגדגת אותן, אחת אחת. היא יודעת עלי.
היא עדינה כל כך, דווקא בגלל שהיא מתפרעת. בכלל אין הגדרה פיזיקלית לזה, זה כמו נגיעה של נוירון בשדה מגנטי פלוס אינסוף, כפול הרגישות שלה.
היא לוהטת, אבל אין מד טמפרטורה שמכיל את השנתות הנכונות שיוכלו למדוד אותה.
היא יודעת לא לשאול וכן לשאול בוזמנית, ועוד את הכל. היא מתעניינת. בי.
היא לימדה אותי ששקרים גדלים בחושך ומתים באור. היא שולטת על התאורה בחייה. הראיתי לה את העמעם שלי, היא החלישה את האור, או אולי הגבירה, לא זוכר.
היא מספיקה המון דברים בזמן שאנחנו לא יחד. הרבה יותר ממני. היא גם מספיקה המון ממני כשאנחנו יחד.
היא לא נראית היא, היא נראית בכל פעם אחרת. אם פגשת אותה, ואפילו שמת לב שזאת היא, היא תפתיע אותך בפעם הבאה. היא הכי מפתיעה שהכרתי.
היא שלי, כך אמרה.
טקסט2
היא גורמת לי להרגיש שהיא שלי, כל הזמן
יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו – בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות. טור אהבה
יש בה את כל הברכה, כל מה שאדם צריך בשביל להיות איש, והיא שלי. ככה היא אומרת לי: "אני שלך", היא מחייכת את זה בשיא הטבעיות, הפשטות והנפלאוּת שיש בחיים. היא גורמת לי להרגיש את היותה שלי כל הזמן, ברצף, בשקט נפלא.יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו – בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות, כזאת שקורית פעם בהמון גלגולים.
חגגנו שנתיים במשך שלושה ימים קסומים, בלי לצאת מהבית. צעדנו רק לשוק לקנות מצרכים טריים, הכל לאט ובנחת כמו שצריך, הרבה אהבה איטית ומחבקת, בדיוק כמו זאת שחלמתי ,אפילו קצת יותר. הזמן שלנו זה הסילבסטר, הנשיקה הראשונה סומנה ממש במקרה סביב חצות הלילה שבין שנה אחת לזאת שאחריה, כל זה ועוד קרה לפני שנתיים, כשהכרנו. במקרה או שלא היא האדם הראשון שהכיר אותי כלא מעשן. הפסקתי לעשן שבועיים לפני שהכרנו, כל מי שהכיר אותי מגיל 16 עד היום הכיר מעשן בשרשרת. לה יצא להכיר את האיש שמאחורי העשן, אותי.
שנתיים זה הרבה או המון?
השנתיים האלה נינוחות מאין כמותן, הן הכי חולפות בנעימים שהיו לי. אני לא מתבייש להגיד את זה ברור ובקול, היא עושה לי את זה, במובן הכי פשוט והכי רחב שיש. הדרך שלה לעורר אותי זה ממזריות בעיניים, היא מסתכלת עלי עם החיוך הזה בקצה השפתיים, הצחוק הקטן הזה שהיא לא מצליחה לכבוש. זה כמו יריית המזניק במרוץ אל האושר, מתחילים סיבוב נוסף, מקצה אל הצחוק ובחזרה, היא פשוט מזמינה אותי שוב ושוב אל האבסורד הנהדר כל כך.
אני אוהב לחגוג איתה את החיים, ממש כמו בסרטים צועניים, שמחה אמיתית ורועשת, אבל גם עדינה ומופנמת, בלי זהירות ועם כל הלב. לפעמים אני אפילו שומע אותה רוקדת לכבודי.
במקצוע שלה היא מתעסקת בדברים שגודלם נמדד במיקרונים, בהכי קטן שאפשר לראות, היא מסוגלת לעשות חור בדופן של משהו מתחת למיקרוסקופ, ובמקביל היא מסוגלת לראות את האופק מקצה לקצה, מבלי לפקשש אף שקיעה או ירח באמצע היום.
מאז שאני איתה אני כותב אחרת, פחות ממהר, פחות רוצה כבר להגיע. היא מבינה לליבי, המשפט הזה כל כך תפור עליה, היא מסוגלת לקחת את הרגישות שאני מציע ולהפוך אותה גם לתובנות, כאלה שיאפשרו לנו להמשיך ולאהוב באומץ ולעומק. "הלב פחדן מטבעו", היא אוהבת למלמל לפעמים, ממלמלת ומחבקת.
תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה
הרי בעצם כבר ויתרתי לעצמי, החלטתי רשמית "לחגוג", להימנע מקשר אחד בודד, לנסות להכיר כמה שיותר מבלי להבטיח כלום, אפילו לעצמי. "אכול ושתה, כי מחר נמות". אבל הצצתי שוב ושוב בכרטיס שלה. אחר כך יתברר שחיפשנו אותנו
היא אומרת שזה בכלל נס שהתאהבנו
היא מכירה כל כאב בגוף שלי, מציירת מפה של כל הנקודות שכואבות, באמת מכירה אותן ובהן, לא מתווכחת על שום כאב, "כאב זה כאב" לא משנה למה או ממה הוא נגרם. תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה, והיא אפילו מבינה בתרופות ובתופעות לוואי.
אנחנו לא צריכים כלום, רק זו את זה, גילינו שאנחנו יכולים להיות ביחד בבית בלי לצאת ימים שלמים, המרווח הזה שאנחנו יוצרים הוא בדיוק בין להתקרב ולבין לדחות, כמו שני מגנטים שנמשכים כל הזמן, מתמגנטים.
למה לנו לצאת מהבית? אנחנו הולכים לעיתים נדירות לאירועים כאלה או אחרים, רק כאלה שאין ברירה ואי אפשר לחמוק מהם, יש לנו אפילו תחפושת נהדרת של אנשים מהוגנים, חזות של זוג מקסים, אבל אף אחד לא יודע שלא משנה איפה שנהיה, ולא משנה מה מתרחש מסביב (בינינו, מה כבר מתרחש בדרך כלל מסביב?) תמיד נהיה ביחד, נרקום מזימות, מסתקרנים מחדש זו מזה, מתלחששים, מצחקקים כמו זוג ילדים מאוהבים. החברים שלנו מתלוננים שאין מה להזמין אותנו, שבין כה וכה אנחנו מסתגרים ביחד בפרהסיה.
בדרך כלל היא מתגלגלת מצחוק, בעצם זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, לגלגל אותה מצחוק, לדגדג לה את המחשבות האלה שמביאות צחוק גדול ועמוק.
היא נכוותה ברותחין, אבל לא מסתפקת בפושרים
היא באש ובמים, היא עומדת אתי מול הכל, מול כל המפלצות, מול כל הזריחות והשקיעות שהחיים האלה מציעים. היא לא מפחדת להסתכל לאש בעיניים, אפילו לגעת בה לרגע. היא נכוותה ברותחין, ולמרות זאת היא לא מסתפקת בפושרים.
היא מזכירה לי לצחוק, בלי מילים, עם חיוך כזה שאני מסוגל לראות אפילו בחושך, מרחוק ובלי משקפיים. לפעמים אני אוהב להסתכל עליה בחושך, מתפשטת או מתלבשת, לעצמה. נדמה לי שהיא מרגישה אותי שם, מסתכל עליה מחויכת, היא בטח שומעת את החיוך שלי.
היא שייכת לצד השפוי של החיים, היא נולדה שם גדלה והתחנכה שם. כן, פעם עוד היו מתחנכים בשביל להיות אנשים, "מענטשים", בני אדם מהמין שהיא שייכת אליו, זה מין מכלול של הגינות ויושרה, בשילוב אכפתיות חלוציות ואפילו ציונות, מהסוג הישן שלא מתיימר לשנות את כל העולם.
אפשר לחזור אליה ממסעות, היא מחכה ערנית ומלאת חיוּת, מחכה שתספר, מחכה להקשיב, יודעת להשתתף ולשתף, היא שותפה מהסוג שאפשר רק לחלום עליו, שותפה אמיתית של 100 אחוז, כל אחד אחראי על כל מאת האחוזים האפשריים.
היא אחלה פרטנרית למסעות מכל סוג שהוא. היא לא מפחדת מהלא ידוע, הרי היא הלא ידוע בעצמה. היא סלחה לעצמה, מראש מההתחלה, מה שהופך אותה לסבלנית כלפי עצמה, נינוחה על באמת.
אנחנו מתאהבים בגלים, בכל סיבוב או מדרגה הגל שוטף יותר, הגל מעיף יותר גבוה, יותר מהפעם הקודמת, יותר ממה שציפית, ובעיקר יותר ממך. כדרכה של האהבה היא באמת חזקה מאיתנו, חזקה בטוב.
איתה אני מוכן לייבש ביצות, להילחם באנגלים, לצוד נמרים, להילחם בפחדים ברוע ובניכור, להמר, לסכן ולהעז, להצליח להיכשל ולנסות שוב.
רק איתה.
טקסט 3
כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון הפוך
הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. הזמן רק מחזק את ההרגשה שזאת באמת היא. הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד….
מידי חודש אנחנו בודקים את השאלה הרצינית להחריד: "זה רציני?" האם הקשר שלנו רציני? וכבר ענינו לעצמנו כמה פעמים על השאלה. בדרך כלל אנחנו מתגלגלים מצחוק מהתשובה.כן, הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. לא קרה שכתבתי שני טורים על אותה מערכת יחסים, למעט מקרים בהם היתה התאהבות ופרידה.
הזמן רק מחזק את ההרגשה הזאת, שזה באמת. שזאת באמת, היא. אותו הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד….
יש מפגשים שהזמן שלהם מוגבל מראש, החל מסטוצים ששני הצדדים המעורבים בהם חיים על זמן שאול ידוע ומוקצב, דרך התאהבות ללילה אחד, "אהוב אותי הלילה", ועד לנצח הנצחים בכבודו ובעצמו.
בסיפור שלנו השאלה נשאלת אחרת: כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, התאהבנו?
בפעמים ההן זה כנראה היה נמהר, לא בזמן
הפעם זה מרגיש שונה, אחרת. כן, זה נכון, כבר אמרתי את זה לעצמי ולסביבה כבר בעבר, אבל אז זה כנראה היה נמהר, לא בזמן. לפעמים זה היה סתם לא נכון.
הפעם זה אחרת כי אין לי זמן. כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון מסתובב הפוך (לו ריד). עכשיו זה הזמן שלה, השקט עוטף כל שנייה ושנייה באריזה נפרדת, עצמאית. לפעמים הוא אורז דקות מקסימות של חיבור אלוהי. בקשר הזה אנחנו אף פעם לא מיהרנו, אף פעם לא איחרנו, תמיד הגענו בזמן. אולי גם כי לא הלכנו הרבה מהבית, ובבית יש לנו את כל הזמן שבעולם.
יצא שבחודש הראשון לא פגשנו בכלום, בכלל לא בזבזנו זמן על כלום, שהוא מיותר. בתחילת קשר איני אוהב ללכת רחוק מהבית, לא משנה איזה בית. יש כל כך הרבה מה לעשות יחד, בבית, שכל התרחקות מהשקט נתפסת בעיניי כבזבוז. אנחנו פשוט נצמדים ומתרכזים בפעימות הלב, או הנשימות, בסערת הרוחות. נשארנו בבית, רק נגענו וניגנו יחד על המיתר הזה, שאין לו סוף. האינטימיות שלנו היא הדבר הכי אינטימי שקרה לי בימי חיי. הכי פשוט, ישיר, נוגע, מרגש, נעים, בטוח. אינטימיות לשמה.
זכינו בהגרלה הכי גדולה של החיים
השקט הזה מלווה אותנו, החיבוק הזה לוהט, החיוכים החוזרים ונשנים, כולם שלנו. ככה, זכינו, בהגרלה של החיים הכי גדולה והכי זכינו. סבתא שלי התעקשה שוב ושוב שמי שאין לו מזל בהימורים יש לו מזל באהבה. נראה שצדקה. כבר מזמן, אולי בעצם מעולם, לא זכיתי בשום הגרלה. אני בכלל לא מנסה. הפנטזיות שלי לא קשורות לעושר, רק לעיתים נדירות, וגם אז העושר שימושי, בעיקר כקונה זמן וחופש.
יש לה את הנתינה הכי רגועה שפגשתי, משהו שמסוגל לקבל ולתת ללא הפוגה, בקצב נכון ונעים, בנוחות שהופכת לנינוחות. הזכרונות הטריים שלנו נראים כמו צחוק מתגלגל בתוך חיבוק קרוב, כמו ליטוף פנים עדין, כמו נשיפה קלה באוזן. אנחנו הולכים לאיבוד בקלי קלות, יש לנו סימנים מוסכמים שמיד גורמים לנו מצב היפנוטי מופלא, בו פתאום בשנייה שנינו גרים באותה קונכייה.
וזר הפחדים, אסופה של שנים רבות, כל אחד והזר שלו, שאסף במהלך הנסיונות הקודמים, הכושלים. אספנו את כל הפחדים וחיברנו אותם לכדי זר אחד משותף, שמנו אותו בסלון הווירטואלי שלנו, נתנו לו מקום, קצת מים, עכשיו אנחנו מחכים שינבל כבר. ככל שהזמן חולף, הוא לוקח איתו בדרך עוד קצת פחד.
אנחנו הכי אוהבים לתכנן, לצחוק ולתכנן. אנחנו לא שוכחים את חוק מרפי, את העובדה שתמיד יקרה מה שיזיז את התוכנית ממקומה. הגמישות שלנו הדדית, אנחנו יודעים להתנועע באלסטיות לכל הכיוונים.
מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן
את המפגש שלנו לא תכננו, לא יכולנו אפילו לחלום. מזל שאספתי כוח לחזר. מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן. אפילו שהחיזור היה וירטואלי, הוא נעשה בהתמדה ובעקשנות. לא ידעתי כמה רחוק נלך ונחבק. הכי רחוק, הכי נחבק.
היא מבקשת שלא אגיד רק שני דברים: שהיא "מוציאה ממני את הטוב" ושהיא "אשת חיל". בעניין הטוב, היא מסבירה (פניה יפים) שזה עניין של לקיחת אחריות, על הטוב, על עצמך.
בעניין "אשת חיל" היא הכי מוכנה לנהל את כל ה"קרב" הזה מול הכלים שאינם נגמרים, הכביסה ששוב ושוב נערמת. היא מצביאה ענקית במאבק הבלתי נגמר באבק, מנצחת בכל סיבוב מבלי להזיע, מבלי לצוות או לתת פקודה, אפילו לא לעצמה. מבלי להתעייף, להיפגע, לכעוס להתבאס. ככה, ברגילוּת של הדברים, כש"מוכרחים" פשוט עושים.
איך אוכל להגיד אותה במדויק? שמעוררת היא בי את השמחה, מביאה את הקלות והנסבלות של המציאות בתור חיוך, ועל זה נאמר "אהבת חיי". היא מביאה תזכורת נהדרת לאהבה של החיים שלי, אלה שאני אוהב. היא מעוררת בי את כל המילים, לפעמים היא השתיקה והשקט, היא תמיד הצחוק. הצחוק שלה שמתגלגל, הצחוק שלי שמתגלגל איתה. אנחנו מרבים לצחוק, במיוחד היא, מצחיקה בלי להניד עפעף, בלי לכוון או להתכוון, ככה בתפישת עולם שלה, היא בוחרת בזווית המצחיקה.
בכל פעם שהיא מחייכת אני מתרגש מבפנים. מתרגש במקום הזה בתוכי ששייך לה, ורק לה. מין הטבעה של החיוך שלה, בטעם של עוד.
אנחנו מדברים, כאלה שיחות שאומרים ומקשיבים. אמרתי לה שקראתי פעם, בעבר, באיזה פרסומת או מאמר בעיתון, שהיה איש אחד שאמר שאם הוא יראה אשה שלא מסתכלת במראה כשהיא חולפת על פניה – איתה הוא ירצה להתחתן. היא ענתה לי "אז הוא יהיה נשוי לאשה לא אמיתית". וכל זה קרה כשחלפנו על מראה וראיתי איך היא עוצרת לרגע, מסתכלת, מחייכת לעצמה. אוף, איזה כיף.
דווקא העובדה שאני קוסם, שכביכול יודע "לקרוא מחשבות", מאפשרת לי להיות זהיר בכל מה שקשור ל"ניסים אמיתיים", קסמים באמת, לא סתם טריקים. כשקורה לי "נס" אני בדרך כלל שומר על קור רוח אמיתי, כאילו שאני בכלל בהופעה על במה ויש קהל שרואה איתי את הבלתי אפשרי מתרחש אל מול עינינו.
אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי"
כן! לכל הספקנים, אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי", רק שהוא לא שייך לקוסמים הרגילים, הוא שייך לכל מי שמוכן להאמין, למשל באהבה ("האם יש קסם אמיתי?" זאת ואריאציה על השאלה "האם יש אהבה אמיתית?")
זה קרה אחרי חודשיים של מפגשים יומיומיים ושינה הדוקה יחד ערב ערב. רק אז התחלנו לדבר. היא סיפרה לי שהיא גרה פעם ברח' לסין בתל אביב, זה היה בסוף שנות ה-80. חייכתי במין שקט כזה, ובקול עמוק של קוסם לחשתי: "את גרת במספר 14 קומה שנייה, בדירה עם מטבח מכוער ודלתות זכוכית גדולות בין הסלון למרפסת".
היא נדהמה מהתיאור המדויק. "כן", היא אמרה, "שכרתי את הדירה אחרי שהבחורה שגרה בה עזבה כדי להתחתן עם אהובה".
שוב חייכתי. "כן, היא עזבה בכדי להתחתן איתי. זאת היתה גרושתי שתחיה, את עברת לגור במקומה באותה דירה, היינו קרובים להיפגש".
לא באמת יכול להסביר איך ניחשתי. זה באמת סוג הדברים האלה שאין לו הסבר, שאפשר לקרוא להם "אינטואיציה". אבל עוד יותר קשה להסביר את התחושה הנהדרת והמופלאה הזאת שטמונה בכל חיבוק ארוך שמתמשך מהלילה ועד ההתעוררות בבוקר, בזרועותיה.
טקסט 4
היא מאפשרת לי לחלום, לטוס הכי גבוה שניתן
תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי. היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה. מלאו לנו שנה
אנחנו יחד שנה, שלמה. במהלך השנה הזאת לא הלכנו לאף סרט, וזה לא חסר לנו בכלל. הספקנו המון, אבל לאט ועמוק. חגגנו את יום השנה, יצא שזה היה הסילבסטר, תאריך מאוד נוח לזכור – ממש ברגע המעבר משנה לאחרת נהיינו אנחנו.
היא יותר משנה, היא כל הזמן שבעולם, היא באה מהעבר הרחוק, עד כדי גלגולים מוקדמים, היא נוכחת לגמרי בהווה, היא התכלית המוחלטת וההוויה. היא הביאה איתה את השינוי והשקט ואת הזמן שחולף, היא יושבת עליו בניחותא, על הזמן, כמו על שטיח קסמים שלוקח אותנו מאז ועד עכשיו.
היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה, שנה שלמה קרוב, מסביב, מעל, מאחורי ובפנים. כמו שהיא באה בפשטות וישירות, ככה היא נמצאת בהווה. לרגעים אני שוכח, שחצי שנה עקבתי אחריה, הסתכלתי שוב שוב ושוב בכרטיס שלה, רק תמונה וכמה מילים על עצמה, מילים קצרות וכלליות, כאילו שהיא בכלל מחפשת עבודה שם ברשת החברתית. היא פתחה את הכרטיס בשביל למצוא עבודה, ופתאום גילתה שאפשר לתקשר דרך האתר עם העולם, או למשל איתי.
למרות היותה אשה במלוא מובן, היא לגמרי ברורה, כולל הניואנסים הכי נידחים ברגשות שלה. כשהיא רוצה היא פשוט אומרת, בעיקר פשוט, אבל גם אומרת. רק עם ה"לא" עוד קשה לה קצת. לא, היא ממש לא "האשה הקטנה" מהאגדות, היא אשה בנפח מלא, באה עם ומעולם ומלואו ממלאת את העולם שלי, בהתאמה מלאה, עוד ועוד חתיכות בפאזל הפתיר הזה. היא באמת שונה, בכל זאת שונה, ומאוד שונה.
עם הצחוק שלה אפשר לשמח ערים שלמות, צחוק מלא, בשרני, חמים ועמוק. בשעות הלילה המאוחרות, שזה גם הזמן שלנו, אי שם במיטה, קרוב מאוד, צמוד ככל שאפשר. יש לנו זויות שינה מאוד נוחות. קראתי פעם על שינה כמדד לזוגיות – אנחנו ישנים מאוד בנינוחות ובקלות, ובעיקר מאוד צמוד. לפעמים בלילה תוך כדי סיבוב אנחנו משוחחים קלות, בעיקר על אהבה מתוך שינה.
היא שונה כי היא לא ניתנת להשוואה, למדידה, לכימות. אין צורך, מה שהיה היה, אם אפשר ללמוד מזה משהו אז סבבה, מעבר לזה לא מבזבזים זמן על התחשבנויות שוליות, עם מה שהיה או יכול היה להיות, בעיקר עם עצמנו.
אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים
היא מבינה באנשים אחרת ממני, מזווית שונה. אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים, גם באלו שאני מכיר כבר שנים. היא הביאה איתה חברים חדשים, כאלה שהיו יכולים להיות חברים שלי גם אם לא היינו מתחברים כזוג. החברים שלי קיבלו אותה בחום ובחיבוק, הם סקרנים לגביה, מפרגנים ועוטפים, מפתיע עד כמה פתיחות וסבלנות נשארה בהם, אחרי כל השנים שראו אותי מתבלבל שוב ושוב, מציג להם את "האחת" התורנית.
היא הפרופורציות לחלומות, היא מאפשרת לי לטוס הכי גבוה שאפשר, עם תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, כזה שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא מאפשרת לי לחלום רגוע יותר, היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי, מאוד בעדינות, כאילו שמדובר פה בכלל בקורים דקים שמחברים את התודעות שלנו.
אנחנו מדברים לפעמית חלומית, שזאת שפה מופלאה של אוהבים. היא משתפת אותי במה שלא הספיקה ותרצה לעשות, מתכננת לנו שקט יותר גדול, מרחב פתוח בו כל אחד מאיתנו יכול לנוע בחופשיות מקצה לקצה. אני מחייך ומהנהן, בדיוק לכזה מרחב של שקט אני שואף כל חיי, להגיע "הביתה", להוריד את הנעליים מכל הדרך הזאת ולהתרווח.
להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק
גברים מזיזים הרים ונשים מזיזות גברים, אומרים בשוק בדמשק. צודקים בעיניי. בפריז אומרים – כשאתה רואה גבר מצליח, חפש את האשה מאחוריו. אצלנו זה "עזר כנגדו'". היא ממש לא נגדי, היא מאוד בעדי. זה כל כך נעים להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק, היא מאפשרת את כל הקרדיט שבעולם. וכן, היא האשה שמאחוריי. אני מרגיש אחרת בדיאלוג מול העולם, ב"ציד", בנחרצות המאבק. היא מלמדת אותי קודם לצחוק ורק אחר כך להתמודד. לגשת בלי פחד, עם האמת בעיניים, כמו גדול. הכי גדול שהייתי. אני מרגיש אותה מאחוריי מצדדיי ומלפניי. אני מרגיש שגם כשהיא לא שם בפיזיות, היא מזיזה לי את כל העכבות, הפחדים, ההיסוסים.
לקח לי שנים למצוא אותה, לזהות אותה בוודאות מלאה, לחבק אותה בהתרגשות. זה ידוע שלחפש יותר קל מאשר למצוא. היא האשה שלי, והיא הכי אוהבת שאני לוחש לה באוזן: "מצאתי אותך יה שֶרשֶה לָה פאם, איפה היית?"
אני מופיע כקוסם גם בהתנדבות, לקהלים שונים. היום היה שונה, יש ימים כאלה. קבוצה גדולה של ילדים עם מוגבלויות שונות, בהרפתקאה של 3 ימים באילת, 'עת לעשות' קוראים לעמותה הנהדרת הזאת. זה הכי קשה להופיע לילדים שלחלקם זמן קצוב במיוחד, אתה יודע ומרגיש את זה… אין ברירה אתה חייב לשכוח את זה. חלקם עם מוגבלויות, מכל הסוגים, בכל הרמות, ילדים מיוחדים. כולם ילדים. אני תמיד זוכר שכולם ילדים ומתייחס בהתאם. אני נותן הזדמנות ומעלה לבמה ילדים ששום קוסם לא היה בוחר באף הופעה 'רגילה', זה 'פוגע' בקצב של המופע, ההתנהלות שלהם קשה וברוב הפעמים יכולת הביטוי שלהם מוגבלת, אבל אני מרויח חיוך של ילד שזכה , הם פשוט קורנים. ברור לי שנכנסתי לזכרון שלהם להרבה שנים. נתתי להם הזדמנות שווה, שווה במיוחד. וכן זה לא נוח לי , אז מה. בכדי להצליח במופעים שכאלה הלב חייב להתרחב למקסימום שלו, הרגישות והסובלנות נמתחות עד הקצה, טכנית כלום לא עובד במופעים האלה, לא ההגברה, אין קהל מרוכז, מסתובבים לך על הבמה… ה'ביט' של המופע משתנה, מתבלבל לרגעים. אבל ה'ביט' של הלב, בדיוק בקצב שאני אוהב. תענוג נדיר, די קרוב לאושר המוחלט. המתנדבת הראשונה הייתה בת 8 מרותקת לכסא גלגלים, כששאלתי אותה לשמה היא אמרה 'בתיה', השם של אמי ז"ל, שם נדיר, במיוחד בגילאים האלה. היא פשוט הייתה שם, הילדה/אמא שלי, כבר לא ברור לי כלום… כשהלב מתרחב דברים אחרים נכנסים לרגש. האמת, התבלבלתי, לרגע, במופע. (כמעט בכיתי) כשכתבתי את החלק העליון בטקסט הזה, לא ידעתי עד כמה…עד כמה היות היום הזה שונה. הרדמתי את ליהי בתי עכשיו, (3) היא שאלה האם לחבק אותי חזק או חלש? לימדתי אותה שצריך לחבק במידה שמרגישים את הלמות הלב של השני, היא נצמדה אלי והקשיבה… "אבא אני שומעת את אמא שלך בתיה בתוך הלב שלך" שכה יהיה לי טוב, מילה במילה. עכשיו.
יש בי קצת מכל אחד או אחת בתמונה הזאת.
לצערי אני לא באמת יודע מספיק , אז אני קצת אנחש:
מימין סבתא רוזה, חביבה אמיתית
לידה עומד איש גדול ורחב כתפיים, סבא ברוך
אבא שלי, קודם כל פרטיזן
אמא שלי עם כל הרגישות וחיבוק/הכלה
סבא שייע עומד, קצת משיגענה, קצר וחד כמו סכין הקצב שלו
אחרונה משמאל סבתא אסתר, לדעתי היה בה משהו ממזרי. כאילו ראתה כבר הכל.
כולם חוץ מאמא שלי נולדו וחיו קצת בגולה, היו רדופים במידה זאת או אחרת.
צולם בתל אביב, אולמי בית המהנדס, חצר פנימית, רח' דיזינגוף כמעט פינת ארלוזורוב. כיוון שאמא שלי עבדה בבניין, במזכירות הייתי שם המון בילדותי.