ארכיון תג: קליוסטרו

איולי, ואיך הדור הזה עשה לי את הטריק הכי טוב שראיתי

חמישים שנה אני עושה הטעיה למחייתי.

אני יודע לכוון מבט. יודע להגיד לכם "תסתכלו טוב על יד ימין", ולעשות את כל העבודה עם שמאל, לאט, מול העיניים שלכם. יש לי תעודות בזה. יש לי קהל שמשלם.

ובכל זאת, בשנים האחרונות אני יושב במסעדות ומרגיש כמו חובבן.

כי הדור הזה ביצע את האשליה הגדולה של המאה. הוא לקח אוכל — הדבר הזה שאבות אבותינו אכלו בעיקר כדי לא למות — והפך אותו לדת. עם כמרים, עם עלייה לרגל, עם כתבי קודש באינסטגרם, ועם קרש עץ במקום צלחת.

אני לא נגד אוכל טוב. חלילה. אני נגד אוכל שמדבר יותר מדי.

המלצר שמספר לי את הביוגרפיה של העגבנייה

הוא מגיע לשולחן, מתכופף קצת (תמיד מתכופפים, זה חלק מהמופע), ומתחיל.

"אז העגבנייה שלנו היא זן מורשת, מחווה משפחתית ליד בית שערים, נקטפת ביד, בבוקר."

אדוני. אני רוצה סלט.

לא ביקשתי לדעת מי קטף. לא ביקשתי שם פרטי. אני לא רוצה להתאבל על העגבנייה, אני רוצה לאכול אותה. וזה שהיא נקטפה ביד — תגיד לי, יש עוד אפשרות? יש מקום שבו קוטפים עגבניות ברגליים ולא סיפרו לי?

ואז הוא מגיע לזה. למילה.

איולי.

תגידו את זה לאט. א-י-ו-ל-י. נשמע כמו אי קטן ביוון, שיש בו כנסייה לבנה וחתולים.

זה שום. וזה מיונז.

זהו. זה כל הסוד. בשנות השמונים קראנו לזה "רוטב שום", הוא הגיע בשקית ניילון עם פינה קרועה, שילמנו עליו שקל וחצי, ואף אחד לא בכה מרוב התרגשות. היום זה מגיע בקערית קטנה כמו כלי קודש, ועולה שתים־עשרה שקל, וכשאתה שואל מה זה — מסתכלים עליך כאילו ירדת מהעץ.

אני יורד מהעץ בערך חמישים שנה. הגעתי אליו מוקדם.

עכשיו לדג

הנה מה שמצחיק אותי הכי הרבה.

אותו בחור שיודע להסביר לך על תסיסה ספונטנית, על קפה בשיטת V60, ועל ההבדל בין מיסו לבן למיסו אדום — תשאל אותו איך הוא יודע שהסלמון בצלחת שלו טרי.

הוא יגיד לך: "טעים."

טעים זה לא תשובה. טעים זה תוצאה. שאלתי איך, לא כמה.

טרי? קפוא? מצונן? הופשר, הוקפא שוב, ונשלח בקרח ליד שדה התעופה? הוא לא יודע. הוא לא יודע כי אף אחד לא לימד אותו להסתכל. לימדו אותו לצלם.

וזה בסדר, באמת. גם אני לא מומחה לדגים. אבל אני יודע דבר אחד קטן, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בחמישים שנה על הבמה: אני יודע מה אני לא יודע. זה כל ההבדל בין קוסם לבין מישהו שסתם מנופף בידיים.

סבתא שלי לא סיימה שמונה כיתות. היא הייתה עומדת בשוק, מרימה דג, מסתכלת לו בעיניים — צלולות או עכורות — פותחת לו את הזימים, לוחצת עם האצבע ורואה אם הבשר חוזר למקומו. שלוש שניות. בלי אפליקציה. בלי ביקורת.

והיא הייתה מנצחת כל שף עם פינצטה.

וכן, הפינצטה

אנחנו צריכים לדבר על הפינצטה.

בשלב מסוים בהיסטוריה, מישהו החליט שמניחים אוכל על צלחת עם פינצטה. עלה עלה. גרגר גרגר. עשרים דקות של עבודה עדינה, ואז זה מגיע אליך, ותוך ארבע שניות אתה הורס את זה עם מזלג, כמו קרנף.

ואז הכיפה. הכיפה הזאת מזכוכית, עם עשן בפנים, שהמלצר מרים בתנועה איטית ליד השולחן, והעשן יוצא, וכולם עושים "וואו".

אנשים. אני עשיתי את זה ב־1983. עם יונה.

זה נקרא אצלנו במקצוע מיסדיירקשן. תאורה נמוכה, מוזיקה, תנועת יד גדולה שמושכת עין — וכשכולם מסתכלים על העשן, אף אחד לא מסתכל על החשבון.

וזה גאוני. באמת. אני מוריד את הכובע.

כי הנה האמת שאני חייב להודות בה: הם עושים את העבודה שלי, ועושים אותה טוב ממני. אני מוכר אשליה לשעה. הם מוכרים אשליה שאתה מכניס לפה, וגם מודה על זה, וגם מפרסם את זה בחינם.

רגע של הגינות, לפני שמישהו יחשוב שהזדקנתי

הדור שלי? אל תדאגו. גם אנחנו היינו אסון.

אכלנו שניצל בגודל של מכסה ביוב וקראנו לזה "מנת בשר". חשבנו שאוכל סיני זה אורז עם תירס משומר. פרגית הייתה נחשבת אצלנו אקזוטית. אבא שלי היה בטוח שיין לבן זה יין שמקררים כדי שלא תרגיש את הטעם, ולפי מה שהוא קנה — הוא צדק לגמרי.

אז לא, אני לא בא ממקום של טוהר.

מה שמעצבן אותי זה לא האוכל. זה הביטחון.

הביטחון המוחלט של מישהו בן עשרים ושמונה שיושב מולי ומסביר לי מה זה אומאמי, בקול של אדם שמפענח כתבי יד עתיקים, ואז מזמין את הבשר עשוי היטב ומטביע אותו בקטשופ.

וההמבורגר. שמונים ותשעה שקל.

לחמנייה, קציצה, פרוסת גבינה, ומשהו כבוש שאף אחד לא ביקש.

הוא מגיע לשולחן. הוא חם. הוא מושלם. הוא רגע השיא.

ואז מוציאים טלפון.

ומצלמים אותו מלמעלה. ואז מהצד. ואז מזיזים את הצלחת קצת שמאלה, כי האור. ואז מבקשים מהחבר להזיז את היד. ואז שוב מלמעלה, כי הראשונה יצאה מטושטשת.

יופי. צילמת.

עכשיו זה קר.

בזבזת שמונים ותשעה שקל וארבע דקות של החיים שלך כדי לאכול המבורגר בטמפרטורת החדר, בשביל אנשים שגללו הלאה תוך שנייה וחצי.

זה לא קסם, חבר'ה. זה הפוך מקסם. קסם קורה ברגע. אם פספסת את הרגע כי חיפשת זווית — פספסת הכל. זה כל מה שאני יודע לעשות בחיים, וזה גם כל מה שיש לי להגיד בנושא.


אני, דרך אגב, ממילא כבר לא שורד ארוחה של שלוש שעות. הגב שלי מודיע לי על זה בערך בסבב השני של הקרשים. אז אני יושב בבית.

ואת האמת הכי גדולה שלי אני שומר לשם:

לחמנייה טרייה. עם חמאה.

זהו. אין קרש. אין עשן. אין פינצטה. אין סיפור על החווה שממנה הגיעה החיטה. יש לחם חם שנשבר ביד ומעלה קיטור, וחמאה שנמסה לתוכו לפני שהספקת להחליט מה אתה מרגיש.

בלי שם צרפתי. בלי מלצר שמתכופף.

וכשמישהו מהדור הזה ישב מולי, יטעם את הדג, ויגיד לי בשקט — בלי לגגל, בלי להתייעץ — "תשמע, זה לא טרי, זה הופשר" —

אני אקום. אשלם על השולחן שלו. ואעשה לו קסם בחינם.

כי אז אני אדע שהוא באמת מסתכל.

וזה, בסוף, כל מה שאני מבקש מקהל.

הקוסם

# הקדישניק שלי, הסמרטוט שלא נזרק

סבא ישעיהו ידע מה הוא מאבד. הרשימה היבשה שבמסך כמו מרמזת על סיפור גדול, אבל באמת היא רק רמז קלוש, כמו סימן אצבע על חלון מלוכלך. שישה שמות, שש נקודות על מפה, שמות משפחה זהים, גורל זהה: "נרצח". 

"אהבה זה כמו סמרטוט רצפה, בסוף הוא מתייבש וזורקים אותו לפח" – זה המשפט שאבא שלי חזר עליו עשרות שנים. אני עדיין תוהה אם הוא צדק, או שיבש אצלנו משהו בסיסי. כשהנכד שלו, הבן שלי בן התשע, שמע את זה, הוא נכנס לוויכוח סוער. בסוף הנכד ניצח. בגדול. מזל שכך.

אבא שלי היה הקדישניק של אבא שלו. לא ידעתי את המשמעות, עד שהבנתי שלניצולי שואה, הקדישניק זה ביטוח. מישהו שיאמר עליך קדיש אחרי שתלך. כשאין לך קבר לשישה מבני משפחתך, אתה רוצה להיות בטוח שלפחות אתה תזכה למישהו שיזכור.

הלכנו לבית כנסת והוא היה לוחש לחברים שלו: "זה הקדישניק שלי". ואני רציתי לברוח, להיעלם, להיות סתם ילד. בבית הוא היה אומר "אתה המשענת שלי לזקנה". עול שאי אפשר לזרוק, כמו תרמיל שנצמד לגב ואין אפשרות להוריד. מה אתה אמור לענות כשאבא שלך אומר שאתה המשענת שלו? שיקנה מקל הליכה?

אבא שלי היה ילד כשראה איך תולים את הדוד שלו עם הפרה שניסה להבריח לגטו. הפרה והאיש, שניהם בחבל אחד. ככה מתים ניסיונות להציל. סצינה נוראה, בלתי נתפסת אפילו בעיני רוחי, והוא ראה את זה בגיל חמש. הוא כמעט לא דיבר על זה מעולם, רק הזכיר שזה היה. 

פעם אחת, ישבנו "על המחשב" (כך הוא קרא לזה) יחד. מצאתי בשבילו עדות בכתב מ"יד ושם" שנתן אבא שלו בשנות ה-50, על בני משפחה שניספו בשואה. המדפסת בשנת 2006 פלטה את כתב היד של סבי, מהמאה הקודמת. הוזכרה שם הסצינה עם הפרה. 

אבא שלי היה מאוד מרוגש ונבוך, "לא ידעתי שהוא הלך ל'יד ושם' בכלל, בטח הייתי במילואים באותו יום". אנחנו ישבנו שם, בן ואב, ניצול השואה המקורית וניצול ההמשך שלה, בוהים במכונה המודרנית פולטת עדות שניתנה לפני חצי מאה, בלי ששנינו ידענו על קיומה.

הרגשתי אותו כובש בכי עתיק של כאב בלתי נסבל. רציתי לחבק אותו, לצערי לא הצלחתי.

בכל ארוחה אבא שלי היה מזכיר את ההלכה מהעיירה: "אצלנו אוכלים קודם את המרק, אחר כך את הבשר". פעם שאלתי למה, והוא הסביר בהיגיון צרוף: "אם יש פוגרום, את המרק אי אפשר לקחת ולרוץ, הוא נוזלי. אבל עם הבשר אפשר לברוח, לשים אותו בתיק". תורת ההישרדות מקופלת בתוך סדר האוכל על השולחן.

הוריי החזיקו מעמד 40 שנה. אי אפשר לתאר את זה אחרת אלא כ"החזקת מעמד". בטח הייתה שם אהבה, לא יכול להיות שלא, זה לא נתפס. אני לא ראיתי מעולם את הוריי נוגעים זה בזה ברכות. עצוב שהם מנעו מאיתנו את הרגעים האלה של הביחד שלהם, חשפו אותנו רק לחיכוך האינסופי, ל"קשיי היומיום".

את בני אני מגדל עם ביטויים גלויים של אהבה. אהבה גלויה לחיים, אהבה לעצמו, אהבה להוריו. אני דואג שהוא יראה ביטויים של אהבה מסביבו. אני לא עברתי את השואה, לא הייתי שם, למרות שאני דור שני מובהק לסיוט ההוא. אני רוצה להאמין שאני אוהב אחרת.

סבא שלי מצד אחד מכר תרנגולות מתות (היתה לו קצביה), ומצד שני גידל במרפסת עשרות ציפורי שיר, מכל הסוגים. אני לא יודע כלום על האהבה שלו לאשתו או לילדיו. כשאהבת, איפה ציפור השיר שלך? איפה הקצב שבך?

אני בודק את רשומות העדות כמי שמחטט בפצע ישן. מאמת את העובדות. וכל פעם שאני מסתכל בצלחת שלי, קודם מרק, אחר כך בשר, אני מבין שאני עדיין שומר על הכללים של הפחד, אפילו כשאין ממה לפחד יותר.

אולי הסמרטוט לא התייבש בכלל. רק אנחנו לא ראינו שהוא עוד רטוב.

מצעד הפחדים והפאניקות של חולי פיברומיאלגיה

## מדריך לחרדות אקסקלוסיביות שלא תמצאו באף קטלוג של חיים נורמליים

### 1. פחד מהחיבוק הרצחני
כן, החיבוק הזה מהדודה הנחמדה? עבורכם הוא בערך כמו לחיצת יד מהאלק. תמיד מרגש לחשוב שמישהו שאוהב אותך יכול בטעות לשבור לך את כל הגוף עם אהבה. "חיבוק חזק" הם המילים האחרונות שתשמע לפני שתמצא את עצמך במיון.

### 2. חרדת המקלחת האפוקליפטית
רק אצלנו – טיפות מים רגילות הופכות לקליעי מתכת! המומחים עדיין לא מבינים איך פאקינג H₂O מרגיש כמו ברד של סיכות, אבל הי, מי צריך להתקלח כל יום? שנת 1346 מתקשרת, היא רוצה את היגיינת הגוף שלה בחזרה.

### 3. אימת השמיכה הרוצחת
הפחד שהשמיכה שלך – כן, זו שמשקלה פחות מנייר טואלט עבור אנשים רגילים – תהפוך בלילה לבטון יצוק. "לילה טוב, אל תיתן לשמיכת הפוך לגרום לקריסת ריאות."

### 4. בעתת ה"תשמע, אתה נראה מעולה!"
הקומפלימנט שמעורר בך רצון לצעוק "והדירה שלי נראית מסודרת, אם לא תפתח את דלתות הארונות!" הפחד שביום שהכאב שלך ב-9.5 בסולם עשר, תקבל את המחמאה המעצבנת: "וואו, אתה נראה ממש טוב, בטח השתפרת!" ואז תצטרך להסביר מדוע אתה לא יכול לרצוח אותם עם כוחותיך המוגבלים.

פוביות ופחדים של חולי פיברו

### 5. טרור התכנון העתידי
אה, אתה רוצה לקבוע לעוד שבועיים? בטח! אני אשמח לשחק איתך את משחק הסלוטס "האם אוכל לצאת מהמיטה?" עם סיכויי זכייה נמוכים מהסיכוי לזכות בלוטו. הפחד האולטימטיבי לא מהתחייבות – אלא מלהיות האדם שתמיד מבטל.

### 6. פוביית המזגן הנקמני
הפחד שמישהו יפעיל את המזגן בחדר ציבורי, ותוך 30 שניות תהפוך למאובן אנושי. "סליחה, האם זה 16 מעלות? האם אתם מנסים להכין אותי למוזיאון לטבע?"

### 7. אימת ה"יום טוב" המלכודתי
פחד עמוק שתרגיש סביר היום, תעשה דברים כמו בן אנוש רגיל, ותשלם על זה בשבוע הבא עם ריבית נשך. "הייתי יכול ללכת לסופר אתמול, אבל בחרתי לשמור את הכליות שלי בפנים."

### 8. חרדת הלילה הנצחי
הפחד שכאשר תשכב במיטה, שעון הקיר יפסיק לנוע ותחווה את הלילה הארוך ביותר בהיסטוריה. "השעה 3:47 בלילה? עדיין? כבר 6 שעות?"

### 9. בהלת ה"הכל בראש שלך"
הפחד העמוק שהרופא הבא יאמר לך שזה "רק בראש שלך" ואתה תענה: "נכון, וגם הדחף לתקוע לך סטירה הוא רק בראש שלי, אבל מוזר איך שניהם מרגישים ממש אמיתיים."

### 10. טראומת ה"נסה יוגה"
האימה שמישהו יציע לך שוב לנסות יוגה, כאילו לא ניסית 700 טיפולים אלטרנטיביים כבר. "וואו, יוגה? אף פעם לא חשבתי על זה! ואולי כוס מים חמים עם לימון?"

### 11. הלם האירוע החברתי
הפחד לקבל הזמנה לחתונה עם הכיתוב "ריקודים עד אור הבוקר!" כשאתה יודע שהמושג "לרקוד" בשבילך הוא להזיז קלות את האצבעות מתחת לשולחן.

### 12. אנגסט המדרגות האינסופיות
הפחד לראות מדרגות ולדעת שבשבילך הן בעצם אוורסט. "קומה שנייה? הייתי מעדיף לטפס על קירות חלקים כמו ספיידרמן. אה, רגע, גם זה יכאב."

### 13. פחד הבגד החדש המחוספס
האימה מכל תג קטן, תפר, או בד שנראה תמים אך למעשה הוא כלי עינויים מתוחכם. "חולצה חדשה? התכוונת מתקן עינויים ימי-ביניימי עם שרוולים?"

### 14. בעתת "למה לא ניסית…?"
הפחד העמוק שמישהו יציע לך פתרון קסם: "אחותו של גיסי של השכן נרפאה לגמרי אחרי שאכלה רק גזר סגול במשך שנה!" ואתה תצטרך להיראות אסיר תודה במקום לגלגל עיניים עד שתראה את המוח שלך מבפנים.

### 15. טרור התרופה החדשה
פחד מהמשפט "יש תרופה חדשה שכדאי שננסה", כי אתה יודע שמשמעותו: "בוא נשחק רולטה רוסית עם תופעות לוואי! סחרחורת? שלשולים? הזיות על פילים ורודים? הכל אפשרי!"

### 16. פוביית הדיבור על כאב
האימה להזכיר את הכאב שלך ולראות את העיניים של כולם זוגגות מיד. "חשבתי שאולי אספר קצת על ה… הנה זה קורה שוב, אתם כבר לא מקשיבים."

### 17. פחד העצמאות האבודה
הטרור שבפעם הבאה שתצטרך לפתוח צנצנת, תגלה שזהו. בוש נגמר. עכשיו תחיה על זיתים עד שמישהו יבוא לבקר.

### 18. חרדת ה"אולי הפעם…"
הפחד להתחיל לחוש תקווה שאולי הטיפול החדש הזה יעזור, ואז לראות את התקווה הזו מתרסקת כמו מסך טלפון יקר ששחררת מגובה של סנטימטר.

### 19. פוביית האנרגיה המוגבלת
הפחד להשתמש בכל ה"מטבעות האנרגיה" שלך על משהו מטופש, כמו להחליף סדינים, ואז לגלות שאין לך אנרגיה להכין אוכל. "כן, החלפתי מצעים היום, אז ארוחת הערב שלי תהיה… אוויר."

### 20. אימת החברים שנמוגים
הפחד שהחברים פשוט יפסיקו להזמין אותך אחרי שביטלת בפעם העשירית ברגע האחרון. "מצטער שלא יכולתי להגיע לחתונה שלך. או ליום ההולדת שלך. או ללוויה שלך."

### 21. פוביית "קום, התעורר!"
הפחד שמישהו יפריע לך כשאתה סוף סוף נרדם, ולא משנה שהשעה 15:00. "כן, אני יודע שהשמש בשיאה. לא, זה לא אומר שאני יכול להיות ער."

### 22. חרדת הסופרמרקט הענקי
האימה לעמוד בתור בסופר ולדעת שאם לא יפתחו קופה נוספת בקרוב, תתחיל להתמוטט לנגד עיני כולם. "כן, אני נראה בריא, אבל אני עומד כאן על זמן שאול ותכף אתפרק כמו מגדל קלפים."

### 23. פחד "חוסר הבנת המטאפורה"
הטרור שתנסה להסביר שהכאב שלך הוא כמו "גמדים קטנים עם פטישים שמכים בכל מפרק", ואז תזכר שאנשים לא באמת מבינים מטאפורות של כאב. "לא, אין באמת גמדים. כן, הכאב אמיתי. לא, אי אפשר פשוט 'להתעלם' ממנו."

### 24. פוביית הספונטניות האבודה
הפחד שלעולם לא תוכל שוב להיות ספונטני, כי כל דבר דורש תכנון אסטרטגי של אלוף שחמט. "טיול פתאומי לים? בטח, רק תן לי להתכונן שבועיים מראש."

### 25. אימת ה"נראה טוב אז בטח מרגיש טוב"
הפחד העמוק שיום אחד תעשה טעות ותתאפר יפה, תתלבש יפה, תחייך – ואז אף אחד לא יאמין לך יותר כשתגיד שאתה סובל. "כן, שמתי מסקרה. לא, זה לא ריפא את המחלה הכרונית שלי. מוזר, הא?"

—

*מוגש באהבה (כואבת) ובהומור (שחור) לכל מי שמבין שהצחוק לא מרפא את הכאב, אבל לפחות הוא נותן לנו סיבה להמשיך לסבול בסטייל.*

ממה מפחד חולה בפיברומיאלגיה?

המשימה הזו באמת מעניינת – לחשוף את הפחדים הייחודיים שמלווים חולי פיברומיאלגיה אך אינם מוכרים לאנשים שלא מתמודדים עם המחלה. הנה רשימה מקיפה ומדויקת:

ממה מפחד חולה בפיברומיאלגיה

# פחדים ייחודיים של חולי פיברומיאלגיה

1. **פחד מהמגע** – חשש עמוק מחיבוק פשוט או מגע קל שעלול להצית גלי כאב בלתי נסבלים

2. **פחד מהלילה הבא** – חרדה מכך שהלילה יביא עמו שעות של נדודי שינה, כאב אינסופי וגלגולים במיטה ללא מנוחה

3. **פחד מהמקלחת** – חשש מזרם המים שיכול להרגיש כמו מחטים על העור הרגיש

4. **פחד מהשמיכה הכבדה מדי** – אימה ממשקל שמיכה שבימים מסוימים מרגיש כמו סלע שמועך את הגוף הכואב

5. **פחד מהטמפרטורה המשתנה** – חרדה משינויי מזג אוויר, ממזגן פתאומי, מרוח קלה שעלולה להתניע התקף

6. **פחד מהתכנון** – אימה משאלה פשוטה כמו "נפגש בשבוע הבא?" כשאין לך מושג אם תוכל לקום מהמיטה ביום המיועד

7. **פחד מהאור** – חשש מאור חזק מדי, רגיש מדי, שגורם לכאבי ראש וגירוי יתר של מערכת עצבים כבר מוצפת

8. **פחד מהצחוק** – חרדה מצחוק עמוק, משוחרר, שעלול להפעיל שרירים כואבים או להוביל להתקף

9. **פחד מהמדרגות** – אימה ממדרגות בימים "רעים", כשכל צעד הוא מסע של כאב והרגליים כבדות כעופרת

10. **פחד מהיום הטוב** – חשש פרדוקסלי מיום ללא כאב, מהפיתוי להספיק יותר מדי, שבהכרח יוביל לימים של התרסקות

11. **פחד מהחלומות** – חרדה מחלומות שבהם אתה בריא, והכאב של ההתעוררות למציאות

12. **פחד מהבגדים החדשים** – אימה מבד לא מוכר שיכול לגרום לגירוי בלתי נסבל על העור

13. **פחד מהמילה "בריא"** – חשש עמוק מלשמוע "אבל אתה נראה בריא לגמרי" – המשפט שמוחק את הסבל הבלתי נראה

14. **פחד מהפסקול** – אימה מצליל פתאומי, חזק מדי, שמתקיף מערכת עצבית שכבר נלחמת בעומס חושי

15. **פחד מההזמנה** – חרדה עמוקה מלקבל הזמנה לאירוע, ולדעת שתצטרך או לסרב או לסבול

16. **פחד מהטלפון** – אימה מצלצול הטלפון והצורך להסביר, שוב, למה ביטלת ברגע האחרון

17. **פחד מהמזון** – חשש ממאכלים חדשים שעלולים להתניע תגובה דלקתית ועוד כאב

18. **פחד מהמיטה הזרה** – אימה מלישון במקום לא מוכר, במזרן לא מותאם, כשהגוף זועק

19. **פחד מההסבר** – חרדה עמוקה מהרגע שבו תצטרך להסביר למישהו חדש מהי פיברומיאלגיה, ולראות את המבט הספקני

20. **פחד מהמחר** – אולי הפחד הגדול מכולם – לא לדעת מה יביא המחר, איזה כאב, איזו עוצמה, ואיך תוכל להתמודד

21. **פחד מהעזרה** – חשש מלבקש עזרה פעם נוספת, לראות את המבט העייף, לשמוע את הנימה המתוסכלת

22. **פחד מהתרופה החדשה** – אימה מתרופה חדשה שהרופא רשם, מתופעות הלוואי, מהאכזבה הבלתי נמנעת כשלא תעזור

23. **פחד מהאהבה** – חרדה מלהתקרב למישהו חדש, לחשוף את המגבלות, להיות נטל

24. **פחד מהמילה "אולי"** – חשש עמוק מהמילה "אולי" שמלווה כל תכנון, כל התחייבות, כל הבטחה

25. **פחד מהשקט** – אימה מרגעי השקט והבדידות, כשאין הסחות דעת מהכאב, כשהוא ממלא את כל המרחב

המיוחד בפחדים אלה הוא שהם מלווים את חיי היומיום של חולי פיברומיאלגיה, אך נותרים בלתי נראים לאלו שאינם חולים במחלה. הם פחדים שנולדים מחיים בצל כאב כרוני בלתי נראה שמערכת העצבים מגבירה שוב ושוב.

איך לחדור את שריון הכאב

מדריך למתקרבים לחולה פיברומיאלגיה

אתם רואים אותי. חושבים שאתם רואים. האמת היא שאתם רק רואים קליפה. דמות. צורה חיצונית שמתנהגת כמו בן אדם. מחייכת לפעמים. הולכת. מדברת. אבל אין לכם מושג מה קורה בפנים, מתחת לשריון.

השריון שעוטף אותי אטום. הרכבתי אותו במשך שנים. שכבה על גבי שכבה, כמו פנצ'ריה שמתקנת פנימית עם טלאי על גבי טלאי, בתקווה שמשהו יחזיק. שריון שנראה שקוף מבחוץ, אבל אטום מבפנים.

אתם רוצים להתקרב. להבין. לפעמים אפילו לעזור. אבל אתם לא יודעים איך. ואני לא תמיד יודע איך לתת לכם להתקרב. הנה כמה דברים שאולי יעזרו.

**אל תנסו לתקן אותי**

לא, כוסות מים חמים עם לימון לא יעזרו. גם לא יוגה, או טיפול זה או אחר, או סבתא שלכם שגם סבלה מכאבים והתגברה דרך ריקודי בטן וצמחי מרפא. אני יודע שאתם מנסים לעזור. אבל תבינו – אני חי עם פיבי שנים. כבר ניסיתי הכל. ממש הכל.

כשאתם מנסים "לתקן" אותי, זה רק מזכיר לי שאני שבור. ששכחתם להקשיב. עכשיו אני צריך להעמיד פנים שלא שמעתי את העצה הזו אלף פעם. ואם אסרב, אצטרך להתמודד עם המבט שלכם. האכזבה. החמלה המדומה. לא, תודה. אני מעדיף את השריון שלי.

**תפסיקו לחכות שאהיה "כמו פעם"**

אני לא אהיה "כמו פעם". האדם ההוא מת. קברתי אותו. התאבלתי עליו. קיבלתי את המוות הזה.

כשאתם ממשיכים להתייחס אלי כאילו זה זמני, כאילו עוד מעט אחזור להיות מי שהייתי, אתם דורשים ממני להיות פיקציה. אדם שלא קיים יותר. ואז אני צריך להתנצל, שוב ושוב, על שאני לא הוא. כאילו אני חייב לכם את הגרסה הקודמת של עצמי.

**תלמדו לקרוא בין השורות**

אם שאלתם "איך אתה?" וקיבלתם "בסדר", זה לא בהכרח אומר שבאמת בסדר. לפעמים זה אומר: לא בא לי להסביר. לפעמים זה אומר: כואב לי יותר מדי כדי לדבר על זה. לפעמים זה אומר: אם אתחיל לדבר על איך באמת אני מרגיש, אני אתפרק מול העיניים שלכם, ואני לא מוכן לזה.

תלמדו לשמוע את מה שלא נאמר. תתבוננו בשפת הגוף. באיך אני נע. באיך אני נשען. במה שאני לא עושה. במה שאני דוחה.

**קבלו את הביטולים של הרגע האחרון**

כן, ביטלתי ברגע האחרון. שוב. וכן, אני מצטער. באמת. אבל לא יכולתי לדעת אתמול שהיום יהיה "יום רע". לפעמים אני קם בבוקר, והגוף פשוט אומר "לא". לא מבקש, לא מציע – פוקד. לא, לא תלך היום. לא, לא תצא מהבית. לא, לא תפגוש אף אחד.

כשאתם מתעצבנים עלי בגלל זה, אתם חושבים שאני לא מספיק מתעצבן על עצמי?

**תנו לי מרחב להיות נוכח-נעדר**

לפעמים אני צריך להיות נוכח-נעדר. להיות איתכם בחדר, אבל לא לגמרי שם. חלק ממני תמיד מנהל משא ומתן עם הכאב. מחפש תנוחה. מנסה לנשום נכון. מחשב כמה כוח עוד נשאר לי. כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד לפני שאצטרך לברוח.

תנו לי את המרחב הזה. אל תדרשו ממני נוכחות מלאה. אני פשוט לא יכול.

**תקשיבו – גם כשזה משעמם**

הכאב משעמם. באמת. אין דרך לעשות אותו מסעיר או מעניין לאורך זמן. הוא חוזר על עצמו. הוא מונוטוני. הוא אפור.

תקשיבו לי גם כשאני חוזר על אותם דברים. כשאני מספר לכם שוב שלא ישנתי. שכואב לי. שאני עייף. בשבילכם זה יכול להישמע כמו תקליט שחוק. בשבילי זו המציאות, כל יום, כל שעה.

**תאהבו את מי שאני עכשיו**

האדם הזה, עם כל הכאב, עם כל המגבלות, עם הביטולים ועם חוסר היכולת לתכנן – זה אני. לא גרסה פגומה של מישהו אחר. לא טיוטה. לא מהדורה זמנית. זה אני. האדם האמיתי היחיד שיש.

אם אתם רוצים לחדור את השריון, תצטרכו לאהוב את האדם שמאחוריו. לא למרות הכאב. לא בשביל "הרגעים הטובים". לא בציפייה לעתיד אחר. פשוט כפי שאני, עכשיו.

זה הסוד. זו הדרך היחידה להגיע אלי, אל מתחת לשריון. לאהוב את מי שאני. לא את מי שהייתי. לא את מי שאתם רוצים שאהיה. אותי.

סודות מחנות הקסמים

סודות מחנות הקוסמים – הצצה אל מאחורי הקסם

הצטרפו אלי למסע קסום וחסר תקדים!

זכיתי להזדמנות ייחודית ללוות את הפקת הסדרה החדשה, "סודות מחנות הקוסמים", המבוססת על הספר האהוב "24 קסמים ועוגה". במהלך הצילומים, נחשפתי לעולם קסום ומרתק, שעד כה היה נסתר מעיני הציבור.

מה צפוי לכם בסדרה?

הסדרה חושפת את הקסם האמיתי שמאחורי הקסמים המדהימים ביותר. נפגוש את הקוסמים המוכשרים ביותר, נלמד על הטכניקות המורכבות והיצירתיות שהם משתמשים בהן, ונבין את הפסיכולוגיה המרתקת שמאפשרת להם להפנט את הקהל.

בכל פרק, נצלול אל תוך עולם קסום אחר:

  • קסמי תקריב: נגלה את הסודות הקטנים והגדולים של הקסמים האינטימיים ביותר, המתרחשים ממש מול עינינו.
  • אשליות במה: נתפעל מהאשליות הגדולות והמרהיבות, שמשחקות עם תפיסת המציאות שלנו.
  • מנטליזם: ננסה לפענח את סודות קריאת המחשבות וההשפעה המנטלית, ונבין איך הקוסמים מצליחים לחדור אל תודעתנו.
  • קסמי רחוב: נצא אל הרחוב ונראה איך הקסם משתלב בחיי היומיום, ומשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם הסובב אותנו.

הרפתקה אישית

הליווי שלי את הפקת הסדרה היה חוויה מדהימה. זכיתי לפגוש אנשים יוצאי דופן, ללמוד דברים חדשים על עצמי ועל העולם, ולראות את הקסם קורה ממש לנגד עיני. אני נרגש מאוד לחלוק את החוויה הזו איתכם, ולתת לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם הקסם.

הסודות נחשפים בקרוב!

הסדרה "סודות מחנות הקוסמים" עתידה לעלות בקרוב, ואני מבטיח לכם חוויה טלוויזיונית יוצאת דופן. זוהי הזדמנות שלכם לראות את הקסם האמיתי, ולהבין איך הוא נוצר.

אז תתכוננו להתאהב בקסם מחדש!

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

עידן הריקנות הדיגיטלית: כשהפופולריות מחליפה את המהות

בעשור האחרון חזינו בתופעה חברתית מרתקת: עלייתה המטאורית של תעשיית "יצירת התוכן" ברשתות החברתיות. מה שהחל כביטוי אותנטי של יצירתיות ושיתוף, הפך במהירות למכונה רבת-עוצמה של ייצור תשומת לב, שבה המילה "תוכן" איבדה ממשמעותה המקורית והפכה למעין מסמן ריק.

המרדף אחר הנראות

הרשתות החברתיות יצרו מציאות חדשה שבה אנשים אלמוניים יכולים להפוך ל"ידוענים" כמעט בן לילה. ההצלחה במרחב זה נמדדת בכמויות – עוקבים, לייקים, שיתופים, תגובות – ולא בהכרח באיכות או במשמעות של החומרים המופצים. זהו עולם שבו הנראות עצמה הפכה למטרה, והתוכן הפך לאמצעי להשגתה. כמו קוסם מיומן, הרשתות החברתיות יצרו אשליה של ערך באמצעות להטוטי מספרים וטכניקות של מניפולציה רגשית, מבלי שיהיה בהן בהכרח עומק אמיתי.

רבים מיצרני התוכן הפופולריים ביותר כיום נהנים מפרסום רחב היקף מבלי להציע תרומה אינטלקטואלית, אמנותית או חברתית משמעותית. הם מייצגים תופעה של פרסום ללא עומק, של נוכחות דיגיטלית רועשת שאינה משאירה חותם של ממש.

הפרדוקס של פרסום ללא משמעות

הפרדוקס המרכזי של תקופתנו הוא שאפשר להיות "מפורסם" ועדיין להישאר אלמוני במובן העמוק יותר. להיות מוכר על ידי המונים אך מבלי שיהיה לך דבר בעל ערך אמיתי להציע. זוהי תופעה של אלמוניות המונית – להיות נוכח בכל מקום ברשתות החברתיות, ועדיין להישאר ריק מתוכן אמיתי. רבים מיצרני התוכן הפופולריים פועלים כמו מנטליסט על במה – הם יוצרים אשליה של חיבור עמוק עם קהלם, חודרים למחשבותיהם ומשחקים ברגשותיהם, אך מבלי לספק חוויה אינטלקטואלית אמיתית או קשר אנושי אותנטי.

יצרני תוכן רבים נמצאים בתחרות מתמדת על תשומת הלב המוגבלת של הקהל, כאשר האלגוריתמים של הפלטפורמות מעודדים תוכן שטחי, מהיר וקליט. התוצאה היא עולם שבו הכמות גוברת על האיכות, והמרדף אחר הרגע הוויראלי הבא דוחק הצידה יצירה משמעותית ומעמיקה.

ההשלכות החברתיות

ההשלכות של תופעה זו על התרבות שלנו מרחיקות לכת. אנו מחנכים דור שלם להעריך פופולריות מעל משמעות, ולשאוף לתשומת לב מיידית במקום להשקיע בפיתוח מיומנויות וידע לטווח ארוך. זהו עולם שבו המילה "השפעה" (Influence) משמשת לעתים קרובות ללא כל קשר להשפעה אמיתית על חיי אנשים או על השיח הציבורי.

התרבות של "יצירת תוכן" יצרה מעמד חדש של ידוענים-רגעיים, שהצלחתם תלויה ביכולתם לשמור על נוכחות קבועה ולהתאים את עצמם לטרנדים המשתנים ללא הרף. זוהי הצלחה שברירית במהותה, הנשענת על אלגוריתמים ועל טעם הקהל המשתנה, ולא על יכולות או כישורים מהותיים.

לקראת שינוי?

האם אפשר לשנות את המצב? האם ניתן לחזור לעולם שבו התוכן הוא באמת בעל ערך ומשמעות? התשובה מורכבת. מצד אחד, הכלים הדיגיטליים שברשותנו כיום מאפשרים יותר מאי פעם ליצור ולהפיץ תוכן איכותי ומשמעותי. מצד שני, המודלים העסקיים של הרשתות החברתיות והאלגוריתמים שלהן ממשיכים לתגמל כמות על פני איכות. נדרש אמן חושים אמיתי כדי לנווט את המרחב הדיגיטלי העכשווי – מישהו שמסוגל לא רק לצוד את תשומת הלב, אלא גם להעניק חוויה עמוקה ומשמעותית שתישאר עם הקהל הרבה אחרי שהמסכים כבים.

אולי השינוי צריך להתחיל בנו, הצרכנים. בבחירות שלנו, במה שאנחנו מעריכים, במה שאנחנו מחליטים להקדיש לו את תשומת הלב המוגבלת שלנו. אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על המושג "תוכן" ולהחזיר לו את משמעותו המקורית – משהו שיש בו עומק, ערך, ומשמעות.

סיכום

תופעת יצרני התוכן ברשתות החברתיות היא יותר מסתם טרנד חולף; היא משקפת שינויים עמוקים בתרבות, בכלכלה ובמבנה החברתי שלנו. היא מעוררת שאלות מהותיות על הערכים שאנו מחזיקים בהם, על הדרך שבה אנו צורכים מידע ותרבות, ועל המרחב הציבורי שאנו בונים לעצמנו.

העידן הדיגיטלי מציע לנו אפשרויות חסרות תקדים לביטוי עצמי ולשיתוף ידע. השאלה היא האם נשתמש באפשרויות אלה כדי ליצור משמעות אמיתית, או שנמשיך לרדוף אחר הריק המתהדר בלבוש הפופולריות.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

כשהגוף אומר "די": יום אחרי הופעה עם פיברומיאלגיה



קמתי הבוקר, והגוף שלי צעק. לא בקול, אלא בכאב. אותו כאב מוכר, עמוק, של פיברומיאלגיה שמלווה אותי כבר זמן רב.

> "קמתי עקום במיוחד, קשה לי"

פשוט משפט אחד שמכיל עולם שלם של כאב. ימים כאלה קורים, במיוחד אחרי אתמול.

## להופיע דרך הכאב

אתמול בערב הופעתי בפני קבוצה של צעירים דינמיים. האירוע היה מוצלח מאוד, אפילו יותר ממה שציפיתי. אבל מה שהקהל לא ראה היו הכאבים שהתמודדתי איתם מאחורי החיוך.

> "כמות האנרגיה שנצטרכתי לה לא באמת הייתה לי, הופעתי תחת כאבי גיהינום והצלחתי."

אני יודע שעשייה עוזרת לי. היא מסיחה את דעתי, נותנת לי מטרה, מעניקה לי סיפוק. אבל ישנם ימים, כמו היום, בהם אין לי אפילו את הכוח להתחיל.

## המיטה כמקלט

בימים כאלה, המיטה הופכת למקום הבטוח שלי. מקום שבו אני יכול פשוט להיות, בלי לדרוש מעצמי עוד.

> "רוצה לברוח למיטה, לישון, שם הכי כיף לי"

הרופאים עושים כמיטב יכולתם, אבל האמת העגומה היא שאין פתרון קסם לפיברומיאלגיה. לפחות לא עדיין. זו מחלה שדורשת ממך ללמוד לחיות איתה יום-יום, שעה-שעה.

## המאבק עם המנוחה

הקושי האמיתי, מסתבר, אינו רק הכאב הפיזי. יש גם את המאבק הפנימי:

> "תיאורטית מותר לי לנוח היום, אבל אני ממוצא פולני אצלנו אומרים: תנוח רק בקבר…"

כמה קשה לתת לעצמנו את הרשות לנוח. התרבות שלנו, החינוך שקיבלנו, המילים שנאמרו לנו – כולם דוחפים אותנו להמשיך, לא להיכנע, להתגבר.

אבל אולי המנוחה אינה כניעה? אולי היא דווקא חלק מהאסטרטגיה להמשיך הלאה?

> "יכול לקבל את המתנה, מסתבר שזה הקושי הגדול…"

## לקבל את המתנה

היום למדתי משהו חשוב: לפעמים לקבל את מתנת המנוחה זה הקושי הגדול ביותר. לתת לעצמי את הרשות פשוט לנוח, להתאושש, להטעין את הגוף מחדש – בלי אשמה, בלי ביקורת עצמית.

המנוחה אינה בזבוז זמן. היא השקעה בימים הטובים יותר שיבואו. היא חלק מהטיפול העצמי שמאפשר לי להמשיך להופיע ולהצליח.

אז היום אני נותן לעצמי את המתנה הזו. בשתי ידיים, ללא אשמה. כי גם אני ראוי לה.

—

*אם אתם מתמודדים עם כאב כרוני, פיברומיאלגיה או אתגרים דומים, אני מזמין אתכם לשתף בתגובות את הדרכים שלכם להתמודד עם "היום שאחרי". איך אתם מאזנים בין הדחף להמשיך לבין הצורך לנוח?*

אני נמנע בגללך , רשימת חיים שפיקששתי

אני נמנע בגללך.

משפט קצר מדי עבור אובדן כה גדול. אני לא בטוח אם אנשים מבינים באמת מה זה אומר – להימנע. זה לא רק לוותר. זה לדעת שאתה לא יכול. שהמחיר גבוה מדי. שהכאב ינצח.

כשאתה חולה במחלה נראית, העולם מתגייס. מביא תבשילים, שולח פרחים, מתאים את עצמו אליך. כשאתה חולה במחלה שקופה כמו פיברומיאלגיה, אתה זה שצריך להתאים את עצמך לעולם. ובדרך כלל זה אומר – להימנע.

אז הנה רשימה חלקית, מאוד חלקית, של הדברים שנמנעתי מהם בשנים האחרונות. רשימת החיים שלא חייתי.

## חתונות

חתונה של דני ונועה. 400 איש באולם מחוץ לעיר. נסיעה של שעה. יושב במכונית, הכאב כבר מתחיל באגן, מטפס לאט לאורך הגב. אני יודע שאני אגיע לחופה, אעמוד כשכולם עומדים, אבל אחר כך אשב בשולחן, הרחק מהרעש והריקודים. אשב ואחכה. כמה זמן אני יכול לחכות עד שאפשר ללכת בלי להיראות גס רוח? שעה? שעתיים? המוזיקה דופקת בעצמות שלי. האורות מסנוורים. הכאב הופך מטורדני לבלתי נסבל. אז אני לא הולך בכלל. שולח מתנה. מתקשר למחרת. מתנצל על "מחויבות אחרת". אני הופך להיות האיש שלא מגיע.

החתונה של דורון, חבר ילדות. חתונה שנייה. הוא מתקשר, "אתה חייב לבוא. בלי תירוצים." אני מבטיח. אני אפילו מתכוון לקיים. אבל אז מגיע היום. פיבי מחליטה להרביץ במיוחד. כל תנועה היא כמו סכין. אני מתקשר, "תקשיב, אני חולה." הוא צוחק, "אתה סתם מפחד לרקוד." אני צוחק גם, "כן, משהו כזה." לא מספר לו שהבוקר לקח לי 45 דקות לצאת מהמיטה. שבלעתי שלושה כדורים רק כדי לגרום לגוף להפסיק לצרוח. שהמחשבה על חליפה נצמדת לגוף, על נעליים לוחצות רגליים, על שעות של עמידה, יושבת, חיוכים… שזה בלתי אפשרי.

חתונה של הבת של חבר. היא קוראת לי "דוד", למרות שאין בינינו קשר דם. "אתה חייב לשים לי שטר בריקוד," היא מתקשרת שבועיים לפני. "אני אגיע," אני אומר, ואני יודע כבר שאני משקר. אני לא רק מפחד מהכאב, אני מפחד שאנשים יראו את הכאב. שאשב לבד בשולחן, שאקום ואלך צולע. שאצטרך להסביר שוב ושוב. אז אני מעביר כסף מראש. "מצטער, יקירתי, משהו דחוף צץ."

אני מתבונן ביומן שלי. "חתונה של רונית." "חתונה של יובל ושירה." כל המילים האלה מסומנות בשחור, מחוקות. חיים שלא חייתי.

## מסיבות וארוחות

הם מזמינים אותי כי אני הקוסם. אני זה שמביא את הפלא, את ההפתעה. "תביא קלפים," הם אומרים. אבל ארוחת ערב של שלוש שעות זה לא קסם שאני יכול לבצע. לשבת על כיסא קשה, להתרכז בשיחה בזמן שהגב שלי בוער, שהראש מתחיל להסתחרר מהכאב… אני מוותר מראש.

מסיבת יום הולדת שישים לגיורא. חבר טוב. הוא מתכנן הפתעה לאשתו. "רק החברים הקרובים," הוא מבטיח. אני רוצה ללכת. אני מתכנן ללכת. אני אפילו קונה מתנה. ואז יומיים לפני אני יודע – זה לא יקרה. כי פיבי החליטה שהשבוע הזה הוא שלה. היא לוקחת את כל האנרגיה שיש לי, והיא לא משאירה שום דבר לחברים.

ארוחת שישי אצל המשפחה שלה. משפחה גדולה, רעשנית, אוהבת. "ראינו אותך בטלוויזיה!" אומרים לי. "תראה לנו איזה קסם!" ואני מחייך, ממציא תירוץ. כי הם לא יודעים שהבוקר לא היה לי כוח לצחצח שיניים. שלהרים יד כדי להראות קסם יכול להדליק שריפה בכתף. שמהרגע שאני נכנס לבית ועד הרגע שאני יוצא, אני סופר את הדקות. מתי אוכל ללכת הביתה.

אין לי יותר חברים שמזמינים אותי למסיבות. כי אחרי הפעם השלישית או הרביעית שאתה מבטל ברגע האחרון, אנשים מפסיקים להזמין. ואולי זה יותר פשוט ככה.

## הצגות וקונצרטים

אוהב תרבות. אהבתי. מנוי לתיאטרון, לפילהרמונית. פעם הייתי הולך לפחות פעם בשבוע. הייתי עומד בתור לכרטיסים. הולך לבכורות סרטים. הייתי האיש שידע מה קורה בעיר.

והנה הזמנה לבכורה של הצגה חדשה. אני מכיר את הבמאי, את השחקנית הראשית. "אתה חייב לבוא," הם אומרים. אני אומר שאבוא. אולי הפעם. אבל אני יודע את האמת. שלשבת במשך שעתיים על כיסא תיאטרון צר. שלנסוע שעה הלוך ושעה חזור. שלהתחייב להיות במקום אחד, בזמן אחד, בלי יכולת לברוח אם הכאב יהיה בלתי נסבל… זה מפחיד יותר ממופע אימים.

אז אני מוותר. ההצגה ממשיכה. אבל בלעדיי.

## נסיעות וטיולים

פעם הייתי אדם שנוסע. מזוודה קטנה, כרטיס טיסה, העולם פתוח. היום, מחשבה על טיסה של שלוש שעות מצמררת אותי. לשבת קפוא, כבול למושב, בלי יכולת לזוז כשהכאב מגיע… איך בדיוק עושים את זה?

חמישה חברים נסעו לטיול בדרום אמריקה. חודש שלם. מסלול מדויק. הזמנה פתוחה. "תצטרף לחלק," הם אמרו. וחלק ממני רצה. אלוהים יודע כמה רציתי. אבל הייתי צריך להסביר – אני לא יכול לישון בהוסטל. אני צריך מיטה קשה במיוחד. אני לא יכול להיות במקום שאין בו רופא זמין. לא יכול לשבת באוטובוסים של 10 שעות. לא יכול לסחוב תיק גב. לא יכול להיות האדם שמעכב את כולם. אז אמרתי שיש לי מופע חשוב. שופע התנצלויות. ונשארתי בבית, עם פיבי.

## מופעים שלי

והקשה מכל – המופעים שסרבתי לקבל. כי זה לא רק סירוב להנאה, זה פגיעה בפרנסה. זו המומחיות שלי, זה מה שאני יודע לעשות. קוסם שלא עומד על במה הוא לא באמת קוסם.

שלושה מופעים בחודש שעבר. שלא התקיימו. "לצערי לא אפשרי מסיבות טכניות." האמת היא שהסיבה הטכנית היא גוף שלא מתפקד. כאב שמשתק. אי יכולת להבטיח שאעמוד על הרגליים למשך שעה.


## היומיום

וזה לא רק האירועים הגדולים. זה החיים הקטנים. לא ללכת לחנות כי זה אומר לעמוד בתור. לא ללכת לקולנוע עם הילדה כי שעתיים בכיסא זה יותר מדי. לא לנסוע ליער כי הדרך ארוכה מדי. לא לשבת בגינה עם חברים כי הישיבה על הקרקע תגרום לכאב להתפרץ.

אני נמנע וממצמץ בלי הרף את המילים "אני בסדר" כשאני לא. אני ממציא תירוצים ומשקר שקרים קטנים. ואני שונא את זה.

## הוויתור הגדול ביותר

אבל הוויתור הגדול מכולם אינו על אירוע, או מקום, או חוויה. הוא על תחושת הספונטניות. על היכולת פשוט לומר "כן" ולהסתכן. כי כל דבר דורש חישוב מוקדם. כל הזמנה מלווה בשאלות. האם אני יכול להבטיח שאעמוד בזה? האם הכאב ישתלט? האם אוכל לברוח אם אצטרך? מה המחיר שאשלם אחר כך, בכאב ובסבל?

אני נמנע בגללך, פיבי. ממפגשים וחיבוקים, מסיבות ושמחות, טיולים ומופעים. אני נמנע מהדברים שפעם הגדירו אותי – התנועה, ההרפתקה, הספונטניות.

אבל יש דבר אחד שממנו אני לא נמנע – וזו אהבה. אהבה מרופדת בכריות רכות על הספה בסלון. אהבה של סרט בנטפליקס במקום סרט בקולנוע. אהבה של ילדים שיודעים מתי אבא צריך לנוח. אהבה ששואלת "אתה בסדר?" ומבינה גם כשהתשובה היא שקר.

אני נמנע מדברים רבים בגללך, פיבי. אבל אני משתדל שלא להימנע מלחיות.

גם אם זה אומר לחיות חיים אחרים לגמרי ממה שתכננתי

החלטתי לשתף (כבר פעם)

פוסם בפייסבוק שלי

מסתבר שהיום זה היום לשתף.

לצערי הרב גילו אצלי פיברומיאלגיה מסוג מסוים ובעייתי.

בקצרה למעלה משנה לא יצאתי מהמיטה, לא הופעתי, לימדתי או ניפגשתי, הייתי עסוק רק בכאב.

ומי שיש לו כאב כרוני, רק מי שיש לו יכול להבין איזה סיוט זה…
זה פשוט לא נגמר, הכאב והסבל
וכמובן המומחים והרופאים והמטפלים ורופאי אליל כלום, כלום לא עוזר
ואני עם 19 כדורים שונים…
תשע עשרה ! לא עוזר.

כלום לא עוזר ומונה השקלים דופק, עוד פרופסור מומחה, כולם סבבה, מקצועיים וסבלניים, במיוחד שאתה מגיע אליהם לביקור פרטי.

אבל אני  לא יכול לקום מהמיטה. הכאב המפושט בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי צפוי.

שיחת טלפונים גורלית ומיקרית עם נוירולוג בכיר שמסתבר שבמקרה, עשיתי עליו בייביסיטר כשהיה ילד ונפגשנו בילדותו כמה פעמים.

זאת הייתה השיחה הנכונה בתזמון הנכון שזה אומר שאני 'בשל' , לקום להילחם בכאב בעיקר בפחד ממנו.

במחלה הזאת זה 'בשל'  זה אומר להודות שהמחלה נשארת אתך כצל כל החיים.
WTF

המקסימום שהרפואה יכולה לעזור לך זה לשכך את הכאב, את השאר תעשה לבד.

השיכוך הזה, נדבר עליו בנפרד, לי הוא לא עזר ,

הכל בוער ומחשמל וכואב כל היום כל יום.
חוץ מאשר שאני ישן, אז ישנתי בלי לזוז, מצוין. יותר מדי ישנתי , רוב היום ישנתי. זה או לסבול את הכאב או לישון.

הכי קל לישון. עד שאתה קמל….

והשיחה הזאת עם  הנוירולוג הבכיר
הפכה לי את הסט של הסבל, האמנתי לו, אחרי כל כך הרבה רופאים שהפסקתי להאמין בהם.

ו..קמתי מהמיטה,

בסך הכל הוא אמר שככל שאקום מהמיטה, כך ייטב.

כולם לפניו אמרו את זה אבל הוא הסביר ובעיקר האמנתי לו…

ואז חיפשתי מאמן כושר גופני, היקום שלח לי את ורד. סיפור בנפרד.

אז זהו, מאז שהתחלתי להתאמן עם ורד טוהר
Vered Tohar @
חזרתי לעצמי והיום לראשונה מזה שנה וחצי הופעתי.
אחרי שנה וחצי בלי הקוסם בחיים שלי, מצאתי את עצמי מרקד על הבמה…

המזמין חייך ואמר שהיה פשוט מעולה.

לא בטוח אם אני חולם או שבאמת ניצחתי את הכאב…

לפחות בסיבוב הזה.

הקוסם מצטרף לקרב במחלה המזוינת הזאת.

הנה פרטים על המחלה :
חפשו בגוגל:  מה זה sfn
ואז תבינו עם איזה מפלצת אני מתעסק.

https://health.lightintheshadows.net/sfn/

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz