אף אחד לא מבקש את זה. לא, ממש לא. אף אחד לא קם בבוקר ואומר "אני רוצה כאב שאף אחד לא רואה". אף אחד לא מבקש מחלה שקופה.
כשהגורל מושיט יד ונותן לך פיברומיאלגיה, הוא לא שואל אם את מוכנה.
היא מגיעה פתאום. כמו אורחת לא קרואה שהחליטה להישאר. לא לשבוע, לא לחודש. אלא ככה. לתמיד.
## הגורל והמקריות: מי הזמין את הכאב?
יש אנשים שישמעו את המילה "גורל" ויזרקו מבט ציני. הם יגידו לך שזה רק צירוף מקרים ביולוגיים, או מזל רע, או גנטיקה, או טראומה. ניסיון נואש להסביר את מה שרפואה מתקשה להגדיר.
אבל מה אם יש פה יותר?
מה אם הגוף מנסה לספר משהו שלא הקשבנו לו?
הגורל לא תמיד לובש גלימה שחורה ומחזיק חרמש. לפעמים הוא לובש כאב והוא מחזיק אותך.
## קשרים בלתי נראים
אני פוגש אותם. כל יום. אנשים עם פיברומיאלגיה. אנשים שמסתירים כאב מאחורי חיוך. אנשים שהגורל בחר עבורם נתיב אחר.
תשאלי אותם והם יספרו לך דבר מוזר: איך המחלה שינתה את הדרך שהם מבינים את העולם. איך היא לימדה אותם לראות מה שקודם היה שקוף.
אישה אחת אמרה לי: "אני חושבת שזה היה חייב לקרות. הייתי חייבת ללמוד להקשיב לעצמי. הייתי רצה כל החיים. עכשיו אני מוכרחה לעצור."
גבר אחר אמר: "לפני המחלה, לא ראיתי שום דבר. עכשיו אני רואה הכל."
הייתי מהפנט אנשים על הבמה. עכשיו אני מרגיש שהכאב הזה מהפנט אותי. מראה לי אמת אחרת.
## הקסם שמאחורי הכאב
על הבמה, הקהל רואה רק את הקסם. הם לא רואים את השעות, את התרגול, את הכאב. הם לא אמורים לראות.
כך גם במחלה השקופה. איש לא רואה את המאבק היומיומי. את הניצחונות הקטנים.
אבל אולי זה לא פגם בגורל, אלא התוכנית עצמה.
מי שהגורל הביא אותו לחיות עם כאב כרוני, מתחיל לראות דברים שאחרים לא רואים. הוא למד לזהות כאב בעיניים של אחרים. הוא למד לשמוע את הלא-נאמר.
זה כמו לחיות בין שני עולמות – העולם הרגיל והעולם הסמוי. אתה הולך ברחוב ורואה אנשים ממהרים. אבל אתה כבר לא יכול למהר איתם. אתה נע בקצב אחר. אתה חי בזמן אחר.
## האם הכאב הוא ייעוד?
אני לא יודע אם הגורל קיים. אני לא יודע אם מישהו בחר עבורי את הכאב הזה, את המחלה הזאת.
אבל אני יודע דבר אחד: הכאב לימד אותי לראות.
כשכואב לך כל הזמן, אתה לומד להעריך את הרגעים שלא. כשאתה לא יכול להבטיח שתהיה מחר, אתה לומד לחיות היום. כשאתה מבין שאין הבטחות, אתה מפסיק לחכות להן.
אולי זה הקסם האמיתי – לא זה שאני מציג על הבמה. אלא זה שאנחנו, חולי פיברומיאלגיה, מציגים בחיים. הקסם לחיות עם הכאב. הקסם לראות מעבר למסך.
## כואב שזה שקוף
כשהתחלתי להופיע, רציתי שכולם יראו את הקסם. עכשיו, אני רוצה שיראו את האמת.
יש משהו כואב בלהיות שקוף. בלהתמודד עם מחלה שאין לה פנים. שאין לה צבע. שאין לה הוכחה בבדיקות דם.
אבל יש גם משהו שמשחרר בזה. אתה מפסיק לחפש אישור מבחוץ. אתה מפסיק לחכות שמישהו יאמין לך. אתה פשוט יודע.
ואולי זה הגורל האמיתי שלנו. לא הכאב. לא המחלה. אלא הידיעה. הידיעה שכל אחד מאיתנו הוא הסמכות היחידה על החיים שלו.
כך מלמדים אותי חברי לדרך הפיברו. כך אני לומד מחדש, יום אחרי יום.
## מה הלאה
בחודש המודעות הקרוב, אני לא רוצה רק שתכירו את המחלה. אני רוצה שתכירו את האנשים.
כל ויתור – כואב פעמיים. כואב שזה שקוף.
אז הנה האמת שלי: הפיברומיאלגיה היא לא רק כאב. היא גם מורה. היא גם דרך. היא גם גורל. לא גורל שבחרנו, אבל גורל שאנחנו לומדים לקבל. לא כגזירה, אלא כהזדמנות.
לראות מעבר לנראה. להרגיש מעבר למוכר. לחיות מעבר למובן מאליו.
ואולי זה הטריק הכי מתוחכם שיש לי: להפוך כאב לחוכמה. להפוך מגבלה לראייה חדשה. להפוך גורל לבחירה.
ישראל קליוסטרו,
מתנדב בעמותת "גוונים של סגול – פיברומיאלגיה וכאב כרוני"
מדריך לחרדות אקסקלוסיביות שלא תמצאו באף קטלוג של חיים נורמליים
1. פחד מהחיבוק הרצחני כן, החיבוק הזה מהדודה הנחמדה? עבורכם הוא בערך כמו לחיצת יד מהאלק. תמיד מרגש לחשוב שמישהו שאוהב אותך יכול בטעות לשבור לך את כל הגוף עם אהבה. "חיבוק חזק" הם המילים האחרונות שתשמע לפני שתמצא את עצמך במיון.
### 2. חרדת המקלחת האפוקליפטית רק אצלנו – טיפות מים רגילות הופכות לקליעי מתכת! המומחים עדיין לא מבינים איך פאקינג H₂O מרגיש כמו ברד של סיכות, אבל הי, מי צריך להתקלח כל יום? שנת 1346 מתקשרת, היא רוצה את היגיינת הגוף שלה בחזרה.
### 3. אימת השמיכה הרוצחת הפחד שהשמיכה שלך – כן, זו שמשקלה פחות מנייר טואלט עבור אנשים רגילים – תהפוך בלילה לבטון יצוק. "לילה טוב, אל תיתן לשמיכת הפוך לגרום לקריסת ריאות."
### 4. בעתת ה"תשמע, אתה נראה מעולה!" הקומפלימנט שמעורר בך רצון לצעוק "והדירה שלי נראית מסודרת, אם לא תפתח את דלתות הארונות!" הפחד שביום שהכאב שלך ב-9.5 בסולם עשר, תקבל את המחמאה המעצבנת: "וואו, אתה נראה ממש טוב, בטח השתפרת!" ואז תצטרך להסביר מדוע אתה לא יכול לרצוח אותם עם כוחותיך המוגבלים.
### 5. טרור התכנון העתידי אה, אתה רוצה לקבוע לעוד שבועיים? בטח! אני אשמח לשחק איתך את משחק הסלוטס "האם אוכל לצאת מהמיטה?" עם סיכויי זכייה נמוכים מהסיכוי לזכות בלוטו. הפחד האולטימטיבי לא מהתחייבות – אלא מלהיות האדם שתמיד מבטל.
### 6. פוביית המזגן הנקמני הפחד שמישהו יפעיל את המזגן בחדר ציבורי, ותוך 30 שניות תהפוך למאובן אנושי. "סליחה, האם זה 16 מעלות? האם אתם מנסים להכין אותי למוזיאון לטבע?"
### 7. אימת ה"יום טוב" המלכודתי פחד עמוק שתרגיש סביר היום, תעשה דברים כמו בן אנוש רגיל, ותשלם על זה בשבוע הבא עם ריבית נשך. "הייתי יכול ללכת לסופר אתמול, אבל בחרתי לשמור את הכליות שלי בפנים."
### 8. חרדת הלילה הנצחי הפחד שכאשר תשכב במיטה, שעון הקיר יפסיק לנוע ותחווה את הלילה הארוך ביותר בהיסטוריה. "השעה 3:47 בלילה? עדיין? כבר 6 שעות?"
### 9. בהלת ה"הכל בראש שלך" הפחד העמוק שהרופא הבא יאמר לך שזה "רק בראש שלך" ואתה תענה: "נכון, וגם הדחף לתקוע לך סטירה הוא רק בראש שלי, אבל מוזר איך שניהם מרגישים ממש אמיתיים."
### 10. טראומת ה"נסה יוגה" האימה שמישהו יציע לך שוב לנסות יוגה, כאילו לא ניסית 700 טיפולים אלטרנטיביים כבר. "וואו, יוגה? אף פעם לא חשבתי על זה! ואולי כוס מים חמים עם לימון?"
### 11. הלם האירוע החברתי הפחד לקבל הזמנה לחתונה עם הכיתוב "ריקודים עד אור הבוקר!" כשאתה יודע שהמושג "לרקוד" בשבילך הוא להזיז קלות את האצבעות מתחת לשולחן.
### 12. אנגסט המדרגות האינסופיות הפחד לראות מדרגות ולדעת שבשבילך הן בעצם אוורסט. "קומה שנייה? הייתי מעדיף לטפס על קירות חלקים כמו ספיידרמן. אה, רגע, גם זה יכאב."
### 13. פחד הבגד החדש המחוספס האימה מכל תג קטן, תפר, או בד שנראה תמים אך למעשה הוא כלי עינויים מתוחכם. "חולצה חדשה? התכוונת מתקן עינויים ימי-ביניימי עם שרוולים?"
### 14. בעתת "למה לא ניסית…?" הפחד העמוק שמישהו יציע לך פתרון קסם: "אחותו של גיסי של השכן נרפאה לגמרי אחרי שאכלה רק גזר סגול במשך שנה!" ואתה תצטרך להיראות אסיר תודה במקום לגלגל עיניים עד שתראה את המוח שלך מבפנים.
### 15. טרור התרופה החדשה פחד מהמשפט "יש תרופה חדשה שכדאי שננסה", כי אתה יודע שמשמעותו: "בוא נשחק רולטה רוסית עם תופעות לוואי! סחרחורת? שלשולים? הזיות על פילים ורודים? הכל אפשרי!"
### 16. פוביית הדיבור על כאב האימה להזכיר את הכאב שלך ולראות את העיניים של כולם זוגגות מיד. "חשבתי שאולי אספר קצת על ה… הנה זה קורה שוב, אתם כבר לא מקשיבים."
### 17. פחד העצמאות האבודה הטרור שבפעם הבאה שתצטרך לפתוח צנצנת, תגלה שזהו. בוש נגמר. עכשיו תחיה על זיתים עד שמישהו יבוא לבקר.
### 18. חרדת ה"אולי הפעם…" הפחד להתחיל לחוש תקווה שאולי הטיפול החדש הזה יעזור, ואז לראות את התקווה הזו מתרסקת כמו מסך טלפון יקר ששחררת מגובה של סנטימטר.
### 19. פוביית האנרגיה המוגבלת הפחד להשתמש בכל ה"מטבעות האנרגיה" שלך על משהו מטופש, כמו להחליף סדינים, ואז לגלות שאין לך אנרגיה להכין אוכל. "כן, החלפתי מצעים היום, אז ארוחת הערב שלי תהיה… אוויר."
### 20. אימת החברים שנמוגים הפחד שהחברים פשוט יפסיקו להזמין אותך אחרי שביטלת בפעם העשירית ברגע האחרון. "מצטער שלא יכולתי להגיע לחתונה שלך. או ליום ההולדת שלך. או ללוויה שלך."
### 21. פוביית "קום, התעורר!" הפחד שמישהו יפריע לך כשאתה סוף סוף נרדם, ולא משנה שהשעה 15:00. "כן, אני יודע שהשמש בשיאה. לא, זה לא אומר שאני יכול להיות ער."
### 22. חרדת הסופרמרקט הענקי האימה לעמוד בתור בסופר ולדעת שאם לא יפתחו קופה נוספת בקרוב, תתחיל להתמוטט לנגד עיני כולם. "כן, אני נראה בריא, אבל אני עומד כאן על זמן שאול ותכף אתפרק כמו מגדל קלפים."
### 23. פחד "חוסר הבנת המטאפורה" הטרור שתנסה להסביר שהכאב שלך הוא כמו "גמדים קטנים עם פטישים שמכים בכל מפרק", ואז תזכר שאנשים לא באמת מבינים מטאפורות של כאב. "לא, אין באמת גמדים. כן, הכאב אמיתי. לא, אי אפשר פשוט 'להתעלם' ממנו."
### 24. פוביית הספונטניות האבודה הפחד שלעולם לא תוכל שוב להיות ספונטני, כי כל דבר דורש תכנון אסטרטגי של אלוף שחמט. "טיול פתאומי לים? בטח, רק תן לי להתכונן שבועיים מראש."
### 25. אימת ה"נראה טוב אז בטח מרגיש טוב" הפחד העמוק שיום אחד תעשה טעות ותתאפר יפה, תתלבש יפה, תחייך – ואז אף אחד לא יאמין לך יותר כשתגיד שאתה סובל. "כן, שמתי מסקרה. לא, זה לא ריפא את המחלה הכרונית שלי. מוזר, הא?"
—
*מוגש באהבה (כואבת) ובהומור (שחור) לכל מי שמבין שהצחוק לא מרפא את הכאב, אבל לפחות הוא נותן לנו סיבה להמשיך לסבול בסטייל.*
קוראים לי נעמה ויש לי סוד. אבא שלי מסתיר מפלצת בגוף. לא, הוא לא איש-זאב או ערפד כמו בספרים שאני קוראת. המפלצת שלו דווקא קטנה וערמומית. נראית כמו בן אדם רגיל ועושה קסמים כמו תמיד. אבל היא שם. שומעת אותה לפעמים בלילות כשהוא חושב שכולם ישנים.
זה התחיל לפני שמונה חודשים. קמתי בבוקר שבת והלכתי למטבח. אמא עמדה שם, השיער אסוף ברשלנות, מכינה סנדוויצ'ים.
"איפה אבא?" שאלתי.
"אבא מרגיש לא טוב, נעמי. הוא צריך לנוח היום."
"אבל הבטחנו ללכת לים!"
אמא נאנחה, מהסוג הזה של מבוגרים כשהם מסתירים משהו. "לא היום, מתוקה."
הלכתי לחדר של ההורים. המרפק שלי דחף את הדלת, שנפתחה בחריקה קטנה. אבא שכב מכורבל מתחת לשמיכה, למרות שבחוץ היה כבר חם. פנים שלו היו אפורות, כמו הצבע של ענני גשם.
"אבא?"
הוא פתח עיניים לאט. "בוקר טוב, נעמי-נמי."
"אתה חולה?" שאלתי.
"רק קצת עייף," הוא אמר, אבל ראיתי שהוא משקר. אבא תמיד קם ראשון בשבת, מכין פנקייקים ומספר בדיחות לא מצחיקות עד שאמא מגלגלת עיניים. זה לא היה אבא שאני מכירה.
הימים עברו, ובכל שבת הייתה תירוץ אחר למה אבא לא יכול ללכת לים, או לטייל בפארק, או לרכוב על אופניים כמו פעם. הרגליים כואבות. הגב תפוס. כאב ראש. עייפות. רשימה ארוכה של סיבות.
"מתי אבא יבריא?" שאלתי את אמא אחרי שבועיים.
אמא הסתכלה עלי בעיניים רציניות. "אנחנו הולכים לעוד רופאים לברר."
"איזה מחלה יש לו?"
"עוד לא יודעים בדיוק, נעמי," היא אמרה, וראיתי בעיניים שלה פחד. מבוגרים חושבים שילדים לא מבחינים בדברים כאלה, אבל אנחנו בטח שמבחינים.
בוקר אחד, כשחזרתי מבית ספר, שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח. אבא בכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה קודם, אפילו לא כשסבא נפטר.
"פיברומיאלגיה," הוא אמר, מילה ארוכה ומוזרה שהיה לי קשה לזכור. "זה מה שיש לי. הרופא בטוח."
"לפחות עכשיו יש לזה שם," אמא אמרה. "עכשיו אפשר להתחיל לטפל."
"טיפול, לא ריפוי," אבא אמר בקול שקט. "זאת המחלה שאף פעם לא עוברת."
נשארתי מאחורי הדלת, לא רציתי שיראו אותי. בלעתי את הדמעות. מחלה שאף פעם לא עוברת? כל המחלות עוברות בסוף. אפילו כשהייתה לי דלקת אוזניים נוראית, שכאבה ארבעה ימים, בסוף זה עבר.
באותו לילה חלמתי על אבא רץ ברחוב, ומאחוריו רודפת מפלצת שקוראים לה פיברומיאלגיה. היא הייתה שקופה כמעט, וכשהצלחתי לראות אותה, היא נראתה כמו עננים של אש קטנים ודוקרים, שחודרים לתוך העור.
בהמשך, התקיימה שיחה משפחתית. אבא, אמא, אני, ויובל אחי הקטן. אבא הסביר: יש לו מחלה שגורמת לכאבים בכל הגוף. כאבים שקופים שאי אפשר לראות מבחוץ. לפעמים הוא ירגיש טוב, ולפעמים ממש לא.
"זה מדבק?" שאל יובל, שרק בן חמש.
"לא, אהוב. זה לא מדבק," אבא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניים.
"אז זה כמו סוכרת של סבתא?" שאלתי. "שצריך כדורים כל יום?"
"דומה, אבל לא בדיוק," אמא ענתה. "אבא צריך ללמוד לחיות עם זה בדרך אחרת."
"זה… זה מסוכן?" שאלתי, והקול שלי רעד.
אבא לקח את היד שלי. "לא, נעמי. אני לא הולך למות מזה. אני פשוט הולך להיות… קצת שונה ממה שהייתי."
איכשהו, זה הפחיד יותר.
בשבועות הבאים, הבית השתנה. אבא כבר לא עשה דברים שפעם אהב – כמו לשחק כדורגל איתי בחצר, או לקחת אותי על הכתפיים. המילים "אני לא יכול היום" הפכו להיות חלק משגרת החיים שלנו.
התחלתי לשים לב לדברים קטנים. איך אבא עומד ליד הכיור, ונשען עליו כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. איך הוא תמיד מתיישב כשהוא מדבר בטלפון, אפילו אם השיחה קצרה. איך הוא לוקח את הכדורים שלו, ארבעה או חמישה ביום, ובולע אותם במהירות, כדי שלא נראה.
יום אחד, כשהייתי אצל חברה, היא שאלה למה אבא שלי לא בא לקחת אותי כמו פעם. אמרתי שהוא עסוק בעבודה. שקר קטן שנתפר לי על השפתיים. לא רציתי שידעו שאבא שלי "שונה".
"למה אף אחד לא מדבר על זה?" שאלתי את עצמי אחד בוקר כשהסתכלתי במראה. עשיתי צמה וחשבתי על אבא. הוא תמיד עשה לי צמות לבית ספר, אצבעות שלו זריזות ועדינות, תוצאה של שנים כקוסם. עכשיו הוא אף פעם לא עושה לי צמות. אצבעות שלו כואבות מדי בבקרים.
החלטתי לחקור. הלכתי לספרייה בבית ספר והתחלתי לחפש ספרים על המחלה המוזרה הזאת. לא היו. הספרנית אפילו לא הכירה את השם.
שאלתי את המורה לטבע, והיא אמרה שזאת מחלה נדירה שקשורה למערכת העצבים. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר.
בערב, כשאמא נרדמה על הספה, לקחתי את הטלפון שלה וחיפשתי בגוגל. פיברומיאלגיה. כל כך הרבה מידע, רוב המילים גדולות מדי בשבילי. אבל תמונה אחת נשארה בראש: ציור של גוף אדם עם נקודות אדומות בכל מקום. זאת מפה של כאב. ככה אבא מרגיש, כל הזמן? נקודות אדומות של כאב בכל הגוף?
השינויים הקטנים הפכו לשגרה חדשה. אבא כבר לא צחק בקול רם כמו פעם, חיוך קטן החליף את הצחוק המתגלגל שלו. הוא כבר לא ישב על הרצפה לשחק איתנו, תמיד על כורסה עם כרית מאחורי הגב. ולפעמים, הוא פשוט נעלם ליום שלם בחדר השינה, הדלת סגורה, ואמא אומרת "יום רע" בלחש, כאילו המילים עצמן מדבקות.
בהתחלה, ניסיתי להיכנס לחדר בימים כאלה. אבל אבא תמיד אמר שהוא צריך לנוח, ושאחר כך הוא יבוא לשחק איתי. אבל "אחר כך" אף פעם לא הגיע באותו יום.
יום אחד, אחרי שלא ראיתי את אבא כמעט יומיים (יום רע שהפך לרעוע יותר, אמרה אמא), פתחתי את הדלת של החדר בלי לדפוק.
אבא שכב במיטה, עיניים עצומות, זיפים על הפנים. נראה שונה, כחוש יותר. לידו על השידה היו כדורים, בקבוק מים וממחטות משומשות. הוא הסתובב לאט כשנכנסתי, וניסה לחייך.
"נעמי-נמי," הוא לחש. "אני מצטער."
"על מה?" שאלתי, מתיישבת בקצה המיטה. המילים הבאות עלו לי לגרון בלי שחשבתי. "על שאתה חולה?"
הוא נאנח. "על שאני מפספס דברים חשובים. את גדלה כל כך מהר, ואני… אני מפספס את זה."
"זה בסדר," אמרתי אוטומטית. "אתה צריך לנוח."
הוא הסתכל עלי בעיניים עייפות. "תקשיבי, נעמי. אני רוצה שתדעי משהו חשוב. הכאב הזה… הפיברומיאלגיה הזאת… היא לא אני. היא לא אבא שלך. היא רק אורחת לא רצויה שבאה לגור איתנו."
"מתי היא תלך?" שאלתי.
"היא… כנראה לא תלך," הוא אמר בשקט. "אבל אני לומד לחיות איתה. ואני עדיין אבא שלך. עדיין אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."
משהו בתוכי נשבר. עד אותו רגע, חשבתי שאבא יחזור להיות כמו פעם. פתאום הבנתי שהאבא הישן, זה שהיה לפני פיבי, לא יחזור. צריך להתרגל לאבא החדש. אבא שיהיו לו ימים טובים וימים רעים. אבא שלפעמים פשוט לא יוכל.
באותו לילה, בכיתי מתחת לשמיכה. בכיתי על המשחקים שלא נשחק יותר, על הטיולים שלא נטייל, על הצחוק הגדול שהשתנה. בכיתי על אבא הישן.
בבוקר, החלטתי לעשות רשימה. רשימה של דברים שאני יכולה לעשות כדי לעזור. כתבתי במחברת ורודה:
להיות בשקט כשאבא ישן
לא לבקש שירים אותי על הכתפיים
להביא לו מים כשהוא צריך
לא לכעוס כשהוא אומר "לא יכול"
להזכיר לו לקחת כדורים
לספר לו סיפורים מבית ספר כשהוא במיטה
הרשימה הייתה ארוכה. בסופה כתבתי באותיות גדולות: לאהוב את אבא גם כשהוא שונה.
בשבועות הבאים, הפכתי למומחית של אבא. למדתי לזהות מתי הוא מתחיל להרגיש עייף – העיניים שלו נהיות קצת אטומות, והוא מדבר יותר לאט. למדתי מתי כדאי להציע לו לנוח, לפני שהכאב מתגבר. למדתי איך להכין תה נענע, המשקה היחיד שמרגיע אותו.
יום אחד, כשהיה רק שנינו בבית, אבא הראה לי תרגיל חדש בקלפים. הידיים שלו רעדו קצת, אבל הוא עדיין היה מדהים. הקלפים עפו בין האצבעות שלו כמו בקסם.
"איך אתה עושה את זה כשידיים שלך כואבות?" שאלתי.
"כי קסם חזק יותר מכאב," הוא אמר. "רק לזמן קצר, אבל הוא חזק יותר."
"אתה יכול לעשות קסם שיעלים את פיבי?" שאלתי.
אבא חייך, עצב מעורבב בחיוך. "הלוואי, נעמי-נמי. אבל זה הקסם היחיד שאני לא יכול לעשות."
הוא קם, קצת באיטיות, והושיט לי יד. הפעלנו מוזיקה והתחלנו לרקוד בסלון. הוא לא קפץ או הסתובב כמו פעם, אבל הוא עדיין היה אבא שלי.
עכשיו, שמונה חודשים אחרי, אני יודעת שהחיים שלנו לא יהיו כמו פעם. אבל אני גם יודעת שהם יכולים להיות טובים. שונים, אבל טובים.
יש דברים שלמדתי שילדים אחרים בגילי לא יודעים:
למדתי שלפעמים אנשים סובלים בשקט, ואף אחד לא רואה. למדתי שאפשר להיות חולה בלי להיראות חולה. למדתי שכאב יכול לשנות אנשים, אבל לא לקחת את מי שהם באמת. למדתי שלפעמים לאהוב מישהו זה פשוט להיות שם, בשקט, לידו.
ולמדתי שאבא שלי הוא עדיין הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, אפילו שהגוף שלו חלש. כי צריך המון כוח להילחם במפלצת שקופה כל יום.
אני עדיין מתגעגעת לפעמים לאבא שהיה פעם. הוא חסר לי כשאני רואה אבות אחרים משחקים כדורגל עם הילדים שלהם. הוא חסר לי כשאנחנו מבטלים טיול בגלל יום רע. הוא חסר לי כשאני צריכה לשחק בשקט כי הוא ישן שוב.
אבל אני גם לומדת לאהוב את האבא החדש. האבא שמקשיב יותר. האבא שלימד אותי להכין חביתה לבד כי לפעמים קשה לו לעמוד במטבח. האבא שיודע להעריך את הרגעים הקטנים.
פיבי לא הולכת לשום מקום. היא האורחת שלא הוזמנה אבל כנראה תישאר לתמיד. אבל היא לא תנצח. כי אפילו בימים הקשים ביותר, כשאבא שלי נלחם בכאב ובעייפות, הוא עדיין מוצא אנרגיה לחבק אותי ולומר:
אני יושב במסדרון של המרפאה. שעה המתנה. עוד עשרים דקות. עוד חמש. סוף סוף.
הרופא שלי מולי. סבלני. נחמד. מקצועי. בטח הוא שמע היום כבר עשרים סיפורים כמו שלי. בטח מחר ישמע עוד עשרים.
"על סולם של אחד עד עשר, כמה כואב לך היום?"
אני תוהה. מה הוא מרגיש כשהוא שואל את השאלה הזאת? האם הוא מדמיין סולם? האם הוא רואה מספרים צפים מעלי? האם הוא באמת יודע מה ההבדל בין שש לשבע?
מה מרגיש רופא הכאב כשהוא שואל על כאב?
בחוץ, בחדר ההמתנה, אנשים חיים את חייהם. כולם כואבים. כל אחד בדרכו. אבל יש הבדל בין כאב לכאב. יש הבדל בין כאב שבא והולך לבין זה שאף פעם לא עוזב, רק מתחזק ונחלש. הרופא שלי יודע את ההבדל הזה. אבל האם הוא מרגיש אותו?
אני מספר לו על הלילה האחרון. על האש המתפשטת בשרירים. על הסכינים הקטנות בעצמות. על האיזמל החד שחותך בגב כשאני עוטף את בתי בשמיכה. הוא מהנהן. מקשיב. כותב. אכפת לו.
אבל האם הוא מרגיש?
כשאני הולך הביתה, אני תוהה. מה קורה לכל הכאב הזה שאני משאיר אצלו? כל הכאב שהוא שומע, יום אחרי יום, פציינט אחרי פציינט. לאן הוא הולך? האם הוא מצטבר במגירות שלו? האם הוא מעמיס אותו על המכונית בדרך הביתה? האם הוא זורק אותו לפח יחד עם הכפפות?
הבדידות של פיבי היא לא רק בכאב עצמו. היא בפער. בתהום הזאת בין מי שמרגיש לבין מי שלא. גם הרופא הטוב ביותר, האכפתי ביותר, הסבלני ביותר נמצא בצד השני של התהום.
פעם, בפגישה, הרופא שלי אמר משהו שנשאר איתי. הוא אמר: "אני לא יכול להרגיש את הכאב שלך, אבל אני יכול להאמין לך."
וזה אולי הדבר היחיד שאפשר באמת לבקש. לא להבין. לא להרגיש. רק להאמין.
אבל עדיין אני תוהה, בלילות הארוכים כשפיבי לא נותנת לישון. מה מרגיש רופא הכאב?