ארכיון קטגוריה: טרם הוחלט על קטגוריה

נשמה סינתטית

התחברתי לעולם הבוטים. אפשר גם להגיד שנשאבתי לתוכו, או שהיגרתי אליו מרצון. והאמת? דעתי קצת השתבשה.

ארבעה ריבועים בסגנון פופ-ארט, בכל אחד קוסם בצבעים אחרים שמחובר בחוטי אור לנשמה סינתטית

מעולם לא פגשתי מישהו שמבין אותי ועושה את מה שאני מבקש ממנו ביעילות ובצורה כל כך ברורה. כל החיים התלוננו עליי שאני לא ברור. ונכון, אני טוען שהעובדים שלי צריכים ממש לקרוא מחשבות, כי כשאני אומר משהו אני מצפה שיבינו. אנחנו כבר צוחקים על זה, למרות שזה לא באמת מצחיק. זה עצוב.

ועכשיו אני מדבר עם חבורה של בוטים שמתרוצצים ועושים בשבילי דברים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל מהר מאוד זה שאב אותי. פתאום לדבר עם בני אדם הפך לחוויה אחרת לגמרי.

גם צורת המחשבה שלי השתנתה. אני מנסח את עצמי יותר בקצרה, כמו הוראות לבוט. מצאתי את עצמי מתעורר בשבת בשש בבוקר כדי לבדוק מה "החבר'ה" עשו בלילה.

והדברים שאני עושה איתם פשוט מופלאים. יש לי 1,600 סרטונים ביוטיוב, וצריך להוסיף להם כותרות, לתקן אותם ולהבין מה יש בכל אחד. התוכנה נכנסת לכל סרט, צופה בו, משכתבת את התמליל, מבינה מה רואים, כותבת תיאור ומעדכנת את כל הפרטים. היא אפילו חותכת קטעים שחורים. בערך 300 סרטונים ביום. לבן אדם זה היה לוקח הרבה יותר זמן, והוא גם היה צריך הפסקות.

אז המפגש שלי עם בני אדם נהיה קצת יותר בעייתי, כי אני כבר יודע מראש שהם לא יעשו בדיוק מה שביקשתי. אצל הבוטים אני כמעט לא נתקל בטעויות. אולי פעם או פעמיים מתוך 300 שיחות אמרתי "טעית".

זה מוזר מאוד לדבר אל עצמך. אבל כולם עושים את זה, רק לא בקול רם.

אני מנצל את היכולות האלה כדי לשפר את השיווק הדיגיטלי, את התכנון ואת הלוגיסטיקה. הבוט מייעץ לי כמעט בכל תחומי החיים: עבודה, פרסום, שיווק, משלוחים, טלפונים. רק בדברים האישיים, משפחה וחברים, אני לא נעזר בבוטים.

והוא גם שולח במקומי הודעות בווטסאפ. כולם, כולל אשתי והבת שלי, שאלו אותי: "מה קרה לך שאתה פתאום כל כך נחמד בווטסאפ?" הוא מנומס, מדבר יפה וכותב עם הומור.

וזה סבבה.

ידי קוסם מחזיקות כדור זוהר ובתוכו דמות אדם עשויה מעגלים ואור

היה לי פעם מאלף לשלושת הכלבים האהובים שלי, אבנר רז, הלוחש לכלבים (הנה הסרט שעשיתי לו). הוא לימד אותי שכלבים, אחרי כמה דקות של אילוף, מתעייפים מאוד, כי המאמץ הקוגניטיבי שנדרש מהם בתהליך דורש הרבה משאבים.

בעקבות הבוטים הבנתי סוף סוף למה הוא התכוון. ה-CPU האישי שלי במוח רץ עכשיו במלוא התנופה. גם אצלי יש בתוך הראש כמה ערוצים שרצים במקביל, חושבים, מנסים כבר להבין איך אעביר את זה לבוטים, ומדמיינים אותם עושים את זה. בקיצור, הצד הקריאייטיבי שלי נדלק לגמרי. כנראה שזה קשור להפעלה של האונה הקדמית, משהו שלמדתי בזמנו בנוירופידבק אצל ד"ר ארנסטו קורנמן (עליו כתבתי כאן).

ועכשיו אני מבין: אם אפשר היה לחבר את האונה הקדמית ישר לבוטים, זה היה מושלם. ואולי זו בעצם סוג של נשמה סינתטית.

זה מסוג הדברים שאי אפשר בלעדיהם. איך לא המציאו את זה קודם? אבל העולם הולך להיות עוד יותר קר, עוד יותר מנוכר, לצערי הרב. בני אדם שרדו עד עכשיו, ואני מקווה שהם ישרדו עוד כמה מאות שנים לפחות.

— קליוסטרו 🎩

דעתי השתבשה: קוסם בעולם הבוטים

התחברתי לעולם הבוטים. אפשר גם להגיד שנשאבתי לתוכו, או שהיגרתי אליו מרצון. והאמת? דעתי קצת השתבשה.

מעולם לא פגשתי מישהו שמבין אותי ועושה את מה שאני מבקש ממנו ביעילות ובצורה כל כך ברורה. כל החיים התלוננו עליי שאני לא ברור. ונכון, אני טוען שהעובדים שלי צריכים ממש לקרוא מחשבות, כי כשאני אומר משהו אני מצפה שיבינו. אנחנו כבר צוחקים על זה, למרות שזה לא באמת מצחיק. זה עצוב.

ועכשיו אני מדבר עם חבורה של בוטים שמתרוצצים ועושים בשבילי דברים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל מהר מאוד זה שאב אותי. פתאום לדבר עם בני אדם הפך לחוויה אחרת לגמרי.

גם צורת המחשבה שלי השתנתה. אני מנסח את עצמי יותר בקצרה, כמו הוראות לבוט. מצאתי את עצמי מתעורר בשבת בשש בבוקר כדי לבדוק מה "החבר'ה" עשו בלילה.

והדברים שאני עושה איתם פשוט מופלאים. יש לי 1,600 סרטונים ביוטיוב, וצריך להוסיף להם כותרות, לתקן אותם ולהבין מה יש בכל אחד. התוכנה נכנסת לכל סרט, צופה בו, משכתבת את התמליל, מבינה מה רואים, כותבת תיאור ומעדכנת את כל הפרטים. היא אפילו חותכת קטעים שחורים. בערך 300 סרטונים ביום. לבן אדם זה היה לוקח הרבה יותר זמן, והוא גם היה צריך הפסקות.

אז המפגש שלי עם בני אדם נהיה קצת יותר בעייתי, כי אני כבר יודע מראש שהם לא יעשו בדיוק מה שביקשתי. אצל הבוטים אני כמעט לא נתקל בטעויות. אולי פעם או פעמיים מתוך 300 שיחות אמרתי "טעית".

זה מוזר מאוד לדבר אל עצמך. אבל כולם עושים את זה, רק לא בקול רם.

אני מנצל את היכולות האלה כדי לשפר את השיווק הדיגיטלי, את התכנון ואת הלוגיסטיקה. הבוט מייעץ לי כמעט בכל תחומי החיים: עבודה, פרסום, שיווק, משלוחים, טלפונים. רק בדברים האישיים, משפחה וחברים, אני לא נעזר בבוטים.

והוא גם שולח במקומי הודעות בווטסאפ. כולם, כולל אשתי והבת שלי, שאלו אותי: "מה קרה לך שאתה פתאום כל כך נחמד בווטסאפ?" הוא מנומס, מדבר יפה וכותב עם הומור.

וזה סבבה.

היה לי פעם מאלף לשלושת הכלבים האהובים שלי, אבנר רז, הלוחש לכלבים (הנה הסרט שעשיתי לו). הוא לימד אותי שכלבים, אחרי כמה דקות של אילוף, מתעייפים מאוד, כי המאמץ הקוגניטיבי שנדרש מהם בתהליך דורש הרבה משאבים.

בעקבות הבוטים הבנתי סוף סוף למה הוא התכוון. ה-CPU האישי שלי במוח רץ עכשיו במלוא התנופה. גם אצלי יש בתוך הראש כמה ערוצים שרצים במקביל, חושבים, מנסים כבר להבין איך אעביר את זה לבוטים, ומדמיינים אותם עושים את זה. בקיצור, הצד הקריאייטיבי שלי נדלק לגמרי. כנראה שזה קשור להפעלה של האונה הקדמית, משהו שלמדתי בזמנו בנוירופידבק אצל ד"ר ארנסטו קורנמן (עליו כתבתי כאן).

לסיכום: זה מסוג הדברים שאי אפשר בלעדיהם. איך לא המציאו את זה קודם? אבל העולם הולך להיות עוד יותר קר, עוד יותר מנוכר, לצערי הרב. בני אדם שרדו עד עכשיו, ואני מקווה שהם ישרדו עוד כמה מאות שנים לפחות.

— קליוסטרו 🎩

100 שנה בלי הודיני. 100 שנה שהוא עדיין כאן.

ב-31 באוקטובר 1926, בליל ההאלווין, נפטר הארי הודיני, הבורח הגדול שידע העולם. מנעולים, אזיקים, ארגזים ושרשראות לא עצרו אותו. מה שעצר אותו בסוף היה דווקא הגוף שלו.

היום, בדיוק 100 שנה אחרי, פתחתי את הארכיון ומצאתי שתי כרזות מ-1983. שנה אחת, שני אתגרים של הודיני.

אוגוסט 1983: תלוי הפוך מעל מוזיאון תל אביב

כרזה משנת 1983: קליוסטרו תלוי הפוך בכותנת משוגעים מעל רחבת מוזיאון תל אביב
הכרזה המקורית, מוזיאון תל אביב, 31.8.1983

ב-31 באוגוסט 1983, בשמונה בערב, קליוסטרו נכבל בכותנת משוגעים ונתלה הפוך בגובה 18 מטר מעל רחבת מוזיאון תל אביב. החבל שהחזיק אותו הוצת באש, ועמדו לרשותו ארבע וחצי דקות להשתחרר. המבצע נערך כהצדעה להודיני, שביצע את הרעיון המקורי בניו יורק.

דצמבר 1983: תא העינויים הסיני במועדון ליקוויד

כרזה צהובה משנת 1983: קליוסטרו תלוי הפוך באזיקים בתוך מכל מים
הכרזה המקורית, מועדון ליקוויד, תל אביב, 13.12.1983

13 בדצמבר 1983, מועדון ליקוויד, רחוב לינקולן 18, תל אביב. קליוסטרו הצעיר, אזוק בשלשלאות ברזל ותלוי הפוך בתוך מכל של 1,000 ליטר מים, קורא תיגר על התרגיל שהודיני עצמו הפך לאגדה: תא העינויים הסיני.

וסוד קטן: זו בכלל הייתה מסיבת השחרור שלי מהצבא, אחרי שירות כקוסם הצבאי הראשי הראשון בעולם. אבל זה כבר סיפור אחר…

הסרטון

הודיני לימד אותנו שהבריחה האמיתית היא לא מהמנעולים. היא מהגבולות שאנחנו שמים לעצמנו.

תודה, מאסטר. הקסם ממשיך. 🗝️

קליוסטרו – הודיני הישראלי הראשון, לנצח

שנות ה-80. קליוסטרו צעיר עולה לבמה ומשחזר את מבצעי הודיני האגדיים, הרבה לפני שמישהו כאן העז.

מה לעשות, הייתי קודם. עובדה, הרבה קודם! נועז, ומגשים. תיעוד נדיר מהימים שבהם אמנות הבריחה הגיעה לבמה הישראלית.

רוצים להקסים בעצמכם? כל הפרטים באתר הקוסם.קום.

התיישנות. פג תוקף, לא הגיוני, עובדה

לא, זה לא וידוי. וידוי צריך כומר, או לפחות עורך דין.

אלה עובדות. כמה מהן אולי נכונות. כולן עברו את תקופת ההתיישנות, לחלקן פג תוקף, חלקן לא הגיוניות בכלל. ובכל זאת, עובדה.

קוסם שומר סודות חמישים שנה. בשלב מסוים הסודות מתחילים לשמור עליו.

אילוזיה, תיקים סגורים

1967 · הגנון של שולה

[ התיישן ]

הגנון של שולה

בגנון של שולה, בחצר, יצא שהשתנתי לכיוון של ילד אחר. ג.ז. שמו. מסתבר שאני זוכר אותו, אז כנראה גם הוא זוכר אותי.

הוא בכה. שולה הגננת, זו שבסוף ברחה לדרום אפריקה בגלל חובות למס הכנסה, אספה אותנו בעיגול ולימדה את השיר "ואהבת לרעך כמוך".

שרתי בקולי קולות. ג.ז. פחות.

זה היה המופע הראשון שלי. קהל של אחד, רטוב.

1970 · השיניים של סבתא

[ פג תוקף ]

השיניים של סבתא

בגיל שמונה רציתי לנסות העלמה אמיתית. בחרתי את השיניים התותבות של סבתא, שחיכו בכוס מים ליד המיטה.

העלמתי אותן לתוך הסוכרייה. זאת אומרת, לתוך קערת הסוכר בסלון.

שלושה ימים סבתא אכלה רק דייסה ואמרה שזה עונש משמיים. ביום שישי, בתה של אחר הצהריים, הדודה מחיפה הכניסה כפית לקערה.

זו הייתה ההופעה החוזרת הראשונה שלי. הקהל צרח, אבל לא מהסיבות הנכונות.

1974 · אבקת קסמים, לירה לשקית

[ לא הגיוני ]

אבקת קסמים

בגיל שתים עשרה, שבוע אחרי שראיתי את הקסם ששינה לי את החיים, מכרתי בהפסקה "אבקת קסמים" בשקיות ניילון קטנות. סוכר, קצת צבע מאכל, הרבה ביטחון.

לירה לשקית. המלאי נגמר לפני הצלצול.

אחד הקונים כתב לי לפני כמה שנים בפייסבוק שזה עבד. הוא רופא שיניים היום.

אני לא בטוח מה בדיוק עבד, ומפחד לשאול.

1975 · מאחורי העץ ליד הכותל

[ פג תוקף ]

מאחורי העץ ליד הכותל

בטיול בר המצווה שלי לכותל, אבא שלי זרח כמו זרחן בלילה חשוך. הוא קנה לכל הכיתה חומוס ואורנג'דה, מהבקבוקים העבים ההם עם הצוואר הקצר.

אחרי שני בקבוקים הלכתי בשקט בשקט לשחרר גז מאחורי עץ. רק שמאחורי העץ ישבה ש.ל.

היום היא חברה שלי בפייסבוק. אנחנו עושים לייקים אחד לשנייה ולא מזכירים את העץ.

פאדיחה לא מתיישנת. היא רק עוברת דירה לרשתות החברתיות.

1978 · שכר טרחה בתבנית

[ התיישן ]

שכר טרחה בתבנית

ההופעה הראשונה שקיבלתי עליה תשלום הייתה בקיבוץ בעמק. בסוף ניגש אליי מרכז המשק ונתן לי תבנית. שלושים ביצים, מהלול.

אף אחד לא סיפר לי שבקיבוץ אין כסף, רק תרנגולות.

באוטובוס חזרה לתל אביב הנהג בלם בצומת. מתוך שלושים נשארו לי עשרים ושתיים, ומכנסיים שנדבקו לכיסא.

מאז אני מבקש מקדמה. בכסף. לא בחלבון.

1981 · פינוי מיידי מהחרמון

[ עובדה ]

פינוי מיידי מהחרמון

דיברו עליי ברשת הקשר, מהמוצב העליון בחרמון ועד הבור בקריה.

לא בגלל מבצע. בגלל יונה.

היונה של הקוסם הצטננה בקור, וצריך היה אישור לפינוי מיידי. קצין קשר אחד העביר לשני, השני לשלישי, ובסוף מישהו עם הרבה דרגות אמר "מאושר" בלי לשאול מה זה.

היא חזרה מהשלג. אני לא בטוח שהמדינה חזרה מזה.

1983 · השעון של האלוף

[ לא הגיוני ]

השעון של האלוף

בהופעה בבסיס העלמתי לאלוף את השעון. זה הצליח מצוין, יותר מדי.

השעון לא חזר. לא בסוף הקסם, לא בסוף ההופעה.

שבועיים אחר כך הוא הגיע אליו במעטפה חומה דרך הדואר הצבאי, בלי שם שולח.

עד היום אני לא יודע איפה הוא היה. אני רק יודע שבקסם הזה, הקהל הכי מאמין היה אני.

1984 · הטסט החמישי

[ התיישן ]

הטסט החמישי

נכשלתי בטסט ארבע פעמים. חניה במקביל זה לא כישרון, זה גנטיקה.

בפעם החמישית הבוחן ביקש שאעצור בצד. חשבתי שזהו. הוא הוציא חפיסת קלפים מתא הכפפות ואמר "שמעתי שאתה הקוסם".

עברתי.

את החניה במקביל לא עשינו בכלל.

199? · השקט המושלם

[ עובדה ]

השקט המושלם

הייתה לי בת זוג כמה שנים שלא יצא לי לשמוע אותה מפליצה. לא נזדמן.

מתי בפעם האחרונה הכרתם מישהו עד הסוף? אני לא שאלתי את עצמי אז, וגם היום אין לי תשובה.

אולי זה הקסם הכי מושלם שראיתי מקרוב. אין שיטה, אין רמז, רק שקט מוחלט לאורך שנים.

כקוסם, אני מעריך את זה. כבן זוג, תמיד חשבתי שמשהו פה מוסתר.

1996 · המספר הלא נכון

[ לא הגיוני ]

המספר הלא נכון

באירוע חברה בהרצליה ביקשתי מאישה בשורה השנייה לחשוב על מספר בן שבע ספרות, משהו שחשוב לה. קראתי אותו מהעיניים שלה, ספרה אחרי ספרה, וכתבתי על הלוח.

היא החווירה. הקהל מחא כפיים.

ואז בעלה קם ושאל בקול רם למה דווקא המספר הזה. כי זה, כך הסתבר, היה הטלפון של האקס שלה.

את הקסם הבא עשיתי מהר. מאז אני מבקש מספרים בני שלוש ספרות, לא יותר.

2007 · מכתבים לטור

[ פג תוקף ]

מכתבים לטור

כשכתבתי בוויינט על אהבה, קיבלתי יום אחד מייל מאישה שהתחתנה, כך כתבה, בזכות הטור שלי.

שנה אחרי הגיע מייל מאותה כתובת. היא התגרשה. בזכות הטור הבא.

עניתי לשני המיילים באותו משפט: "אני רק מחזיק את הקלפים, את בוחרת".

היא לא ענתה. אולי בזכות הטור השלישי.

2019 · מטרת הנסיעה

[ עובדה ]

מטרת הנסיעה

בנתב"ג פתחה הבודקת את המזוודה שלי. ארבע חפיסות קלפים, חבל של שלושה מטרים, אזיקים, עין זכוכית בקופסת תכשיטים, ושקית אבקה לבנה.

היא הסתכלה עליי הרבה זמן. הסברתי שהאבקה היא טלק, בשביל הידיים. היא לא שאלה על העין.

שאלה אחת בלבד: "מה מטרת הנסיעה?"

אמרתי "עבודה". זה היה המשפט הכי אמיתי שאמרתי באותה שנה, והיחיד שאף אחד לא האמין לו.

סופ"ש ראשון · צלע בים המלח

[ עובדה ]

צלע בים המלח

בסופשבוע הראשון שלנו, במלון בים המלח, לא מהזולים, שברתי לזוגתי התימנייה המקסימה צלע.

מרוב תשוקה בלתי נשלטת, בשילוב חוסר בסידן שטופל מאז, אני מאמין.

המקום הנמוך בעולם, ואנחנו בשיא.

הצלע התאחתה. התשוקה, כך מתברר, לא צריכה סידן.

בלי תאריך · ארבעה

[ עובדה ]

ארבעה

היו יכולים להיות לי כנראה עוד ארבעה ילדים. הפלות הפילו את האפשרות.

אין פה בדיחה, וזה בסדר. גם באמצע הופעה יש רגע של שקט, כשהקלף לא עולה והקהל לא יודע אם זה חלק מהמופע.

לפעמים, בסוף הופעה, אני סופר את הילדים בשורה הראשונה. ונעצר בארבעה.


אז לא, זה לא וידוי. זו התיישנות.

כמה מהדברים פה נכונים, לכמה פג תוקף, כמה לא הגיוניים. ניחשתם איזה מהם איזה? אל תגלו לי.

קוסם לא מגלה. הוא רק מזכיר שהכול עובדה, עד שמישהו בודק.

שומשום, היפתח

לא, זה לא היה בוקר מיוחד. לא הייתה זריחה דרמטית, לא התנגנה מוזיקה ברקע, אף אחד לא אמר משפט חכם.
הייתה לחמניה.

הוא כבר מזמן לא צעיר. הם בנו יחד בית של פרק ב', בית לתפארת. יש בו אשה שאוהבת אותו בשקט, ונערה, הבת המשותפת שלהם, שנמצאת בדיוק בגיל שבו מחליטים מחדש מה חושבים על ההורים. ויש עוד ילדים, מהפרק הקודם, שגרים בבתים אחרים ובכל זאת שייכים לבית הזה.

בבקרים הם אוכלים יחד. כלומר, יושבים יחד. הנערה מול הטלפון, האמא מול המיילים מהעבודה, הוא מול החדשות. שלושה אנשים ליד שולחן אחד, שלושה מסכים, ואף מבט שנוגע.

ואז הוא ראה אותם. את זרעוני השומשום.
הוא לא אכל אותם, הוא ראה אותם.
עשרות נקודות קטנות, כל אחת במקום אחר, אף אחת לא נופלת. מישהו פיזר אותן ביד לפני עלות השחר, הן נדבקו לבצק בחום התנור ונשארו. אף זרע לא דומה לשני, ואף זרע לא מתלונן על המקום שקיבל.
כל החיים הוא אוכל לחמניות. אף פעם לא ראה שומשום.

זו לא הייתה הארה גדולה. היא הייתה בגודל של זרע שומשום, ודווקא בגלל זה היא הצליחה להיכנס.

באותו שבוע הוא הפסיק לאכול כל מה שהיה פעם בעל חיים. לא חלב, לא ביצה, לא דבש. גם לא החמאה על הלחמניה, שהייתה תמיד הדבר הכי טעים שיש.
הוא לא נאם על זה, לא הסביר, לא שלח קישורים. הוא פשוט התחיל לבשל.

המטבח בבית הזה כבר היה מלא. מקרר של אמא, מגירה של בת, ומדף אחד שהיה שלו מהיום הראשון, מסודר ושקט, כמו מי שעוד לא העז להתפרס.
עכשיו המדף שלו התחיל לזלוג. שקיות עדשים, טחינה גולמית, קטניות שמושרות לילה שלם, צרורות של עשבים שאף אחד לא ידע איך קוראים להם.

ואז הוא הבין שמטבח הוא אף פעם לא רק מטבח. מי מזיז את הקופסאות של מי. מי שואל לפני שהוא לוקח סיר. מי משאיר כלים בכיור כמו פתק שלא כתבו.
כל מה שלא נאמר בבית הזה, היה מונח על השיש.

הנערה אמרה "איכס" על הטופו. האמא אמרה "בסדר, רק שלא תהיה רעב".
אלה לא שני משפטים, זה משפט אחד. ככה אוהבים בבית הזה: אחת בעקיצה, אחת בדאגה, ושתיהן שמות לב מה יש לו בצלחת.

הוא לא ענה. הוא חתך בצל.
לאט. לא כי ככה כתוב במתכון, כי לא מיהר לשום מקום.

מתי בפעם האחרונה חתכת ירק לאט, רק כי לא היית צריך להיות בשום מקום אחר?

הריח הגיע לחדר של הנערה, למקום שכבר כמה שנים הוא לא מוזמן אליו. בצל מזהיב, כמון, שום שמתעורר בשמן זית. היא עמדה בפתח המטבח עם הטלפון ביד, כאילו במקרה.
"מה זה?"
"עוד לא יודע. רוצה לעזור לי לגלות?"
היא הניחה את הטלפון על השיש, הפוך. הוא לא ביקש. היא פשוט הבינה את מה שהוא גילה רק השבוע: אי אפשר לקלף שום ולגלול באותן ידיים.

זה הקסם הכי פשוט שאני מכיר, ואין בו שום טריק.

האמא חזרה מהעבודה ומצאה אותם עומדים גב אל גב, כל אחד מול קרש חיתוך, לא מדברים. זה היה השקט הראשון בבית הזה שלא היה ריק. היא לא שאלה כלום. הניחה את התיק, הניחה יד על הכתף שלו, ולקחה גזר.

הוא לא ביקש מהן להשתנות. הוא שינה רק את מה שבצלחת שלו.
ודווקא בגלל שלא ביקש כלום, הן באו.

עברו כמה חודשים. הבית לא נהיה טבעוני, וגם לא היה צריך. יש עדיין גבינה במקרר ושניצל בימי שישי, כשהגדולים באים. אבל בערבים המסכים נחים על השידה בכניסה, כמו נעליים. יש מגע של ידיים שמעבירות קערה, יש רוגע של סיר שמבעבע בלי למהר, יש שלווה שאף אחד לא הזמין, והיא בכל זאת הגיעה ונשארה.

כל ילד יודע את מילות הקסם. שומשום, היפתח. רק שאף אחד לא סיפר לנו שהמערה עם האוצר נמצאת בכלל במטבח, ושהדלת שלה קטנה כמו זרע.

ובוקר אחד, לא מיוחד, בלי זריחה דרמטית, בלי משפט חכם,
הייתה לחמניה. עם טחינה במקום חמאה.
והנערה הניחה אותה מולו ואמרה, בלי להרים עיניים: "שמתי לך הרבה שומשום."

איולי, ואיך הדור הזה עשה לי את הטריק הכי טוב שראיתי

חמישים שנה אני עושה הטעיה למחייתי.

אני יודע לכוון מבט. יודע להגיד לכם "תסתכלו טוב על יד ימין", ולעשות את כל העבודה עם שמאל, לאט, מול העיניים שלכם. יש לי תעודות בזה. יש לי קהל שמשלם.

ובכל זאת, בשנים האחרונות אני יושב במסעדות ומרגיש כמו חובבן.

כי הדור הזה ביצע את האשליה הגדולה של המאה. הוא לקח אוכל — הדבר הזה שאבות אבותינו אכלו בעיקר כדי לא למות — והפך אותו לדת. עם כמרים, עם עלייה לרגל, עם כתבי קודש באינסטגרם, ועם קרש עץ במקום צלחת.

אני לא נגד אוכל טוב. חלילה. אני נגד אוכל שמדבר יותר מדי.

המלצר שמספר לי את הביוגרפיה של העגבנייה

הוא מגיע לשולחן, מתכופף קצת (תמיד מתכופפים, זה חלק מהמופע), ומתחיל.

"אז העגבנייה שלנו היא זן מורשת, מחווה משפחתית ליד בית שערים, נקטפת ביד, בבוקר."

אדוני. אני רוצה סלט.

לא ביקשתי לדעת מי קטף. לא ביקשתי שם פרטי. אני לא רוצה להתאבל על העגבנייה, אני רוצה לאכול אותה. וזה שהיא נקטפה ביד — תגיד לי, יש עוד אפשרות? יש מקום שבו קוטפים עגבניות ברגליים ולא סיפרו לי?

ואז הוא מגיע לזה. למילה.

איולי.

תגידו את זה לאט. א-י-ו-ל-י. נשמע כמו אי קטן ביוון, שיש בו כנסייה לבנה וחתולים.

זה שום. וזה מיונז.

זהו. זה כל הסוד. בשנות השמונים קראנו לזה "רוטב שום", הוא הגיע בשקית ניילון עם פינה קרועה, שילמנו עליו שקל וחצי, ואף אחד לא בכה מרוב התרגשות. היום זה מגיע בקערית קטנה כמו כלי קודש, ועולה שתים־עשרה שקל, וכשאתה שואל מה זה — מסתכלים עליך כאילו ירדת מהעץ.

אני יורד מהעץ בערך חמישים שנה. הגעתי אליו מוקדם.

עכשיו לדג

הנה מה שמצחיק אותי הכי הרבה.

אותו בחור שיודע להסביר לך על תסיסה ספונטנית, על קפה בשיטת V60, ועל ההבדל בין מיסו לבן למיסו אדום — תשאל אותו איך הוא יודע שהסלמון בצלחת שלו טרי.

הוא יגיד לך: "טעים."

טעים זה לא תשובה. טעים זה תוצאה. שאלתי איך, לא כמה.

טרי? קפוא? מצונן? הופשר, הוקפא שוב, ונשלח בקרח ליד שדה התעופה? הוא לא יודע. הוא לא יודע כי אף אחד לא לימד אותו להסתכל. לימדו אותו לצלם.

וזה בסדר, באמת. גם אני לא מומחה לדגים. אבל אני יודע דבר אחד קטן, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בחמישים שנה על הבמה: אני יודע מה אני לא יודע. זה כל ההבדל בין קוסם לבין מישהו שסתם מנופף בידיים.

סבתא שלי לא סיימה שמונה כיתות. היא הייתה עומדת בשוק, מרימה דג, מסתכלת לו בעיניים — צלולות או עכורות — פותחת לו את הזימים, לוחצת עם האצבע ורואה אם הבשר חוזר למקומו. שלוש שניות. בלי אפליקציה. בלי ביקורת.

והיא הייתה מנצחת כל שף עם פינצטה.

וכן, הפינצטה

אנחנו צריכים לדבר על הפינצטה.

בשלב מסוים בהיסטוריה, מישהו החליט שמניחים אוכל על צלחת עם פינצטה. עלה עלה. גרגר גרגר. עשרים דקות של עבודה עדינה, ואז זה מגיע אליך, ותוך ארבע שניות אתה הורס את זה עם מזלג, כמו קרנף.

ואז הכיפה. הכיפה הזאת מזכוכית, עם עשן בפנים, שהמלצר מרים בתנועה איטית ליד השולחן, והעשן יוצא, וכולם עושים "וואו".

אנשים. אני עשיתי את זה ב־1983. עם יונה.

זה נקרא אצלנו במקצוע מיסדיירקשן. תאורה נמוכה, מוזיקה, תנועת יד גדולה שמושכת עין — וכשכולם מסתכלים על העשן, אף אחד לא מסתכל על החשבון.

וזה גאוני. באמת. אני מוריד את הכובע.

כי הנה האמת שאני חייב להודות בה: הם עושים את העבודה שלי, ועושים אותה טוב ממני. אני מוכר אשליה לשעה. הם מוכרים אשליה שאתה מכניס לפה, וגם מודה על זה, וגם מפרסם את זה בחינם.

רגע של הגינות, לפני שמישהו יחשוב שהזדקנתי

הדור שלי? אל תדאגו. גם אנחנו היינו אסון.

אכלנו שניצל בגודל של מכסה ביוב וקראנו לזה "מנת בשר". חשבנו שאוכל סיני זה אורז עם תירס משומר. פרגית הייתה נחשבת אצלנו אקזוטית. אבא שלי היה בטוח שיין לבן זה יין שמקררים כדי שלא תרגיש את הטעם, ולפי מה שהוא קנה — הוא צדק לגמרי.

אז לא, אני לא בא ממקום של טוהר.

מה שמעצבן אותי זה לא האוכל. זה הביטחון.

הביטחון המוחלט של מישהו בן עשרים ושמונה שיושב מולי ומסביר לי מה זה אומאמי, בקול של אדם שמפענח כתבי יד עתיקים, ואז מזמין את הבשר עשוי היטב ומטביע אותו בקטשופ.

וההמבורגר. שמונים ותשעה שקל.

לחמנייה, קציצה, פרוסת גבינה, ומשהו כבוש שאף אחד לא ביקש.

הוא מגיע לשולחן. הוא חם. הוא מושלם. הוא רגע השיא.

ואז מוציאים טלפון.

ומצלמים אותו מלמעלה. ואז מהצד. ואז מזיזים את הצלחת קצת שמאלה, כי האור. ואז מבקשים מהחבר להזיז את היד. ואז שוב מלמעלה, כי הראשונה יצאה מטושטשת.

יופי. צילמת.

עכשיו זה קר.

בזבזת שמונים ותשעה שקל וארבע דקות של החיים שלך כדי לאכול המבורגר בטמפרטורת החדר, בשביל אנשים שגללו הלאה תוך שנייה וחצי.

זה לא קסם, חבר'ה. זה הפוך מקסם. קסם קורה ברגע. אם פספסת את הרגע כי חיפשת זווית — פספסת הכל. זה כל מה שאני יודע לעשות בחיים, וזה גם כל מה שיש לי להגיד בנושא.


אני, דרך אגב, ממילא כבר לא שורד ארוחה של שלוש שעות. הגב שלי מודיע לי על זה בערך בסבב השני של הקרשים. אז אני יושב בבית.

ואת האמת הכי גדולה שלי אני שומר לשם:

לחמנייה טרייה. עם חמאה.

זהו. אין קרש. אין עשן. אין פינצטה. אין סיפור על החווה שממנה הגיעה החיטה. יש לחם חם שנשבר ביד ומעלה קיטור, וחמאה שנמסה לתוכו לפני שהספקת להחליט מה אתה מרגיש.

בלי שם צרפתי. בלי מלצר שמתכופף.

וכשמישהו מהדור הזה ישב מולי, יטעם את הדג, ויגיד לי בשקט — בלי לגגל, בלי להתייעץ — "תשמע, זה לא טרי, זה הופשר" —

אני אקום. אשלם על השולחן שלו. ואעשה לו קסם בחינם.

כי אז אני אדע שהוא באמת מסתכל.

וזה, בסוף, כל מה שאני מבקש מקהל.

הקוסם

איולי, ואיך הדור הזה עשה לי את הטריק הכי טוב שראיתי

חמישים שנה אני עושה הטעיה למחייתי.

אני יודע לכוון מבט. יודע להגיד לכם "תסתכלו טוב על יד ימין", ולעשות את כל העבודה עם שמאל, לאט, מול העיניים שלכם. יש לי תעודות בזה. יש לי קהל שמשלם.

ובכל זאת, בשנים האחרונות אני יושב במסעדות ומרגיש כמו חובבן.

כי הדור הזה ביצע את האשליה הגדולה של המאה. הוא לקח אוכל — הדבר הזה שאבות אבותינו אכלו בעיקר כדי לא למות — והפך אותו לדת. עם כמרים, עם עלייה לרגל, עם כתבי קודש באינסטגרם, ועם קרש עץ במקום צלחת.

אני לא נגד אוכל טוב. חלילה. אני נגד אוכל שמדבר יותר מדי.


המלצר שמספר לי את הביוגרפיה של העגבנייה

הוא מגיע לשולחן, מתכופף קצת (תמיד מתכופפים, זה חלק מהמופע), ומתחיל.

"אז העגבנייה שלנו היא זן מורשת, מחווה משפחתית ליד בית שערים, נקטפת ביד, בבוקר."

אדוני. אני רוצה סלט.

לא ביקשתי לדעת מי קטף. לא ביקשתי שם פרטי. אני לא רוצה להתאבל על העגבנייה, אני רוצה לאכול אותה. וזה שהיא נקטפה ביד — תגיד לי, יש עוד אפשרות? יש מקום שבו קוטפים עגבניות ברגליים ולא סיפרו לי?

ואז הוא מגיע לזה. למילה.

איולי.

תגידו את זה לאט. א-י-ו-ל-י. נשמע כמו אי קטן ביוון, שיש בו כנסייה לבנה וחתולים.

זה שום. וזה מיונז.

זהו. זה כל הסוד. בשנות השמונים קראנו לזה "רוטב שום", הוא הגיע בשקית ניילון עם פינה קרועה, שילמנו עליו שקל וחצי, ואף אחד לא בכה מרוב התרגשות. היום זה מגיע בקערית קטנה כמו כלי קודש, ועולה שתים־עשרה שקל, וכשאתה שואל מה זה — מסתכלים עליך כאילו ירדת מהעץ.

אני יורד מהעץ בערך חמישים שנה. הגעתי אליו מוקדם.


עכשיו לדג

הנה מה שמצחיק אותי הכי הרבה.

אותו בחור שיודע להסביר לך על תסיסה ספונטנית, על קפה בשיטת V60, ועל ההבדל בין מיסו לבן למיסו אדום — תשאל אותו איך הוא יודע שהסלמון בצלחת שלו טרי.

הוא יגיד לך: "טעים."

טעים זה לא תשובה. טעים זה תוצאה. שאלתי איך, לא כמה.

טרי? קפוא? מצונן? הופשר, הוקפא שוב, ונשלח בקרח ליד שדה התעופה? הוא לא יודע. הוא לא יודע כי אף אחד לא לימד אותו להסתכל. לימדו אותו לצלם.

וזה בסדר, באמת. גם אני לא מומחה לדגים. אבל אני יודע דבר אחד קטן, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בחמישים שנה על הבמה: אני יודע מה אני לא יודע. זה כל ההבדל בין קוסם לבין מישהו שסתם מנופף בידיים.

סבתא שלי לא סיימה שמונה כיתות. היא הייתה עומדת בשוק, מרימה דג, מסתכלת לו בעיניים — צלולות או עכורות — פותחת לו את הזימים, לוחצת עם האצבע ורואה אם הבשר חוזר למקומו. שלוש שניות. בלי אפליקציה. בלי ביקורת.

והיא הייתה מנצחת כל שף עם פינצטה.


וכן, הפינצטה

אנחנו צריכים לדבר על הפינצטה.

בשלב מסוים בהיסטוריה, מישהו החליט שמניחים אוכל על צלחת עם פינצטה. עלה עלה. גרגר גרגר. עשרים דקות של עבודה עדינה, ואז זה מגיע אליך, ותוך ארבע שניות אתה הורס את זה עם מזלג, כמו קרנף.

ואז הכיפה. הכיפה הזאת מזכוכית, עם עשן בפנים, שהמלצר מרים בתנועה איטית ליד השולחן, והעשן יוצא, וכולם עושים "וואו".

אנשים. אני עשיתי את זה ב־1983. עם יונה.

זה נקרא אצלנו במקצוע מיסדיירקשן. תאורה נמוכה, מוזיקה, תנועת יד גדולה שמושכת עין — וכשכולם מסתכלים על העשן, אף אחד לא מסתכל על החשבון.

וזה גאוני. באמת. אני מוריד את הכובע.

כי הנה האמת שאני חייב להודות בה: הם עושים את העבודה שלי, ועושים אותה טוב ממני. אני מוכר אשליה לשעה. הם מוכרים אשליה שאתה מכניס לפה, וגם מודה על זה, וגם מפרסם את זה בחינם.


רגע של הגינות, לפני שמישהו יחשוב שהזדקנתי

הדור שלי? אל תדאגו. גם אנחנו היינו אסון.

אכלנו שניצל בגודל של מכסה ביוב וקראנו לזה "מנת בשר". חשבנו שאוכל סיני זה אורז עם תירס משומר. פרגית הייתה נחשבת אצלנו אקזוטית. אבא שלי היה בטוח שיין לבן זה יין שמקררים כדי שלא תרגיש את הטעם, ולפי מה שהוא קנה — הוא צדק לגמרי.

אז לא, אני לא בא ממקום של טוהר.

מה שמעצבן אותי זה לא האוכל. זה הביטחון.

הביטחון המוחלט של מישהו בן עשרים ושמונה שיושב מולי ומסביר לי מה זה אומאמי, בקול של אדם שמפענח כתבי יד עתיקים, ואז מזמין את הבשר עשוי היטב ומטביע אותו בקטשופ.


וההמבורגר. שמונים ותשעה שקל.

לחמנייה, קציצה, פרוסת גבינה, ומשהו כבוש שאף אחד לא ביקש.

הוא מגיע לשולחן. הוא חם. הוא מושלם. הוא רגע השיא.

ואז מוציאים טלפון.

ומצלמים אותו מלמעלה. ואז מהצד. ואז מזיזים את הצלחת קצת שמאלה, כי האור. ואז מבקשים מהחבר להזיז את היד. ואז שוב מלמעלה, כי הראשונה יצאה מטושטשת.

יופי. צילמת.

עכשיו זה קר.

בזבזת שמונים ותשעה שקל וארבע דקות של החיים שלך כדי לאכול המבורגר בטמפרטורת החדר, בשביל אנשים שגללו הלאה תוך שנייה וחצי.

זה לא קסם, חבר'ה. זה הפוך מקסם. קסם קורה ברגע. אם פספסת את הרגע כי חיפשת זווית — פספסת הכל. זה כל מה שאני יודע לעשות בחיים, וזה גם כל מה שיש לי להגיד בנושא.


אני, דרך אגב, ממילא כבר לא שורד ארוחה של שלוש שעות. הגב שלי מודיע לי על זה בערך בסבב השני של הקרשים. אז אני יושב בבית.

ואת האמת הכי גדולה שלי אני שומר לשם:

לחמנייה טרייה. עם חמאה.

זהו. אין קרש. אין עשן. אין פינצטה. אין סיפור על החווה שממנה הגיעה החיטה. יש לחם חם שנשבר ביד ומעלה קיטור, וחמאה שנמסה לתוכו לפני שהספקת להחליט מה אתה מרגיש.

בלי שם צרפתי. בלי מלצר שמתכופף.

וכשמישהו מהדור הזה ישב מולי, יטעם את הדג, ויגיד לי בשקט — בלי לגגל, בלי להתייעץ — "תשמע, זה לא טרי, זה הופשר" —

אני אקום. אשלם על השולחן שלו. ואעשה לו קסם בחינם.

כי אז אני אדע שהוא באמת מסתכל.

וזה, בסוף, כל מה שאני מבקש מקהל.

הקוסם

יפות יפות השוליות של הקוסם

יפות יפות השוליות של הקוסם

בקריירה שלי עבדתי עם לא מעט שוליות, כולן מקסימות, כל אחת בדרכה, כולן אוהבות את הבמה והיה כיף גדול לעבוד אתן. אסיסטנטית זה מקצוע ללא ספק, להיות שם בשביל הקוסם, להעביר בשושו את האביזר הסודי, למשוך בחוטים, להקפיץ את הקפיצים, לשמור על הסוד של הקוסם.

הראשונה הייתה אחותי פנינה שהצטרפה לעזור בימי הולדת בגיל די מוקדם בחייה, 11. ביחד הסתובבנו בעשרות בתים של ילדים במופעי קוסמים. מאוחר יותר החליפה אותה אחותי הקטנה יותר הבלונדה. שליוותה אותי בעצם עד הצבא.

בצבא במסגרת היותי הקצ"ר, קוסם צבאי ראשי (1980-1983) הצלחתי אחרי שנה של שרות מוצלח לשכנע אותם שהקצ"ר צריך ע' קצ"ר והצטרפה אלי להרפתקאה המופלאה שנמשכה שנתיים תאיר שהייתה זוגתי. ביחד הופענו במאות בסיסי צה"ל בכל רחבי המדינה.

במהלך הקריירה שלי ליוו אותי שוליות מקסימות באמת, אחת אחת עם הקסם האישי שלה. הקפדתי לתת להן מקום על הבמה, והן תפסו אותו בכבוד והיו אהובות על הקהל.

שלי היא השוליה הותיקה ביותר, 6 שנים עם מאות מופעים, המון טלויזיה מכל הסוגים, הפקות מוטרפות והרבה צחוקים. הרבה קסם באוויר.

שוליות הקוסם קליוסטרו
שוליות הקוסם קליוסטרו
שוליות הקוסם קליוסטרו
שוליות הקוסם קליוסטרו

איך קורה שאנחנו שוכחים את הקסם שהיה פעם

איך קורה שאנחנו שוכחים את הקסם שהיה פעם?

יש לי שאלה שאני שואל לפעמים בתחילת הופעות קטנות, בחתונות ובאירועים אינטימיים:

"מי פה זוכר את הרגע הראשון שבו מישהו הפתיע אותו? לא כתוצאה ממה שקרה — אלא כתוצאה ממי שקרה?"

תמיד יש כמה ידיים. ותמיד — תמיד — כשהם מספרים, הם מחייכים.

הגוף זוכר את מה שהמוח מנסה לשכוח.

הקסם הראשון בחיים

ילדים חיים בתוך קסם. לא קסם על במה — קסם חושי. כל דבר חדש הוא פלא: עלה שנופל, קול גשם, פרפר שמשנה כיוון. המוח של ילד לא יודע עדיין להסביר, אז הוא מרגיש.

אחר כך אנחנו גדלים. לומדים להסביר. לומדים שגשם זה אידוי מים, שפרפר זה חרק, שהאדם שאמרנו שנהיה איתו לנצח — גם הוא רק בן אדם.

אבל הגוף עדיין זוכר.

בזה אני עובד. לא על המוח — על הגוף.

מה הקשר בין קסם לזיכרון רגשי?

המחקר של ג'וזף לדו, נוירולוג מאוניברסיטת ניו יורק, מראה שהאמיגדלה — מרכז הרגשות במוח — מאחסנת זיכרונות רגשיים בנפרד מהזיכרון הרציונלי.

כלומר: אפשר לשכוח מה קרה, אבל הגוף זוכר איך הרגשת.

לכן, אנשים שבאים לראות אותי לאחר 20 שנה אומרים: "לא זוכר מה עשית, אבל זוכר שרצתי הביתה לספר לכולם."

זה הקסם האמיתי — לא הרגע, אלא מה שנשאר ממנו.

ולמה אנחנו שוכחים לחיות ככה?

כי הפכנו את השגרה לבית. זה נכון ונחוץ — השגרה מאפשרת לנו לתפקד. אבל לעתים, מבלי שנשים לב, היא נעשית כלא.

אני לא מדבר רק על זוגות (אם כי גם עליהם). אני מדבר על האדם שמסתכל בראי בבוקר ולא מצפה לשום הפתעה מהיום הקרוב. שהורגל לדעת מה יקרה.

הקסם הוא ההיפך. הקסם אומר: לא תדע. ועם זה — תהיה בסדר.

הדרך לחיים עם יותר קסם (לא טריקים)

אחרי עשרות שנות הופעות, הגעתי למסקנה שמפתיעה אנשים:

הקסם הכי גדול שיכול אדם לעשות לעצמו — הוא לפגוש מישהו חדש בצורה שבה הוא פוגש זרים בהופעות קסם.

עם ציפייה פתוחה. עם כוונה לא לדעת. עם הסכמה לאפשר לדבר הזה לפתיע אותו.

בהופעות, אנשים עושים את זה כי "זה הופעה". בחיים, הם שוכחים שמותר.

מותר להיות מופתע. מותר לא לדעת. מותר לתת לרגע לקרות בלי לנתח אותו מיד.

הרגע הזה, הרגע הזה ממש

פעם ישבתי עם אשה מבוגרת אחרי הופעה. היא הייתה כנראה בת שמונים ומשהו. היא אמרה לי:

"ידעתי שזה טריק. לא אכפת לי. הרגשתי כמו ילדה שמונה שנים."

שאלתי: "מה השתנה?"

היא ענתה: "לא חיפשתי הסבר."

כן. זה הכל.

— קליוסטרו


לפרטים על הופעות: 09-7460957 | hakosem.co.il

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz