ארכיון קטגוריה: יחסים

הסתיו נכנס לגוף בלי לדפוק בדלת

כולם מחכים לגשם הראשון.
מצלמים את העננים, מעלים סטורי, אומרים "סוף סוף".

ויש מי שיודע שהגשם מגיע עוד לפני החזאי.
לא כי הוא מסתכל לשמיים. כי הכתף שלו כבר יודעת.

זה לא קסם. אני מכיר קסמים. זה משהו אחר.

הגוף ששומע את מזג האוויר

רבים מאוד מהחיים עם פיברומיאלגיה מספרים אותו סיפור: כשהעונה מתחלפת, הכאב מתחלף איתה. יותר נוקשות בבוקר. יותר עייפות. שינה שבורה. ימים שבהם הגוף מרגיש כמו מעיל רטוב שאי אפשר להוריד.

החשודים העיקריים הם שלושה:

  • ירידה בלחץ הברומטרי – הלחץ שיורד לפני סערה. אצל חלק מהאנשים זה בדיוק הרגע שבו הכאב עולה.
  • קור ולחות – שרירים נוטים להתכווץ בקור, ומי שהשרירים שלו כבר דרוכים מרגיש את זה כפול.
  • פחות אור – הימים מתקצרים, השעון עובר לשעון חורף, ומצב הרוח יורד יחד עם השמש. ומצב רוח וכאב, כידוע, הולכים יד ביד.

ומה אומרים המדענים?

כאן מגיע הפרדוקס.
המטופלים בטוחים. המחקרים מתלבטים.

מחקר הולנדי מ־2013 לא מצא קשר עקבי בין מזג האוויר לכאב כשבדקו את כל המשתתפות יחד. מחקר נורבגי מ־2019 דווקא מצא שלחץ ברומטרי נמוך ולחות גבוהה היו קשורים לכאב חזק יותר – אבל ההשפעה הייתה שונה מאדם לאדם.

ובתרגום לעברית של החיים: אין חוק אחד לכולם. יש אתה, והגוף שלך, והדרך המסוימת שבה הוא מגיב לעולם.
מה שאומר שהכאב שלך אמיתי, גם אם הטבלה הממוצעת לא רואה אותו.

כמה דברים קטנים שעוזרים בעונת המעבר

  • שכבות. בישראל הסתיו הוא בוקר קר, צהריים של קיץ וערב של חורף. להתלבש בשכבות ולא להיתפס בהפתעה.
  • חום. מקלחת חמה בבוקר, כרית חימום, צעיף. החום מרכך את מה שהקור מכווץ.
  • לתנועה יש תפקיד. גם כשקר ואין חשק – הליכה קצרה או מתיחות עדינות עדיפות על פני יום שלם בלי תזוזה.
  • אור. לצאת לשמש של הבוקר כשאפשר. עשר דקות של אור הן לא מעט.
  • יומן קטן. לרשום כאב, שינה ומזג אוויר. אחרי כמה שבועות תגלו את הדפוס הפרטי שלכם – ואז תוכלו להתכונן אליו מראש.
  • לדבר עם הרופא. אם החורף הקודם היה קשה, שווה לתכנן איתו את החורף הזה מראש.

ולסיום

חמישים שנה אני מלמד אנשים לראות את מה שלא נראה.
פיברומיאלגיה היא בדיוק זה: כאב שאי אפשר לראות, בגוף שנראה בסדר גמור.

אז כשמישהו לידכם אומר שהוא מרגיש את הגשם מתקרב – אל תצחקו.
תביאו לו שמיכה.

קליוסטרו, שגריר עמותת "גוונים של סגול" למודעות לפיברומיאלגיה

הכתוב כאן אינו תחליף לייעוץ רפואי. לכל שאלה על הטיפול שלכם, פנו לרופא המטפל.

שומשום, היפתח

לא, זה לא היה בוקר מיוחד. לא הייתה זריחה דרמטית, לא התנגנה מוזיקה ברקע, אף אחד לא אמר משפט חכם.
הייתה לחמניה.

הוא כבר מזמן לא צעיר. הם בנו יחד בית של פרק ב', בית לתפארת. יש בו אשה שאוהבת אותו בשקט, ונערה, הבת המשותפת שלהם, שנמצאת בדיוק בגיל שבו מחליטים מחדש מה חושבים על ההורים. ויש עוד ילדים, מהפרק הקודם, שגרים בבתים אחרים ובכל זאת שייכים לבית הזה.

בבקרים הם אוכלים יחד. כלומר, יושבים יחד. הנערה מול הטלפון, האמא מול המיילים מהעבודה, הוא מול החדשות. שלושה אנשים ליד שולחן אחד, שלושה מסכים, ואף מבט שנוגע.

ואז הוא ראה אותם. את זרעוני השומשום.
הוא לא אכל אותם, הוא ראה אותם.
עשרות נקודות קטנות, כל אחת במקום אחר, אף אחת לא נופלת. מישהו פיזר אותן ביד לפני עלות השחר, הן נדבקו לבצק בחום התנור ונשארו. אף זרע לא דומה לשני, ואף זרע לא מתלונן על המקום שקיבל.
כל החיים הוא אוכל לחמניות. אף פעם לא ראה שומשום.

זו לא הייתה הארה גדולה. היא הייתה בגודל של זרע שומשום, ודווקא בגלל זה היא הצליחה להיכנס.

באותו שבוע הוא הפסיק לאכול כל מה שהיה פעם בעל חיים. לא חלב, לא ביצה, לא דבש. גם לא החמאה על הלחמניה, שהייתה תמיד הדבר הכי טעים שיש.
הוא לא נאם על זה, לא הסביר, לא שלח קישורים. הוא פשוט התחיל לבשל.

המטבח בבית הזה כבר היה מלא. מקרר של אמא, מגירה של בת, ומדף אחד שהיה שלו מהיום הראשון, מסודר ושקט, כמו מי שעוד לא העז להתפרס.
עכשיו המדף שלו התחיל לזלוג. שקיות עדשים, טחינה גולמית, קטניות שמושרות לילה שלם, צרורות של עשבים שאף אחד לא ידע איך קוראים להם.

ואז הוא הבין שמטבח הוא אף פעם לא רק מטבח. מי מזיז את הקופסאות של מי. מי שואל לפני שהוא לוקח סיר. מי משאיר כלים בכיור כמו פתק שלא כתבו.
כל מה שלא נאמר בבית הזה, היה מונח על השיש.

הנערה אמרה "איכס" על הטופו. האמא אמרה "בסדר, רק שלא תהיה רעב".
אלה לא שני משפטים, זה משפט אחד. ככה אוהבים בבית הזה: אחת בעקיצה, אחת בדאגה, ושתיהן שמות לב מה יש לו בצלחת.

הוא לא ענה. הוא חתך בצל.
לאט. לא כי ככה כתוב במתכון, כי לא מיהר לשום מקום.

מתי בפעם האחרונה חתכת ירק לאט, רק כי לא היית צריך להיות בשום מקום אחר?

הריח הגיע לחדר של הנערה, למקום שכבר כמה שנים הוא לא מוזמן אליו. בצל מזהיב, כמון, שום שמתעורר בשמן זית. היא עמדה בפתח המטבח עם הטלפון ביד, כאילו במקרה.
"מה זה?"
"עוד לא יודע. רוצה לעזור לי לגלות?"
היא הניחה את הטלפון על השיש, הפוך. הוא לא ביקש. היא פשוט הבינה את מה שהוא גילה רק השבוע: אי אפשר לקלף שום ולגלול באותן ידיים.

זה הקסם הכי פשוט שאני מכיר, ואין בו שום טריק.

האמא חזרה מהעבודה ומצאה אותם עומדים גב אל גב, כל אחד מול קרש חיתוך, לא מדברים. זה היה השקט הראשון בבית הזה שלא היה ריק. היא לא שאלה כלום. הניחה את התיק, הניחה יד על הכתף שלו, ולקחה גזר.

הוא לא ביקש מהן להשתנות. הוא שינה רק את מה שבצלחת שלו.
ודווקא בגלל שלא ביקש כלום, הן באו.

עברו כמה חודשים. הבית לא נהיה טבעוני, וגם לא היה צריך. יש עדיין גבינה במקרר ושניצל בימי שישי, כשהגדולים באים. אבל בערבים המסכים נחים על השידה בכניסה, כמו נעליים. יש מגע של ידיים שמעבירות קערה, יש רוגע של סיר שמבעבע בלי למהר, יש שלווה שאף אחד לא הזמין, והיא בכל זאת הגיעה ונשארה.

כל ילד יודע את מילות הקסם. שומשום, היפתח. רק שאף אחד לא סיפר לנו שהמערה עם האוצר נמצאת בכלל במטבח, ושהדלת שלה קטנה כמו זרע.

ובוקר אחד, לא מיוחד, בלי זריחה דרמטית, בלי משפט חכם,
הייתה לחמניה. עם טחינה במקום חמאה.
והנערה הניחה אותה מולו ואמרה, בלי להרים עיניים: "שמתי לך הרבה שומשום."

אהבה במעקב: לעשות חשבון נפש

אהבה במעקב: לעשות חשבון נפש

הצעתי לשירי, דורית ומיכל לשבת עם עצמן, לחשוב, לשאול את עצמן שאלות נוקבות ולכתוב על הדברים שמפריעים להן בדרך לאהבה הטובה.

אני רציתי לקרוא לזה "הרהורי כפירה", מין משחק מילים שכזה, אבל יוצא שזה דווקא מנוגד לרוח של יום הכיפורים. פתאום הבנתי ש'כופר' ו'מכפר' הם הפכים. אז סגרנו על "חשבון נפש עם האהבה".

פורסם במקור ביינט, 17.09.2010, מאת ישראל קליוסטרו

אהבה במעקב, התחלות חדשות. נא להכיר

אהבה במעקב, התחלות חדשות. נא להכיר

כל אנשי המקצוע ללא יוצא מהכלל דיברו על הרצון של המטופל כעל המינימום הנדרש להתחלת הטיפול של הסרת חסמים בדרך לאהבה. אבל זה שאדם אומר שהוא רוצה עדיין לא אומר שהוא באמת רוצה. נתתי למטפלים לבחור מתוך השאלונים המפורטים שמילאו המועמדים, בעזרת הידע והחושים שלהם, את מי שנכון באמת לשינוי, את מי שהם יכולים באמת לעזור לו לעזור לעצמו.

פורסם במקור ביינט, 10.09.2010, מאת ישראל קליוסטרו

מוכנים, היכון, צא! תנוחה נכונה לאהבה

מוכנים, היכון, צא! תנוחה נכונה לאהבה

"מי שלא מנסה, באמת לא נכשל", אבל הוא מפסיד את אחת החוויות היותר מרגשות שיש בחיים. אני פוגש אנשים כבויים במסעי, חלקם מעולם לא נדלקו, חלקם באמת ויתרו, חלק אפילו לא יודע על האפשרות. לא משנה איך זה נגמר, אני זוכר את התחושה הזאת בכל פעם שהיא חלפה על פניי, מגיעה משום מקום ונעלמת אל הכלום, משאירה אחריה הרבה תהיות וכאב, כן אין ספק שהאהבה היא ממין נקבה, היא מכילה ומרגשת סוערת ומעוררת. אני לא מדבר רק על שלב ההתאהבות, שכבר מזמן הוגדר כתסמין למחלת נפש, אלא על העומק הזה שנפרש לפניך אחרי התפוגגות הכימיקלים שמציפים אותך.

כמו כל דבר, פעם היה אחרת, יש יגידו יותר טוב. בני נוער שאני פוגש בעבודתי אינם מאמינים שזה יכול לקרות להם. ובכלל, בימינו זה לא נחשב קוּל להיות מאוהב. הרי להיות קוּל באמת זה אומר לא להתרגש מכלום, אפילו לא מאהבה.

מעטים המפרגנים לאהבה באמת, רק בני המזל שחוו אותה מספיק מרשים לעצמם לפרגן (תבדקו בתגובות בערוץ, גם כאן). הדיגיטציה של האהבה מתעתעת, כמה קל לסמס את הפנטזיה שלך, לבטא אותה כמו כל הדור הזה, שגדל כאן במסרים קצרים, סמס אחד שמקפל בתוכו "רומיאו ויוליה" שלם. כמה קל, ככה מתעתע…

אני לא מבין איך אפשר לחיות בלעדי אהבה. תמיד העדפתי להתהלך בעולם עטוף בה, מרוגש ושקט. כמו סם מרגיע היא עובדת על כל החושים, יש לה ריחות משלה, היא צבעונית יותר מהתמונה הרגילה של חייך, יש לה את היכולת המופלאה הזאת להפוך את המציאות לאפשרית, לא משנה איפה אתה או ממה אתה סובל.

בעיניי, עדיף לב שבור מאשר מנותק, עדיף לשלם את המחיר המלא שהיא גובה בדרך, "מס" כבד, כדי שבבוא העת תהיה מוכן לקראת האהבה הנכונה שלך. הניסיון שרכשת בדרכך יכול לאפשר לך יותר.

היום אני מבין אחרת את הביטוי "חפש את האשה". הבנתי שחסר למשפט את החלק השני: "חפש את האשה – עד שתמצא". פעם חשבתי שהחיפוש הוא רק לכאורה, בדומה למחפשי עבודה, להבדיל ממוצאי עבודה. היום אני יודע בוודאות שה'הוא' או ה'היא' שלך נמצאים אי שם, ואחת המשימות החשובות במסע החיים היא לחפש, אבל חשוב לא פחות – למצוא.

פרויקט "אהבה במעקב" מיועד לכל אלו שלא מוצאים אותה, את האהבה, או שמוצאים אחת "מקולקלת". שוב ושוב מסתבר שפג התוקף, שהמוצר לא נכון, לא מתאים… אבל אף אחד לא ישכנע אותי שאפשר לחיות חיים מלאים עשירים ומאושרים ללא אהבה.

מהצד השני יש אתכם, הקוראים שמסתובבים כאן בערוץ יחסים, פנויים ופנויות, מי פחות מי יותר, שמצהירים בפה מלא כי הם נכונים ומוכנים לאהבה, אבל משום מה משהו מונע מהם מלהשיג את הדבר שהכי חשוב להם בעולם. הקוראים האמיצים מוזמנים להתנסות בדרך שמציע המטפל, ותחת עינו הפקוחה של הקוסם לקוות שהפעם הקסם יקרה.

המטפל שיתאים להם לא יוכל למצוא במקומם את האהבה, אפילו לא יציע מועמדים מתאימים. הוא רק יכול לעזור להם להיות במיטבם, מוגדרים יותר וברורים יותר, קודם כל לעצמם ואחר כך למי שנמצא מולם. להיות מוכנים יותר לתהליך של השינוי הגדול, שעם קצת מזל הם יגיעו אליו או הוא אליהם.

פורסם במקור ביינט, 05.08.2010, מאת ישראל קליוסטרו

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz