פצצה במיקלט

אתמול, מיקלט. כמו תמיד.

כל שכן על הכסא שלו. כל משפחה על הריח שלה. שני תינוקות, שתי כלבות, כמה קולומביאנים שקטים ואנחנו — השכנים הרגילים עם הפרצופים הרגילים.

פתאום אני רואה את הסינים קמים. ממהרים. סוגרים את הדלת אחריהם. בלי התראת הרגעה. בלי כלום. פשוט — הלכו.

(תמיד ידעתי שהם חכמים.)

אחר כך קלטתי את שתי הקולומביאניות הצעירות. מכסות פנים עם הסווצ'ר. ברגע שהסתכלתי עליהן — צחקוקים. ואז הסימן. "לא אני. לא אני."

ואז הגיע הגל.

וואו.

פלוץ סיני, ללא ספק. פינוי מבוקר. כיתת כוננות. אפס אחריות.

ככה, בעוד כולנו מתכוננים למה שמגיע מלמעלה — קיבלנו אותו מלמטה.

שתדעו.

ולא, אני לא חושב שכל הסינים הפליצו, די בטוח שרק אחד והשאר גיבו אותו