ארכיון תג: אהבה

זארה והמרק שלא רק נראה רע

חלומות מתוקים ממתינים בסיפור אחד!


זארה תמיד בטחה בעיניה. הרי היא הייתה אמנית — היא חיה לפי מה שראתה. אז כשהבחינה במשאית המזון החונה מחוץ לאובייקטוריום בחצות הלילה, מבריקה כמו כדור דיסקו עשוי מאבק כוכבים, ידעה בדיוק מה היא רואה: בחירת העיצוב הגרועה ביותר של היקום.

"מי בונה משאית מזון כסופה?" היא מלמלה, ושרטטה אותה במחברתה. "היא כמעט בלתי נראית על רקע שביל החלב."

המוכרת, אישה עם שיער שקיצר לחוקי הכבידה בלפחות שלושה כיוונים, חייכה. "אני רואה שאת שופטת את בחירות העיצוב שלי."

"אני אמנית. זו פשוטו כמשמעו העבודה שלי." זארה הביטה בשלט התפריט. כל פריט נראה זהה — גושים אפורים ורגושים שיכלו להיות סלעי ירח או עוגיות שרופות. "אה… מה את בעצם מוכרת?"

"מרק כוכבים," אמרה האישה בשמחה. "נראה נורא, טועם כמו הזיכרון האהוב עליך."

עיניה של זארה צרחו אל תאכלי את הגושים האפורים. אבל משהו אחר — שקט יותר, איפשהו ליד הצלעות — לחש: אבל מה אם…?

היא הזמינה אחד. הוא הגיע ונראה כמו דייסת שיבולת שועל של קפיטריה שראתה ימים טובים יותר לפני מיליוניה של שנים.

כפית אחת, ופתאום הייתה בת שמונה, מציירת קבוצות כוכבים על תקרת חדרה בזמן שסבתא שלה זמזמה במטבח, מכינה את השקשוקה שריחה היה כמו בית וכמו שבתות וכמו ביטחון.

"איך—?" זארה הביטה בקערה.

"עיניך אמרו לך שזה אשפה," אמרה המוכרת, משרתת את הלקוח הבא. "המוח שלך הסכים. אבל הלב שלך ידע יותר טוב. לבבות הם משקרים נוראיים אך מגלי אמת מצוינים, וזו הסיבה שאף אחד לא סומך עליהם במסיבות."

זארה צחקה, סיימה את המרק לאט לאט, מביטה בכוכבים האמיתיים מסתובבים מעלה. היא בילתה שנים באימון עיניה לראות פרטים, לתפוס כל צל והבהוק. מעולם לא שקלה שאולי, לפעמים, הן מביטות בדברים הלא נכונים כלל.

בדרך הביתה, שרטטה את משאית המזון שוב — אבל הפעם, ציירה מה הרגישה במקום מה שראתה: חמימות מסתחררת אל תוך הקוסמוס, נחמה מחופשת לכאוס, קסם מסתתר לעיני כל.

היא הכניסה את השרטוט מתחת לכרית, עצמה את עיניה, ולראשונה לא ניסתה לדמיין איך ייראה מחר. פשוט נתנה לעצמה להרגיש אותו.


לפעמים הנוף הטוב ביותר מגיע מעצימת העיניים והקשבה לקול השקט שרואה עם משהו טוב מראייה.

לילה טוב וחלומות מתוקים! ✨

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

ממה מפחד חולה בפיברומיאלגיה?

המשימה הזו באמת מעניינת – לחשוף את הפחדים הייחודיים שמלווים חולי פיברומיאלגיה אך אינם מוכרים לאנשים שלא מתמודדים עם המחלה. הנה רשימה מקיפה ומדויקת:

ממה מפחד חולה בפיברומיאלגיה

# פחדים ייחודיים של חולי פיברומיאלגיה

1. **פחד מהמגע** – חשש עמוק מחיבוק פשוט או מגע קל שעלול להצית גלי כאב בלתי נסבלים

2. **פחד מהלילה הבא** – חרדה מכך שהלילה יביא עמו שעות של נדודי שינה, כאב אינסופי וגלגולים במיטה ללא מנוחה

3. **פחד מהמקלחת** – חשש מזרם המים שיכול להרגיש כמו מחטים על העור הרגיש

4. **פחד מהשמיכה הכבדה מדי** – אימה ממשקל שמיכה שבימים מסוימים מרגיש כמו סלע שמועך את הגוף הכואב

5. **פחד מהטמפרטורה המשתנה** – חרדה משינויי מזג אוויר, ממזגן פתאומי, מרוח קלה שעלולה להתניע התקף

6. **פחד מהתכנון** – אימה משאלה פשוטה כמו "נפגש בשבוע הבא?" כשאין לך מושג אם תוכל לקום מהמיטה ביום המיועד

7. **פחד מהאור** – חשש מאור חזק מדי, רגיש מדי, שגורם לכאבי ראש וגירוי יתר של מערכת עצבים כבר מוצפת

8. **פחד מהצחוק** – חרדה מצחוק עמוק, משוחרר, שעלול להפעיל שרירים כואבים או להוביל להתקף

9. **פחד מהמדרגות** – אימה ממדרגות בימים "רעים", כשכל צעד הוא מסע של כאב והרגליים כבדות כעופרת

10. **פחד מהיום הטוב** – חשש פרדוקסלי מיום ללא כאב, מהפיתוי להספיק יותר מדי, שבהכרח יוביל לימים של התרסקות

11. **פחד מהחלומות** – חרדה מחלומות שבהם אתה בריא, והכאב של ההתעוררות למציאות

12. **פחד מהבגדים החדשים** – אימה מבד לא מוכר שיכול לגרום לגירוי בלתי נסבל על העור

13. **פחד מהמילה "בריא"** – חשש עמוק מלשמוע "אבל אתה נראה בריא לגמרי" – המשפט שמוחק את הסבל הבלתי נראה

14. **פחד מהפסקול** – אימה מצליל פתאומי, חזק מדי, שמתקיף מערכת עצבית שכבר נלחמת בעומס חושי

15. **פחד מההזמנה** – חרדה עמוקה מלקבל הזמנה לאירוע, ולדעת שתצטרך או לסרב או לסבול

16. **פחד מהטלפון** – אימה מצלצול הטלפון והצורך להסביר, שוב, למה ביטלת ברגע האחרון

17. **פחד מהמזון** – חשש ממאכלים חדשים שעלולים להתניע תגובה דלקתית ועוד כאב

18. **פחד מהמיטה הזרה** – אימה מלישון במקום לא מוכר, במזרן לא מותאם, כשהגוף זועק

19. **פחד מההסבר** – חרדה עמוקה מהרגע שבו תצטרך להסביר למישהו חדש מהי פיברומיאלגיה, ולראות את המבט הספקני

20. **פחד מהמחר** – אולי הפחד הגדול מכולם – לא לדעת מה יביא המחר, איזה כאב, איזו עוצמה, ואיך תוכל להתמודד

21. **פחד מהעזרה** – חשש מלבקש עזרה פעם נוספת, לראות את המבט העייף, לשמוע את הנימה המתוסכלת

22. **פחד מהתרופה החדשה** – אימה מתרופה חדשה שהרופא רשם, מתופעות הלוואי, מהאכזבה הבלתי נמנעת כשלא תעזור

23. **פחד מהאהבה** – חרדה מלהתקרב למישהו חדש, לחשוף את המגבלות, להיות נטל

24. **פחד מהמילה "אולי"** – חשש עמוק מהמילה "אולי" שמלווה כל תכנון, כל התחייבות, כל הבטחה

25. **פחד מהשקט** – אימה מרגעי השקט והבדידות, כשאין הסחות דעת מהכאב, כשהוא ממלא את כל המרחב

המיוחד בפחדים אלה הוא שהם מלווים את חיי היומיום של חולי פיברומיאלגיה, אך נותרים בלתי נראים לאלו שאינם חולים במחלה. הם פחדים שנולדים מחיים בצל כאב כרוני בלתי נראה שמערכת העצבים מגבירה שוב ושוב.

# 24 שעות בראש של חולה פיברו

**03:17**
מתעורר. למה? הגב. בוער. כאילו מישהו מגרד מבפנים עם מסמר חלוד. נשימה. לא לעורר את טל. בדיוק נרדמה לפני שעה. הטלפון בהישג יד, כדור בהישג יד. לקחת? לא לקחת? נשארו עוד שניים מהמנה השבועית. אם אקח עכשיו, מה יישאר ליום ראשון?

**03:43**
ניסיתי להתהפך. טעות. כאילו אלף מחטים ננעצות בבת אחת. ייקח לי עוד חצי שעה להפסיק לרעוד. מסתכל בטל. ישנה. טוב שהיא ישנה. שלפחות אחד מאיתנו יתפקד מחר. היא תקום לעבודה בשש וחצי. לא נספר לה. לא נדאיג.

**04:21**
מתחת למיטה קר. נשכבתי על הרצפה. הקור לפעמים מקפיא את הכאב. לא הפעם. חוזר למיטה. רגל פה, יד שם, כמו לסדר גופה. התנוחה הפחות גרועה. חושב על המופע מחרתיים. אם אקח משככים לפני, אולי אצליח להסתיר. אולי הקהל לא יראה את הרעד. יש את הקטע עם המטבעות. יד לא יציבה תהרוס הכל.

**05:15**
שינה באה לביקור קצר. חלמתי שאני רץ. חלום מתוק. חלום אכזרי. רץ בשדה פתוח. רוח בשיער. הגוף כבד ואז קל פתאום. זוכר את זה. זוכר את זה כאילו היה פעם באמת. אולי היה. כבר לא בטוח מה אמיתי, מה לא.

**06:30**
השעון מצלצל. טל מתעוררת, מחייכת אלי. "ישנת?" היא שואלת. "כן," אני עונה. שקר לבן. קטן. ראשון היום. תהיה ספירה בערב. "אתה רוצה קפה?" היא שואלת. אני מהנהן. בא לי לצעוק. הכתף. אש בכתף. פשוט לצעוק. אבל היא תיבהל, תאחר לעבודה. סופרים עד עשר בראש. בשבע כבר פחות גרוע.

**07:15**
אני בודק את היומן. היום מופע קטן בבית ספר בצהריים. המנהלת חברה. לא נעים לבטל. אבל הגוף. אולי אלך על אוטומט. אני יודע את הקטעים בעל פה. לפעמים אני מרגיש שהגוף עושה את העבודה לבד, הראש עסוק בכאב. קסם, לא?

**08:30**
הבאתי את עצמי לברז. כדור. שטיפת פנים. מתגלח, יד רועדת. פציעה קטנה. דם. מגבת. כואב להחזיק את מברשת השיניים. אין ברירה. שיניים זה חשוב. בן 63 ויש לי שיניים יפות. ניצחון קטן. ניצחונות קטנים.

**09:45**
יוצא מהבית. השמש מכה. האור תמיד חזק מדי. כואב בעיניים. מרכיב משקפי שמש. הרגל קצת טובה יותר. המקל עוזר. אנשים מסתכלים. הקוסם המפורסם עם מקל? כן, עם מקל. לא מהבושה. שיסתכלו. ישנם ימים שאני לא אכפת לי. היום יום כזה. היינו צריכים להיות בחופשה באיטליה. ביטלתי לפני חודש. הרופא אמר שזה יהיה קשה מדי. טל אמרה שלא אכפת לה. שנלך בקיץ הבא. אהבה.

**11:30**
בבית הספר. התארגנות. המנהלת מציצה, מחייכת. אני מחייך בחזרה. גם זה קסם. חיוך בעל רצון כשהגוף בוער. הילדים מגיעים. התרגשות. רעש. כל צליל פוגע כמו פטיש. יש לי שעה להסתיר את הכאב ולהפנט אותם. לא אותם. את עצמי.

**12:15**
באמצע המופע. הקטע עם הקלפים. פתאום גל חזק. גל של אש. עובר מהגב לצוואר. עד למוח. התעלמות. הצגה חייבת להימשך. קוסם אף פעם לא מראה שהתרגיל לא מסתדר. הקהל מריע. הם חושבים שזו הפתעה מכוונת. החיוך שלי מודבק לפנים עם דבק. בפנים סערה.

**13:00**
סיימתי. הצלחתי. שיחקתי אותה. המנהלת מתלהבת. אומרת שהייתי מדהים. מתחבקים. כל חיבוק הוא תמרון של הכאב. לכוון את הידיים שלה לפינות הפחות דלוקות. הכל פוקר. מחייך. איש לא רואה.

**14:30**
בדרך הביתה. עוצר לפני המדרגות. נושם עמוק. גל גדול עומד להגיע. אני מרגיש. כמו להקשיב לצעדים של משהו שמתקרב. משהו ענק. נשען על המעקה. נושם. פתאום רואה את עצמי מבחוץ. איש זקן על מדרגות. נלחם משהו בלתי נראה. אני לא זקן. זה רק נראה ככה. פשוט תשוש.

**15:45**
בבית. בוהה בקיר. טל מתקשרת. "איך היה?" היא שואלת. "נהדר," אני עונה. זה לא שקר. היה נהדר. הילדים היו מקסימים. המופע הצליח. רק משמיט פרט אחד – את זה שכל תא בגוף שלי צורח. לא צריך לספר הכל. היא לא יכולה לעשות עם זה כלום. רק לדאוג.

**16:50**
נרדם בכורסה. חולם שאני שוחה בבריכה. המים חמים. כמעט חמים מדי. מוזר, אני לא יודע לשחות בחיים האמיתיים. במים אין כאב. למה אני לא שוחה יותר בחיים האמיתיים? אה, כן. כי מגע עם המים כואב. ההליכה לבריכה כואבת. ההתארגנות כואבת. בחלום הכל פשוט. שחייה חלקה.

**18:10**
התעוררתי רענן. פתאום גל של אנרגיה. זה קורה לפעמים. אין הגיון בזה. מנצל את הרגע. מתקשר לחבר. קובע פגישה למחר. אולי אצליח. אולי הגל הזה יחזיק. מתכנן יותר מדי. יודע שזה סיכון. כבר דמיינתי איך אצטרך להתנצל מחר על ביטול. אבל לפעמים חייבים לנסות.

**19:30**
טל חוזרת מהעבודה. שואלת אם אכלתי. לא אכלתי. שכחתי. מסתבר שיש לי רעב. מתיישבים לארוחה. מספרת על היום שלה. אני מקשיב. באמת מקשיב. נשמע קל, אבל כשהכאב צורח באוזניים, קשה להתרכז בשיחה. היום אני מצליח. קטע וידאו ויראלי במשרד. צוחקים. צחוק טוב. צחוק מפעיל אנדורפינים, אומרים. קל יותר לרגע.

**20:45**
גל חדש. לא נורא. לא הכי גרוע שהיה. ארבע וחצי מתוך עשר. אפשר לחיות. אם הוא יישאר ככה, אולי אצליח לקרוא קצת. אני באמצע ספר טוב. משהו על מסעות. אני נוסע דרך העיניים של מישהו אחר. מישהו שהגוף שלו לא בוגד בו.

**21:30**
יושב מול הטלוויזיה עם טל. סדרה חדשה שהיא אוהבת. אני מנסה להתרכז. קשה. הכאב מתחזק. חמש וחצי מתוך עשר עכשיו. נשען אחורה. מחפש את הכרית הקטנה. זו שתומכת בדיוק בנקודה בגב. אחרי חמש דקות מרגיש שעוד לחיצה קטנה יכולה להיות טובה. זז. טעות. כאב חד. שבע מתוך עשר פתאום. נושם עמוק. מחכה שיעבור. טל רואה. "אתה רוצה לסיים את הפרק מחר?" אני מנענע ראש. אני רוצה להיות נורמלי לידה. לפעמים זה יותר חשוב מהקלה בכאב.

**22:15**
זמן תרופות. מגיע להן שם. "תרופות לילה". כאילו שמלוות אותי למיטה. רק שאני יודע שהן לא ילוו אותי לשינה. שרירים מכווצים בצוואר. אני יודע כבר מה זה אומר. לילה ארוך. פיבי החליטה שהיא לא עייפה עדיין.

**23:40**
במיטה. טל נרדמה. מסתכל בה. בשקט. בשלווה. אוהב אותה. תוהה איך היא סוחבת את זה. אם הייתי יכול לקחת על עצמי את כל הכאב בעולם כדי שלא תסבול, הייתי עושה זאת. כנראה שזה מה שהיא מרגישה כלפי. רק שהיא לא יכולה. אף אחד לא יכול. הכאב הוא רק שלי. הבדידות של הכאב. לא מצליח להסביר את זה. זו בדידות מיוחדת.

**00:20**
גל חדש. שמונה מתוך עשר. קם מהמיטה. מחפש את החדר השני. הספה שם מוכנה. לא רוצה להעיר את טל. היא צריכה לישון. מחר יום חדש. פיבי חוגגת בכל תא בגוף. תוהה אם הכדור האחרון כדאי עכשיו. אם אקח אותו, לא יישאר לי לבוקר. אם לא אקח, לא אישן. לוקח. אין ברירה.

**01:15**
שוכב על הספה. עיניים פקוחות. הכדור מתחיל לעבוד. משהו רך מתפשט בגוף. לא מספיק. אף פעם לא מספיק. אבל משהו. המוח מתחיל לשוטט. זוכר ריקוד אחרון. לפני שנים. לפני פיבי. במסיבה. גוף חופשי. תנועה חופשית. זיכרון רחוק. כמעט של מישהו אחר.

**02:10**
עוד ערות. אבל רכה יותר. פיבי עדיין כאן, אבל כמו מכוסה בשמיכה. מטושטשת. חולם בעיניים פקוחות. ילדים. נכדים אולי יום אחד. האם אספר להם על פיבי? האם יראו אותי כסבא חולה? או סתם סבא שאוהב קסמים? אולי לא אספר. אולי לא צריך שידעו. מעניין אם פיבי עוברת בגנים. קורע אותי אם מישהו מהם יצטרך להרגיש ככה. אבל אם כן, לפחות ידעו שהם לא לבד.

**02:45**
הכדור עוזר. מתנמנם. חולם שוב שאני שוחה. הפעם בים. המים קרירים, מלוחים. מפני המים רואים את החוף. טל יושבת שם. מחכה לי. מנופפת. הגלים עדינים. התנועה קלה. בלי כאב. משחה הביתה. אליה.

**03:17**
מתעורר.

מדוע מעולם לא 'התחלתי' עם בת זוג בעזרת קסמים

כן אני קוסם, מלא זמן, אבל מעולם לא השתמשתי בקסמים בכדי 'להתחיל' עם בנות זוג, הנה הסיבה:

לא, היא לא תתרשם מהקלפים שישחקו בין אצבעותיך, היא תביט בעיניים שלך. היא תראה את הילד הקטן שרצה להיות קוסם, ותחייך, לא אליך, אל הרגע.

אתה תשלוף מטבע מאחורי האוזן שלה, היא תיגע במקום בו נגעת, תריח את אצבעותיה בעדינות. הבושם שלה יהיה חזק יותר מכל תעלול.

קסמים הם דרך לברוח מהמציאות, היא כולה מציאות. היא לא מחפשת פתרונות קסם, היא רוצה לראות אותך מתמודד עם החיים בידיים חשופות, בלי שרוול נסתר.

יש לה קסם משלה – היכולת להביט בך ולגרום לך להרגיש שקוף. לא צריך להעלים כלום, היא כבר רואה הכל. את הפחד, את הרצון, את התקווה שמסתתרת מאחורי הטריק.

בסוף הערב, כשתשאל אם היא רוצה לראות עוד קסם אחד, היא תענה שהקסם האמיתי היחיד הוא שני אנשים שמעזים להיפגש בלי תחפושות. בלי קלפים. בלי מטפחות צבעוניות. רק שני לבבות פועמים שמנסים להבין אם יש ביניהם כימיה.

היא תיקח את המטבע שהוצאת מאחורי אוזנה, תשים אותו בכיס שלך. "תשמור את זה," היא תגיד, "אולי בפעם הבאה לא נצטרך קסמים."

ואולי היא צודקת. אולי הקסם האמיתי הוא להעז להיות פשוט מי שאתה, בלי טריקים, בלי אשליות. כי בסופו של יום, האהבה היא הקסם היחיד שבאמת שווה משהו.

היא תלך הביתה, ואתה תישאר עם המטבע בכיס, מהרהר איך הקסם הכי גדול הוא דווקא זה שלא ניסית לעשות.

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

למי שרוצה ללמוד קסמים ברצינות, אקדמיית הקסמים היא הכתובת.

**היכולת התרפויטית של קסמים: השפעות פסיכולוגיות וחברתיות**

### מבוא

בעולם שבו המדע והטכנולוגיה תופסים מקום מרכזי, הקסם עשוי להיתפס כתופעה שולית או כבילוי לילדים בלבד. עם זאת, מחקרים מתחילים לחשוף את ההשפעות התרפויטיות המשמעותיות שיש לקסמים על הנפש האנושית. מאמר זה יבחן את היכולת התרפויטית של קסמים, תוך התמקדות בהשפעות הפסיכולוגיות והחברתיות שלהם.

### הקסם כתהליך פסיכולוגי

#### הפחתת חרדה ולחץ

קסמים יכולים לשמש ככלי להפחתת חרדה ולחץ. המסתורין והפליאה שבקסם מסיחים את הדעת מהמציאות היומיומית ומספקים הפוגה נפשית. מחקרים מצביעים על כך שחוויות של פליאה יכולות להוביל לשחרור דופמין במוח, מה שמשרה תחושת רוגע ורווחה.

#### שיפור ביטחון עצמי

לימוד וביצוע קסמים יכולים לשפר את הביטחון העצמי, במיוחד בקרב ילדים ובני נוער. שליטה בטכניקות קסם מעודדת פיתוח כישורי מוטוריקה עדינה, חשיבה יצירתית ויכולת עמידה בפני קהל, כל אלו תורמים לתחושת המסוגלות האישית.

### השפעות חברתיות

#### יצירת אינטראקציה ושיתוף פעולה

קסמים מעודדים אינטראקציה חברתית ושיתוף פעולה. מופעי קסמים דורשים לעיתים קרובות מעורבות פעילה של הקהל, מה שמחזק את תחושת השייכות והקהילתיות. השתתפות פעילה במופע קסמים מסייעת גם בפיתוח כישורים חברתיים כמו אמפתיה וכבוד הדדי.

#### גישור על פערים תרבותיים

בגלל האוניברסליות של קסמים, הם יכולים לשמש כגשר בין תרבויות שונות. הקסם מדבר בשפה של פליאה והתרגשות, שאינה תלויה בשפה או במוצא. מופעי קוסמים יכולים לחבר אנשים מרקעים מגוונים וליצור חוויות משותפות.

### קסמים ככלי טיפולי

#### עבודה עם אוכלוסיות ייחודיות

קסמים משמשים ככלי טיפולי יעיל בעבודה עם אוכלוסיות ייחודיות, כמו ילדים עם צרכים מיוחדים או נפגעי טראומה. התהליך של לימוד וביצוע קסמים יכול לספק חוויית הצלחה ולהגביר את תחושת השליטה העצמית. עבור נפגעי טראומה, הקסם יכול להוות כלי לבניית אמון ולשיקום תחושת הביטחון.

#### פיתוח חשיבה יצירתית ופתרון בעיות

הקסם דורש חשיבה יצירתית ויכולת לפתור בעיות בדרכים לא שגרתיות. תהליך הלמידה מעודד חשיבה מחוץ לקופסה, מה שמסייע בפיתוח מיומנויות קוגניטיביות ומנטליות חיוניות.

### אתיקה ומקצועיות

על מנת למקסם את ההשפעות החיוביות של קסמים, יש להקפיד על אתיקה ומקצועיות. שמירה על סודיות טכניקות הקסם, כיבוד הקהל ומתן יחס הוגן לכל משתתף הם עקרונות מנחים בתהליך זה.

### מסקנות

הקסם, מעבר להיותו אמצעי בידור, טומן בחובו יכולות תרפויטיות משמעותיות. הוא מציע הפוגה נפשית, משפר כישורים חברתיים וקוגניטיביים, ומספק חוויות מעצימות שעשויות לשפר את איכות החיים. השפעות אלו הופכות את הקסם לכלי רב-עוצמה בטיפול פסיכולוגי וחברתי.

### סיכום

בעידן שבו החיפוש אחר רווחה נפשית וחברתית הוא בעדיפות עליונה, הקסם מתגלה כמשאב יקר ערך. באמצעות הבנת ההשפעות התרפויטיות שלו, ניתן לשלב את הקסם בתהליכי טיפול וחינוך, ולהעצים את יכולתו לחולל שינוי חיובי בחייהם של אנשים רבים. הקסם אינו רק אשליה – הוא כלי משמעותי לשיפור איכות החיים והעצמת הפרט והקהילה.

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

למי שרוצה ללמוד קסמים ברצינות, אקדמיית הקסמים היא הכתובת.

דוד קוסם

אפרופו חופש.

לעיתים נדירות בחיים אתה יכול 'לשים את האצבע' על הנקודה שתהליך מתחיל. מיפגש עם מישהו. שינוי…

נהייתי קוסם בודאות בזכות דודי יצחק אמיר ז"ל, הוא לימד אותי שיעורים חשובים במציאות וביצירת מציאות.

בכל מקרה,

הוא נהיה קוסם, במקרה.

הציעו ביחידה הצבאית שלו 3 ימי חופש למי שיופיע במסיבת חנוכה בבסיס.

בא לו חופש, אז הוא הרים את היד ואמר שהוא יוכל לעשות מופע קסמים.

אמר ועשה. כדרכו כאיש מעשה.

נסע לתל אביב ל'מכון הקסמים' שלימים נהיה 'מערת הקסמים או להיפך. קנה כמה דברים והופיע כקוסם.

לדעתי אפשר להגיד שאני קוסם בזכות השאיפה לחופש.

בתמונות, דודי יצחק אמיר ז"ל במופע ששחרר אותו.

התמונות באדיבות דודה רותי ומאיה היקרה.

מאה מילה על אושר (טקסט משומש אבל שלי)

כמה חמקמק הוא האושר הזה שכולם מחפשים, יש הטוענים שהוא מיותר והחיפוש המתיש אחריו מוביל לכלום. יש המתעקשים שהוא קיים, בהישג יד ורק פעולות מסוימות יובילו אותך אליו.

בעבר האמנתי שהגדרה מוצלחת של זוגיות היא : "אקדם אותך אל האושר שלך" (איזה כיף שלא צריך לנקד את זה).

היום אני יודע שזה נשמע טוב אבל לא באמת ישים. אף אחד לא יכול להביא אף אחד אל האושר שלו, ממש כמו הסוס והשוקת, אפשר להביא ממש קרוב אבל לא מעבר לזה.

אין לי ספק לגבי הרגע הראשון* המאושר ביותר בחיי, המפגש הראשון עם בני, מחלקת יולדות, איכילוב, קיסרי, זה אומר שאני בחוץ,  מסתובב כמו בסרטים הלוך ושוב, יוצאת האחות הגבוה, מזמינה אותי להיכנס להציץ.

הצעדים האלו מעבר לדלתות האוטומטיות היו הרגעים המאושרים בחיי. היא השאירה אותי לבד מבלי להראות לי מי מהעוללים הוא שלי.

ברגע שראיתי אותו לא היה לי ספק שזה הוא, התקרבתי לאמבט השקוף, הוא היה צמוד עם האף הפחוס לדופן, המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה "אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום"

מכאן אני למד, שהאושר כנראה מוכר מאיזה שהוא מקום.

7686876786

*הטקסט במקור מ 2007, בינתיים נוספו הרבה רגעי אושר נוספים, מכל הסוגים

ברגע אחד חלמתי אותה, את התינוקת שלנו

 

מאת ישראל קליוסטרו
מעטים העזו לשאול את השאלה הכאילו-חטטנית הזאת, "תגיד, תכננתם את זה?" התשובה הייתה ברורה לנו באמת – הריון ספונטני. אני חולם כבר שנים על ילד נוסף, ורצוי ילדה. לדעתי אמרתי את זה בקול, לא רק לעצמי, ואפילו ברגעים ובמקומות הלא נכונים.
החיים עיכבו אותי בכוח, הנסיבות מנעו ממני  אפילו לנסות לממש את החלום, הייתי נעול במעגל נישואיי הקודמים, משלם ב"מזומן הווה" על פנטזיות העבר. אני מניח שחלק גדול מהזמן הייתי כעוס, לרגעים אני מבין שכעסתי רק עליי, למרות שרוב הזמן היה לי נוח יותר לכעוס מסביב…
>>> בואו לדבר על הורות גם בפייסבוק שלנו
היום, עם הזמן שחלף, אני יודע שאני לא אבא צעיר, אני מברך על כך, על העיכוב, מאמין שוב באמירה "כל עכבה לטובה". זה באמת עניין של זוגיות, ההורות הזאת המיוחלת, והזוגיות הזאת הגיעה בסופו של יום, יום ארוך ומעייף.
די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. ברגע אחד חלמתי אותה, בבירור על הספה בסלון, הזייה של סוף היום.
לא יכולתי להסביר מה מושך אותי דווקא לפורטוגל
הכוח שהפעילו עליי החיים מנע ממני לצאת מהארץ 12 שנים (למרות שפה ושם התפלחתי לעבודה מרתקת בחו"ל). ואז, כשהתאפשר לי, התעקשתי על פורטוגל.
זוגתי ואני רבים רק על נושא אחד, וגם זה לעיתים נדירות: חופשות קצרות ומתוכננות. קצת רבנו על פורטוגל, בעיקר כי לא יכולתי להסביר מה מושך אותי לשם, בעקשנות וללא סיבה נראית לעין, מכל העולם, פורטוגל.
הסיכויים הסטטיסטיים היו די נגדנו.  פגשנו בעניין אחר מומחה גדול, נדמה לי שהוא דיבר על שישה אחוזים בגיל הזה, לא משהו להאמין בו במיוחד. אבל חודש וחצי אחר כך נוצרה מעצמה התעברות, בלי שנדע שאולי לשם כך נסענו עד לפורטוגל.
עשינו את ליהי בפורטוגל (או בטבריה, כפי שטוענת זוגתי בעקשנות). בכל ליבי אני מאמין שההתהוות שלה נוצרה בין הסדינים הפרועים במלון מהמאה ה18 בקצה הנידח של פורטוגל. תמיד היא תוכל לחזור לשם אם תרצה, לנסות לחוות קצת ממה שהיה לנו סביב התהוותה.
ליהי שלנו, Made in Portugal?
למשל, קצת לא הגיוני לצאת בחוץ לארץ לאותה מסעדה במשך שלושה ימים רצופים, למרות שבערב השלישי ניסינו מסעדת דייגים על החוף, התבאסנו וחזרנו לקינוח במסעדה הביתית המופלאה ליד המלון, ממש במרחק הליכה.  גם בארץ אנחנו ממעטים להתרחק מהבית, אין באמת בשביל מה.
נסענו הרבה שעות בנופים מוכרים, עצרנו בדרכים, סיפור אהבה פשוט בלי שום זיקוקים מיותרים. כל מה שקרה שם מרגיש כרגע כמו חלום עם מוזיקה מסרטים של וים וונדרס ("פאריס, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", "עד סוף העולם"), אחד על אחד, אבל מהר.
אחר כך הבנו שהנה, היא באה. זה עבר מהר, ההמתנה הזאת בחדר של הרופא, בתור עם עשרות נשים הרות, המעבר מאישור גנטי אחד לשני, כל התהליך שונה היום. גם לפני 14 שנה ראיתי סריקת מערכות, פעם פעם אחת הספיקה בשביל לדעת כאילו הכל.
* * *
נולדה לנו בת, לפעמים אני מתבלבל ומספר שנולדה לי בת. זה בסדר, גם זוגתי מאוהבת בה עד כלות. היא קטנה ומתוקה, יש רגעים שנדמה לי שמדובר בבובה, כזאת כמו שאני זוכר מילדותי. וכן, החברות שלה צדקו, גברים מפחדים להחזיק ביד את הדבר הקטן והשביר הזה, אני לא.
מי אוהבת את אבא?
כבר עם הולדת בני בכורי הבנתי שהניסיון שצברתי בגידול חיות מכל הסוגים עומד לזכותי ברגע האמת. ישבנו, גרושתי ואני, בחדר פרטי באיכילוב, אחות גלגלה פנימה עגלה עם תינוק ובקבוק בלי שום ספר הדרכה ונעלמה לענייניה. תפסתי אותו ביד אחת (פג), בשנייה לקחתי את הבקבוק ותקעתי לתוך הפה, וזה עבד, כולנו חיות בעצם.
* * *
הכל התהפך, השעון, הימים, הלילות היחסים עם הסביבה, לדעתי אפילו בבנק יותר נחמדים אלינו. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים בפייסבוק שלי כמו על התמונות שלה, כאילו כל העולם מפרגן לעובדה שהתרבנו ולעובדת היותה מקסימה וקטנה. אנשים מתגלים כנחמדים ורגישים מסביב, יש סיבה לאופטימיות זהירה.
בטור הבא: היא באה "משם", קסם אמיתי

מתוכנן? מקרי? לא זה ולא זה, אלא הריון ספונטני. די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. קסם של ממש.

 

מעטים העזו לשאול את השאלה הכאילו-חטטנית הזאת, "תגיד, תכננתם את זה?" התשובה הייתה ברורה לנו באמת – הריון ספונטני. אני חולם כבר שנים על ילד נוסף, ורצוי ילדה. לדעתי אמרתי את זה בקול, לא רק לעצמי, ואפילו ברגעים ובמקומות הלא נכונים.

 

החיים עיכבו אותי בכוח, הנסיבות מנעו ממני  אפילו לנסות לממש את החלום, הייתי נעול במעגל נישואיי הקודמים, משלם ב"מזומן הווה" על פנטזיות העבר. אני מניח שחלק גדול מהזמן הייתי כעוס, לרגעים אני מבין שכעסתי רק עליי, למרות שרוב הזמן היה לי נוח יותר לכעוס מסביב…

 

היום, עם הזמן שחלף, אני יודע שאני לא אבא צעיר, אני מברך על כך, על העיכוב, מאמין שוב באמירה "כל עכבה לטובה". זה באמת עניין של זוגיות, ההורות הזאת המיוחלת, והזוגיות הזאת הגיעה בסופו של יום, יום ארוך ומעייף.

די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. ברגע אחד חלמתי אותה, בבירור על הספה בסלון, הזייה של סוף היום.

 

 

לא יכולתי להסביר מה מושך אותי דווקא לפורטוגל

 

הכוח שהפעילו עליי החיים מנע ממני לצאת מהארץ 12 שנים (למרות שפה ושם התפלחתי לעבודה מרתקת בחו"ל). ואז, כשהתאפשר לי, התעקשתי על פורטוגל.

 

זוגתי ואני רבים רק על נושא אחד, וגם זה לעיתים נדירות: חופשות קצרות ומתוכננות. קצת רבנו על פורטוגל, בעיקר כי לא יכולתי להסביר מה מושך אותי לשם, בעקשנות וללא סיבה נראית לעין, מכל העולם, פורטוגל.

הסיכויים הסטטיסטיים היו די נגדנו.  פגשנו בעניין אחר מומחה גדול, נדמה לי שהוא דיבר על שישה אחוזים בגיל הזה, לא משהו להאמין בו במיוחד. אבל חודש וחצי אחר כך נוצרה מעצמה התעברות, בלי שנדע שאולי לשם כך נסענו עד לפורטוגל.

 

עשינו את ליהי בפורטוגל (או בטבריה, כפי שטוענת זוגתי בעקשנות). בכל ליבי אני מאמין שההתהוות שלה נוצרה בין הסדינים הפרועים במלון מהמאה ה18 בקצה הנידח של פורטוגל. תמיד היא תוכל לחזור לשם אם תרצה, לנסות לחוות קצת ממה שהיה לנו סביב התהוותה.

 

''

 

ליהי שלנו, Made in Portugal?

 

למשל, קצת לא הגיוני לצאת בחוץ לארץ לאותה מסעדה במשך שלושה ימים רצופים, למרות שבערב השלישי ניסינו מסעדת דייגים על החוף, התבאסנו וחזרנו לקינוח במסעדה הביתית המופלאה ליד המלון, ממש במרחק הליכה.  גם בארץ אנחנו ממעטים להתרחק מהבית, אין באמת בשביל מה.

 

נסענו הרבה שעות בנופים מוכרים, עצרנו בדרכים, סיפור אהבה פשוט בלי שום זיקוקים מיותרים. כל מה שקרה שם מרגיש כרגע כמו חלום עם מוזיקה מסרטים של וים וונדרס ("פאריס, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", "עד סוף העולם"), אחד על אחד, אבל מהר.

 

אחר כך הבנו שהנה, היא באה. זה עבר מהר, ההמתנה הזאת בחדר של הרופא, בתור עם עשרות נשים הרות, המעבר מאישור גנטי אחד לשני, כל התהליך שונה היום. גם לפני 14 שנה ראיתי סריקת מערכות, פעם פעם אחת הספיקה בשביל לדעת כאילו הכל.

 

* * *

 

נולדה לנו בת, לפעמים אני מתבלבל ומספר שנולדה לי בת. זה בסדר, גם זוגתי מאוהבת בה עד כלות. היא קטנה ומתוקה, יש רגעים שנדמה לי שמדובר בבובה, כזאת כמו שאני זוכר מילדותי. וכן, החברות שלה צדקו, גברים מפחדים להחזיק ביד את הדבר הקטן והשביר הזה, אני לא.

 

''

 

מי אוהבת את אבא?

 

 

כבר עם הולדת בני בכורי הבנתי שהניסיון שצברתי בגידול חיות מכל הסוגים עומד לזכותי ברגע האמת. ישבנו, גרושתי ואני, בחדר פרטי באיכילוב, אחות גלגלה פנימה עגלה עם תינוק ובקבוק בלי שום ספר הדרכה ונעלמה לענייניה. תפסתי אותו ביד אחת (פג), בשנייה לקחתי את הבקבוק ותקעתי לתוך הפה, וזה עבד, כולנו חיות בעצם.

 

* * *

 

הכל התהפך, השעון, הימים, הלילות היחסים עם הסביבה, לדעתי אפילו בבנק יותר נחמדים אלינו. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים בפייסבוק שלי כמו על התמונות שלה, כאילו כל העולם מפרגן לעובדה שהתרבנו ולעובדת היותה מקסימה וקטנה. אנשים מתגלים כנחמדים ורגישים מסביב, יש סיבה לאופטימיות זהירה.

 

בטור הבא: היא באה "משם", קסם אמיתי

 

 

פורסם בתאריך 17 בדצמבר 2011  במגפון

 

 

חזי מתה

אהבה לתוכייה


פעם גרתי ברחוב ביאליק בתל אביב, בדירת 'טרום חתונה'.

בפינת הרחוב הייתה חנות חיות, בכניסה אליה היה תוכי ענקי, ממש גדול וממש צבעוני.

יום אחד הוא נעלם, יצא מעולמי.

נכנסתי לשאול איפה התוכי?, המוכר אמר "בקופה".

ברגע אחד הבנתי שאפשר לקנות תוכים. לא היה לי מספיק כסף לתוכי משלי, אז חבר אחד מפריז שהיה בביקור פזרני בארץ שלף שטר של מאה דולר ואמר לך תקנה איזה תוכי, קניתי.

קראתי לו 'חזי', הוא היה תוכי משוגע אבל נהדר, כל היום קשקש וליהג, אחר כך התחתנו. (לא אני והתוכי).

אחרי כמה שנים נאלצנו למסור אותו, הוא היה בן 7 שנים כשנמסר לויטרינר של הכלב שלי, למזלנו ההוא בדיוק רצה תוכי.

אין ספק שזאת הייתה מסירה מוצלחת, למסור תוכי לויטרינר זה התגשמות החלום הפולני, קצת כמו להתחתן עם רופא. הויטרינר אכן גידל אותו במסירות ובאהבה, מחוץ לכלוב חופשי לגמרי בבית.

יום אחד, כעבור לא מעט זמן הויטרינר צלצל ובישר לי בצער שמסתבר שחזי הוא ממין נקבה, הגיעו תוצאות ה DNA מגרמניה והסתבר שזאת בת, תוכייה.

מוזר בעיני עכשיו שלא טרחתי להבין אז מה גרם לו לשלוח נוצות לגרמניה, איזה מין ספק עבר לו בראש? ניחא. לפחות פתאום ברגע הבנתי למה חזי היה תוקפני יותר לנשים ונמרח יותר על בנים.

עברו שנים, מדי פעם קיבלתי ד"ש מחזי ופתאום אתמול קיבלתי כאן בפייסבוק הודעה מהווטרינר שלצערו חזי מתה ונקברה בחצר, שכולם עצובים (גם אני לרגע עצרתי להצטער, על חזי, על הקולות והגרגורים ועל כל מה שהיה יכול להיות ונהיה אחרת) הוא מסר שהיו לו חיים טובים וכולם אהבו אותה. עד כאן זה הגיוני ( וגם עצוב).

אבל אז הוא אמר שבמסגרת הניסיונות להציל אותה את חזי הוא עשה כל מיני בדיקות שלצערו לא הועילו אבל קבעו חד משמעית פעם נוספת שחזי מתה, זאת אומרת שהוא היה בכלל ממין נקבה.

לא יודע מה אומרים על תוכים או תוכיות? יהיה זכרה נעים….

"אין דבר כזה להתאהב באנשים הלא נכונים"

"אבחנת אמת של אהבה עלולה לא לאפשר לנו לאהוב בכלל", אומר הפילוסוף אבינועם בן זאב. "אשליה היא אחד הגורמים הטובים לאדם. היא יכולה לחזק את המערכת החיסונית ולשפר את חיינו". בזכות האשליה, הערות לפרויקט 'אהבה במעקב'

כשיצאתי לדרך עם הרעיון של "אהבה במעקב", ידעתי שארצה לבחון אותה, את האהבה הזאת, כמשהו מושג, כזה שאפשר להשיג, לא רק להמשיג. היה ברור לי שעצם הקיום של האהבה יכול להיות מוטל בספק בעיני אחדים, וכי למרות שיש מחקרים מדעיים לגבי האהבה – לא רציתי לבדוק אותה דרך המדע.

לא יכולתי להתעלם משני דברים ששמעתי בעבר מרופאים. רופא אחד התחכם וטען שלמרות שהוא לא יודע מה גורם לאהבה, הוא חושב שהוא יודע איך לטפל בזה. איך לעזאזל אפשר לטפל במשהו שאינך יודע מה גורם אותו? רופאה אחת טענה שהדבר שהרפואה מטפל בו הכי במדוייק זה דלקות למיניהן.

אז הנחתי, לצורך הפרויקט, שאהבה היא דלקת שניתנת לטיפול.

לא נותרו לי הרבה מדי אפשרויות. פסיכולוגיה על כל נגזרותיה נראתה לי שדה נכון לנסות ולהבין את הדרך לאהבה. ואז נתקלתי בפילוסוף אבינועם בן זאב, שהביא בדיוק רב ובזהירות מבט "אחר" על האהבה, כמושג בעייתי להמשגה.

בן זאב הצליח להעלות שאלות מטרידות, כאלה שדורשות את כל רוחב הפס של המחשבה כדי לקלוט אותן. אבל הוא לא הצליח לעורר בי את הספק בכך שיש לנו יכולת להקל את הדרך אל האהבה, לקרב אותה לכיוון האפשרי. הרי מראש לא תיכננו להביא אותה קרוב אלינו, אלא לאפשר למעורבים בתהליך להתקרב אליה.

ההתנגדות המנוסחת-היטב של בן זאב לגורליות של האהבה כמשהו מובנה בהגדרתה והיכולת שלו ללהטט ברעיונות ובמילים סביב זה השאירה אותי כמו צופה במופע של קוסם, פעור פה ומוטרד. היה, או שהמצאתי?

"אני מבחין בין מה האהבה באמת לבין איך שאנחנו רוצים לתפוש אותה", אומר בן זאב. "האבחנה הזו משמעותית ביותר, והיא שונה מאבחנות רפואיות, למשל. אבחנת אמת רפואית מאפשרת לנו להיות בריאים. אבחנת אמת של אהבה עלולה לא לאפשר לנו לאהוב בכלל".

–מה זאת אומרת "אבחנת אמת של אהבה" מבחינתך? איך האידיאל שונה מהמציאות, מהבחינה התיאורטית?

"אבחנת אמת היא מה אני מרגיש בפועל. אם אני מרגיש מאוהב בעוזרת-בית חרשת ופיסחת, עם גיבנת וגם מגמגמת, בנוסף לזה שהיא לא מבינה מילה אחת בעברית, אז זה מה שאני מרגיש, ולכן זאת אהבת אמת. זה שונה מאבחנה רפואית, כי אני יכול להרגיש בריא, כאשר אני בפועל חולה סופני".

בן זאב מציין כי פרופ' אבנר זיו טען פעם שאם יהיו לו כל הנתונים על כל אדם – הוא יידע להגיד בדיוק מי יתאהב במי. "נניח שזה נכון, ואני גם חושב שזה נכון, עדיין זו התזה הכי מיותרת עלי אדמות", אומר בן זאב. "אנחנו לא רוצים אהבה כזאת שניתן לדעת עליה לפי עיבוד נתונים. אהבה מבחינתנו היא רגש שפועל ספונטני (בעצם כל רגש הוא כזה), ואנחנו רוצים אותה בתור כזאת. להתאהב באשה שהמחשב אומר מראש שאני אתאהב בה זה להרוס את האהבה, או לפגום אותה. המחשב לא טועה, נניח, אבל הרגש שנוצר ביני לבין אותה אשה הוא משהו שונה, לגביי, מהרגש כלפי אשה שמצאתי את עצמי מתאהב בה באופן ספונטני".

–אז אתה לא מאמין באתרי היכרויות? כי שם יש מנוע חיפוש, ואתה מחפש לפי פרמטרים כמו גובה, השכלה, מראה חיצוני, מידת הדתיות וכו

'.

"מנוע החיפוש של אתרי היכרויות לא קובע במי מתאהבים, אלא קובע תנאי פתיחה מתאימים. הוא יכול למשל להוביל אותי אל מלכת היופי, מנת משכל גבוהה ולומדת רפואה, שהם בהחלט תנאים טובים, אבל זה לא אומר, גם לפי מנוע החיפוש, שהם התנאים היחידים הדרושים לי כדי להתאהב. אפשר להתאהב גם באדם שאינו עומד באף קריטריון שלי. אהבה היא רגש מובהק של פיקציות, או של בועות מתנפצות. טוב שהיא כזאת. אהבה מאפשרת לנו לחיות ביותר אשליות מאשר בלעדיה. אשליה היא אחד הגורמים הטובים ביותר לאדם. היא מחזקת אותנו, יכולה לחזק את המערכת החיסונית. יכולה להבריא אותנו ממחלות ולעשות את החיים שלנו לטובים יותר".

"לא כל אשליה מתנפצת. יש אשליות שלא (כי מתים לפני זה), וגם קל להחליף אשליה מאכזבת באשליה אחרת. אין מחסור באשליות. כל זה מתאפשר על ידי אהבה. אדם נבגד יחפש לעצמו אשליה אחרת של אהבה יציבה. הרבה אנשים נשבעו לעצמם שלא ינסו להתאהב עוד פעם, בגלל נסיון חיים מר. ברגע שהם נתקלו באדם המתאים, הם התאהבו מחדש. מתקנים אשליה מנופצת על ידי אשליה חדשה, לא על ידי האמת המדעית. המדע הוא אויב של האשליות, אבל קשה לנו לחיות בלי אשליות. אפילו חולים סופניים לא מוותרים על האשליה שימצאו תרופה מתאימה עוד לפני שהם יספיקו למות. אם יש דרך לטפל באדם שמתקשה, או לא מסוגל, בגלל אכזבות קודמות, להתאהב פעם נוספת, זה לא להגיד לו את האמת. האמת היא שמחכות לו בדרך אכזבות נוספות, כולל במקרים של חיי נישואים יציבים. הטיפול הטוב ביותר הוא להמשיך לשגות באשליות. ואשליות לא ניתנות לעיבוד נתונים".

–אבל המאמנים האישיים עושים בדיוק הפוך – מנסים לנפץ את האשליות ואת התפישות המוטעות בהן המתאמנים מחזיקים. למיטב הבנתי, על זה בדיוק מבוסס האימון האישי, וכך מושגות פריצות הדרך עם המתאמנים.

"מאמנים אישיים יוצרים סוג חדש של אשליות, אולי, אם לדייק, מוטציות של אשליות. אם המאמנים מנפצים אשליות, עליהם להגיד לנו שאהבה, כל אהבה, מבוססת לא מעט על אשליה, ושזה מה שטוב בה כל כך. אשליה היא דבר חיובי. אם יש לנו שותפים, האשליות שוות פי כמה. זאת טעות להתמקד רק במציאות. החינוך חייב גם לחנך לניתוק מהמציאות. לא כולם יודעים לעשות את זה, אבל אהבה עושה את זה נהדר. יש מאמנים שמאמנים לניתוק מהמציאות?"

"הכי טוב לאהבה להתבודד בתוך עצמה"

אבינועם בן זאב מבהיר, שהוא לא טוען שטיפולים כאלה ואחרים אינם עוזרים לאנשים אחרים. "אני מדבר על מה הכי טוב לאהבה. הכי טוב לאהבה היא להתעלם מהמדע, להתעלם מעצות מדעיות, להתעלם ממאמנים וממדריכים, להתבודד בתוך עצמה. רק כך היא יכולה להיות ספונטנית כמו שאנחנו רוצים אותה, למרות המדע שיודע לנתח אותה טוב מאיתנו".

–אבל מה עם אנשים שמתאהבים כל פעם באנשים הלא נכונים, בעקביות? אתה אומר שעדיין זו האהבה הנכונה להם? אתה לא מאמין שאם יפקחו להם את העיניים בתהליך מסוים, הם יצליחו להתאהב באדם יותר מתאים, כך שהאהבה תשרוד יותר זמן

?

"אין דבר כזה להתאהב באנשים הלא נכונים. לא נכונים לפי מה? לפי האידיאל של האהבה? לפי המוסר? אם מתאהבים, אז מתאהבים. אבל, אני מקבל שיש אנשים שהבעיות האישיות שלהם לא מאפשרות להם לנהל חיים נורמליים כלשהם. הם זקוקים לעזרה. ללא ספק. בואי נדבר עליהם לאחר שהעזרה שהם קיבלו – הצליחה. עכשיו, חייבים להגיד להם שיש עצות טובות במצב בלתי נסבל של בעיות, ויש עצות טובות אחרות לאחר שהם כבר בסדר. אנשים בסדר, במובן של אהבה, הם אלה שמסוגלים לאהוב בלי קביים. תארי לך אדם שלא מסוגל לאכול. צריך לטפל בו. מה יקרה איתו לאחר שהוא כבר יכול לאכול? תבקשי ממנו להמשיך לאכול לפי העצות שהוא קיבל כאדם חולה? ברור שלא. תגידי לו שעכשיו הוא חייב לאכול ספוטני. הבריאות שלו היא באכילה ספוטנית".

–אז אולי תסכים עם האמירה שהמטפלים השונים מספקים את הקביים האלה, או את הפיגומים, שאחר כך אפשר להסיר אותם, לאחר שהבניין בנוי

?

"אם הכוונה היא שאחר כך הולכים בלי קביים, אז אני מסכים. אבל אני חושב שהיועצים והמטפלים דווקא מבקשים לא לשכוח את מה שהם לימדו. מי שלא מסוגל לאהוב כמו שהוא רוצה לאהוב, שישמע בקולו של המדע. יותר טוב אהבה פגומה (אהבה בעזרת תמיכה) מאשר בלי אהבה בכלל. אני הייתי מציע למטופלי אהבה לקבל את הטיפול, אם הם באמת צריכים אותו, ואז, כשהם כבר בסדר, ללמד את עצמם להתעלם מכל מה שלמדו. רק כך הם יזכו באהבה כמו שהם רוצים".

–נניח שיש רווקה שתקועה בדפוס מסוים, למשל גברים נשואים. הטיפול עזר לה להבין שהיא צריכה לחפש גברים שיהיו זמינים לה. היא מצאה זוגיות. מה היא אמורה לשכוח, לשיטתך

?

"לרווקה בדוגמה שלך אין בעיה באהבה. יש לה בעיה להתחתן. יש הבדל. אפשר לאמן אותה להתחתן, כי מתחתנים מהרבה סיבות, לא רק מאהבה. אם הטיפול מתייחס לאהבה נטו, חייבים להגיד לה שאין לה שום בעיה. גבר נשוי טוב לאהבה כמו רווק. כך יעשה מאמן אישי טוב".

 

מאוד אהבתי את המקום שאבינועם בן זאב נותן לאשליה בחיים בכלל, ובאהבה בפרט. כבוד גדול הוא עושה לתחום שממנו אני בא, עולם האשליות. אם הסנדלר יחף, הליצן עצוב והספר קרח, הקוסם הוא…?

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz