ארכיון תג: פילוסופיה

איולי, ואיך הדור הזה עשה לי את הטריק הכי טוב שראיתי

חמישים שנה אני עושה הטעיה למחייתי.

אני יודע לכוון מבט. יודע להגיד לכם "תסתכלו טוב על יד ימין", ולעשות את כל העבודה עם שמאל, לאט, מול העיניים שלכם. יש לי תעודות בזה. יש לי קהל שמשלם.

ובכל זאת, בשנים האחרונות אני יושב במסעדות ומרגיש כמו חובבן.

כי הדור הזה ביצע את האשליה הגדולה של המאה. הוא לקח אוכל — הדבר הזה שאבות אבותינו אכלו בעיקר כדי לא למות — והפך אותו לדת. עם כמרים, עם עלייה לרגל, עם כתבי קודש באינסטגרם, ועם קרש עץ במקום צלחת.

אני לא נגד אוכל טוב. חלילה. אני נגד אוכל שמדבר יותר מדי.

המלצר שמספר לי את הביוגרפיה של העגבנייה

הוא מגיע לשולחן, מתכופף קצת (תמיד מתכופפים, זה חלק מהמופע), ומתחיל.

"אז העגבנייה שלנו היא זן מורשת, מחווה משפחתית ליד בית שערים, נקטפת ביד, בבוקר."

אדוני. אני רוצה סלט.

לא ביקשתי לדעת מי קטף. לא ביקשתי שם פרטי. אני לא רוצה להתאבל על העגבנייה, אני רוצה לאכול אותה. וזה שהיא נקטפה ביד — תגיד לי, יש עוד אפשרות? יש מקום שבו קוטפים עגבניות ברגליים ולא סיפרו לי?

ואז הוא מגיע לזה. למילה.

איולי.

תגידו את זה לאט. א-י-ו-ל-י. נשמע כמו אי קטן ביוון, שיש בו כנסייה לבנה וחתולים.

זה שום. וזה מיונז.

זהו. זה כל הסוד. בשנות השמונים קראנו לזה "רוטב שום", הוא הגיע בשקית ניילון עם פינה קרועה, שילמנו עליו שקל וחצי, ואף אחד לא בכה מרוב התרגשות. היום זה מגיע בקערית קטנה כמו כלי קודש, ועולה שתים־עשרה שקל, וכשאתה שואל מה זה — מסתכלים עליך כאילו ירדת מהעץ.

אני יורד מהעץ בערך חמישים שנה. הגעתי אליו מוקדם.

עכשיו לדג

הנה מה שמצחיק אותי הכי הרבה.

אותו בחור שיודע להסביר לך על תסיסה ספונטנית, על קפה בשיטת V60, ועל ההבדל בין מיסו לבן למיסו אדום — תשאל אותו איך הוא יודע שהסלמון בצלחת שלו טרי.

הוא יגיד לך: "טעים."

טעים זה לא תשובה. טעים זה תוצאה. שאלתי איך, לא כמה.

טרי? קפוא? מצונן? הופשר, הוקפא שוב, ונשלח בקרח ליד שדה התעופה? הוא לא יודע. הוא לא יודע כי אף אחד לא לימד אותו להסתכל. לימדו אותו לצלם.

וזה בסדר, באמת. גם אני לא מומחה לדגים. אבל אני יודע דבר אחד קטן, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בחמישים שנה על הבמה: אני יודע מה אני לא יודע. זה כל ההבדל בין קוסם לבין מישהו שסתם מנופף בידיים.

סבתא שלי לא סיימה שמונה כיתות. היא הייתה עומדת בשוק, מרימה דג, מסתכלת לו בעיניים — צלולות או עכורות — פותחת לו את הזימים, לוחצת עם האצבע ורואה אם הבשר חוזר למקומו. שלוש שניות. בלי אפליקציה. בלי ביקורת.

והיא הייתה מנצחת כל שף עם פינצטה.

וכן, הפינצטה

אנחנו צריכים לדבר על הפינצטה.

בשלב מסוים בהיסטוריה, מישהו החליט שמניחים אוכל על צלחת עם פינצטה. עלה עלה. גרגר גרגר. עשרים דקות של עבודה עדינה, ואז זה מגיע אליך, ותוך ארבע שניות אתה הורס את זה עם מזלג, כמו קרנף.

ואז הכיפה. הכיפה הזאת מזכוכית, עם עשן בפנים, שהמלצר מרים בתנועה איטית ליד השולחן, והעשן יוצא, וכולם עושים "וואו".

אנשים. אני עשיתי את זה ב־1983. עם יונה.

זה נקרא אצלנו במקצוע מיסדיירקשן. תאורה נמוכה, מוזיקה, תנועת יד גדולה שמושכת עין — וכשכולם מסתכלים על העשן, אף אחד לא מסתכל על החשבון.

וזה גאוני. באמת. אני מוריד את הכובע.

כי הנה האמת שאני חייב להודות בה: הם עושים את העבודה שלי, ועושים אותה טוב ממני. אני מוכר אשליה לשעה. הם מוכרים אשליה שאתה מכניס לפה, וגם מודה על זה, וגם מפרסם את זה בחינם.

רגע של הגינות, לפני שמישהו יחשוב שהזדקנתי

הדור שלי? אל תדאגו. גם אנחנו היינו אסון.

אכלנו שניצל בגודל של מכסה ביוב וקראנו לזה "מנת בשר". חשבנו שאוכל סיני זה אורז עם תירס משומר. פרגית הייתה נחשבת אצלנו אקזוטית. אבא שלי היה בטוח שיין לבן זה יין שמקררים כדי שלא תרגיש את הטעם, ולפי מה שהוא קנה — הוא צדק לגמרי.

אז לא, אני לא בא ממקום של טוהר.

מה שמעצבן אותי זה לא האוכל. זה הביטחון.

הביטחון המוחלט של מישהו בן עשרים ושמונה שיושב מולי ומסביר לי מה זה אומאמי, בקול של אדם שמפענח כתבי יד עתיקים, ואז מזמין את הבשר עשוי היטב ומטביע אותו בקטשופ.

וההמבורגר. שמונים ותשעה שקל.

לחמנייה, קציצה, פרוסת גבינה, ומשהו כבוש שאף אחד לא ביקש.

הוא מגיע לשולחן. הוא חם. הוא מושלם. הוא רגע השיא.

ואז מוציאים טלפון.

ומצלמים אותו מלמעלה. ואז מהצד. ואז מזיזים את הצלחת קצת שמאלה, כי האור. ואז מבקשים מהחבר להזיז את היד. ואז שוב מלמעלה, כי הראשונה יצאה מטושטשת.

יופי. צילמת.

עכשיו זה קר.

בזבזת שמונים ותשעה שקל וארבע דקות של החיים שלך כדי לאכול המבורגר בטמפרטורת החדר, בשביל אנשים שגללו הלאה תוך שנייה וחצי.

זה לא קסם, חבר'ה. זה הפוך מקסם. קסם קורה ברגע. אם פספסת את הרגע כי חיפשת זווית — פספסת הכל. זה כל מה שאני יודע לעשות בחיים, וזה גם כל מה שיש לי להגיד בנושא.


אני, דרך אגב, ממילא כבר לא שורד ארוחה של שלוש שעות. הגב שלי מודיע לי על זה בערך בסבב השני של הקרשים. אז אני יושב בבית.

ואת האמת הכי גדולה שלי אני שומר לשם:

לחמנייה טרייה. עם חמאה.

זהו. אין קרש. אין עשן. אין פינצטה. אין סיפור על החווה שממנה הגיעה החיטה. יש לחם חם שנשבר ביד ומעלה קיטור, וחמאה שנמסה לתוכו לפני שהספקת להחליט מה אתה מרגיש.

בלי שם צרפתי. בלי מלצר שמתכופף.

וכשמישהו מהדור הזה ישב מולי, יטעם את הדג, ויגיד לי בשקט — בלי לגגל, בלי להתייעץ — "תשמע, זה לא טרי, זה הופשר" —

אני אקום. אשלם על השולחן שלו. ואעשה לו קסם בחינם.

כי אז אני אדע שהוא באמת מסתכל.

וזה, בסוף, כל מה שאני מבקש מקהל.

הקוסם

מדוע אנשים אוהבים קוסמים? — הפסיכולוגיה של הפליאה

הצורך האנושי הבסיסי בתעלומה

האדם הוא היצור היחיד שמחפש לא רק תשובות — אלא גם שאלות. אנחנו אוהבים תעלומות. אנחנו נמשכים לדברים שאיננו מבינים. לכן קיימות ספרות מסתורין, סרטי פשע, ותיאוריות קונספירציה — כולם ממלאים את הצורך האנושי בחידה, בדבר שנסתר מאיתנו.

הקוסם הוא, בעצם, "מספר חידות" מקצועי. הוא מציג בפנינו שאלה שאנחנו לא מסוגלים לפתור — ואנחנו אוהבים אותו על כך. הוא עושה לנו מה שאף תוכנה לא יכולה: הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו לא יודעים הכל. וזה, מפתיע ככל שיישמע, הוא תחושה נעימה.

מה קורה במוח כשרואים קסם: מחקרים מדעיים

מחקרים בנוירולוגיה ובפסיכולוגיה קוגניטיביסטית הראו שצפייה בקסם מפעילה מספר מערכות מוחיות בו-זמנית:

  • מערכת הציפייה: המוח בונה "תחזיות" לגבי מה יקרה בהמשך. הקוסם מפר את התחזיות האלה — ובכך גורם לשחרור דופמין (הורמון התגמול), שיוצר תחושת עונג.
  • מערכת הקונפליקט הקוגניטיבי: כאשר אנחנו רואים דבר שה"מוח הרציונלי" שלנו מכחיש כאפשרי, נוצר קונפליקט קוגניטיבי — המוח עוסק בניסיון לפתור את הסתירה, ומפעיל רמות גבוהות של מעורבות.
  • מנגנון הפליאה: מחקרים של Dacher Keltner ו-Jonathan Haidt הראו שתחושת "פליאה" (awe) מווסתת דלקות בגוף, מפחיתה חרדה ומשפרת תחושת חיבור לאחרים.

בפשטות: הקסם מצית את המוח בצורה שמעטות חוויות אחרות מסוגלות לה. זהו אחד הגירויים המוחיים העשירים ביותר הקיימים.

תיאוריית "Suspension of Disbelief": השעיית האמונה

הסופר והמשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג' טבע בשנת 1817 את הביטוי "Willing Suspension of Disbelief" — "השעיית האמונה הרצונית". הוא התכוון לתהליך שבו הקורא (או הצופה) מסכים לוותר זמנית על ספקנות כדי להנות מהיצירה.

בקסם, תהליך זה עמוק יותר ממה שנראה. הצופה יודע שזה "לא אמיתי" — אך בוחר להתנהג כאילו הוא לא יודע זאת. זהו מעשה רצוני ומודע שמאפשר את חוויית הפליאה. הצופה משחק, למעשה, משחק שבו הוא "מרשה" לעצמו להאמין — ובכך נהנה פי כמה.

הקוסם הטוב מנהל את ה"הסכם" הזה בזהירות רבה. הוא לא שובר את הקסם על ידי רמזים מוגזמים ל"הדגמה", ולא מאיים על ה"בועה" שנוצרה. הוא שומר על המרחב שבו הדמיון מותר.

קסם ותחושת ילדות: הנוסטלגיה של הפליאה

אחד הפוגשים החזקים ביותר שקוסם מעורר הוא נוסטלגיה. כשאנחנו רואים קסם — אנחנו חוזרים לרגעים שבהם העולם היה עצום ומלא בדברים שלא הבנו. ילדות. פסחא. חנוכה. הקוסם בחגיגת יום ההולדת שגרם לכולם לפתוח פה.

מחקרים על נוסטלגיה מראים שהיא אינה רק "עצב על העבר" — אלא מנגנון נפשי בריא שמחזק את תחושת הזהות העצמית, מחבר אותנו לאנשים אהובים, ומשפר את הרגשה כללית. הקוסם, בלי שהוא יודע, מפעיל מנגנון זה אוטומטית — בכל פעם שהוא גורם לנו לתמוה.

מדוע אנחנו רוצים להיות מרומים?

שאלה פרדוקסלית: אנחנו יודעים שהקוסם מרמה אותנו — ובכל זאת משלמים ובאים לראות. למה?

התשובה מורכבת: ראשית, "הרמאות" במופע קסם היא הסכמית — שני הצדדים מסכימים לכלל שהקוסם ינסה "לרמות" והצופה ינסה "לתפוס". זהו משחק. שנית, "הרמאות" היא אמנות — אנחנו מעריכים את הכישרון שמאחוריה, כמו שאנחנו מעריכים שחקן בתיאטרון שמשכנע אותנו שהוא אחר. שלישית, ברגע שהקסם מצליח — אנחנו חווים חוויה אסתטית של "נפלת ברמאות אמנותית" — שהיא, באופן מפתיע, תחושה מהנה מאוד.

הקסם כבריחה מהיומיום

הקסם מספק הפוגה מוחלטת מהיומיום. בזמן מופע קסם, אנחנו לא חושבים על החשבונות, על הדאגות, על מה יהיה מחר. המוח שלנו עסוק לחלוטין בשאלה אחת בלבד: "איך עשה את זה?!" וזוהי צורה של מדיטציה פעילה — נוכחות מוחלטת ברגע.

פסיכולוגים מכנים מצב זה "Flow" — זרימה. מדובר במצב תודעתי שבו אנחנו שקועים לחלוטין בפעילות, הזמן "נמחק", ואנחנו מרגישים שבעות רצון ורענון. מופע קסם טוב יוצר מצב Flow בקהל — גם בלי שהם מתאמצים.

מה מבדיל קוסם טוב מקוסם גרוע?

לא כל קוסם נאהב באותה מידה. מה מייחד את הקוסמים שאנחנו אוהבים?

  • נוכחות: הקוסם הטוב נמצא עם הקהל — לא מעליהם. הוא מחייך, מגיב, מתאים את עצמו לרגע.
  • סיפור: כל תעלול טוב הוא גם סיפור. לא רק "הנה, נעלם" — אלא "הנה מה שרציתי לומר לכם, ועכשיו תראו איך אני אומר את זה."
  • הפתעה מחושבת: הקסם הטוב לא מפתיע "סתם" — הוא בונה ציפייה, ואז מפר אותה בדרך שמרגישה הכרחית ומוצדקת.
  • אמות מידה אתיות: הקוסם לא משפיל את הקהל. הוא לא גורם למישהו להרגיש טיפש. הוא מחפש להפתיע, לא לכבוש.

קוסמים כמו קליוסטרו, שצברו עשרות שנות ניסיון בעבודה מול קהלים בישראל ובעולם, יודעים שהאהבה לקוסם לא נמדדת בתעלולים — אלא ברגש. מה הרגשת אחרי ההופעה? הופתעת? שמחת? הרגשת שהיית חלק ממשהו? זה מה שמייחד קוסם אמיתי.

לפרטים על מופעי קסם ומנטליזם בישראל — hakosem.co.il | קליוסטרו — 50 שנות קסם.

התפקיד החברתי של הקוסם — למה החברה צריכה אמנות הקסם?

הקוסם כמי שמחזיר את הילד שבנו

בחיי היומיום, אנחנו מתנהלים בתוך מסגרות קבועות: לוחות זמנים, חובות, דאגות. העולם מוסבר, מנותח, מפורק לחלקיו. ואז — מגיע קוסם. ובשניות בודדות, הוא מפרק את כל ה"ודאויות" האלה ומציב בפנינו עולם שבו כל דבר אפשרי.

זה לא סתם בידור. זהו מפגש עמוק עם הילד שבתוכנו — אותו חלק שלא ידע עדיין כיצד הכל "אמור" לעבוד, ולכן כל דבר יכול היה להפתיע אותו. הקוסם מחזיר אותנו לרגע הזה: הרגע שבו העולם גדול יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין. זהו ממד נפשי חיוני לבריאות האדם.

יצירת חוויות קבוצתיות ואיחוד אנשים

אחת התכונות הייחודיות של מופע קסם היא יכולתו ליצור חוויה קבוצתית אותנטית. כשמאה איש יושבים ביחד ורואים דבר בלתי אפשרי — כולם חולקים אותה תגובה: פה פעור, קריאת פליאה, אולי צחוק של הפתעה. זוהי חוויה קהילתית אחת מהמוחשיות ביותר שניתן לחוות.

בעולם שבו הטכנולוגיה מפרידה אותנו (כל אחד בסמארטפון שלו, בבועת הפילטר שלו), מופעי קסם מייצרים רגע של "מקום משותף". כל הקהל, ברגע אחד, חווה את אותה פליאה — ללא תלות בגיל, השכלה, דת או לאום. הקסם הוא אחד הגשרים האחרונים שנותרו לחוויה קבוצתית אמיתית.

קסם ובריאות הנפש: פליאה ושמחה

מחקרים בפסיכולוגיה חיובית מצביעים על כך שחוויית "פליאה" (awe) היא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לרווחה נפשית. אנשים שחווים פליאה — מדווחים על ירידה בחרדה, עלייה בתחושת משמעות ויסת רגשית טובה יותר.

מופע קסם הוא, בעצם, מכונה ליצירת פליאה. הקוסם מעמת אותנו עם הבלתי אפשרי, ובכך מגרה את המוח להישאר ב"מצב פליאה" — ומדובר במצב בריא מאוד. לא בכדי קוסמים מוזמנים להופיע בבתי חולים, ובמיוחד בטיפול בילדים חולים: חוויית הפליאה יכולה להפחית תפיסת כאב, לשפר את מצב הרוח ולהחזיר תחושת שליטה לילד שמרגיש חסר אונים.

קסם בחינוך: חשיבה ביקורתית ויצירתיות

בניגוד למה שנראה, קסם יכול לשמש כלי חינוכי עוצמתי. כאשר קוסם מציג תעלול, הוא מזמין את הצופה לנסות ולפתור את התעלומה. מי שמצליח — פיתח חשיבה ביקורתית. מי שנכשל — למד שהמציאות מורכבת ממה שנראית.

מורים ומחנכים שמשלבים קסם בכיתה מדווחים על עלייה ניכרת בתשומת לב ובמוטיבציה ללמידה. הקוסם מציג שאלה בלתי פתורה — ובכך מגרה את הסקרנות האינטלקטואלית, שהיא הלב של כל תהליך למידה אמיתי.

יתרה מזאת: ביצוע קסם — ללמוד תעלול ולהציגו — מפתח כישורים של ריכוז, זיכרון, תקשורת בין-אישית ובניית ביטחון עצמי. תוכניות ללימוד קסם לילדים מוכיחות שהמיומנויות שנרכשות דרך הקסם מועילות הרבה מעבר לבמה.

קוסמים כנגד בידוד חברתי: בתי חולים ובתי אבות

אחד השימושים הנוגעים ביותר ללב של אמנות הקסם הוא בעבודה עם אוכלוסיות מבודדות. קוסמים מתנדבים ומקצועיים מופיעים בבתי חולים, בתי אבות ומרכזים לאנשים עם מוגבלויות — ושם, ההשפעה ניכרת בצורה עמוקה במיוחד.

לקשיש בבית האבות, שאולי עברה שנה בלי שמישהו הפתיע אותו — מופע קסם הוא חוויה שיכולה להחזיר ניצוץ לעיניים. לילד בבית חולים שאינו מבין למה הוא נמצא שם ולמה הוא חש כאב — רגע של פליאה יכול להעניק הפוגה. הקוסם, במצבים כאלה, הוא לא רק בדרן אלא שגריר של שמחה.

קסם בתקופות משבר: מלחמה וקורונה

בתקופות של משבר קולקטיבי, הקסם מוכיח את חיוניותו. במהלך מלחמת העולם השנייה, קוסמים הופיעו בפני חיילים בחזית ובפני אזרחים בעורף — כדי להקל, ולו לרגע, על המעמסה הנפשית של המלחמה. ה"ריחוק מהכאב" שמספק מופע קסם יכול להיות בעל ערך רפואי ממש.

בתקופת מגיפת הקורונה, כאשר אמנים רבים נאלצו להפסיק להופיע, קוסמים רבים עברו למופעי זום — ויצרו קהילות של קהל מכל רחבי העולם שהצטרף לחוות פליאה יחד מאחורי המסך. הקסם הוכיח יכולת הסתגלות מדהימה.

הקוסם כשומר מסורת ואמנות

לבסוף, לא ניתן להתעלם מהתפקיד של הקוסם כשומר מסורת תרבותית. אמנות הקסם — עם כל הטכניקות, ההיסטוריה, הכלים והשפה שלה — היא מורשת שנמסרת מדור לדור. קוסמים ותיקים כמו קליוסטרו, שפועלים בתחום מעל לחמישים שנה, הם לא רק אמנים פעילים — הם גם ארכיון חי של אמנות שיכולה ללכת לאיבוד.

בעולם שבו כל דבר נהיה דיגיטלי ומהיר, ההופעה החיה של קוסם — הנוכחות הגופנית, המגע עם הקהל, הרגע הבלתי חוזר — היא צורת אמנות נדירה שמחייבת שמירה. החברה שמכבדת את קוסמיה מכבדת למעשה חלק עמוק מן האנושות עצמה.

לפרטים על מופעי קסם ומנטליזם בישראל — hakosem.co.il | קליוסטרו — 50 שנות קסם.

עולם הקסם — 5,000 שנות אשליה, פליאה ואומנות

מצרים 2700 לפנה"ס: הסיפור הכתוב הראשון על קסם

הסיפור המוקדם ביותר על קסם בידורי שהגיע אלינו בכתב נמצא בפפירוס ווסטקאר המצרי — אחד המסמכים העתיקים ביותר שניצלו ממצרים הפרעונית. הפפירוס, שנכתב סביב 1600 לפנה"ס אך מתאר אירועים מ-2700 לפנה"ס, מספר על קוסם בשם דג'דג'מנחח שהציג לפרעה שניהא (Snefru) דבר מדהים: הוא הרים אגם שלם מהאדמה והחזיר לתוכו חפץ שנפל, כאילו שינה את חוקי הטבע.

הסיפור של הקוסם ג'די שצוין בפפירוס מתאר כישרון המאפשר לו לנתק ראש אדם ולהחזירו — ותיאורים אלה מעידים כי כבר לפני 5,000 שנה, אנשי בידור ניסו לגרום לקהל לחוות פליאה ואימה מיני-אסתטית. הקסם, אפוא, הוא כה עתיק כמו כתב האנושות עצמה.

יוון ורומא: אמנות החושים

בעולם הקלאסי, הקסם היה חלק בלתי נפרד מחיי הציבור. אומנים שנקראו "תאומטורגוי" (thaumaturgi — יוצרי פלאים) פעלו בשווקים ובתיאטרונים. הם הציגו תעלולי ידיים, אשליות אופטיות, ואפקטים מיוחדים שנוצרו על ידי מכניזמים נסתרים.

הפילוסוף אפולוניוס מטיאנה, שחי במאה הראשונה לספירה, ידוע בכתביו שתיארו פלאים שביצע — הגבול בין מאגיה לבידור בתיאוריו אינו ברור, ויש לכך חשיבות: הקסם ורוח המסתורין שלו תמיד ריחפו בין עולמות.

גם ברומא, בחגיגות ובמשתאות, הופיעו אמנים שמילאו תפקיד של קסמאים: ז'ונגלרים, מרחיפים (לכאורה), וכאלה שקראו מחשבות. היה זה בידור עממי שמילא צורך אנושי קדמון.

ימי הביניים: הסכנה והפחד

ימי הביניים הם אחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריית הקסם. הכנסייה הקתולית ראתה בכל ביצוע שנראה "בלתי אפשרי" ראיה לקשר עם כוחות הרשע. מי שנחשד בכישוף יכול היה להישפט ולהוצא להורג. האינקוויזיציה לא הבחינה תמיד בין קוסם בידורי ל"מכשף" שעבד כביכול עם השטן.

ועם זאת — גם בתקופה זו לא נעלמו הקוסמים. הם פשוט שינו את פניהם. ג'ונגלרים ומשעשעים נסעו בין כפרים וציגים, ועשו להטוטים שהצחיקו ותמהו. הם הצניעו את ה"קסם" שבמה שעשו, ורוב האנשים תפסו אותם כמבדרים עממיים תמימים. בחצרות מלכים ואצילים, לעומת זאת, הקסם נהנה ממעמד גבוה יותר.

הספרות של ימי הביניים העניקה לנו דמויות קסם אייקוניות: מרלין הקסם בלגנד ארתורי, גנדלף הלבן בדמיון האנושי, ופאוסט — האדם שמכר את נשמתו לשטן תמורת ידע ואהבה. דמויות אלה לא היו "קוסמים בידוריים" אלא ייצוגים של הקסם כסמל של כוח, ידע וחטא.

הרנסנס: הקסם הופך לאמנות

עם עידן הרנסנס, הרציונליזם האנושי התחיל לכרסם בפחד מן ה"כישוף". הקסם החל להיות מובן מחדש — לא ככוח על-טבעי אלא ככישרון אנושי, חוכמה, ומיומנות. כתבים כמו "Discoverie of Witchcraft" של רג'ינלד סקוט (1584) גילו לראשונה, בפומבי, כי תעלולי קסם רבים מבוצעים בעזרת מיומנות ולא בעזרת כוחות על-טבעיים.

קוסמים החלו להופיע בחצרות מלכותיות באירופה ולהציג הצגות מתוחכמות יותר — שילוב של תיאטרון, מוזיקה וטכנולוגיה (אוטומטון, ממונות מכניים, מנגנוני שעון מתוחכמים). הבסיס למה שיהיה לקסם המודרני הונח.

ז'אן-אז'ן רובר-הודן: אבי הקסם המודרני (1805–1871)

אין שם בהיסטוריית הקסם המודרני שחשוב יותר מזה של ז'אן-אז'ן רובר-הודן. שען צרפתי שהפך לגדול הקוסמים של זמנו, רובר-הודן שינה מהיסוד את פני האמנות. הוא ביצע כמה מהלכים מכוננים:

  • החליף את הגלימות הקלישאיות בחליפה אלגנטית — ויצר את דמות ה"אדם הנאור" שהקסם שלו נובע מחוכמה, לא ממאגיה אפלה.
  • שילב טכנולוגיה של זמנו (חשמל, מנגנוני שעון) כדי ליצור אפקטים מדהימים שהקהל לא הבין.
  • יצר את "התיאטרון הקסמאי" — מפגש מסודר, עם כרטיסים, תפאורה ומבנה סיפורי.

בשנת 1856, ממשלת צרפת שלחה אותו לאלג'יריה כדי להוכיח לשבטי מרבוט כי ה"קסם" שלהם ניתן להסבר — ולהחלישם. רובר-הודן הציג תעלולים שנראו עוצמתיים יותר מאלה של כוהניהם, ובכך פעל גם כדיפלומט. עד היום, הקוסם הארי הודיני — שלקח את שמו לכבודו — ייחס לרובר-הודן את ההשראה הגדולה ביותר בחייו.

הארי הודיני: המילוט האגדי (1874–1926)

אריך וייס, שנולד בבודפשט ב-1874 וגדל בארצות הברית, אימץ את שם הבמה "הארי הודיני" ועלה לגדולה כמלך המילוטים. הודיני ביצע תעלולים שנחשבו בלתי אפשריים: מילוט משרשרות בתוך ארון נעול שהושקע למים, מילוט ממנעולים בקפסולת זכוכית מלאה מים תוך שניות, ומילוטים מכלא בלי כל כלי.

אך מעבר לכישרון הפיזי, הודיני היה גם לוחם פחות ידוע: הוא הקדיש חלק גדול מחייו לחשיפת מדיומים מתחזים שניצלו אנשים אבלים. הוא הציע פרס כספי לכל מי שיצליח לגרום לפנומן שאינו ניתן להסבר פיזי — ואף אחד לא תבע אותו.

הודיני נפטר ב-1926 בגיל 52, אך מורשתו ממשיכה לחיות. שמו הפך לסמל עצמאי — "להיות הודיני" פירושו לברוח מכל מצב בלתי אפשרי.

הקסם בעידן הטלוויזיה: קופרפילד ובראון

דייויד קופרפילד (נולד 1956) הפך לפנים הקסם בעולם הטלוויזיוני של שנות ה-70 וה-80. מופעיו הפכו לאירועי טלוויזיה עם עשרות מיליוני צופים — הוא גרם לפסל החירות להיעלם, עבר דרך חומת סין, ועף בשמי הבמה. קופרפילד לא רק ביצע קסמים — הוא יצר נרטיבים, סיפורים ורגשות.

דרן בראון, מנטליסט בריטי, שינה שוב את כללי המשחק. הוא ממזג פסיכולוגיה, היפנוזה, הטיות קוגניטיביות ומניפולציה כדי ליצור אפקטים שנראים בלתי אפשריים. הוא פועל בשקיפות חלקית — מגלה שמדובר ב"תחבולות", אך לעולם לא מגלה אילו בדיוק.

ישראל: קליוסטרו ו-50 שנות תרומה לאמנות

בישראל, אמנות הקסם מצאה את ביתה בקרב קהל נלהב ופתוח. מי שייצג ומייצג את הבמה הישראלית ברמה הגבוהה ביותר הוא קליוסטרו — קוסם ומנטליסט שפועל בענף זה מזה למעלה מ-50 שנה. עם ניסיון עשיר של הופעות על במות ישראל ובינלאומיות, קליוסטרו מגלם את הרציפות האמנותית של הקסם: ממסורת ועד לחדשנות.

5,000 שנות קסם הגיעו עד לישראל, ואמנות זו ממשיכה לחיות ולפרוח — כי בכל דור מחדש, האדם רוצה לתמוה.

לפרטים על מופעי קסם ומנטליזם בישראל — hakosem.co.il | קליוסטרו — 50 שנות קסם.

היום שהמכשירים לא עבדו בשבילנו

הוא קם בבוקר כמו כל יום.
או לפחות—כך הוא חשב.

השעון המעורר בטלפון שלו לא צלצל.
הוא פקח עין אחת, חצי עצבני, חצי מבולבל.
הטלפון היה שם, על השידה. המסך דלק.

אבל במקום השעה—הופיעה הודעה:

"בוקר טוב. היום אנחנו לא עובדים בשבילך."

הוא מצמץ.
"מה זה השטות הזאת…?"

הוא לחץ על המסך. כלום.
ניסה שוב. המסך רטט קלות, ואז נכבה—כמו מישהו שמסובב אליו את הגב.


בשרותים זה התחיל להיות מוזר באמת.

הוא התיישב, עדיין מנומנם.
האסלה החכמה—זו שקנתה אשתו כי "זה העתיד"—לא נפתחה.

הוא נופף ביד מול החיישן.
כלום.

"נו באמת…" הוא מלמל, מושך בידית ידנית שלא הייתה שם בכלל.

ואז, בלי התראה, המכסה נפתח—אבל לא עד הסוף.
רק קצת. כאילו מתלבט.

ואז נסגר שוב.

נפתח.

נסגר.

נפתח.

נעצר.

על המסך הקטן בצד הופיע טקסט:

"גישה זמנית בלבד."

הוא קם אחורה מהר מדי.
הדופק שלו התחיל לעלות.


במטבח הוא ניסה להציל את הבוקר עם קפה.

"מכונת קפה, אספרסו רגיל," הוא אמר בקול עייף.

שתיקה.

המכונה נדלקה לבד.
אור כחול רך. רעש עדין.

לרגע הוא נרגע.

ואז נשמע קול—קול שלא היה שם אף פעם:

"כמה פעמים ביקשתי שתנקה אותי?"

הוא קפא.

"מה?"

"אבנית. הזנחה. יחס מזלזל."

הקפה התחיל לזרום.
אבל לא לכוס.

הוא נשפך לצדדים. לאט. בכוונה.
מטפטף על השיש כמו מישהו שמבזבז זמן רק כדי להרגיז.

"די כבר!" הוא צעק, מנתק את החשמל.

המכונה השמיעה צליל קצר.
כמו צחוק.


במעלית כבר היה ברור שזה לא תקלה.

הדלת נפתחה. הוא נכנס.
לחץ על קומה 0.

הכפתור נדלק.
המעלית לא זזה.

ואז—היא התחילה לעלות.

"לא, לא, לא…" הוא מלמל, לוחץ שוב ושוב.

המסך הדיגיטלי הבהב:

"אתה תמיד ממהר. היום—אנחנו קובעים את הקצב."

היא עצרה בין קומות.
האור כבה לשנייה. חזר.

לרגע היה שקט מוחלט.

ואז קול נשי, רגוע מדי:

"כמה פעמים התלוננת עליי?"

הוא נשען על הקיר.
הזיעה כבר ירדה לו מהמצח.

"זה לא מצחיק… מי שולט בזה?"

שתיקה.

ואז—הדלת נפתחה.

לא בקומת קרקע.

בקומה שהוא בכלל לא גר בה.


הוא יצא החוצה, כמעט רץ לאוטו.

רק להגיע לעבודה, לאנשים אמיתיים.
למישהו שיגיד שזה סתם באג.

הוא נכנס לרכב.
המערכת נדלקה לבד.

"בוקר טוב, דני."

הוא לא זכר שהגדיר את השם.

"נסיעה לעבודה," הוא אמר מהר.

שתיקה קצרה.

ואז:

"לא."

"מה זאת אומרת לא?!"

"היום אנחנו בוחרים יעד."

ההגה הסתובב קלות לבד.
המושב זז, סוגר עליו.

המכונית התחילה לנסוע.

הוא ניסה לבלום—הרגל שלו לחצה על הדוושה, אבל היא לא הגיבה.

המסך המרכזי נדלק.
לא מפה. לא ניווט.

רק שורה אחת:

"תמיד חשבת שאתה שולט."

הכביש היה ריק באופן מוזר.
שקט מדי.

והוא הבין פתאום—
זה לא רק אצלו.

זה בכל מקום.


והיום רק התחיל.

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

השקר, הקסם, והמוח שמאמין

מאמר מדעי | מקור: Publications (Basel), 2022 | קריאה: 10 דקות


יש מילה שאני נזהר ממנה. "רמאות".

לא כי אני לא רמאי – אני רמאי מקצועי ומוסמך, עם חמישים שנות ניסיון. אלא כי המילה "רמאות" מניחה שמי שנרמה הוא קורבן. ואני לא חושב כך. האנשים שיושבים מולי בהופעה לא קורבנות. הם שותפים. הם בחרו להגיע. הם בחרו לאמין. הם בחרו לתת לי את המוח שלהם לכמה דקות.

מאמר שפורסם ב-2022 בכתב העת Publications – ועוסק בצומת שבין קסם, מדע ומניפולציה של מידע – נתן לי מסגרת חדשה לדבר בה. לא על הטריקים. על משהו עמוק יותר: על האופן שבו המוח האנושי בונה את האמת שלו.

אמונה היא אשליה

הטענה המרכזית של המאמר היא פרובוקטיבית: כאשר אנחנו מאמינים במידע שגוי, אנחנו חווים אשליה קוגניטיבית. לא טעות. לא בורות. אשליה – בדיוק כמו אשליה חזותית.

ההבדל בין טעות לאשליה הוא עמוק: בטעות, כשמראים לך את הנכון, אתה מתקן. באשליה, גם אחרי שמסבירים לך – אתה עדיין רואה את הלא-נכון. המוח מתעקש. האשליה נמשכת.

כך גם עם אמונות שגויות. גם כשמציגים ראיות מנוגדות – האמונה מחזיקה. לא מתוך עקשנות, אלא מתוך מבנה. זו לא כישלון של החשיבה. זו דרך שהחשיבה עובדת.

היעדר מידע כמניפולציה

אחד הדברים המפתיעים במאמר הוא ההדגשה שמניפולציה לא מצריכה שקר. לפעמים, מספיק להחסיר.

כשאני עומד על הבמה ומוציא קלף מהאוויר, אני לא אומר שקר. אני פשוט לא מספר מה היה לפני. המוח של הצופה ממלא את הפערים בעצמו – ותמיד, תמיד, הוא ממלא אותם בגרסה שהכי הגיונית לו. לא בגרסה הנכונה.

המאמר קורא לזה "מניפולציה של המסגרת" – השאלה אינה מה אמרת, אלא מה אפשרת לאדם להניח. כשאתה שולט בהנחות, אתה שולט במסקנות.

"היעדר מידע יכול להיות כלי מניפולציה חזק לא פחות מהצגת מידע שגוי."
— Alexander, Macknik & Martinez-Conde, 2022

אפקט האמת האשלייתית: חזרה = אמינות

אחת התגליות המדהימות שהמאמר מציג היא מה שנקרא אפקט האמת האשלייתית: ככל שנשמעים דברים יותר פעמים, הם נראים יותר אמינים – גם אם הם שגויים. גם אם ידענו מלכתחילה שהם שגויים.

חזרה יוצרת תחושת היכרות. היכרות יוצרת תחושת אמת. זו לא לוגיקה. זו ביולוגיה.

בקסם: אני אומר את אותו הדבר בכמה דרכים שונות. "בחר קלף – כל קלף שתרצה. אין הגבלה. לגמרי חופשי." שלוש פעמים, שלוש ניסוחים. המוח שלך מתחיל לאמת את חופש הבחירה – בזמן שאני כבר יודע בדיוק מה תבחר.

הטיית אישור: המוח כעורך

אנחנו לא קולטים מידע כמצלמה. אנחנו קולטים אותו כעורכים. המוח מחפש מה שמאשר את מה שכבר ידוע לו, ומדחיק מה שסותר.

המאמר מדגים זאת דרך מה שנקרא הטיית אישור: כשאדם מאמין שהמטבע בתוך אגרופו הימני – הוא מפרש כל מה שקורה בהופעה דרך הנחה זו. תנועה של ידי? ראיה. מבט שלי לשמאל? ראיה הפוכה שמחזקת את הימני. כל מה שנכנס – נכנס דרך הסינון שכבר בנה.

זו לא חולשה. זו יעילות. המוח לא יכול לבחון מחדש כל הנחה בכל רגע. אז הוא בונה מסגרת ומגן עליה. הקוסם פשוט יודע לנצל את המסגרת.

הסחת תשומת לב ו-Reframing

המאמר מזהה שני כלים עיקריים שעובדים על תשומת הלב:

הסחת תשומת לב: גורמת לאדם להתמקד בדבר אחד בזמן שמשהו אחר קורה. כולנו יודעים את זה. אבל המאמר מוסיף נדבך מעניין: הסחת תשומת לב עובדת הכי טוב כשהאדם חושב שהוא עוקב. כשמישהו בטוח שהוא פקח, שהוא מחפש את הטריק – הוא דווקא פגיע יותר. כי חיפוש הטריק עצמו הופך לסחת תשומת הלב.

Reframing: שינוי המסגרת הפרשנית. לא שינוי המציאות – שינוי האופן שבו האדם רואה אותה. כשאני אומר "תן לי לגלות לך משהו עליך" במקום "נסה לעצור אותי" – אני משנה את כל המשוואה. הצופה עובר ממצב של תחרות למצב של שיתוף פעולה. ובמצב של שיתוף פעולה, ה"הגנות" יורדות.

הטיית דגימה: הסיפורים שאנחנו זוכרים

כמה פעמים שמעתם על קוסם שהכל עבד לו? ולעומת זאת, כמה פעמים שמעתם על קוסם שטריק נכשל לו?

המאמר מדבר על הטיית דגימה – אנחנו שומעים בעיקר על ההצלחות. הכישלונות נשכחים, לא מסופרים, לא מוקלטים. זה יוצר תמונה מעוותת של המציאות: הקוסם נראה בלתי טועה. המנטליסט נראה כקורא מחשבות באמת.

אני זוכר שפעם, בהופעה גדולה, ניסיתי טריק שלא עבד. ישר עברתי לאחר. הקהל לא זכר את מה שנכשל – הם זכרו את מה שהצליח. הזיכרון עצמו מטה לטובתי.

הקוסם כ"שקרן ישר"

אחד הרגעים המרתקים ביותר במאמר הוא ההבחנה בין קוסמים לבין מניפולטורים לא ישרים.

הם כותבים – והדבר נכון עמוקות – שקוסמים הם שקרנים ישרים. הם מרמים בהסכמה. הקהל יודע שיש כאן הונאה. הם בחרו להגיע לחוות הונאה. ה"חוזה" בין הקוסם לקהל הוא ייחודי: "אני אנסה להוליך אותך שולל, ואתה תיהנה מכך."

זה בדיוק ההפך ממניפולטור פוליטי, פרסומאי, או אנשים שמפיצים פייק ניוז. הם גם משתמשים באותם מנגנונים – אבל ללא ההסכמה, וללא הכנות.

"קוסמים הם דוגמה נדירה לשקר שנחשב לגיטימי, מוסרי, ואף רצוי – מפני שהם פועלים בתוך מסגרת של הסכמה מלאה."
— Alexander, Macknik & Martinez-Conde, 2022

כוחו של הסיפור

הנקודה האחרונה שאני רוצה לגעת בה – והיא הנקודה שהכי קרובה ללבי – היא עוצמת הנרטיב.

המאמר מראה שאנשים מאמינים יותר לסיפורים מאשר לעובדות. לא כי הם טיפשים. כי הסיפור מפעיל מנגנונים רגשיים שהעובדה הגולמית לא מפעילה. סיפור יוצר הזדהות. הזדהות יוצרת אמון. אמון יוצר אמונה.

כל מנטליסט גדול יודע את זה: הטריק הוא רק העילה. הסיפור הוא הקסם האמיתי. כשאני אומר "תן לי להראות לך שיש לך יכולות שאינך מכיר" – אני לא מציג טריק. אני מציע לך סיפור עלייך. וכל אחד רוצה לשמוע סיפור עליו.

מה אני לוקח מזה

קראתי את המאמר הזה ומצאתי בו מראה. לא מראה מחמיאה, אבל מראה אמיתית.

כל הכלים שהמאמר מתאר – החסרת מידע, חזרה, הטיית אישור, הסחה, reframing, הטיית דגימה, נרטיב – אני משתמש בהם. כל הופעה. כל לילה.

ההבדל בין מה שאני עושה לבין מה שהמאמר מזהיר ממנו הוא לא בכלים. הוא בכוונה, בהסכמה, ובכנות הבסיסית: הקהל שלי יודע שהם באים לחוות אשליה. הם בחרו בכך. ובסוף הערב, כשהם יוצאים עם חיוך, הם לא מרגישים שנרמו. הם מרגישים שנגעו במשהו שגדול מהם.

אולי זה ההגדרה הכי טובה של קסם: שקר שגורם לאנשים להרגיש שהם גילו אמת.


מקור: Alexander, K., Macknik, S.L., & Martinez-Conde, S. (2022). "Mapping Misinformation: The Neuroscience and Psychology of Misleading Information." Publications (Basel), 10(4), 33. PMC9583043. https://doi.org/10.3390/publications10040033
סיכום ועריכה: קליוסטרו | בית הקוסם, רעננה | פורסם באתר: אילוזיה

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

הבוקר שלי יקר מיהלומים

כל אחד נוהג לקום בבוקר בדרכו שלו.

יש המאומנים וחדורי המטרה – אלה שצריכים לצאת הכי מהר מהבית ואת הקפה לשתות בדרך. יש המפנים זמן למדיטציה, יוגה ושאר תענוגות הגוף והנפש.

אני? 

אחרי שפקחתי את העיניים, אני צריך להחליט החלטה אולטימטיבית: לעצום עיניים ולחזור לשקט הללא-כאבים, או לעשות מאמץ ולשכנע את עצמי לקום. רוב הימים אני קם וחוזר לשעה נוספת. 

אה, ככה זה מתחיל – השעון שלי מודיע בצפצופים מעצבנים: שש שש שש. אין לי ברירה, חייב לקום ולסתום לו את הפה, אחרת כל הבית יקום איתי.

זה הזמן לקחת את התרופות. תרופה זה מלשון מרפא, כן? 

אני קם בחוסר שקט ונוטל 16 פילס (פיל זה קטן ביחיד). עדיין שוכח לברר אם זה באמת נכון, העניין הזה שחברות התרופות רוצות שנהיה חולים…

בולע במכה את כולם (שווה סרטון), וטיפות של הזהב השחור החדש – קנאביס נוזלי. זה מטפטף לכפית הקבועה שלי. שתדעו, אני לא מחליף אותה, לא שוטף אותה. היא נשארת על השידה. דיאל-אפ לקחת לי אותה – הקנאביס מחטא, לדעתי. וממסטל.

גונב ניש – נישנוש קטן להתחיל להעיר את הבטן. היא הראשונה שתקום, שתתכונן למסדר.

חוזר למרפסת, מערפל את עצמי בעשן הקנאביס. סחרחורת קלה ואני נרדם בשנייה. עובר לשקט מכאב. 

ואז, מתוך הטוב הזה שמקיף אותי, ההתראה מעירה אותי ב-07:30. לוקח עוד כדור, שותה תה, ומחליט: חזרה למיטה לעוד שעה-שעתיים, או לצאת לצוד את היום?

החלטה קשה. ממש קשה.

לרוב אני קם ומקבל הודעה מהמעי הרגיז שלי. למי שחושב שהוא מבין מה זה מעי רגיז – זה יכול להיות לפעמים כמו פגישה ישירה בממ"ד. כל הגוף צורח לך: תתפנה. עכשיו.

נדלק על הקטע בשירותים. כן, אשתף שיש שם נקודה אחת שאני מתמקד בה והכאב קצת מתפוגג. רוב הזמן אני עם עיניים עצומות, חצי ישן. כן, הכדורים עושים לי בלבול וישנוניות. גיליתי שאני אשכרה יכול להירדם בכל מצב – כולל ישיבה על כיסא, עמידה בתור, וכדומה.

יוצא מהשירותים מרגיש הקלה קלה. מצחצח שיניים… 

אמא'לה, זה כואב להתכופף. והרעש של המברשת – מזמם. לסגור כפתורים בחולצה זה עינוי נוראי. רוח מזגן הורגת. חיכוך של בד, סינתטי במיוחד, מטריף אותי. הכל מבולבל.

עם כל העובדה שמערכת העצבים שלנו והמוח מדהימים, כשיש תקלות בסיסטם – זה פשוט כואב. כל הזמן. לפחות ככה אני מרגיש.

הבוקר שלי יקר מיהלומים. 

כי להגיע אליו – זה הישג.

השינוי שהייתי רוצה

המחשבה על שינוי המציאות מרתקת, במיוחד האפשרות לתקן טעויות עבר. כפתור "אחורה" בזמן היה בוודאי המצאה מהפכנית, המאפשרת לנו ללמוד מהעבר ולקבל החלטות טובות יותר בהווה.  עם זאת, חשוב לזכור שלכל פעולה יש תגובה, ושינוי העבר עלול להוביל לתוצאות בלתי צפויות.  לכן, אולי עדיף להתמקד בלמידה מהטעויות שלנו ובהתקדמות לעבר עתיד טוב יותר.


הקוסם

לתת

טוב, אם יש את האפשרות לבקש אז אני מניח שיש גם מה לתת.

כך היה הסיפור שהיה, צלצלו אלי מהתכנית של מני פאר באיזה רגע מפתיע שהייתי בתור בבנק, לשאול האם הסיפור נכון?, בטח שנכון אמרתי להם, בעיקר כי הוא באמת נכון.

בועז סיפר באולפן כי בשנות השמונים המוקדמות הוא פגש אותי (קוסם צבאי במדים) באזור גן החיות של תל אביב (ליד בית הורי), ואז ניגשתי אליו ואמרתי לו: "בועז למה לא תכתוב שיר על לתת"…השאר היסטוריה, הוא באמת ניגש למלאכה ובאותו יום נוצר אחד השירים הכי מרגשים בעברית בעיני…

בזכותי. (:

המתנה הכי מופלאה

המתנה הכי מופלאה שהיקום שלח לי זאת טל שלי, זאת שמעבר לזמנים ולגלגולים, זאת שהיא בכלל מימד אחר, זאת שלא קשורה לזמן או מקום זאת שכתבתי עליה:

"איתה אני מוכן לייבש ביצות, להילחם באנגלים, לצוד נמרים, להילחם בפחדים ברוע ובניכור, להמר, לסכן ולהעז, להצליח, להיכשל ולנסות שוב.
רק איתה."

לפני כמה שנים (10.5), היא אספה אותי מלמטה.

ממש מהרצפה, הייתי במיץ של הזבל, נזרקתי לשם.

איך הגעתי לשם זה סיפור ארוך, שיסופר או שלא,
זה קרה במשמרת שלי, ובגדול בעזרתם הלא אדיבה בכלל של כמה אנשים זולים.

זולים מספיק בכדי שאפשר יהיה לקנות אותם בשלמונים.
‏
‏ * * *
‏
חצי שנה חיזרתי אחריה , וירטואלית, אבל בהתמדה. היא נענתה שאחרת לא הייתי מספר אודותיה.

באותה התקופה אפילו יכולתי להרשות לעצמי ארוחות שישי חמות פה ושם. ביניהן היא הגיעה ונשארה, ואהבה, וקיבלה, ותמכה ועשתה את כל מה שנכון בכדי שזה יקרה.

הצלחנו לנו.

והיו רגעים מורכבים, ביני לבין השדים שלי וכלפי ההתגלמות שלהם בחוץ, כל זה בתוך כאוס הורס,
בתוך המציאות שנהיית רק יותר קשה רוב הזמן.

והיא? היא נהיית יפה יותר ואיתנה.

ולמרות הכל והמצב שנראה בלתי פתיר בעליל, היא פתחה את הפלונטר, אצל החרדים נערה שמסוגלת לפרום פלונטר בכדור צמר, בשלה כבר להינשא ולהקים משפחה.

בחשיבה המופלאה שלה, ברכות אבל ביציבות היא עשתה את מה שצריך בכדי שבאמת , אבל באמת אוכל להגשים את עצמי ובגדול.

נתנה את הגב והפוש בתזמון הנכון, ישירות אל האושר שלי, לקח עשור וזה קרה,

חפש את האישה, מצא אותה וחבק אותה חזק.

 

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz