הוא קם בבוקר כמו כל יום.
או לפחות—כך הוא חשב.
השעון המעורר בטלפון שלו לא צלצל.
הוא פקח עין אחת, חצי עצבני, חצי מבולבל.
הטלפון היה שם, על השידה. המסך דלק.
אבל במקום השעה—הופיעה הודעה:
"בוקר טוב. היום אנחנו לא עובדים בשבילך."
הוא מצמץ.
"מה זה השטות הזאת…?"
הוא לחץ על המסך. כלום.
ניסה שוב. המסך רטט קלות, ואז נכבה—כמו מישהו שמסובב אליו את הגב.
בשרותים זה התחיל להיות מוזר באמת.
הוא התיישב, עדיין מנומנם.
האסלה החכמה—זו שקנתה אשתו כי "זה העתיד"—לא נפתחה.
הוא נופף ביד מול החיישן.
כלום.
"נו באמת…" הוא מלמל, מושך בידית ידנית שלא הייתה שם בכלל.
ואז, בלי התראה, המכסה נפתח—אבל לא עד הסוף.
רק קצת. כאילו מתלבט.
ואז נסגר שוב.
נפתח.
נסגר.
נפתח.
נעצר.
על המסך הקטן בצד הופיע טקסט:
"גישה זמנית בלבד."
הוא קם אחורה מהר מדי.
הדופק שלו התחיל לעלות.
במטבח הוא ניסה להציל את הבוקר עם קפה.
"מכונת קפה, אספרסו רגיל," הוא אמר בקול עייף.
שתיקה.
המכונה נדלקה לבד.
אור כחול רך. רעש עדין.
לרגע הוא נרגע.
ואז נשמע קול—קול שלא היה שם אף פעם:
"כמה פעמים ביקשתי שתנקה אותי?"
הוא קפא.
"מה?"
"אבנית. הזנחה. יחס מזלזל."
הקפה התחיל לזרום.
אבל לא לכוס.
הוא נשפך לצדדים. לאט. בכוונה.
מטפטף על השיש כמו מישהו שמבזבז זמן רק כדי להרגיז.
"די כבר!" הוא צעק, מנתק את החשמל.
המכונה השמיעה צליל קצר.
כמו צחוק.
במעלית כבר היה ברור שזה לא תקלה.
הדלת נפתחה. הוא נכנס.
לחץ על קומה 0.
הכפתור נדלק.
המעלית לא זזה.
ואז—היא התחילה לעלות.
"לא, לא, לא…" הוא מלמל, לוחץ שוב ושוב.
המסך הדיגיטלי הבהב:
"אתה תמיד ממהר. היום—אנחנו קובעים את הקצב."
היא עצרה בין קומות.
האור כבה לשנייה. חזר.
לרגע היה שקט מוחלט.
ואז קול נשי, רגוע מדי:
"כמה פעמים התלוננת עליי?"
הוא נשען על הקיר.
הזיעה כבר ירדה לו מהמצח.
"זה לא מצחיק… מי שולט בזה?"
שתיקה.
ואז—הדלת נפתחה.
לא בקומת קרקע.
בקומה שהוא בכלל לא גר בה.
הוא יצא החוצה, כמעט רץ לאוטו.
רק להגיע לעבודה, לאנשים אמיתיים.
למישהו שיגיד שזה סתם באג.
הוא נכנס לרכב.
המערכת נדלקה לבד.
"בוקר טוב, דני."
הוא לא זכר שהגדיר את השם.
"נסיעה לעבודה," הוא אמר מהר.
שתיקה קצרה.
ואז:
"לא."
"מה זאת אומרת לא?!"
"היום אנחנו בוחרים יעד."
ההגה הסתובב קלות לבד.
המושב זז, סוגר עליו.
המכונית התחילה לנסוע.
הוא ניסה לבלום—הרגל שלו לחצה על הדוושה, אבל היא לא הגיבה.
המסך המרכזי נדלק.
לא מפה. לא ניווט.
רק שורה אחת:
"תמיד חשבת שאתה שולט."
הכביש היה ריק באופן מוזר.
שקט מדי.
והוא הבין פתאום—
זה לא רק אצלו.
זה בכל מקום.
והיום רק התחיל.
למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.
לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.
השאר תגובה