ארכיון תג: פיברומיאליגיה

# 24 שעות בראש של חולה פיברו

**03:17**
מתעורר. למה? הגב. בוער. כאילו מישהו מגרד מבפנים עם מסמר חלוד. נשימה. לא לעורר את טל. בדיוק נרדמה לפני שעה. הטלפון בהישג יד, כדור בהישג יד. לקחת? לא לקחת? נשארו עוד שניים מהמנה השבועית. אם אקח עכשיו, מה יישאר ליום ראשון?

**03:43**
ניסיתי להתהפך. טעות. כאילו אלף מחטים ננעצות בבת אחת. ייקח לי עוד חצי שעה להפסיק לרעוד. מסתכל בטל. ישנה. טוב שהיא ישנה. שלפחות אחד מאיתנו יתפקד מחר. היא תקום לעבודה בשש וחצי. לא נספר לה. לא נדאיג.

**04:21**
מתחת למיטה קר. נשכבתי על הרצפה. הקור לפעמים מקפיא את הכאב. לא הפעם. חוזר למיטה. רגל פה, יד שם, כמו לסדר גופה. התנוחה הפחות גרועה. חושב על המופע מחרתיים. אם אקח משככים לפני, אולי אצליח להסתיר. אולי הקהל לא יראה את הרעד. יש את הקטע עם המטבעות. יד לא יציבה תהרוס הכל.

**05:15**
שינה באה לביקור קצר. חלמתי שאני רץ. חלום מתוק. חלום אכזרי. רץ בשדה פתוח. רוח בשיער. הגוף כבד ואז קל פתאום. זוכר את זה. זוכר את זה כאילו היה פעם באמת. אולי היה. כבר לא בטוח מה אמיתי, מה לא.

**06:30**
השעון מצלצל. טל מתעוררת, מחייכת אלי. "ישנת?" היא שואלת. "כן," אני עונה. שקר לבן. קטן. ראשון היום. תהיה ספירה בערב. "אתה רוצה קפה?" היא שואלת. אני מהנהן. בא לי לצעוק. הכתף. אש בכתף. פשוט לצעוק. אבל היא תיבהל, תאחר לעבודה. סופרים עד עשר בראש. בשבע כבר פחות גרוע.

**07:15**
אני בודק את היומן. היום מופע קטן בבית ספר בצהריים. המנהלת חברה. לא נעים לבטל. אבל הגוף. אולי אלך על אוטומט. אני יודע את הקטעים בעל פה. לפעמים אני מרגיש שהגוף עושה את העבודה לבד, הראש עסוק בכאב. קסם, לא?

**08:30**
הבאתי את עצמי לברז. כדור. שטיפת פנים. מתגלח, יד רועדת. פציעה קטנה. דם. מגבת. כואב להחזיק את מברשת השיניים. אין ברירה. שיניים זה חשוב. בן 63 ויש לי שיניים יפות. ניצחון קטן. ניצחונות קטנים.

**09:45**
יוצא מהבית. השמש מכה. האור תמיד חזק מדי. כואב בעיניים. מרכיב משקפי שמש. הרגל קצת טובה יותר. המקל עוזר. אנשים מסתכלים. הקוסם המפורסם עם מקל? כן, עם מקל. לא מהבושה. שיסתכלו. ישנם ימים שאני לא אכפת לי. היום יום כזה. היינו צריכים להיות בחופשה באיטליה. ביטלתי לפני חודש. הרופא אמר שזה יהיה קשה מדי. טל אמרה שלא אכפת לה. שנלך בקיץ הבא. אהבה.

**11:30**
בבית הספר. התארגנות. המנהלת מציצה, מחייכת. אני מחייך בחזרה. גם זה קסם. חיוך בעל רצון כשהגוף בוער. הילדים מגיעים. התרגשות. רעש. כל צליל פוגע כמו פטיש. יש לי שעה להסתיר את הכאב ולהפנט אותם. לא אותם. את עצמי.

**12:15**
באמצע המופע. הקטע עם הקלפים. פתאום גל חזק. גל של אש. עובר מהגב לצוואר. עד למוח. התעלמות. הצגה חייבת להימשך. קוסם אף פעם לא מראה שהתרגיל לא מסתדר. הקהל מריע. הם חושבים שזו הפתעה מכוונת. החיוך שלי מודבק לפנים עם דבק. בפנים סערה.

**13:00**
סיימתי. הצלחתי. שיחקתי אותה. המנהלת מתלהבת. אומרת שהייתי מדהים. מתחבקים. כל חיבוק הוא תמרון של הכאב. לכוון את הידיים שלה לפינות הפחות דלוקות. הכל פוקר. מחייך. איש לא רואה.

**14:30**
בדרך הביתה. עוצר לפני המדרגות. נושם עמוק. גל גדול עומד להגיע. אני מרגיש. כמו להקשיב לצעדים של משהו שמתקרב. משהו ענק. נשען על המעקה. נושם. פתאום רואה את עצמי מבחוץ. איש זקן על מדרגות. נלחם משהו בלתי נראה. אני לא זקן. זה רק נראה ככה. פשוט תשוש.

**15:45**
בבית. בוהה בקיר. טל מתקשרת. "איך היה?" היא שואלת. "נהדר," אני עונה. זה לא שקר. היה נהדר. הילדים היו מקסימים. המופע הצליח. רק משמיט פרט אחד – את זה שכל תא בגוף שלי צורח. לא צריך לספר הכל. היא לא יכולה לעשות עם זה כלום. רק לדאוג.

**16:50**
נרדם בכורסה. חולם שאני שוחה בבריכה. המים חמים. כמעט חמים מדי. מוזר, אני לא יודע לשחות בחיים האמיתיים. במים אין כאב. למה אני לא שוחה יותר בחיים האמיתיים? אה, כן. כי מגע עם המים כואב. ההליכה לבריכה כואבת. ההתארגנות כואבת. בחלום הכל פשוט. שחייה חלקה.

**18:10**
התעוררתי רענן. פתאום גל של אנרגיה. זה קורה לפעמים. אין הגיון בזה. מנצל את הרגע. מתקשר לחבר. קובע פגישה למחר. אולי אצליח. אולי הגל הזה יחזיק. מתכנן יותר מדי. יודע שזה סיכון. כבר דמיינתי איך אצטרך להתנצל מחר על ביטול. אבל לפעמים חייבים לנסות.

**19:30**
טל חוזרת מהעבודה. שואלת אם אכלתי. לא אכלתי. שכחתי. מסתבר שיש לי רעב. מתיישבים לארוחה. מספרת על היום שלה. אני מקשיב. באמת מקשיב. נשמע קל, אבל כשהכאב צורח באוזניים, קשה להתרכז בשיחה. היום אני מצליח. קטע וידאו ויראלי במשרד. צוחקים. צחוק טוב. צחוק מפעיל אנדורפינים, אומרים. קל יותר לרגע.

**20:45**
גל חדש. לא נורא. לא הכי גרוע שהיה. ארבע וחצי מתוך עשר. אפשר לחיות. אם הוא יישאר ככה, אולי אצליח לקרוא קצת. אני באמצע ספר טוב. משהו על מסעות. אני נוסע דרך העיניים של מישהו אחר. מישהו שהגוף שלו לא בוגד בו.

**21:30**
יושב מול הטלוויזיה עם טל. סדרה חדשה שהיא אוהבת. אני מנסה להתרכז. קשה. הכאב מתחזק. חמש וחצי מתוך עשר עכשיו. נשען אחורה. מחפש את הכרית הקטנה. זו שתומכת בדיוק בנקודה בגב. אחרי חמש דקות מרגיש שעוד לחיצה קטנה יכולה להיות טובה. זז. טעות. כאב חד. שבע מתוך עשר פתאום. נושם עמוק. מחכה שיעבור. טל רואה. "אתה רוצה לסיים את הפרק מחר?" אני מנענע ראש. אני רוצה להיות נורמלי לידה. לפעמים זה יותר חשוב מהקלה בכאב.

**22:15**
זמן תרופות. מגיע להן שם. "תרופות לילה". כאילו שמלוות אותי למיטה. רק שאני יודע שהן לא ילוו אותי לשינה. שרירים מכווצים בצוואר. אני יודע כבר מה זה אומר. לילה ארוך. פיבי החליטה שהיא לא עייפה עדיין.

**23:40**
במיטה. טל נרדמה. מסתכל בה. בשקט. בשלווה. אוהב אותה. תוהה איך היא סוחבת את זה. אם הייתי יכול לקחת על עצמי את כל הכאב בעולם כדי שלא תסבול, הייתי עושה זאת. כנראה שזה מה שהיא מרגישה כלפי. רק שהיא לא יכולה. אף אחד לא יכול. הכאב הוא רק שלי. הבדידות של הכאב. לא מצליח להסביר את זה. זו בדידות מיוחדת.

**00:20**
גל חדש. שמונה מתוך עשר. קם מהמיטה. מחפש את החדר השני. הספה שם מוכנה. לא רוצה להעיר את טל. היא צריכה לישון. מחר יום חדש. פיבי חוגגת בכל תא בגוף. תוהה אם הכדור האחרון כדאי עכשיו. אם אקח אותו, לא יישאר לי לבוקר. אם לא אקח, לא אישן. לוקח. אין ברירה.

**01:15**
שוכב על הספה. עיניים פקוחות. הכדור מתחיל לעבוד. משהו רך מתפשט בגוף. לא מספיק. אף פעם לא מספיק. אבל משהו. המוח מתחיל לשוטט. זוכר ריקוד אחרון. לפני שנים. לפני פיבי. במסיבה. גוף חופשי. תנועה חופשית. זיכרון רחוק. כמעט של מישהו אחר.

**02:10**
עוד ערות. אבל רכה יותר. פיבי עדיין כאן, אבל כמו מכוסה בשמיכה. מטושטשת. חולם בעיניים פקוחות. ילדים. נכדים אולי יום אחד. האם אספר להם על פיבי? האם יראו אותי כסבא חולה? או סתם סבא שאוהב קסמים? אולי לא אספר. אולי לא צריך שידעו. מעניין אם פיבי עוברת בגנים. קורע אותי אם מישהו מהם יצטרך להרגיש ככה. אבל אם כן, לפחות ידעו שהם לא לבד.

**02:45**
הכדור עוזר. מתנמנם. חולם שוב שאני שוחה. הפעם בים. המים קרירים, מלוחים. מפני המים רואים את החוף. טל יושבת שם. מחכה לי. מנופפת. הגלים עדינים. התנועה קלה. בלי כאב. משחה הביתה. אליה.

**03:17**
מתעורר.

מה מרגיש רופא הכאב



אני יושב במסדרון של המרפאה. שעה המתנה. עוד עשרים דקות. עוד חמש. סוף סוף.

הרופא שלי מולי. סבלני. נחמד. מקצועי. בטח הוא שמע היום כבר עשרים סיפורים כמו שלי. בטח מחר ישמע עוד עשרים.

"על סולם של אחד עד עשר, כמה כואב לך היום?"

אני תוהה. מה הוא מרגיש כשהוא שואל את השאלה הזאת? האם הוא מדמיין סולם? האם הוא רואה מספרים צפים מעלי? האם הוא באמת יודע מה ההבדל בין שש לשבע?

מה מרגיש רופא הכאב כשהוא שואל על כאב?

בחוץ, בחדר ההמתנה, אנשים חיים את חייהם. כולם כואבים. כל אחד בדרכו. אבל יש הבדל בין כאב לכאב. יש הבדל בין כאב שבא והולך לבין זה שאף פעם לא עוזב, רק מתחזק ונחלש. הרופא שלי יודע את ההבדל הזה. אבל האם הוא מרגיש אותו?

אני מספר לו על הלילה האחרון. על האש המתפשטת בשרירים. על הסכינים הקטנות בעצמות. על האיזמל החד שחותך בגב כשאני עוטף את בתי בשמיכה. הוא מהנהן. מקשיב. כותב. אכפת לו.

אבל האם הוא מרגיש?

כשאני הולך הביתה, אני תוהה. מה קורה לכל הכאב הזה שאני משאיר אצלו? כל הכאב שהוא שומע, יום אחרי יום, פציינט אחרי פציינט. לאן הוא הולך? האם הוא מצטבר במגירות שלו? האם הוא מעמיס אותו על המכונית בדרך הביתה? האם הוא זורק אותו לפח יחד עם הכפפות?

הבדידות של פיבי היא לא רק בכאב עצמו. היא בפער. בתהום הזאת בין מי שמרגיש לבין מי שלא. גם הרופא הטוב ביותר, האכפתי ביותר, הסבלני ביותר נמצא בצד השני של התהום.

פעם, בפגישה, הרופא שלי אמר משהו שנשאר איתי. הוא אמר: "אני לא יכול להרגיש את הכאב שלך, אבל אני יכול להאמין לך."

וזה אולי הדבר היחיד שאפשר באמת לבקש. לא להבין. לא להרגיש. רק להאמין.

אבל עדיין אני תוהה, בלילות הארוכים כשפיבי לא נותנת לישון. מה מרגיש רופא הכאב?

תקוות שווא – מאחורי הקלעים של שיכוך הכאב

אני נמנע בגללך. כואב שזה שקוף.

שתי אמיתות שלמדתי לחיות איתן. שתי אמיתות שאחרים לא רואים.

כל שינוי תרופתי מתחיל מאותו מקום – הרצון להשתיק את הכאב. אבל אי אפשר להשתיק אותו. לא במלואו. לכן בשיבא הם לא קוראים למחלקה "להעלמת כאב" או "לריפוי כאב". הם ישרים יותר. "המחלקה לשיכוך כאב". זה המקסימום. לשכך. להנמיך. להחליש. אף פעם לא למחוק.

אני עדיין מנסה, אך פחות ופחות. לשנות תרופות, להחליף מינונים. התוצאות צפויות, בדיוק כמו רשימת תופעות הלוואי שמצורפת לכל אריזה. כרגע אני לוקח תרופה שבמקור נועדה לנגמלים מסמים קשים. הסתבר שבמיקרו-דוזינג היא עוזרת. לפעמים. במקרים מסוימים. אז אני שפן ניסיונות של עצמי. אירוני, לא? הקוסם כשפן של עצמו.

## 24 כדורים ביום

ספרתם נכון. עשרים וארבעה כדורים. כל יום. לא כולל הקנאביס. ועדיין כואב. כל הזמן.

ואנשים מציעים פתרונות. מאהבה, מדאגה. אני יודע. הם שולחים לינקים לכתבות חדשות, מספרים על הדודה שהייתה לה פיברו והיא עשתה X וזה עזר. או מישהו ששמעו עליו ש-Y שינה את חייו. ואני מחייך. נוד בראש. מודה. אבל בפנים? בפנים אני צורח. כי ניסיתי. ניסיתי כל דבר אפשרי. כלום לא באמת עזר.

חאלס. נמאס.

## הרשימה

מגיע הרגע שנמאס לך לפתח תקוות שווא. הנה הרשימה. רשימת הרופאים, המטפלים, האנשים שפגשתי בדרך. כולם היו טובים, מקצועיים. חלקם סבלניים ונחמדים במיוחד. חלקם הגדול ניסה באמת לעזור. והחכמים שביניהם? אלו שאמרו בכנות: "סורי, לא באמת יכול לעזור לך". הם היו הכנים ביותר.

### רופאים

– דר עוזיאל – משפחה

– דר ג'עבר – רופא אאג

– דר וילקין – גסטרו 

– דר משה כץ – קרדיולוג

– פרופסור שיבולת – גסטרולוג

– פרופסור סידי – פנימאי

– דר יפעת סנדלר – רופאת כאב

– דר דני קרת – נטורופת

– דר דבי רון – נוירולוג

– דר בן זכאי – כירורג

– דר נובל – רופא כלי דם

– עידו לייש – גסטרולוג

– דר ודים – רופא כאב

– דר דורי – נוירולוג

– דר אורי גור – אורולוג

– דר שפי – אורולוג

– דר ירון וואטס – רופא שיקומי

– פרופ סיגל – גסטרואנטרולוגית

– דר גבריאל ליכטנשטיין – רופא כאב ייעוץ תרופות

### בדיקות

– קולונסקופיה, גסטרוסקופיה

– סיטי גב

– סיטי בטן

– US כליות

– US בטן

– EMG (ניסיון 1)

– EMG מוצלח, תקין

– MRCP

– סיטי דרכי שתן

– כל סוגי בדיקות הדם, במיוחד הנדירות

– כל סוגי בדיקות השתן, כולל איסופים מוזרים, חומצות ועוד

– עירויים מכל הסוגים, לפחות 3 סבבים, אחד הוביל למיון

– הזרקות להרדמת והקפאת עצב, 3 כאלה

– הזרקה אפידורלית

– אסוף שתן למטאנפרינים ולקראטינין

– אסוף שתן ל-HIAA 5 ולקראטינין

– בדיקת CRP, GGT, 12B, חמוצה פולית, פריטין, רמת קורטיזול

– חלבוני הדם, שומני הדם, סדר נוגדנים לצליאק

### טיפולים אלטרנטיביים

– דיקור סיני יפני

– פיזיותרפיה רפואית

– ווטצו

– מכשפה רוסית (כן, הגעתי גם לזה)

– מכשף צרפתי

– יעל צור – מורה רוחנית

– יומן דיזיין

– טיפול בדבורים

– פסיכואנליזה – שנה, 3 פעמים בשבוע

– פסיכולוגית שיקומית – עינת בהגלי

– פסיכולוג רפואי, דר נצח

– פלדנקרייז – איתן שריג

– אימון ספורט אישי – ורד טוהר, כשנה

– נתי לפידות, מאמן מורה לתנועה

– עמוס טפלא – לוחם עשן

– הרב …הסוד הגנוז 

– דיקור יפני, מוריה רסקין

– רישיון לקנביס

## התובנה

מתי מגיעה התובנה? אצלי זה היה באיזו פגישה אקראית עם רופא כאב, מהטובים שפגשתי. השיחה התנהלה כרגיל, הוא שאל שאלות, אני עניתי. הוא קרא את התיק שלי, נאנח. ואז הוא הרים את ראשו והסתכל עלי בעיניים שקטות.

"ישראל," הוא אמר, "אני אגיד לך משהו שאולי כבר אמרו לך ואולי לא. הצל הזה, פיברומיאלגיה, ילווה אותך כל חייך. התרופות יכולות לעזור. אבל לקבל שזה לא הולך להיעלם לגמרי? זה חלק מהטיפול."

לא התרגשתי. לא בכיתי. פשוט הנהנתי. כי ידעתי. כבר ידעתי.

זה הרגע שבו הפסקתי לחפש ריפוי. הפסקתי לרדוף אחרי תקוות שווא. התחלתי לחפש מענה אחר: איך לחיות חיים טובים, גם עם הכאב. כי כאן אין רפואה שתרפא. יש רק דרך לחיות טוב למרות.

## הדרך שלי קדימה

אני עדיין מנסה לפעמים. אבל בזהירות. בלי ציפיות גבוהות. כבר לא קופץ על כל רעיון חדש, לא מזמין תור לכל רופא שמציעים לי. עכשיו אני בוחר בקפידה. מסנן.

במקום לרדוף אחרי הריפוי השלם, אני מחפש את הקלות הקטנות. יום אחד עם פחות כאב. בוקר אחד שבו אני מצליח לקום בלי להיאנח. לילה אחד שבו אני ישן שלוש שעות רצופות.

זה מה שנשאר – לאסוף רגעים קטנים של הקלה. לשים אותם בצנצנת שקופה בזיכרון. להסתכל עליהם כשקשה במיוחד. לדעת שהם קיימים. שהם אפשריים.

וזה הקסם האמיתי – להיות שלם, גם כשאתה שבור.

אני נמנע בגללך. כואב שזה שקוף. אבל יש בי מקום אחד שהכאב לא יכול לגעת בו. מקום שבו אני עדיין קוסם. מקום שבו אני עדיין יוצר. אולי שם, בתוך היצירה הזו, בתוך השיתוף, אני מוצא את המזור היחיד שיש.

—

*לתגובות ויצירת קשר: [ישראל קליוסטרו](https://www.facebook.com/Israel.Cagliostro)*

*פורסם לראשונה כחלק מחודש המודעות לפיברומיאלגיה, 2025*

אני נמנע בגללך , רשימת חיים שפיקששתי

אני נמנע בגללך.

משפט קצר מדי עבור אובדן כה גדול. אני לא בטוח אם אנשים מבינים באמת מה זה אומר – להימנע. זה לא רק לוותר. זה לדעת שאתה לא יכול. שהמחיר גבוה מדי. שהכאב ינצח.

כשאתה חולה במחלה נראית, העולם מתגייס. מביא תבשילים, שולח פרחים, מתאים את עצמו אליך. כשאתה חולה במחלה שקופה כמו פיברומיאלגיה, אתה זה שצריך להתאים את עצמך לעולם. ובדרך כלל זה אומר – להימנע.

אז הנה רשימה חלקית, מאוד חלקית, של הדברים שנמנעתי מהם בשנים האחרונות. רשימת החיים שלא חייתי.

## חתונות

חתונה של דני ונועה. 400 איש באולם מחוץ לעיר. נסיעה של שעה. יושב במכונית, הכאב כבר מתחיל באגן, מטפס לאט לאורך הגב. אני יודע שאני אגיע לחופה, אעמוד כשכולם עומדים, אבל אחר כך אשב בשולחן, הרחק מהרעש והריקודים. אשב ואחכה. כמה זמן אני יכול לחכות עד שאפשר ללכת בלי להיראות גס רוח? שעה? שעתיים? המוזיקה דופקת בעצמות שלי. האורות מסנוורים. הכאב הופך מטורדני לבלתי נסבל. אז אני לא הולך בכלל. שולח מתנה. מתקשר למחרת. מתנצל על "מחויבות אחרת". אני הופך להיות האיש שלא מגיע.

החתונה של דורון, חבר ילדות. חתונה שנייה. הוא מתקשר, "אתה חייב לבוא. בלי תירוצים." אני מבטיח. אני אפילו מתכוון לקיים. אבל אז מגיע היום. פיבי מחליטה להרביץ במיוחד. כל תנועה היא כמו סכין. אני מתקשר, "תקשיב, אני חולה." הוא צוחק, "אתה סתם מפחד לרקוד." אני צוחק גם, "כן, משהו כזה." לא מספר לו שהבוקר לקח לי 45 דקות לצאת מהמיטה. שבלעתי שלושה כדורים רק כדי לגרום לגוף להפסיק לצרוח. שהמחשבה על חליפה נצמדת לגוף, על נעליים לוחצות רגליים, על שעות של עמידה, יושבת, חיוכים… שזה בלתי אפשרי.

חתונה של הבת של חבר. היא קוראת לי "דוד", למרות שאין בינינו קשר דם. "אתה חייב לשים לי שטר בריקוד," היא מתקשרת שבועיים לפני. "אני אגיע," אני אומר, ואני יודע כבר שאני משקר. אני לא רק מפחד מהכאב, אני מפחד שאנשים יראו את הכאב. שאשב לבד בשולחן, שאקום ואלך צולע. שאצטרך להסביר שוב ושוב. אז אני מעביר כסף מראש. "מצטער, יקירתי, משהו דחוף צץ."

אני מתבונן ביומן שלי. "חתונה של רונית." "חתונה של יובל ושירה." כל המילים האלה מסומנות בשחור, מחוקות. חיים שלא חייתי.

## מסיבות וארוחות

הם מזמינים אותי כי אני הקוסם. אני זה שמביא את הפלא, את ההפתעה. "תביא קלפים," הם אומרים. אבל ארוחת ערב של שלוש שעות זה לא קסם שאני יכול לבצע. לשבת על כיסא קשה, להתרכז בשיחה בזמן שהגב שלי בוער, שהראש מתחיל להסתחרר מהכאב… אני מוותר מראש.

מסיבת יום הולדת שישים לגיורא. חבר טוב. הוא מתכנן הפתעה לאשתו. "רק החברים הקרובים," הוא מבטיח. אני רוצה ללכת. אני מתכנן ללכת. אני אפילו קונה מתנה. ואז יומיים לפני אני יודע – זה לא יקרה. כי פיבי החליטה שהשבוע הזה הוא שלה. היא לוקחת את כל האנרגיה שיש לי, והיא לא משאירה שום דבר לחברים.

ארוחת שישי אצל המשפחה שלה. משפחה גדולה, רעשנית, אוהבת. "ראינו אותך בטלוויזיה!" אומרים לי. "תראה לנו איזה קסם!" ואני מחייך, ממציא תירוץ. כי הם לא יודעים שהבוקר לא היה לי כוח לצחצח שיניים. שלהרים יד כדי להראות קסם יכול להדליק שריפה בכתף. שמהרגע שאני נכנס לבית ועד הרגע שאני יוצא, אני סופר את הדקות. מתי אוכל ללכת הביתה.

אין לי יותר חברים שמזמינים אותי למסיבות. כי אחרי הפעם השלישית או הרביעית שאתה מבטל ברגע האחרון, אנשים מפסיקים להזמין. ואולי זה יותר פשוט ככה.

## הצגות וקונצרטים

אוהב תרבות. אהבתי. מנוי לתיאטרון, לפילהרמונית. פעם הייתי הולך לפחות פעם בשבוע. הייתי עומד בתור לכרטיסים. הולך לבכורות סרטים. הייתי האיש שידע מה קורה בעיר.

והנה הזמנה לבכורה של הצגה חדשה. אני מכיר את הבמאי, את השחקנית הראשית. "אתה חייב לבוא," הם אומרים. אני אומר שאבוא. אולי הפעם. אבל אני יודע את האמת. שלשבת במשך שעתיים על כיסא תיאטרון צר. שלנסוע שעה הלוך ושעה חזור. שלהתחייב להיות במקום אחד, בזמן אחד, בלי יכולת לברוח אם הכאב יהיה בלתי נסבל… זה מפחיד יותר ממופע אימים.

אז אני מוותר. ההצגה ממשיכה. אבל בלעדיי.

## נסיעות וטיולים

פעם הייתי אדם שנוסע. מזוודה קטנה, כרטיס טיסה, העולם פתוח. היום, מחשבה על טיסה של שלוש שעות מצמררת אותי. לשבת קפוא, כבול למושב, בלי יכולת לזוז כשהכאב מגיע… איך בדיוק עושים את זה?

חמישה חברים נסעו לטיול בדרום אמריקה. חודש שלם. מסלול מדויק. הזמנה פתוחה. "תצטרף לחלק," הם אמרו. וחלק ממני רצה. אלוהים יודע כמה רציתי. אבל הייתי צריך להסביר – אני לא יכול לישון בהוסטל. אני צריך מיטה קשה במיוחד. אני לא יכול להיות במקום שאין בו רופא זמין. לא יכול לשבת באוטובוסים של 10 שעות. לא יכול לסחוב תיק גב. לא יכול להיות האדם שמעכב את כולם. אז אמרתי שיש לי מופע חשוב. שופע התנצלויות. ונשארתי בבית, עם פיבי.

## מופעים שלי

והקשה מכל – המופעים שסרבתי לקבל. כי זה לא רק סירוב להנאה, זה פגיעה בפרנסה. זו המומחיות שלי, זה מה שאני יודע לעשות. קוסם שלא עומד על במה הוא לא באמת קוסם.

שלושה מופעים בחודש שעבר. שלא התקיימו. "לצערי לא אפשרי מסיבות טכניות." האמת היא שהסיבה הטכנית היא גוף שלא מתפקד. כאב שמשתק. אי יכולת להבטיח שאעמוד על הרגליים למשך שעה.


## היומיום

וזה לא רק האירועים הגדולים. זה החיים הקטנים. לא ללכת לחנות כי זה אומר לעמוד בתור. לא ללכת לקולנוע עם הילדה כי שעתיים בכיסא זה יותר מדי. לא לנסוע ליער כי הדרך ארוכה מדי. לא לשבת בגינה עם חברים כי הישיבה על הקרקע תגרום לכאב להתפרץ.

אני נמנע וממצמץ בלי הרף את המילים "אני בסדר" כשאני לא. אני ממציא תירוצים ומשקר שקרים קטנים. ואני שונא את זה.

## הוויתור הגדול ביותר

אבל הוויתור הגדול מכולם אינו על אירוע, או מקום, או חוויה. הוא על תחושת הספונטניות. על היכולת פשוט לומר "כן" ולהסתכן. כי כל דבר דורש חישוב מוקדם. כל הזמנה מלווה בשאלות. האם אני יכול להבטיח שאעמוד בזה? האם הכאב ישתלט? האם אוכל לברוח אם אצטרך? מה המחיר שאשלם אחר כך, בכאב ובסבל?

אני נמנע בגללך, פיבי. ממפגשים וחיבוקים, מסיבות ושמחות, טיולים ומופעים. אני נמנע מהדברים שפעם הגדירו אותי – התנועה, ההרפתקה, הספונטניות.

אבל יש דבר אחד שממנו אני לא נמנע – וזו אהבה. אהבה מרופדת בכריות רכות על הספה בסלון. אהבה של סרט בנטפליקס במקום סרט בקולנוע. אהבה של ילדים שיודעים מתי אבא צריך לנוח. אהבה ששואלת "אתה בסדר?" ומבינה גם כשהתשובה היא שקר.

אני נמנע מדברים רבים בגללך, פיבי. אבל אני משתדל שלא להימנע מלחיות.

גם אם זה אומר לחיות חיים אחרים לגמרי ממה שתכננתי

החלטתי לשתף (כבר פעם)

פוסם בפייסבוק שלי

מסתבר שהיום זה היום לשתף.

לצערי הרב גילו אצלי פיברומיאלגיה מסוג מסוים ובעייתי.

בקצרה למעלה משנה לא יצאתי מהמיטה, לא הופעתי, לימדתי או ניפגשתי, הייתי עסוק רק בכאב.

ומי שיש לו כאב כרוני, רק מי שיש לו יכול להבין איזה סיוט זה…
זה פשוט לא נגמר, הכאב והסבל
וכמובן המומחים והרופאים והמטפלים ורופאי אליל כלום, כלום לא עוזר
ואני עם 19 כדורים שונים…
תשע עשרה ! לא עוזר.

כלום לא עוזר ומונה השקלים דופק, עוד פרופסור מומחה, כולם סבבה, מקצועיים וסבלניים, במיוחד שאתה מגיע אליהם לביקור פרטי.

אבל אני  לא יכול לקום מהמיטה. הכאב המפושט בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי צפוי.

שיחת טלפונים גורלית ומיקרית עם נוירולוג בכיר שמסתבר שבמקרה, עשיתי עליו בייביסיטר כשהיה ילד ונפגשנו בילדותו כמה פעמים.

זאת הייתה השיחה הנכונה בתזמון הנכון שזה אומר שאני 'בשל' , לקום להילחם בכאב בעיקר בפחד ממנו.

במחלה הזאת זה 'בשל'  זה אומר להודות שהמחלה נשארת אתך כצל כל החיים.
WTF

המקסימום שהרפואה יכולה לעזור לך זה לשכך את הכאב, את השאר תעשה לבד.

השיכוך הזה, נדבר עליו בנפרד, לי הוא לא עזר ,

הכל בוער ומחשמל וכואב כל היום כל יום.
חוץ מאשר שאני ישן, אז ישנתי בלי לזוז, מצוין. יותר מדי ישנתי , רוב היום ישנתי. זה או לסבול את הכאב או לישון.

הכי קל לישון. עד שאתה קמל….

והשיחה הזאת עם  הנוירולוג הבכיר
הפכה לי את הסט של הסבל, האמנתי לו, אחרי כל כך הרבה רופאים שהפסקתי להאמין בהם.

ו..קמתי מהמיטה,

בסך הכל הוא אמר שככל שאקום מהמיטה, כך ייטב.

כולם לפניו אמרו את זה אבל הוא הסביר ובעיקר האמנתי לו…

ואז חיפשתי מאמן כושר גופני, היקום שלח לי את ורד. סיפור בנפרד.

אז זהו, מאז שהתחלתי להתאמן עם ורד טוהר
Vered Tohar @
חזרתי לעצמי והיום לראשונה מזה שנה וחצי הופעתי.
אחרי שנה וחצי בלי הקוסם בחיים שלי, מצאתי את עצמי מרקד על הבמה…

המזמין חייך ואמר שהיה פשוט מעולה.

לא בטוח אם אני חולם או שבאמת ניצחתי את הכאב…

לפחות בסיבוב הזה.

הקוסם מצטרף לקרב במחלה המזוינת הזאת.

הנה פרטים על המחלה :
חפשו בגוגל:  מה זה sfn
ואז תבינו עם איזה מפלצת אני מתעסק.

https://health.lightintheshadows.net/sfn/

פיבי ואני – יום של אש

השחף לא בוכה על גלים גבוהים. מתנדנד עליהם. אני לומד לרחף על הכאב.

היום הגוף בוער. פיבי קמה איתי בבוקר, מיד כשפקחתי עיניים. אומרת שלום באלפי סיכות קטנות, בחשמל זורם בעצמות. מזכירה לי שהיא תמיד שם.

לבשתי חליפת קוסם היום. תלבושת מגן. מתחת לשרוולים השחורים הזרועות מפרפרות, רוטטות בכאב שרק אני יכול להרגיש. אנשים רואים רק את הקסם, לא את הידיים הרועדות.

"איך אתה עומד כל כך הרבה זמן על הבמה?" שואלים אותי, כאילו זה החלק המרשים בהופעה. אני מחייך. לא עונה. איך להסביר שרוב הקסם קורה בימים שאני בכלל מצליח לצאת מהבית.

פגשתי היום שני אנשים ששמעו על החשיפה שלי. האחד התרחק, כאילו הכאב מדבק. השני ניגש ולחש: "גם אצלי יש ימים כאלה". פיברומיאלגיה? שאלתי. "לא," הוא אמר, "משהו אחר". אבל העיניים שלו ידעו. הכאב הוא שפה שרק מי שדובר אותה יכול להבין.

חבר טוב שאל אותי היום אם אני צריך עזרה ואמרתי "לא". הוא ענה "אני יודע". הוא יודע שהעזרה היחידה אפשרית באה בצורת התפכחות – להודות שהכאב הזה לא הולך לשום מקום. אין פתרונות קסם, אפילו לקוסם.

המילה "פיברומיאלגיה" כבר לא זרה בפי אנשים קרובים. הם מתאמנים עליה, משננים. בהתחלה חשבתי שזה מוזר, אבל עכשיו אני מבין – הם רוצים להעניק לסבל שלי שם מדויק. לתת לו כבוד.

בערב, כשהגוף בסיכומים של היום, ספרתי תרופות. תשע עשרה כדורים. אספתי אותם למגדל קטן. מגדל קלפים הפוך – אם אחד נופל, הכל נשאר עומד. זה המבצר שלי נגד הכאב.

לפני השינה, שוכב על הגב בחשיכה. פיבי שוכבת לצידי, חמה, צמודה, לא עוזבת. רוב האנשים מדמיינים שלחיות עם כאב כרוני זה כמו לחיות עם חיה טורפת. הם טועים. זה כמו לחיות עם צל – שלך, אבל לא אתה. נפרד, אבל תמיד נוכח.

התקשורת הכי אינטימית שלי היא עם הכאב הזה. זה הרבה יותר קרוב מכל קשר אחר שיכולתי ליצור. פיבי ואני, במחול יומי. לפעמים היא מובילה, לפעמים אני.

היום היה יום של אש. מחר, מי יודע. אולי גשם. אולי רק ערפל קל. אבל הקוסם ממשיך להופיע. בדיוק כמו פיבי.

רמברנדט לא צייר, הסובלת

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

פיברומיאלגיה – פיבי ואני

לפי האגודה הבינלאומית למחקר כאב, כאב מוגדר כ"תחושה וחוויה נפשית לא נעימה הקשורה בנזק ממשי או אפשרי לרקמה, או המתוארת במונחים של נזק מסוג זה".[

ברור שזה הולך להיות סיפור ארוך, גם הטקסט כאן וגם הרומן הכפוי עם פיבי. לא מומלץ להתחיל סיפור ברומן כפוי, זה מה יש. וללא ספק זה נכפה עלי. לא ברור על ידי מי ולמה, אולי בהמשך, כנראה לעולם לא.

שנה וחצי לא יצאתי מהמיטה, שמעתי את עצמי חוזר על המשפט הזה לא מעט פעמים, לא בטוח שהבינו אותי, בטוח שאני עוד לא לגמרי מבין את מה שאני אומר, מה זאת אומרת לא לצאת מהמיטה שנה חצי?

ומה גרם לי לצאת מהמיטה, נתחיל אולי קודם במה גרם לי לרצות להיות במיטה, אחרי זה ננסה לצאת ממנה, נבין שזה בדיוק בין בלתי אפשרי לבלתי נסבל ומשם נתקדם.

מפה לשם והדרך עברה המון מומחים ונעצרה בדבורה הראשונה, זכיתי והתקבלתי לתכנחת השיקום כאב של שיבא-

ברור שצריך הרבה מילים לארוז בסיפור את החווייה המדהימה שעברתי במשך 7 שבועות, 3 פעמים בשבוע 08:00-14:00. קשוח לחולה פיברומיאלגיה לקום כל כך מוקדם ולהיות בשיבא. טוב נחוש תמיד הייתי.
יש את החלק של המטופל הדגישו בשחרור מהתכנית, מסתבר שאני מטופל מצוין. ממש 'לפי הספר', טוב השתדלתי, בלית ברירה ולמזלי למדתי להרפות ולסמוך. את זה היה חשוב שלמדתי.

לא הם לא העלימו את הכאב, מהתחלה זה היה ההסכם, הם ילמדו אותי לחיות אתו. כל מי שחווה כאב כרוני מתמשך אמור להתחבר למשפט הזה היטב.

בסוף פרסמתי את זה בפייסבוק: איזה כיף של תגובות, הכי מפרגנות EVER, כל אחת מחממת את הלב יותר.

מסתבר שהיום זה היום לשתף. לצערי הרב גילו אצלי פיברומיאלגיה מסוג מסוים ובעייתי. בקצרה למעלה משנה לא יצאתי מהמיטה, לא הופעתי, לימדתי או ניפגשתי הייתי עסוק רק בכאב. ומי שיש לו כאב כרוני, רק מי שיש לו יכול להבין איזה סיוט זה…זה פשוט לא נגמר, הכאב והסבל וכמובן המומחים והרופאים והמטפלים ורופאי אליל כלום, כלום לא עוזר ואני עם 19 כדורים שונים… תשע עשרה ! לא עוזר.כלום לא עוזר ומונה השקלים דופק, עוד פרופסור מומחה, כולם סבבה, מקצועיים וסבלניים, במיוחד שאתה מגיע פרטי. אבל אני לא יכול לקום מהמיטה. הכאב המפושט בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי צפוי.שיחת טלפונים גורלית ומיקרית עם נוירולוג בכיר שמסתבר שבמקרה, עשיתי עליו בייביסיטר כשהיה ילד ונפגשנו בילדותו כמה פעמים. זאת השיחה הנכונה בתזמון הנכון שזה אומר שאני בשל , לקום להילחם בכאב בעיקר בפחד ממנו.במחלה הזאת זה 'בשל' זה אומר להודות שהמחלה נשארת אתך כצל כל החיים. המקסימום שהרפואה יכולה לעזור לך זה לשכך את הכאב, את השאר תעשה לבד. השיכוך הזה, נדבר עליו בנפרד, לי הוא לא עזר , הכל בוער ומחשמל וכואב כל היום כל יום. חוץ מאשר שאני ישן, אז ישנתי בלי לזוז, מצוין. יותר מדי ישנתי , רוב היום ישנתי. זה או לסבול את הכאב או לישון.הכי קל לישון. עד שאתה קמל….והשיחה הזאת עם ג'רמי ( הנוירולוג הבכיר) הפכה לי את הסט של הסבל, האמנתי לו, אחרי כל כך הרבה רופאים שהפסקתי להאמין בהם.וקמתי מהמיטה, בסך הכל הוא אמר שככל שאקום מהמיטה, כך ייטב. כולם אמרו את זה אבל הוא הסביר ובעיקר האמנתי לו…ואז חיפשתי מאמן כושר גופני, היקום שלח לי את ורד. סיפור בנפרד.אז זהו, מאז שהתחלתי להתאמן עם ורד טוהר Vered Tohar @ חזרתי לעצמי והיום לראשונה מזה שנה וחצי הופעתי. אחרי שנה וחצי בלי הקוסם בחיים שלי, מצאתי את עצמי מרקד על הבמה…המזמין חייך ואמר שהיה פשוט מעולה.לא בטוח אם אני חולם או שבאמת ניצחתי את הכאב…לפחות בסיבוב הזה.הקוסם מצטרף לקרב במחלה המזוינת הזאת.הנה פרטים על המחלה : חפשו בגוגל: מה זה sfnואז תבינו עם איזה מפלצת אני מתעסק.https://health.lightintheshadows.net/sfn/

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz