ארכיון קטגוריה: פיבי ואני, לחיות עם כאב שקוף

מצעד הפחדים והפאניקות של חולי פיברומיאלגיה


מדריך לחרדות אקסקלוסיביות שלא תמצאו באף קטלוג של חיים נורמליים



1. פחד מהחיבוק הרצחני
כן, החיבוק הזה מהדודה הנחמדה? עבורכם הוא בערך כמו לחיצת יד מהאלק. תמיד מרגש לחשוב שמישהו שאוהב אותך יכול בטעות לשבור לך את כל הגוף עם אהבה. "חיבוק חזק" הם המילים האחרונות שתשמע לפני שתמצא את עצמך במיון.

### 2. חרדת המקלחת האפוקליפטית
רק אצלנו – טיפות מים רגילות הופכות לקליעי מתכת! המומחים עדיין לא מבינים איך פאקינג H₂O מרגיש כמו ברד של סיכות, אבל הי, מי צריך להתקלח כל יום? שנת 1346 מתקשרת, היא רוצה את היגיינת הגוף שלה בחזרה.

### 3. אימת השמיכה הרוצחת
הפחד שהשמיכה שלך – כן, זו שמשקלה פחות מנייר טואלט עבור אנשים רגילים – תהפוך בלילה לבטון יצוק. "לילה טוב, אל תיתן לשמיכת הפוך לגרום לקריסת ריאות."

### 4. בעתת ה"תשמע, אתה נראה מעולה!"
הקומפלימנט שמעורר בך רצון לצעוק "והדירה שלי נראית מסודרת, אם לא תפתח את דלתות הארונות!" הפחד שביום שהכאב שלך ב-9.5 בסולם עשר, תקבל את המחמאה המעצבנת: "וואו, אתה נראה ממש טוב, בטח השתפרת!" ואז תצטרך להסביר מדוע אתה לא יכול לרצוח אותם עם כוחותיך המוגבלים.

### 5. טרור התכנון העתידי
אה, אתה רוצה לקבוע לעוד שבועיים? בטח! אני אשמח לשחק איתך את משחק הסלוטס "האם אוכל לצאת מהמיטה?" עם סיכויי זכייה נמוכים מהסיכוי לזכות בלוטו. הפחד האולטימטיבי לא מהתחייבות – אלא מלהיות האדם שתמיד מבטל.

### 6. פוביית המזגן הנקמני
הפחד שמישהו יפעיל את המזגן בחדר ציבורי, ותוך 30 שניות תהפוך למאובן אנושי. "סליחה, האם זה 16 מעלות? האם אתם מנסים להכין אותי למוזיאון לטבע?"

### 7. אימת ה"יום טוב" המלכודתי
פחד עמוק שתרגיש סביר היום, תעשה דברים כמו בן אנוש רגיל, ותשלם על זה בשבוע הבא עם ריבית נשך. "הייתי יכול ללכת לסופר אתמול, אבל בחרתי לשמור את הכליות שלי בפנים."

### 8. חרדת הלילה הנצחי
הפחד שכאשר תשכב במיטה, שעון הקיר יפסיק לנוע ותחווה את הלילה הארוך ביותר בהיסטוריה. "השעה 3:47 בלילה? עדיין? כבר 6 שעות?"

### 9. בהלת ה"הכל בראש שלך"
הפחד העמוק שהרופא הבא יאמר לך שזה "רק בראש שלך" ואתה תענה: "נכון, וגם הדחף לתקוע לך סטירה הוא רק בראש שלי, אבל מוזר איך שניהם מרגישים ממש אמיתיים."

### 10. טראומת ה"נסה יוגה"
האימה שמישהו יציע לך שוב לנסות יוגה, כאילו לא ניסית 700 טיפולים אלטרנטיביים כבר. "וואו, יוגה? אף פעם לא חשבתי על זה! ואולי כוס מים חמים עם לימון?"

### 11. הלם האירוע החברתי
הפחד לקבל הזמנה לחתונה עם הכיתוב "ריקודים עד אור הבוקר!" כשאתה יודע שהמושג "לרקוד" בשבילך הוא להזיז קלות את האצבעות מתחת לשולחן.

### 12. אנגסט המדרגות האינסופיות
הפחד לראות מדרגות ולדעת שבשבילך הן בעצם אוורסט. "קומה שנייה? הייתי מעדיף לטפס על קירות חלקים כמו ספיידרמן. אה, רגע, גם זה יכאב."

### 13. פחד הבגד החדש המחוספס
האימה מכל תג קטן, תפר, או בד שנראה תמים אך למעשה הוא כלי עינויים מתוחכם. "חולצה חדשה? התכוונת מתקן עינויים ימי-ביניימי עם שרוולים?"

### 14. בעתת "למה לא ניסית…?"
הפחד העמוק שמישהו יציע לך פתרון קסם: "אחותו של גיסי של השכן נרפאה לגמרי אחרי שאכלה רק גזר סגול במשך שנה!" ואתה תצטרך להיראות אסיר תודה במקום לגלגל עיניים עד שתראה את המוח שלך מבפנים.

### 15. טרור התרופה החדשה
פחד מהמשפט "יש תרופה חדשה שכדאי שננסה", כי אתה יודע שמשמעותו: "בוא נשחק רולטה רוסית עם תופעות לוואי! סחרחורת? שלשולים? הזיות על פילים ורודים? הכל אפשרי!"

### 16. פוביית הדיבור על כאב
האימה להזכיר את הכאב שלך ולראות את העיניים של כולם זוגגות מיד. "חשבתי שאולי אספר קצת על ה… הנה זה קורה שוב, אתם כבר לא מקשיבים."

### 17. פחד העצמאות האבודה
הטרור שבפעם הבאה שתצטרך לפתוח צנצנת, תגלה שזהו. בוש נגמר. עכשיו תחיה על זיתים עד שמישהו יבוא לבקר.

### 18. חרדת ה"אולי הפעם…"
הפחד להתחיל לחוש תקווה שאולי הטיפול החדש הזה יעזור, ואז לראות את התקווה הזו מתרסקת כמו מסך טלפון יקר ששחררת מגובה של סנטימטר.

### 19. פוביית האנרגיה המוגבלת
הפחד להשתמש בכל ה"מטבעות האנרגיה" שלך על משהו מטופש, כמו להחליף סדינים, ואז לגלות שאין לך אנרגיה להכין אוכל. "כן, החלפתי מצעים היום, אז ארוחת הערב שלי תהיה… אוויר."

### 20. אימת החברים שנמוגים
הפחד שהחברים פשוט יפסיקו להזמין אותך אחרי שביטלת בפעם העשירית ברגע האחרון. "מצטער שלא יכולתי להגיע לחתונה שלך. או ליום ההולדת שלך. או ללוויה שלך."

### 21. פוביית "קום, התעורר!"
הפחד שמישהו יפריע לך כשאתה סוף סוף נרדם, ולא משנה שהשעה 15:00. "כן, אני יודע שהשמש בשיאה. לא, זה לא אומר שאני יכול להיות ער."

### 22. חרדת הסופרמרקט הענקי
האימה לעמוד בתור בסופר ולדעת שאם לא יפתחו קופה נוספת בקרוב, תתחיל להתמוטט לנגד עיני כולם. "כן, אני נראה בריא, אבל אני עומד כאן על זמן שאול ותכף אתפרק כמו מגדל קלפים."

### 23. פחד "חוסר הבנת המטאפורה"
הטרור שתנסה להסביר שהכאב שלך הוא כמו "גמדים קטנים עם פטישים שמכים בכל מפרק", ואז תזכר שאנשים לא באמת מבינים מטאפורות של כאב. "לא, אין באמת גמדים. כן, הכאב אמיתי. לא, אי אפשר פשוט 'להתעלם' ממנו."

### 24. פוביית הספונטניות האבודה
הפחד שלעולם לא תוכל שוב להיות ספונטני, כי כל דבר דורש תכנון אסטרטגי של אלוף שחמט. "טיול פתאומי לים? בטח, רק תן לי להתכונן שבועיים מראש."

### 25. אימת ה"נראה טוב אז בטח מרגיש טוב"
הפחד העמוק שיום אחד תעשה טעות ותתאפר יפה, תתלבש יפה, תחייך – ואז אף אחד לא יאמין לך יותר כשתגיד שאתה סובל. "כן, שמתי מסקרה. לא, זה לא ריפא את המחלה הכרונית שלי. מוזר, הא?"

—

*מוגש באהבה (כואבת) ובהומור (שחור) לכל מי שמבין שהצחוק לא מרפא את הכאב, אבל לפחות הוא נותן לנו סיבה להמשיך לסבול בסטייל.*

מעבר לכאב

# מעבר לכאב: כיצד תובנות בודהיסטיות יכולות לסייע בהתמודדות עם פיברומיאלגיה



כשהכאב הוא קבוע, כשהגוף בוער וזועק ללא הרף, כשהרפואה המערבית מציעה פתרונות חלקיים בלבד – לאן פונים? עבור רבים מאיתנו המתמודדים עם פיברומיאלגיה, החיפוש אחר דרכי התמודדות מוביל למחוזות בלתי צפויים. אחד מהם הוא הפילוסופיה הבודהיסטית בת אלפי השנים, שמציעה פרספקטיבה אחרת על כאב וסבל.

לא, אין כאן הבטחת קסם לריפוי. הבודהיזם לא יעלים את הפיברומיאלגיה. אבל אולי, רק אולי, הוא יכול לשנות את היחסים שלנו עם הכאב, ובכך לשנות את מהלך החיים עם המחלה הזו.

## כאב הוא חלק מהחיים: דוקהה והקבלה

בלב הפילוסופיה הבודהיסטית עומד המושג "דוקהה" – האמת הראשונה של הבודהיזם שמכירה בכך שהחיים כוללים סבל. לא מדובר בפסימיות, אלא בהכרה מפוכחת במציאות. כשאנחנו לוקים בפיברומיאלגיה, אנחנו נאבקים לא רק בכאב הפיזי, אלא גם בהלם, בהכחשה, בכעס: "למה דווקא אני? איך ייתכן שאין תרופה?"

הבודהיזם מציע נקודת מבט אחרת: במקום להיאבק ולהתנגד למציאות של הכאב, אולי יש מקום לקבלה. לא כניעה פסיבית, אלא הכרה אקטיבית: "זה מה שיש כרגע". מחקרים מראים שקבלה של מצבי כאב כרוני, בניגוד להכחשה ולמאבק, מובילה לסבל פסיכולוגי מופחת ולשיפור באיכות החיים.

## נוכחות מודעת: מיינדפולנס והכאב

"שכנה הטובה ביותר של קבלה היא המיינדפולנס – היכולת להיות ער ברגע הנוכחי, בלי שיפוט. מחקרים רבים מצביעים על כך שאימון מיינדפולנס יכול להועיל במיוחד לחולי פיברומיאלגיה. תוכניות כמו Mindfulness-Based Stress Reduction (MBSR) הראו שיפור בתפקוד היומיומי, ירידה בעצימות הכאב, ושיפור באיכות השינה.

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, אנחנו לומדים להתבונן בכאב בלי להיסחף לתגובת השרשרת הרגילה של מחשבות ("זה רק ילך ויחמיר", "לעולם לא אוכל לעשות מה שאני רוצה"). במקום זאת, אנחנו מתבוננים: "הנה כאב. איך הוא מרגיש בדיוק? האם הוא קבוע או משתנה? איפה הגבולות שלו?"

## אין-קביעות: ארעיות וגלי הכאב

הבודהיזם מלמד את העיקרון של "אניצ'ה" – אין-קביעות. כל התופעות זמניות ומשתנות. גם הכאב משתנה. גם ביום הגרוע ביותר, הכאב אינו סטטי – יש גלים, יש שיאים, יש ירידות. אין רגע אחד זהה לזה שלפניו.

עבור חולי פיברומיאלגיה, התובנה הזו יכולה לספק נקודת אחיזה בימים קשים. כשהכאב בשיאו, אפשר לומר: "גם זה יחלוף." לא במובן של היעלמות המחלה, אלא בהבנה שעצימות הכאב אינה קבועה. זוהי תזכורת שאחרי יום רע יכול לבוא יום קצת פחות רע, אחרי התלקחות – תקופה של יציבות.

## חמלה עצמית: לאהוב גוף שבוגד בך

אחד האתגרים הגדולים של פיברומיאלגיה הוא תחושת הבגידה. הגוף שלנו, שפעם נתפס כידיד, הופך לאויב. הבודהיזם מציע דרך לנווט את המורכבות הזו דרך "מטה" – תרגול של חמלה וטוב-לב, המתחיל קודם כל כלפי עצמנו.

מחקר מ-2018 הראה שתרגול חמלה עצמית שיפר את איכות החיים של חולי פיברומיאלגיה. במקום להאשים את הגוף, לשנוא אותו, ללחום בו, לומדים להתייחס אליו בעדינות ובהבנה. "הגוף שלי סובל. איך אני יכול/ה להקל עליו? איך אפשר להעניק לו נחמה?"

## הדרך האמצעית: איזון בין מנוחה לפעילות

הבודהיזם מדגיש את "הדרך האמצעית" – הימנעות מקיצוניות. עבור אנשים עם פיברומיאלגיה, עיקרון זה מתורגם לאיזון עדין. מצד אחד, דחף לנוח כל הזמן בגלל הכאב. מצד שני, נסיונות להמשיך בחיים "כרגיל", שמובילים להתלקחויות.

הדרך האמצעית מציעה גישה מאוזנת: פעילות בהתאם ליכולת, הקשבה לגוף, תנועה עדינה, ומנוחה מספקת. לא מדובר בנוסחה קבועה, אלא באמנות של התאמה מתמדת. הבודהיזם מלמד קשב – היכולת להקשיב למה שהגוף צריך ברגע זה, בלי להיכנע לפחד או לדחף להוכיח משהו.

## מהתיאוריה לפרקטיקה: תרגולים פשוטים לחיים עם פיבי

כיצד מתחילים? לא צריך להפוך לנזיר בודהיסטי כדי ליישם את העקרונות הללו. הנה כמה תרגולים פשוטים:

1. **מדיטציית סריקת גוף**: שכבו במיטה, הקדישו 10 דקות לסרוק את הגוף, מכף רגל ועד ראש. שימו לב לתחושות. אם יש כאב, התבוננו בו בסקרנות, בלי להילחם.

2. **מדיטציית מטה (חמלה)**: כל בוקר, שבו בנוחות ואמרו לעצמכם: "מאי שאהיה בריא/ה ושלם/ה ככל האפשר. מאי שאהיה משוחרר/ת מסבל מיותר. מאי שאמצא שלווה למרות הכאב."

3. **יומן רגע נוכחי**: לפני שאתם נוטלים תרופה לכאב, הקדישו דקה להיות עם התחושות. רשמו: איפה כואב? איך זה מרגיש בדיוק? הכירו את הכאב כתופעה משתנה.

4. **תרגול אי-התנגדות**: בזמן התקף כאב, נסו לדמיין את עצמכם פותחים דלת במקום להתנגד לה. אמרו: "אני מאפשר/ת לכאב להיות כאן. אני נוכח/ת עם מה שיש."

## לשחות עם הזרם, לא נגדו

הבודהיזם לא מציע פתרון קסם לפיברומיאלגיה. הכאב עדיין כאן. אבל אולי הוא מציע דרך אחרת להיות עם הכאב. במקום להיות בלחימה מתמדת, אפשר ללמוד לשחות עם הזרם.

כפי שאמר הבודהיסט תיק נאט האן: "הדרך היחידה החוצה היא פנימה." אולי הדרך להתמודד עם הכאב אינה בניסיון להעלים אותו, אלא דווקא בנכונות להכיר בו, להיות עמו, וללמוד לחיות חיים משמעותיים למרות נוכחותו.

הפילוסופיה הבודהיסטית מזכירה לנו שאנחנו יותר מהכאב שלנו. יותר מהמגבלות שלנו. ושניתן למצוא רגעים של שלווה אפילו בתוך הסערה.

—

אבא שלי והאורחת שלא הוזמנה

קוראים לי נעמה ויש לי סוד. אבא שלי מסתיר מפלצת בגוף. לא, הוא לא איש-זאב או ערפד כמו בספרים שאני קוראת. המפלצת שלו דווקא קטנה וערמומית. נראית כמו בן אדם רגיל ועושה קסמים כמו תמיד. אבל היא שם. שומעת אותה לפעמים בלילות כשהוא חושב שכולם ישנים.


זה התחיל לפני שמונה חודשים. קמתי בבוקר שבת והלכתי למטבח. אמא עמדה שם, השיער אסוף ברשלנות, מכינה סנדוויצ'ים.

"איפה אבא?" שאלתי.

"אבא מרגיש לא טוב, נעמי. הוא צריך לנוח היום."

"אבל הבטחנו ללכת לים!"

אמא נאנחה, מהסוג הזה של מבוגרים כשהם מסתירים משהו. "לא היום, מתוקה."

הלכתי לחדר של ההורים. המרפק שלי דחף את הדלת, שנפתחה בחריקה קטנה. אבא שכב מכורבל מתחת לשמיכה, למרות שבחוץ היה כבר חם. פנים שלו היו אפורות, כמו הצבע של ענני גשם.

"אבא?"

הוא פתח עיניים לאט. "בוקר טוב, נעמי-נמי."

"אתה חולה?" שאלתי.

"רק קצת עייף," הוא אמר, אבל ראיתי שהוא משקר. אבא תמיד קם ראשון בשבת, מכין פנקייקים ומספר בדיחות לא מצחיקות עד שאמא מגלגלת עיניים. זה לא היה אבא שאני מכירה.


הימים עברו, ובכל שבת הייתה תירוץ אחר למה אבא לא יכול ללכת לים, או לטייל בפארק, או לרכוב על אופניים כמו פעם. הרגליים כואבות. הגב תפוס. כאב ראש. עייפות. רשימה ארוכה של סיבות.

"מתי אבא יבריא?" שאלתי את אמא אחרי שבועיים.

אמא הסתכלה עלי בעיניים רציניות. "אנחנו הולכים לעוד רופאים לברר."

"איזה מחלה יש לו?"

"עוד לא יודעים בדיוק, נעמי," היא אמרה, וראיתי בעיניים שלה פחד. מבוגרים חושבים שילדים לא מבחינים בדברים כאלה, אבל אנחנו בטח שמבחינים.


בוקר אחד, כשחזרתי מבית ספר, שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח. אבא בכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה קודם, אפילו לא כשסבא נפטר.

"פיברומיאלגיה," הוא אמר, מילה ארוכה ומוזרה שהיה לי קשה לזכור. "זה מה שיש לי. הרופא בטוח."

"לפחות עכשיו יש לזה שם," אמא אמרה. "עכשיו אפשר להתחיל לטפל."

"טיפול, לא ריפוי," אבא אמר בקול שקט. "זאת המחלה שאף פעם לא עוברת."

נשארתי מאחורי הדלת, לא רציתי שיראו אותי. בלעתי את הדמעות. מחלה שאף פעם לא עוברת? כל המחלות עוברות בסוף. אפילו כשהייתה לי דלקת אוזניים נוראית, שכאבה ארבעה ימים, בסוף זה עבר.

באותו לילה חלמתי על אבא רץ ברחוב, ומאחוריו רודפת מפלצת שקוראים לה פיברומיאלגיה. היא הייתה שקופה כמעט, וכשהצלחתי לראות אותה, היא נראתה כמו עננים של אש קטנים ודוקרים, שחודרים לתוך העור.


בהמשך, התקיימה שיחה משפחתית. אבא, אמא, אני, ויובל אחי הקטן. אבא הסביר: יש לו מחלה שגורמת לכאבים בכל הגוף. כאבים שקופים שאי אפשר לראות מבחוץ. לפעמים הוא ירגיש טוב, ולפעמים ממש לא.

"זה מדבק?" שאל יובל, שרק בן חמש.

"לא, אהוב. זה לא מדבק," אבא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניים.

"אז זה כמו סוכרת של סבתא?" שאלתי. "שצריך כדורים כל יום?"

"דומה, אבל לא בדיוק," אמא ענתה. "אבא צריך ללמוד לחיות עם זה בדרך אחרת."

"זה… זה מסוכן?" שאלתי, והקול שלי רעד.

אבא לקח את היד שלי. "לא, נעמי. אני לא הולך למות מזה. אני פשוט הולך להיות… קצת שונה ממה שהייתי."

איכשהו, זה הפחיד יותר.


בשבועות הבאים, הבית השתנה. אבא כבר לא עשה דברים שפעם אהב – כמו לשחק כדורגל איתי בחצר, או לקחת אותי על הכתפיים. המילים "אני לא יכול היום" הפכו להיות חלק משגרת החיים שלנו.

התחלתי לשים לב לדברים קטנים. איך אבא עומד ליד הכיור, ונשען עליו כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. איך הוא תמיד מתיישב כשהוא מדבר בטלפון, אפילו אם השיחה קצרה. איך הוא לוקח את הכדורים שלו, ארבעה או חמישה ביום, ובולע אותם במהירות, כדי שלא נראה.

יום אחד, כשהייתי אצל חברה, היא שאלה למה אבא שלי לא בא לקחת אותי כמו פעם. אמרתי שהוא עסוק בעבודה. שקר קטן שנתפר לי על השפתיים. לא רציתי שידעו שאבא שלי "שונה".


"למה אף אחד לא מדבר על זה?" שאלתי את עצמי אחד בוקר כשהסתכלתי במראה. עשיתי צמה וחשבתי על אבא. הוא תמיד עשה לי צמות לבית ספר, אצבעות שלו זריזות ועדינות, תוצאה של שנים כקוסם. עכשיו הוא אף פעם לא עושה לי צמות. אצבעות שלו כואבות מדי בבקרים.

החלטתי לחקור. הלכתי לספרייה בבית ספר והתחלתי לחפש ספרים על המחלה המוזרה הזאת. לא היו. הספרנית אפילו לא הכירה את השם.

שאלתי את המורה לטבע, והיא אמרה שזאת מחלה נדירה שקשורה למערכת העצבים. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר.

בערב, כשאמא נרדמה על הספה, לקחתי את הטלפון שלה וחיפשתי בגוגל. פיברומיאלגיה. כל כך הרבה מידע, רוב המילים גדולות מדי בשבילי. אבל תמונה אחת נשארה בראש: ציור של גוף אדם עם נקודות אדומות בכל מקום. זאת מפה של כאב. ככה אבא מרגיש, כל הזמן? נקודות אדומות של כאב בכל הגוף?


השינויים הקטנים הפכו לשגרה חדשה. אבא כבר לא צחק בקול רם כמו פעם, חיוך קטן החליף את הצחוק המתגלגל שלו. הוא כבר לא ישב על הרצפה לשחק איתנו, תמיד על כורסה עם כרית מאחורי הגב. ולפעמים, הוא פשוט נעלם ליום שלם בחדר השינה, הדלת סגורה, ואמא אומרת "יום רע" בלחש, כאילו המילים עצמן מדבקות.

בהתחלה, ניסיתי להיכנס לחדר בימים כאלה. אבל אבא תמיד אמר שהוא צריך לנוח, ושאחר כך הוא יבוא לשחק איתי. אבל "אחר כך" אף פעם לא הגיע באותו יום.


יום אחד, אחרי שלא ראיתי את אבא כמעט יומיים (יום רע שהפך לרעוע יותר, אמרה אמא), פתחתי את הדלת של החדר בלי לדפוק.

אבא שכב במיטה, עיניים עצומות, זיפים על הפנים. נראה שונה, כחוש יותר. לידו על השידה היו כדורים, בקבוק מים וממחטות משומשות. הוא הסתובב לאט כשנכנסתי, וניסה לחייך.

"נעמי-נמי," הוא לחש. "אני מצטער."

"על מה?" שאלתי, מתיישבת בקצה המיטה. המילים הבאות עלו לי לגרון בלי שחשבתי. "על שאתה חולה?"

הוא נאנח. "על שאני מפספס דברים חשובים. את גדלה כל כך מהר, ואני… אני מפספס את זה."

"זה בסדר," אמרתי אוטומטית. "אתה צריך לנוח."

הוא הסתכל עלי בעיניים עייפות. "תקשיבי, נעמי. אני רוצה שתדעי משהו חשוב. הכאב הזה… הפיברומיאלגיה הזאת… היא לא אני. היא לא אבא שלך. היא רק אורחת לא רצויה שבאה לגור איתנו."

"מתי היא תלך?" שאלתי.

"היא… כנראה לא תלך," הוא אמר בשקט. "אבל אני לומד לחיות איתה. ואני עדיין אבא שלך. עדיין אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."

משהו בתוכי נשבר. עד אותו רגע, חשבתי שאבא יחזור להיות כמו פעם. פתאום הבנתי שהאבא הישן, זה שהיה לפני פיבי, לא יחזור. צריך להתרגל לאבא החדש. אבא שיהיו לו ימים טובים וימים רעים. אבא שלפעמים פשוט לא יוכל.


באותו לילה, בכיתי מתחת לשמיכה. בכיתי על המשחקים שלא נשחק יותר, על הטיולים שלא נטייל, על הצחוק הגדול שהשתנה. בכיתי על אבא הישן.

בבוקר, החלטתי לעשות רשימה. רשימה של דברים שאני יכולה לעשות כדי לעזור. כתבתי במחברת ורודה:

  1. להיות בשקט כשאבא ישן
  2. לא לבקש שירים אותי על הכתפיים
  3. להביא לו מים כשהוא צריך
  4. לא לכעוס כשהוא אומר "לא יכול"
  5. להזכיר לו לקחת כדורים
  6. לספר לו סיפורים מבית ספר כשהוא במיטה

הרשימה הייתה ארוכה. בסופה כתבתי באותיות גדולות: לאהוב את אבא גם כשהוא שונה.


בשבועות הבאים, הפכתי למומחית של אבא. למדתי לזהות מתי הוא מתחיל להרגיש עייף – העיניים שלו נהיות קצת אטומות, והוא מדבר יותר לאט. למדתי מתי כדאי להציע לו לנוח, לפני שהכאב מתגבר. למדתי איך להכין תה נענע, המשקה היחיד שמרגיע אותו.

יום אחד, כשהיה רק שנינו בבית, אבא הראה לי תרגיל חדש בקלפים. הידיים שלו רעדו קצת, אבל הוא עדיין היה מדהים. הקלפים עפו בין האצבעות שלו כמו בקסם.

"איך אתה עושה את זה כשידיים שלך כואבות?" שאלתי.

"כי קסם חזק יותר מכאב," הוא אמר. "רק לזמן קצר, אבל הוא חזק יותר."

"אתה יכול לעשות קסם שיעלים את פיבי?" שאלתי.

אבא חייך, עצב מעורבב בחיוך. "הלוואי, נעמי-נמי. אבל זה הקסם היחיד שאני לא יכול לעשות."

"אז מה אנחנו עושים?" שאלתי.

"אנחנו חיים," הוא אמר. "אנחנו לומדים. אנחנו משתנים. ובימים הטובים, אנחנו רוקדים."

הוא קם, קצת באיטיות, והושיט לי יד. הפעלנו מוזיקה והתחלנו לרקוד בסלון. הוא לא קפץ או הסתובב כמו פעם, אבל הוא עדיין היה אבא שלי.


עכשיו, שמונה חודשים אחרי, אני יודעת שהחיים שלנו לא יהיו כמו פעם. אבל אני גם יודעת שהם יכולים להיות טובים. שונים, אבל טובים.

יש דברים שלמדתי שילדים אחרים בגילי לא יודעים:

למדתי שלפעמים אנשים סובלים בשקט, ואף אחד לא רואה.
למדתי שאפשר להיות חולה בלי להיראות חולה.
למדתי שכאב יכול לשנות אנשים, אבל לא לקחת את מי שהם באמת.
למדתי שלפעמים לאהוב מישהו זה פשוט להיות שם, בשקט, לידו.

ולמדתי שאבא שלי הוא עדיין הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, אפילו שהגוף שלו חלש. כי צריך המון כוח להילחם במפלצת שקופה כל יום.

אני עדיין מתגעגעת לפעמים לאבא שהיה פעם. הוא חסר לי כשאני רואה אבות אחרים משחקים כדורגל עם הילדים שלהם. הוא חסר לי כשאנחנו מבטלים טיול בגלל יום רע. הוא חסר לי כשאני צריכה לשחק בשקט כי הוא ישן שוב.

אבל אני גם לומדת לאהוב את האבא החדש. האבא שמקשיב יותר. האבא שלימד אותי להכין חביתה לבד כי לפעמים קשה לו לעמוד במטבח. האבא שיודע להעריך את הרגעים הקטנים.

פיבי לא הולכת לשום מקום. היא האורחת שלא הוזמנה אבל כנראה תישאר לתמיד. אבל היא לא תנצח. כי אפילו בימים הקשים ביותר, כשאבא שלי נלחם בכאב ובעייפות, הוא עדיין מוצא אנרגיה לחבק אותי ולומר:

"אני אוהב אותך, נעמי-נמי."

וזה שווה הכל.

מאחורי הדלת

לפעמים אני נסגר בחדר השני. כשהכאב בשיא. כשאי אפשר לסבול אפילו את המגע הכי עדין. משב רוח על העור כמו ברזל מלובן.

היא מבינה. טל. זו לא חכמה גדולה, היא פשוט מזהה את הסימנים. הליכה שפופה. עיניים אדומות בבוקר. ספל קפה שרועד ביד שלי. אישה חכמה, מזהה את הימים הרעים בלי מילים.

אני הנכה, היא הבריאה. אין סימטריה. גוף אחד עם מפלצת בפנים. פיבי. הגוף השני צריך להסתגל, להבין, לוותר, לחכות.

קשה יותר לה. לחיות עם מישהו שיש לו סיבה. סיבה לביטול. סיבה לא להופיע. סיבה לכל "לא בא לי" פתאומי. לכל הפסקה באמצע. אני רואה את הבלבול בעיניים שלה. האם באמת כואב לי, או שלא רוצה? האם באמת אני לא יכול, או מתחמק?

"איך אתם מסתדרים?" שואלים אותנו. מה נענה? בימים הטובים מתפקדים. בימים הרעים שורדים. בימים הגרועים אני רק דלת סגורה, והיא בחוץ, מחכה.

אצל רופא הכאב. היא תמיד באה. אומרת שאם לא תבוא, לא אזכור חצי ממה שהרופא אומר. צודקת. כשכואב, קשה להקשיב. הרופא שאל אותה איך היא. היא חייכה חיוך עייף. "יום יום, שעה שעה". ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת.

קשה להבדיל בין האשה הצעירה, המלאה בחיים, שהתחתנתי איתה, לבין המטפלת שהיא נאלצת להיות בימים הרעים. המתווכת ביני לבין העולם. המגן האנושי שלי.

חברים רוצים שנבוא למסיבה. משפחה מתקשרת לחתונה. היא מסתכלת בי. יודעת שהתשובה תלויה בפיבי. לא בי. לא בה. בפיבי.

והיא אף פעם לא מאשימה. אף פעם לא כועסת. אף פעם לא שואלת "למה דווקא אנחנו". פשוט קמה בבוקר, עושה עוד יום, והולכת לישון. לפעמים לבד, כשהכאב מגרש אותי לחדר השני.

לפעמים אני תוהה אם רופא הכאב מבין. אבל יותר מזה, אם אני מבין באמת מה עובר על טל. להיות האדם הבריא שחי עם פיבי, בלי לחוות אותה.

כל ויתור כואב פעמיים. לה וגם לי.

# 24 שעות בראש של חולה פיברו

**03:17**
מתעורר. למה? הגב. בוער. כאילו מישהו מגרד מבפנים עם מסמר חלוד. נשימה. לא לעורר את טל. בדיוק נרדמה לפני שעה. הטלפון בהישג יד, כדור בהישג יד. לקחת? לא לקחת? נשארו עוד שניים מהמנה השבועית. אם אקח עכשיו, מה יישאר ליום ראשון?

**03:43**
ניסיתי להתהפך. טעות. כאילו אלף מחטים ננעצות בבת אחת. ייקח לי עוד חצי שעה להפסיק לרעוד. מסתכל בטל. ישנה. טוב שהיא ישנה. שלפחות אחד מאיתנו יתפקד מחר. היא תקום לעבודה בשש וחצי. לא נספר לה. לא נדאיג.

**04:21**
מתחת למיטה קר. נשכבתי על הרצפה. הקור לפעמים מקפיא את הכאב. לא הפעם. חוזר למיטה. רגל פה, יד שם, כמו לסדר גופה. התנוחה הפחות גרועה. חושב על המופע מחרתיים. אם אקח משככים לפני, אולי אצליח להסתיר. אולי הקהל לא יראה את הרעד. יש את הקטע עם המטבעות. יד לא יציבה תהרוס הכל.

**05:15**
שינה באה לביקור קצר. חלמתי שאני רץ. חלום מתוק. חלום אכזרי. רץ בשדה פתוח. רוח בשיער. הגוף כבד ואז קל פתאום. זוכר את זה. זוכר את זה כאילו היה פעם באמת. אולי היה. כבר לא בטוח מה אמיתי, מה לא.

**06:30**
השעון מצלצל. טל מתעוררת, מחייכת אלי. "ישנת?" היא שואלת. "כן," אני עונה. שקר לבן. קטן. ראשון היום. תהיה ספירה בערב. "אתה רוצה קפה?" היא שואלת. אני מהנהן. בא לי לצעוק. הכתף. אש בכתף. פשוט לצעוק. אבל היא תיבהל, תאחר לעבודה. סופרים עד עשר בראש. בשבע כבר פחות גרוע.

**07:15**
אני בודק את היומן. היום מופע קטן בבית ספר בצהריים. המנהלת חברה. לא נעים לבטל. אבל הגוף. אולי אלך על אוטומט. אני יודע את הקטעים בעל פה. לפעמים אני מרגיש שהגוף עושה את העבודה לבד, הראש עסוק בכאב. קסם, לא?

**08:30**
הבאתי את עצמי לברז. כדור. שטיפת פנים. מתגלח, יד רועדת. פציעה קטנה. דם. מגבת. כואב להחזיק את מברשת השיניים. אין ברירה. שיניים זה חשוב. בן 63 ויש לי שיניים יפות. ניצחון קטן. ניצחונות קטנים.

**09:45**
יוצא מהבית. השמש מכה. האור תמיד חזק מדי. כואב בעיניים. מרכיב משקפי שמש. הרגל קצת טובה יותר. המקל עוזר. אנשים מסתכלים. הקוסם המפורסם עם מקל? כן, עם מקל. לא מהבושה. שיסתכלו. ישנם ימים שאני לא אכפת לי. היום יום כזה. היינו צריכים להיות בחופשה באיטליה. ביטלתי לפני חודש. הרופא אמר שזה יהיה קשה מדי. טל אמרה שלא אכפת לה. שנלך בקיץ הבא. אהבה.

**11:30**
בבית הספר. התארגנות. המנהלת מציצה, מחייכת. אני מחייך בחזרה. גם זה קסם. חיוך בעל רצון כשהגוף בוער. הילדים מגיעים. התרגשות. רעש. כל צליל פוגע כמו פטיש. יש לי שעה להסתיר את הכאב ולהפנט אותם. לא אותם. את עצמי.

**12:15**
באמצע המופע. הקטע עם הקלפים. פתאום גל חזק. גל של אש. עובר מהגב לצוואר. עד למוח. התעלמות. הצגה חייבת להימשך. קוסם אף פעם לא מראה שהתרגיל לא מסתדר. הקהל מריע. הם חושבים שזו הפתעה מכוונת. החיוך שלי מודבק לפנים עם דבק. בפנים סערה.

**13:00**
סיימתי. הצלחתי. שיחקתי אותה. המנהלת מתלהבת. אומרת שהייתי מדהים. מתחבקים. כל חיבוק הוא תמרון של הכאב. לכוון את הידיים שלה לפינות הפחות דלוקות. הכל פוקר. מחייך. איש לא רואה.

**14:30**
בדרך הביתה. עוצר לפני המדרגות. נושם עמוק. גל גדול עומד להגיע. אני מרגיש. כמו להקשיב לצעדים של משהו שמתקרב. משהו ענק. נשען על המעקה. נושם. פתאום רואה את עצמי מבחוץ. איש זקן על מדרגות. נלחם משהו בלתי נראה. אני לא זקן. זה רק נראה ככה. פשוט תשוש.

**15:45**
בבית. בוהה בקיר. טל מתקשרת. "איך היה?" היא שואלת. "נהדר," אני עונה. זה לא שקר. היה נהדר. הילדים היו מקסימים. המופע הצליח. רק משמיט פרט אחד – את זה שכל תא בגוף שלי צורח. לא צריך לספר הכל. היא לא יכולה לעשות עם זה כלום. רק לדאוג.

**16:50**
נרדם בכורסה. חולם שאני שוחה בבריכה. המים חמים. כמעט חמים מדי. מוזר, אני לא יודע לשחות בחיים האמיתיים. במים אין כאב. למה אני לא שוחה יותר בחיים האמיתיים? אה, כן. כי מגע עם המים כואב. ההליכה לבריכה כואבת. ההתארגנות כואבת. בחלום הכל פשוט. שחייה חלקה.

**18:10**
התעוררתי רענן. פתאום גל של אנרגיה. זה קורה לפעמים. אין הגיון בזה. מנצל את הרגע. מתקשר לחבר. קובע פגישה למחר. אולי אצליח. אולי הגל הזה יחזיק. מתכנן יותר מדי. יודע שזה סיכון. כבר דמיינתי איך אצטרך להתנצל מחר על ביטול. אבל לפעמים חייבים לנסות.

**19:30**
טל חוזרת מהעבודה. שואלת אם אכלתי. לא אכלתי. שכחתי. מסתבר שיש לי רעב. מתיישבים לארוחה. מספרת על היום שלה. אני מקשיב. באמת מקשיב. נשמע קל, אבל כשהכאב צורח באוזניים, קשה להתרכז בשיחה. היום אני מצליח. קטע וידאו ויראלי במשרד. צוחקים. צחוק טוב. צחוק מפעיל אנדורפינים, אומרים. קל יותר לרגע.

**20:45**
גל חדש. לא נורא. לא הכי גרוע שהיה. ארבע וחצי מתוך עשר. אפשר לחיות. אם הוא יישאר ככה, אולי אצליח לקרוא קצת. אני באמצע ספר טוב. משהו על מסעות. אני נוסע דרך העיניים של מישהו אחר. מישהו שהגוף שלו לא בוגד בו.

**21:30**
יושב מול הטלוויזיה עם טל. סדרה חדשה שהיא אוהבת. אני מנסה להתרכז. קשה. הכאב מתחזק. חמש וחצי מתוך עשר עכשיו. נשען אחורה. מחפש את הכרית הקטנה. זו שתומכת בדיוק בנקודה בגב. אחרי חמש דקות מרגיש שעוד לחיצה קטנה יכולה להיות טובה. זז. טעות. כאב חד. שבע מתוך עשר פתאום. נושם עמוק. מחכה שיעבור. טל רואה. "אתה רוצה לסיים את הפרק מחר?" אני מנענע ראש. אני רוצה להיות נורמלי לידה. לפעמים זה יותר חשוב מהקלה בכאב.

**22:15**
זמן תרופות. מגיע להן שם. "תרופות לילה". כאילו שמלוות אותי למיטה. רק שאני יודע שהן לא ילוו אותי לשינה. שרירים מכווצים בצוואר. אני יודע כבר מה זה אומר. לילה ארוך. פיבי החליטה שהיא לא עייפה עדיין.

**23:40**
במיטה. טל נרדמה. מסתכל בה. בשקט. בשלווה. אוהב אותה. תוהה איך היא סוחבת את זה. אם הייתי יכול לקחת על עצמי את כל הכאב בעולם כדי שלא תסבול, הייתי עושה זאת. כנראה שזה מה שהיא מרגישה כלפי. רק שהיא לא יכולה. אף אחד לא יכול. הכאב הוא רק שלי. הבדידות של הכאב. לא מצליח להסביר את זה. זו בדידות מיוחדת.

**00:20**
גל חדש. שמונה מתוך עשר. קם מהמיטה. מחפש את החדר השני. הספה שם מוכנה. לא רוצה להעיר את טל. היא צריכה לישון. מחר יום חדש. פיבי חוגגת בכל תא בגוף. תוהה אם הכדור האחרון כדאי עכשיו. אם אקח אותו, לא יישאר לי לבוקר. אם לא אקח, לא אישן. לוקח. אין ברירה.

**01:15**
שוכב על הספה. עיניים פקוחות. הכדור מתחיל לעבוד. משהו רך מתפשט בגוף. לא מספיק. אף פעם לא מספיק. אבל משהו. המוח מתחיל לשוטט. זוכר ריקוד אחרון. לפני שנים. לפני פיבי. במסיבה. גוף חופשי. תנועה חופשית. זיכרון רחוק. כמעט של מישהו אחר.

**02:10**
עוד ערות. אבל רכה יותר. פיבי עדיין כאן, אבל כמו מכוסה בשמיכה. מטושטשת. חולם בעיניים פקוחות. ילדים. נכדים אולי יום אחד. האם אספר להם על פיבי? האם יראו אותי כסבא חולה? או סתם סבא שאוהב קסמים? אולי לא אספר. אולי לא צריך שידעו. מעניין אם פיבי עוברת בגנים. קורע אותי אם מישהו מהם יצטרך להרגיש ככה. אבל אם כן, לפחות ידעו שהם לא לבד.

**02:45**
הכדור עוזר. מתנמנם. חולם שוב שאני שוחה. הפעם בים. המים קרירים, מלוחים. מפני המים רואים את החוף. טל יושבת שם. מחכה לי. מנופפת. הגלים עדינים. התנועה קלה. בלי כאב. משחה הביתה. אליה.

**03:17**
מתעורר.

מה מרגיש רופא הכאב



אני יושב במסדרון של המרפאה. שעה המתנה. עוד עשרים דקות. עוד חמש. סוף סוף.

הרופא שלי מולי. סבלני. נחמד. מקצועי. בטח הוא שמע היום כבר עשרים סיפורים כמו שלי. בטח מחר ישמע עוד עשרים.

"על סולם של אחד עד עשר, כמה כואב לך היום?"

אני תוהה. מה הוא מרגיש כשהוא שואל את השאלה הזאת? האם הוא מדמיין סולם? האם הוא רואה מספרים צפים מעלי? האם הוא באמת יודע מה ההבדל בין שש לשבע?

מה מרגיש רופא הכאב כשהוא שואל על כאב?

בחוץ, בחדר ההמתנה, אנשים חיים את חייהם. כולם כואבים. כל אחד בדרכו. אבל יש הבדל בין כאב לכאב. יש הבדל בין כאב שבא והולך לבין זה שאף פעם לא עוזב, רק מתחזק ונחלש. הרופא שלי יודע את ההבדל הזה. אבל האם הוא מרגיש אותו?

אני מספר לו על הלילה האחרון. על האש המתפשטת בשרירים. על הסכינים הקטנות בעצמות. על האיזמל החד שחותך בגב כשאני עוטף את בתי בשמיכה. הוא מהנהן. מקשיב. כותב. אכפת לו.

אבל האם הוא מרגיש?

כשאני הולך הביתה, אני תוהה. מה קורה לכל הכאב הזה שאני משאיר אצלו? כל הכאב שהוא שומע, יום אחרי יום, פציינט אחרי פציינט. לאן הוא הולך? האם הוא מצטבר במגירות שלו? האם הוא מעמיס אותו על המכונית בדרך הביתה? האם הוא זורק אותו לפח יחד עם הכפפות?

הבדידות של פיבי היא לא רק בכאב עצמו. היא בפער. בתהום הזאת בין מי שמרגיש לבין מי שלא. גם הרופא הטוב ביותר, האכפתי ביותר, הסבלני ביותר נמצא בצד השני של התהום.

פעם, בפגישה, הרופא שלי אמר משהו שנשאר איתי. הוא אמר: "אני לא יכול להרגיש את הכאב שלך, אבל אני יכול להאמין לך."

וזה אולי הדבר היחיד שאפשר באמת לבקש. לא להבין. לא להרגיש. רק להאמין.

אבל עדיין אני תוהה, בלילות הארוכים כשפיבי לא נותנת לישון. מה מרגיש רופא הכאב?

תקוות שווא – מאחורי הקלעים של שיכוך הכאב

אני נמנע בגללך. כואב שזה שקוף.

שתי אמיתות שלמדתי לחיות איתן. שתי אמיתות שאחרים לא רואים.

כל שינוי תרופתי מתחיל מאותו מקום – הרצון להשתיק את הכאב. אבל אי אפשר להשתיק אותו. לא במלואו. לכן בשיבא הם לא קוראים למחלקה "להעלמת כאב" או "לריפוי כאב". הם ישרים יותר. "המחלקה לשיכוך כאב". זה המקסימום. לשכך. להנמיך. להחליש. אף פעם לא למחוק.

אני עדיין מנסה, אך פחות ופחות. לשנות תרופות, להחליף מינונים. התוצאות צפויות, בדיוק כמו רשימת תופעות הלוואי שמצורפת לכל אריזה. כרגע אני לוקח תרופה שבמקור נועדה לנגמלים מסמים קשים. הסתבר שבמיקרו-דוזינג היא עוזרת. לפעמים. במקרים מסוימים. אז אני שפן ניסיונות של עצמי. אירוני, לא? הקוסם כשפן של עצמו.

## 24 כדורים ביום

ספרתם נכון. עשרים וארבעה כדורים. כל יום. לא כולל הקנאביס. ועדיין כואב. כל הזמן.

ואנשים מציעים פתרונות. מאהבה, מדאגה. אני יודע. הם שולחים לינקים לכתבות חדשות, מספרים על הדודה שהייתה לה פיברו והיא עשתה X וזה עזר. או מישהו ששמעו עליו ש-Y שינה את חייו. ואני מחייך. נוד בראש. מודה. אבל בפנים? בפנים אני צורח. כי ניסיתי. ניסיתי כל דבר אפשרי. כלום לא באמת עזר.

חאלס. נמאס.

## הרשימה

מגיע הרגע שנמאס לך לפתח תקוות שווא. הנה הרשימה. רשימת הרופאים, המטפלים, האנשים שפגשתי בדרך. כולם היו טובים, מקצועיים. חלקם סבלניים ונחמדים במיוחד. חלקם הגדול ניסה באמת לעזור. והחכמים שביניהם? אלו שאמרו בכנות: "סורי, לא באמת יכול לעזור לך". הם היו הכנים ביותר.

### רופאים

– דר עוזיאל – משפחה

– דר ג'עבר – רופא אאג

– דר וילקין – גסטרו 

– דר משה כץ – קרדיולוג

– פרופסור שיבולת – גסטרולוג

– פרופסור סידי – פנימאי

– דר יפעת סנדלר – רופאת כאב

– דר דני קרת – נטורופת

– דר דבי רון – נוירולוג

– דר בן זכאי – כירורג

– דר נובל – רופא כלי דם

– עידו לייש – גסטרולוג

– דר ודים – רופא כאב

– דר דורי – נוירולוג

– דר אורי גור – אורולוג

– דר שפי – אורולוג

– דר ירון וואטס – רופא שיקומי

– פרופ סיגל – גסטרואנטרולוגית

– דר גבריאל ליכטנשטיין – רופא כאב ייעוץ תרופות

### בדיקות

– קולונסקופיה, גסטרוסקופיה

– סיטי גב

– סיטי בטן

– US כליות

– US בטן

– EMG (ניסיון 1)

– EMG מוצלח, תקין

– MRCP

– סיטי דרכי שתן

– כל סוגי בדיקות הדם, במיוחד הנדירות

– כל סוגי בדיקות השתן, כולל איסופים מוזרים, חומצות ועוד

– עירויים מכל הסוגים, לפחות 3 סבבים, אחד הוביל למיון

– הזרקות להרדמת והקפאת עצב, 3 כאלה

– הזרקה אפידורלית

– אסוף שתן למטאנפרינים ולקראטינין

– אסוף שתן ל-HIAA 5 ולקראטינין

– בדיקת CRP, GGT, 12B, חמוצה פולית, פריטין, רמת קורטיזול

– חלבוני הדם, שומני הדם, סדר נוגדנים לצליאק

### טיפולים אלטרנטיביים

– דיקור סיני יפני

– פיזיותרפיה רפואית

– ווטצו

– מכשפה רוסית (כן, הגעתי גם לזה)

– מכשף צרפתי

– יעל צור – מורה רוחנית

– יומן דיזיין

– טיפול בדבורים

– פסיכואנליזה – שנה, 3 פעמים בשבוע

– פסיכולוגית שיקומית – עינת בהגלי

– פסיכולוג רפואי, דר נצח

– פלדנקרייז – איתן שריג

– אימון ספורט אישי – ורד טוהר, כשנה

– נתי לפידות, מאמן מורה לתנועה

– עמוס טפלא – לוחם עשן

– הרב …הסוד הגנוז 

– דיקור יפני, מוריה רסקין

– רישיון לקנביס

## התובנה

מתי מגיעה התובנה? אצלי זה היה באיזו פגישה אקראית עם רופא כאב, מהטובים שפגשתי. השיחה התנהלה כרגיל, הוא שאל שאלות, אני עניתי. הוא קרא את התיק שלי, נאנח. ואז הוא הרים את ראשו והסתכל עלי בעיניים שקטות.

"ישראל," הוא אמר, "אני אגיד לך משהו שאולי כבר אמרו לך ואולי לא. הצל הזה, פיברומיאלגיה, ילווה אותך כל חייך. התרופות יכולות לעזור. אבל לקבל שזה לא הולך להיעלם לגמרי? זה חלק מהטיפול."

לא התרגשתי. לא בכיתי. פשוט הנהנתי. כי ידעתי. כבר ידעתי.

זה הרגע שבו הפסקתי לחפש ריפוי. הפסקתי לרדוף אחרי תקוות שווא. התחלתי לחפש מענה אחר: איך לחיות חיים טובים, גם עם הכאב. כי כאן אין רפואה שתרפא. יש רק דרך לחיות טוב למרות.

## הדרך שלי קדימה

אני עדיין מנסה לפעמים. אבל בזהירות. בלי ציפיות גבוהות. כבר לא קופץ על כל רעיון חדש, לא מזמין תור לכל רופא שמציעים לי. עכשיו אני בוחר בקפידה. מסנן.

במקום לרדוף אחרי הריפוי השלם, אני מחפש את הקלות הקטנות. יום אחד עם פחות כאב. בוקר אחד שבו אני מצליח לקום בלי להיאנח. לילה אחד שבו אני ישן שלוש שעות רצופות.

זה מה שנשאר – לאסוף רגעים קטנים של הקלה. לשים אותם בצנצנת שקופה בזיכרון. להסתכל עליהם כשקשה במיוחד. לדעת שהם קיימים. שהם אפשריים.

וזה הקסם האמיתי – להיות שלם, גם כשאתה שבור.

אני נמנע בגללך. כואב שזה שקוף. אבל יש בי מקום אחד שהכאב לא יכול לגעת בו. מקום שבו אני עדיין קוסם. מקום שבו אני עדיין יוצר. אולי שם, בתוך היצירה הזו, בתוך השיתוף, אני מוצא את המזור היחיד שיש.

—

*לתגובות ויצירת קשר: [ישראל קליוסטרו](https://www.facebook.com/Israel.Cagliostro)*

*פורסם לראשונה כחלק מחודש המודעות לפיברומיאלגיה, 2025*

כשהגוף אומר "די": יום אחרי הופעה עם פיברומיאלגיה



קמתי הבוקר, והגוף שלי צעק. לא בקול, אלא בכאב. אותו כאב מוכר, עמוק, של פיברומיאלגיה שמלווה אותי כבר זמן רב.

> "קמתי עקום במיוחד, קשה לי"

פשוט משפט אחד שמכיל עולם שלם של כאב. ימים כאלה קורים, במיוחד אחרי אתמול.

## להופיע דרך הכאב

אתמול בערב הופעתי בפני קבוצה של צעירים דינמיים. האירוע היה מוצלח מאוד, אפילו יותר ממה שציפיתי. אבל מה שהקהל לא ראה היו הכאבים שהתמודדתי איתם מאחורי החיוך.

> "כמות האנרגיה שנצטרכתי לה לא באמת הייתה לי, הופעתי תחת כאבי גיהינום והצלחתי."

אני יודע שעשייה עוזרת לי. היא מסיחה את דעתי, נותנת לי מטרה, מעניקה לי סיפוק. אבל ישנם ימים, כמו היום, בהם אין לי אפילו את הכוח להתחיל.

## המיטה כמקלט

בימים כאלה, המיטה הופכת למקום הבטוח שלי. מקום שבו אני יכול פשוט להיות, בלי לדרוש מעצמי עוד.

> "רוצה לברוח למיטה, לישון, שם הכי כיף לי"

הרופאים עושים כמיטב יכולתם, אבל האמת העגומה היא שאין פתרון קסם לפיברומיאלגיה. לפחות לא עדיין. זו מחלה שדורשת ממך ללמוד לחיות איתה יום-יום, שעה-שעה.

## המאבק עם המנוחה

הקושי האמיתי, מסתבר, אינו רק הכאב הפיזי. יש גם את המאבק הפנימי:

> "תיאורטית מותר לי לנוח היום, אבל אני ממוצא פולני אצלנו אומרים: תנוח רק בקבר…"

כמה קשה לתת לעצמנו את הרשות לנוח. התרבות שלנו, החינוך שקיבלנו, המילים שנאמרו לנו – כולם דוחפים אותנו להמשיך, לא להיכנע, להתגבר.

אבל אולי המנוחה אינה כניעה? אולי היא דווקא חלק מהאסטרטגיה להמשיך הלאה?

> "יכול לקבל את המתנה, מסתבר שזה הקושי הגדול…"

## לקבל את המתנה

היום למדתי משהו חשוב: לפעמים לקבל את מתנת המנוחה זה הקושי הגדול ביותר. לתת לעצמי את הרשות פשוט לנוח, להתאושש, להטעין את הגוף מחדש – בלי אשמה, בלי ביקורת עצמית.

המנוחה אינה בזבוז זמן. היא השקעה בימים הטובים יותר שיבואו. היא חלק מהטיפול העצמי שמאפשר לי להמשיך להופיע ולהצליח.

אז היום אני נותן לעצמי את המתנה הזו. בשתי ידיים, ללא אשמה. כי גם אני ראוי לה.

—

*אם אתם מתמודדים עם כאב כרוני, פיברומיאלגיה או אתגרים דומים, אני מזמין אתכם לשתף בתגובות את הדרכים שלכם להתמודד עם "היום שאחרי". איך אתם מאזנים בין הדחף להמשיך לבין הצורך לנוח?*

אני נמנע בגללך , רשימת חיים שפיקששתי

אני נמנע בגללך.

משפט קצר מדי עבור אובדן כה גדול. אני לא בטוח אם אנשים מבינים באמת מה זה אומר – להימנע. זה לא רק לוותר. זה לדעת שאתה לא יכול. שהמחיר גבוה מדי. שהכאב ינצח.

כשאתה חולה במחלה נראית, העולם מתגייס. מביא תבשילים, שולח פרחים, מתאים את עצמו אליך. כשאתה חולה במחלה שקופה כמו פיברומיאלגיה, אתה זה שצריך להתאים את עצמך לעולם. ובדרך כלל זה אומר – להימנע.

אז הנה רשימה חלקית, מאוד חלקית, של הדברים שנמנעתי מהם בשנים האחרונות. רשימת החיים שלא חייתי.

## חתונות

חתונה של דני ונועה. 400 איש באולם מחוץ לעיר. נסיעה של שעה. יושב במכונית, הכאב כבר מתחיל באגן, מטפס לאט לאורך הגב. אני יודע שאני אגיע לחופה, אעמוד כשכולם עומדים, אבל אחר כך אשב בשולחן, הרחק מהרעש והריקודים. אשב ואחכה. כמה זמן אני יכול לחכות עד שאפשר ללכת בלי להיראות גס רוח? שעה? שעתיים? המוזיקה דופקת בעצמות שלי. האורות מסנוורים. הכאב הופך מטורדני לבלתי נסבל. אז אני לא הולך בכלל. שולח מתנה. מתקשר למחרת. מתנצל על "מחויבות אחרת". אני הופך להיות האיש שלא מגיע.

החתונה של דורון, חבר ילדות. חתונה שנייה. הוא מתקשר, "אתה חייב לבוא. בלי תירוצים." אני מבטיח. אני אפילו מתכוון לקיים. אבל אז מגיע היום. פיבי מחליטה להרביץ במיוחד. כל תנועה היא כמו סכין. אני מתקשר, "תקשיב, אני חולה." הוא צוחק, "אתה סתם מפחד לרקוד." אני צוחק גם, "כן, משהו כזה." לא מספר לו שהבוקר לקח לי 45 דקות לצאת מהמיטה. שבלעתי שלושה כדורים רק כדי לגרום לגוף להפסיק לצרוח. שהמחשבה על חליפה נצמדת לגוף, על נעליים לוחצות רגליים, על שעות של עמידה, יושבת, חיוכים… שזה בלתי אפשרי.

חתונה של הבת של חבר. היא קוראת לי "דוד", למרות שאין בינינו קשר דם. "אתה חייב לשים לי שטר בריקוד," היא מתקשרת שבועיים לפני. "אני אגיע," אני אומר, ואני יודע כבר שאני משקר. אני לא רק מפחד מהכאב, אני מפחד שאנשים יראו את הכאב. שאשב לבד בשולחן, שאקום ואלך צולע. שאצטרך להסביר שוב ושוב. אז אני מעביר כסף מראש. "מצטער, יקירתי, משהו דחוף צץ."

אני מתבונן ביומן שלי. "חתונה של רונית." "חתונה של יובל ושירה." כל המילים האלה מסומנות בשחור, מחוקות. חיים שלא חייתי.

## מסיבות וארוחות

הם מזמינים אותי כי אני הקוסם. אני זה שמביא את הפלא, את ההפתעה. "תביא קלפים," הם אומרים. אבל ארוחת ערב של שלוש שעות זה לא קסם שאני יכול לבצע. לשבת על כיסא קשה, להתרכז בשיחה בזמן שהגב שלי בוער, שהראש מתחיל להסתחרר מהכאב… אני מוותר מראש.

מסיבת יום הולדת שישים לגיורא. חבר טוב. הוא מתכנן הפתעה לאשתו. "רק החברים הקרובים," הוא מבטיח. אני רוצה ללכת. אני מתכנן ללכת. אני אפילו קונה מתנה. ואז יומיים לפני אני יודע – זה לא יקרה. כי פיבי החליטה שהשבוע הזה הוא שלה. היא לוקחת את כל האנרגיה שיש לי, והיא לא משאירה שום דבר לחברים.

ארוחת שישי אצל המשפחה שלה. משפחה גדולה, רעשנית, אוהבת. "ראינו אותך בטלוויזיה!" אומרים לי. "תראה לנו איזה קסם!" ואני מחייך, ממציא תירוץ. כי הם לא יודעים שהבוקר לא היה לי כוח לצחצח שיניים. שלהרים יד כדי להראות קסם יכול להדליק שריפה בכתף. שמהרגע שאני נכנס לבית ועד הרגע שאני יוצא, אני סופר את הדקות. מתי אוכל ללכת הביתה.

אין לי יותר חברים שמזמינים אותי למסיבות. כי אחרי הפעם השלישית או הרביעית שאתה מבטל ברגע האחרון, אנשים מפסיקים להזמין. ואולי זה יותר פשוט ככה.

## הצגות וקונצרטים

אוהב תרבות. אהבתי. מנוי לתיאטרון, לפילהרמונית. פעם הייתי הולך לפחות פעם בשבוע. הייתי עומד בתור לכרטיסים. הולך לבכורות סרטים. הייתי האיש שידע מה קורה בעיר.

והנה הזמנה לבכורה של הצגה חדשה. אני מכיר את הבמאי, את השחקנית הראשית. "אתה חייב לבוא," הם אומרים. אני אומר שאבוא. אולי הפעם. אבל אני יודע את האמת. שלשבת במשך שעתיים על כיסא תיאטרון צר. שלנסוע שעה הלוך ושעה חזור. שלהתחייב להיות במקום אחד, בזמן אחד, בלי יכולת לברוח אם הכאב יהיה בלתי נסבל… זה מפחיד יותר ממופע אימים.

אז אני מוותר. ההצגה ממשיכה. אבל בלעדיי.

## נסיעות וטיולים

פעם הייתי אדם שנוסע. מזוודה קטנה, כרטיס טיסה, העולם פתוח. היום, מחשבה על טיסה של שלוש שעות מצמררת אותי. לשבת קפוא, כבול למושב, בלי יכולת לזוז כשהכאב מגיע… איך בדיוק עושים את זה?

חמישה חברים נסעו לטיול בדרום אמריקה. חודש שלם. מסלול מדויק. הזמנה פתוחה. "תצטרף לחלק," הם אמרו. וחלק ממני רצה. אלוהים יודע כמה רציתי. אבל הייתי צריך להסביר – אני לא יכול לישון בהוסטל. אני צריך מיטה קשה במיוחד. אני לא יכול להיות במקום שאין בו רופא זמין. לא יכול לשבת באוטובוסים של 10 שעות. לא יכול לסחוב תיק גב. לא יכול להיות האדם שמעכב את כולם. אז אמרתי שיש לי מופע חשוב. שופע התנצלויות. ונשארתי בבית, עם פיבי.

## מופעים שלי

והקשה מכל – המופעים שסרבתי לקבל. כי זה לא רק סירוב להנאה, זה פגיעה בפרנסה. זו המומחיות שלי, זה מה שאני יודע לעשות. קוסם שלא עומד על במה הוא לא באמת קוסם.

שלושה מופעים בחודש שעבר. שלא התקיימו. "לצערי לא אפשרי מסיבות טכניות." האמת היא שהסיבה הטכנית היא גוף שלא מתפקד. כאב שמשתק. אי יכולת להבטיח שאעמוד על הרגליים למשך שעה.


## היומיום

וזה לא רק האירועים הגדולים. זה החיים הקטנים. לא ללכת לחנות כי זה אומר לעמוד בתור. לא ללכת לקולנוע עם הילדה כי שעתיים בכיסא זה יותר מדי. לא לנסוע ליער כי הדרך ארוכה מדי. לא לשבת בגינה עם חברים כי הישיבה על הקרקע תגרום לכאב להתפרץ.

אני נמנע וממצמץ בלי הרף את המילים "אני בסדר" כשאני לא. אני ממציא תירוצים ומשקר שקרים קטנים. ואני שונא את זה.

## הוויתור הגדול ביותר

אבל הוויתור הגדול מכולם אינו על אירוע, או מקום, או חוויה. הוא על תחושת הספונטניות. על היכולת פשוט לומר "כן" ולהסתכן. כי כל דבר דורש חישוב מוקדם. כל הזמנה מלווה בשאלות. האם אני יכול להבטיח שאעמוד בזה? האם הכאב ישתלט? האם אוכל לברוח אם אצטרך? מה המחיר שאשלם אחר כך, בכאב ובסבל?

אני נמנע בגללך, פיבי. ממפגשים וחיבוקים, מסיבות ושמחות, טיולים ומופעים. אני נמנע מהדברים שפעם הגדירו אותי – התנועה, ההרפתקה, הספונטניות.

אבל יש דבר אחד שממנו אני לא נמנע – וזו אהבה. אהבה מרופדת בכריות רכות על הספה בסלון. אהבה של סרט בנטפליקס במקום סרט בקולנוע. אהבה של ילדים שיודעים מתי אבא צריך לנוח. אהבה ששואלת "אתה בסדר?" ומבינה גם כשהתשובה היא שקר.

אני נמנע מדברים רבים בגללך, פיבי. אבל אני משתדל שלא להימנע מלחיות.

גם אם זה אומר לחיות חיים אחרים לגמרי ממה שתכננתי

החלטתי לשתף (כבר פעם)

פוסם בפייסבוק שלי

מסתבר שהיום זה היום לשתף.

לצערי הרב גילו אצלי פיברומיאלגיה מסוג מסוים ובעייתי.

בקצרה למעלה משנה לא יצאתי מהמיטה, לא הופעתי, לימדתי או ניפגשתי, הייתי עסוק רק בכאב.

ומי שיש לו כאב כרוני, רק מי שיש לו יכול להבין איזה סיוט זה…
זה פשוט לא נגמר, הכאב והסבל
וכמובן המומחים והרופאים והמטפלים ורופאי אליל כלום, כלום לא עוזר
ואני עם 19 כדורים שונים…
תשע עשרה ! לא עוזר.

כלום לא עוזר ומונה השקלים דופק, עוד פרופסור מומחה, כולם סבבה, מקצועיים וסבלניים, במיוחד שאתה מגיע אליהם לביקור פרטי.

אבל אני  לא יכול לקום מהמיטה. הכאב המפושט בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי צפוי.

שיחת טלפונים גורלית ומיקרית עם נוירולוג בכיר שמסתבר שבמקרה, עשיתי עליו בייביסיטר כשהיה ילד ונפגשנו בילדותו כמה פעמים.

זאת הייתה השיחה הנכונה בתזמון הנכון שזה אומר שאני 'בשל' , לקום להילחם בכאב בעיקר בפחד ממנו.

במחלה הזאת זה 'בשל'  זה אומר להודות שהמחלה נשארת אתך כצל כל החיים.
WTF

המקסימום שהרפואה יכולה לעזור לך זה לשכך את הכאב, את השאר תעשה לבד.

השיכוך הזה, נדבר עליו בנפרד, לי הוא לא עזר ,

הכל בוער ומחשמל וכואב כל היום כל יום.
חוץ מאשר שאני ישן, אז ישנתי בלי לזוז, מצוין. יותר מדי ישנתי , רוב היום ישנתי. זה או לסבול את הכאב או לישון.

הכי קל לישון. עד שאתה קמל….

והשיחה הזאת עם  הנוירולוג הבכיר
הפכה לי את הסט של הסבל, האמנתי לו, אחרי כל כך הרבה רופאים שהפסקתי להאמין בהם.

ו..קמתי מהמיטה,

בסך הכל הוא אמר שככל שאקום מהמיטה, כך ייטב.

כולם לפניו אמרו את זה אבל הוא הסביר ובעיקר האמנתי לו…

ואז חיפשתי מאמן כושר גופני, היקום שלח לי את ורד. סיפור בנפרד.

אז זהו, מאז שהתחלתי להתאמן עם ורד טוהר
Vered Tohar @
חזרתי לעצמי והיום לראשונה מזה שנה וחצי הופעתי.
אחרי שנה וחצי בלי הקוסם בחיים שלי, מצאתי את עצמי מרקד על הבמה…

המזמין חייך ואמר שהיה פשוט מעולה.

לא בטוח אם אני חולם או שבאמת ניצחתי את הכאב…

לפחות בסיבוב הזה.

הקוסם מצטרף לקרב במחלה המזוינת הזאת.

הנה פרטים על המחלה :
חפשו בגוגל:  מה זה sfn
ואז תבינו עם איזה מפלצת אני מתעסק.

https://health.lightintheshadows.net/sfn/

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz