ארכיון קטגוריה: טרם הוחלט על קטגוריה

איך קורה שאנחנו שוכחים את הקסם שהיה פעם

איך קורה שאנחנו שוכחים את הקסם שהיה פעם?

יש לי שאלה שאני שואל לפעמים בתחילת הופעות קטנות, בחתונות ובאירועים אינטימיים:

"מי פה זוכר את הרגע הראשון שבו מישהו הפתיע אותו? לא כתוצאה ממה שקרה — אלא כתוצאה ממי שקרה?"

תמיד יש כמה ידיים. ותמיד — תמיד — כשהם מספרים, הם מחייכים.

הגוף זוכר את מה שהמוח מנסה לשכוח.

הקסם הראשון בחיים

ילדים חיים בתוך קסם. לא קסם על במה — קסם חושי. כל דבר חדש הוא פלא: עלה שנופל, קול גשם, פרפר שמשנה כיוון. המוח של ילד לא יודע עדיין להסביר, אז הוא מרגיש.

אחר כך אנחנו גדלים. לומדים להסביר. לומדים שגשם זה אידוי מים, שפרפר זה חרק, שהאדם שאמרנו שנהיה איתו לנצח — גם הוא רק בן אדם.

אבל הגוף עדיין זוכר.

בזה אני עובד. לא על המוח — על הגוף.

מה הקשר בין קסם לזיכרון רגשי?

המחקר של ג'וזף לדו, נוירולוג מאוניברסיטת ניו יורק, מראה שהאמיגדלה — מרכז הרגשות במוח — מאחסנת זיכרונות רגשיים בנפרד מהזיכרון הרציונלי.

כלומר: אפשר לשכוח מה קרה, אבל הגוף זוכר איך הרגשת.

לכן, אנשים שבאים לראות אותי לאחר 20 שנה אומרים: "לא זוכר מה עשית, אבל זוכר שרצתי הביתה לספר לכולם."

זה הקסם האמיתי — לא הרגע, אלא מה שנשאר ממנו.

ולמה אנחנו שוכחים לחיות ככה?

כי הפכנו את השגרה לבית. זה נכון ונחוץ — השגרה מאפשרת לנו לתפקד. אבל לעתים, מבלי שנשים לב, היא נעשית כלא.

אני לא מדבר רק על זוגות (אם כי גם עליהם). אני מדבר על האדם שמסתכל בראי בבוקר ולא מצפה לשום הפתעה מהיום הקרוב. שהורגל לדעת מה יקרה.

הקסם הוא ההיפך. הקסם אומר: לא תדע. ועם זה — תהיה בסדר.

הדרך לחיים עם יותר קסם (לא טריקים)

אחרי עשרות שנות הופעות, הגעתי למסקנה שמפתיעה אנשים:

הקסם הכי גדול שיכול אדם לעשות לעצמו — הוא לפגוש מישהו חדש בצורה שבה הוא פוגש זרים בהופעות קסם.

עם ציפייה פתוחה. עם כוונה לא לדעת. עם הסכמה לאפשר לדבר הזה לפתיע אותו.

בהופעות, אנשים עושים את זה כי "זה הופעה". בחיים, הם שוכחים שמותר.

מותר להיות מופתע. מותר לא לדעת. מותר לתת לרגע לקרות בלי לנתח אותו מיד.

הרגע הזה, הרגע הזה ממש

פעם ישבתי עם אשה מבוגרת אחרי הופעה. היא הייתה כנראה בת שמונים ומשהו. היא אמרה לי:

"ידעתי שזה טריק. לא אכפת לי. הרגשתי כמו ילדה שמונה שנים."

שאלתי: "מה השתנה?"

היא ענתה: "לא חיפשתי הסבר."

כן. זה הכל.

— קליוסטרו


לפרטים על הופעות: 09-7460957 | hakosem.co.il

מה שהמוח שלך עושה כשאתה רואה קסם — ולמה אתה רוצה להאמין

המוח האנושי — המכשיר הקסום ביותר שנוצר

שנים של הופעות לימדו אותי דבר אחד שאף ספר לא לימד: כשבן אדם רואה קסם, הוא לא מחפש הסבר. הוא מחפש רגש.

זה לא חולשה. זה האבולוציה עצמה שבנתה אתכם כך.

המוח האנושי מעבד כ-11 מיליון ביטים של מידע בשנייה, אבל המודעות שלנו מצליחה להכיל רק כ-50. כל השאר? המוח מחליט לבד. הוא ממלא פערים, מניח הנחות, ובונה תמונה שלמה ממידע חלקי. זה הקסם האמיתי — לא מה שאני עושה, אלא מה שהמוח שלכם עושה עם מה שאני עושה.

אפקט ה"איך הוא עשה את זה?"

כשאתם שואלים "איך הוא עשה את זה?" — הרגע הזה עצמו הוא הקסם. המוח שלכם נמצא במצב של אי-ודאות נסבלת. פסיכולוגים קוראים לזה Curiosity Gap — הפער בין מה שאנחנו יודעים למה שאנחנו רוצים לדעת.

ג'ורג' לואנשטיין מאוניברסיטת קרנגי מלון גילה שהסקרנות מופעלת בדיוק כמו כאב — היא יוצרת חוסר נוחות שמאלץ אותנו לחפש סגירה. ולכן אנחנו לא יכולים לזוז מהמקום כשהקוסם עוד לא גילה את הסיום.

אבל יש משהו עמוק יותר.

למה אנחנו רוצים להאמין — גם כשאנחנו יודעים שזה לא אמיתי

פעם ניגש אלי אחרי הופעה ג'וראי, פרופסור לנוירולוגיה מתל אביב. הוא אמר לי: "ידעתי שזה טריק. ראיתי אותך מחליק את הכרטיס. עדיין לא יכולתי שלא לצחוק מהפתעה."

זה בגלל שיש לנו שני מערכות עיבוד:

  • מערכת 1 (מהירה) — רגשית, אוטומטית, מגיבה לפני שאנחנו חושבים. זו שמרגישה את ההפתעה.
  • מערכת 2 (איטית) — לוגית, מנתחת, מחפשת הסבר. זו שיודעת "זה טריק".

כשהקוסם טוב — מערכת 1 מנצחת. ולא משנה מה מערכת 2 חושבת.

הקשר בין קסם לאהבה

כן, הגענו לשם.

אהבה היא גם כן ניצחון של מערכת 1 על מערכת 2. אנחנו יודעים שהאדם לפנינו הוא בן אדם רגיל עם פגמים, הרגלים מרגיזים, ויום רע בשבוע. אבל אנחנו מרגישים שהוא קסום. מיוחד. שבשבילנו משהו שונה.

בשני המקרים — קסם ואהבה — המוח בוחר ברגש על פני הגיון. ואני חושב שזה הדבר הנפלא ביותר שיש לו.

שאלו אותי פעם: "מה יותר קשה — לגרום לאדם להאמין בקסם, או לגרום לאדם להתאהב?"

עניתי: "שניהם דורשים רגע אחד של שיתוף פעולה מרצון. רגע שבו אתה מחליט לאפשר לדבר הזה לקרות."

ה"כן" האחד שמשנה הכל

בהופעות שלי יש רגע שאני מחפש אותו. לא הפסגה הטכנית. לא הטריק המושלם. אני מחפש את הרגע שבו אחד מהצופים — בדרך כלל מישהו שבא סקפטי, ידיים שלובות, פנים סגורות — פתאום מחייך.

זה הרגע שבו הוא אמר "כן" פנימי. הסכים לתת לרגש לעבוד.

זה הקסם. לא הכרטיסים, לא האצבעות, לא הטריק. האנשים עצמם הם הקסם.

אני רק הצד שמסדר את הנסיבות.

מה זה מלמד אותנו על חיים?

אנחנו חיים בעולם שמתגמל ספקנות. "אל תהיה תמים." "אל תאמין לכל אחד." "תבדוק עובדות."

וזה נכון ברובו.

אבל אם תנהל כך גם את חיי הרגש שלך — תפסיד. תפסיד את ההפתעה, את האמון, את הרגע שבו מישהו מגיע אליך ואתה מרשה לעצמך פשוט להיות נוכח.

הקסם הטוב ביותר שראיתי בחיים לא קרה על במה.

הוא קרה בין אנשים.

— קליוסטרו


רוצה לחוות מקרוב? לפרטים והזמנות: 09-7460957 | hakosem.co.il

איפה שאנחנו — יש קסם באוויר: Wonders.do של קליוסטרו

יוצרי תוכן ייחודי בארץ ובעולם

קליוסטרו יצר פרויקט שאין לו אח ורע: Wonders.do — חדרי בריחה סוחפים למוזיאונים הגדולים בעולם.

הישגים עולמיים

  • מוזיאון ישראל, ירושלים (2017) — חדר הבריחה הראשון שנבנה עבור מוזיאון עולמי בישראל
  • ריקסמוזיאום, אמסטרדם (2018) — שיתוף פעולה עם אחד המוזיאונים המפורסמים בעולם
  • שיא גינס — מחזיק בשיא עולמי רשמי

"איפה שאנחנו — יש קסם באוויר" ©

צפו בסרטון

איפה שאנחנו — יש קסם באוויר: Wonders.do של קליוסטרו

יוצרי תוכן ייחודי בארץ ובעולם

קליוסטרו יצר פרויקט שאין לו אח ורע: Wonders.do — חדרי בריחה סוחפים למוזיאונים הגדולים בעולם.

הישגים

  • מוזיאון ישראל, ירושלים (2017)
  • ריקסמוזיאום, אמסטרדם (2018)
  • שיא גינס

"איפה שאנחנו — יש קסם באוויר" ©

צפו בסרטון הרשמי | wonders.do

When I Was in Amsterdam

When I say "when I was in Amsterdam" — know that something real is about to come out.

Not a trip. Not a photo with a canal in the background. Not a postcard.

Something real.


The first time I was sixteen. 1978. A camping tour with my cousin and some friends. A street-smart kid from Tel Aviv who thought he understood the world because he could pull a coin out of thin air.

In Amsterdam, I lost my virginity.

(My beloved and sensitive daughter — you know I told you the truth isn't always enough. This time it is. Really.)

I have one particularly sharp memory from that trip. I slept in the same sleeping bag with an incredible Yemenite girl, and I honestly had no idea what she wanted from me. On the other hand, I did manage to go with the guys somewhere entirely different. To pay. (I said "to pay." That's not politically correct. I apologize — I'm not converting to anything.)

In Amsterdam, you leave things behind.

That's the rule.


Forty years passed.

2018. The Rijksmuseum project. Four months I lived there, fifty-six years old, alone with myself and the city. Amsterdam took me back without questions — the way it takes everyone — with the smell of the canals and that afternoon light that falls differently there than anywhere else in the world.

Someone told me about a library.

Ancient books. Books of magic. Books that aren't supposed to be accessible to the public — and certainly not to an Israeli magician who'd crossed fifty and was still searching for things he couldn't name.

I walked. Not an Uber — I walked. I felt something strange and wonderful simultaneously. A feeling I know. A feeling Amsterdam gives me.

The place had once been a seventeenth-century conservatory. An inner courtyard. A ceiling of wood, blackened by time. The smell of paper and of secrets. Paintings on the walls with text in Hebrew.

I stopped.

Most of the great books of magic are written in Hebrew. That's not a coincidence. In that moment, I understood what it means to be Jewish — not from the religious side. From the other side. The pagan, ancient side. The one that speaks in names, not in prayers.

They asked my name.

I said Cagliostro.

They were enchanted — two Dutch curators, seasoned and magnificent. I pointed to a book. "That is the Sefer HaRazim of Solomon," said one of them, with an accent that cut through the air like a musical note. "We know every page."

But that's not what stopped me.

What stopped me was this: when I said Cagliostro — they knew immediately. Not as the stage name of an Israeli magician. As a name. As if they knew it from somewhere else. From another time.

And there is a reason for that.


Cagliostro — the real Cagliostro, the alchemist, the mystic, the great charlatan of the eighteenth century — visited Holland in 1778. In Holland, I discovered a large group of researchers who trace his path, his influence, the secret he took with him to his grave.

They gave me the front door.

I peered inside.

I understood that I would return.

The question that has stayed with me since — and more than once I have asked it aloud — is a simple one: Did I choose this stage name, or did this name choose me?

I don't answer. I don't know. And perhaps that, exactly, is the secret.


Forty years between two visits.

The first time, I left my innocence there.

The second time, I found a book that knew my name before I walked in.

Amsterdam keeps things for you. Waits. Knows you'll come back.


Then my wife walked through the door and said we can't take my sister who flew in from America in a dirty car and we absolutely have to wash it right now.

Amsterdam will wait.

It always waits.

— The Magician

The library from the story — Embassy of the Free Mind, Amsterdam

The library that knew my name before I walked in.

כשהייתי באמסטרדם

כשאני אומר "כשהייתי באמסטרדם" — תדעו שמשהו אמיתי עומד לצאת.

לא טיול. לא תמונה עם תעלה ברקע. לא גלויה.

משהו אמיתי.


הפעם הראשונה הייתי בן 16. 1978. קמפינג טורס עם בן דוד וכמה חברים. ילד כאפות מתל אביב שחשב שהוא כבר מבין את העולם כי הוא יודע להוציא מטבע מאוויר.

באמסטרדם השארתי את הבתולים שלי.

(בתי האהובה והרגישה — את יודעת שאמרתי לך שהאמת לא תמיד מספיקה. הפעם היא כן. באמת.)

יש לי זיכרון אחד חד במיוחד מאותו טיול. ישנתי באותו שק שינה עם תימניה מדהימה, ממש לא הבנתי מה היא רוצה ממני. לעומת זאת כן הצלחתי ללכת עם הבנים למקום אחר לגמרי. לשלם. (אמרתי "לשלם". זה לא פוליטיקלי קורקט. אני מתנצל — לא מתנצר ולא מתאסלם.)

באמסטרדם משאירים דברים.

זה הכלל.


ארבעים שנה עברו.

2018. פרויקט הריקסמוזיאום. ארבעה חודשים גרתי שם, בן 56, לבד עם עצמי ועם העיר. אמסטרדם קיבלה אותי בחזרה בלי שאלות, כמו שהיא מקבלת את כולם — עם ריח התעלות ואור האחר-צהריים שנופל אחרת שם מבכל מקום אחר בעולם.

מישהו סיפר לי על ספרייה.

ספרים עתיקים. ספרי כישוף. ספרים שלא אמורים להיות נגישים לציבור ובטח לא לקוסם ישראלי שחצה את הגיל החמישים ועדיין מחפש דברים שלא יודע לנסח.

הלכתי ברגל. לא באובר — ברגל. הרגשתי "מוזר ותענוג" בו זמנית. זה תחושה שאני מכיר. זה תחושה שאמסטרדם עושה לי.

המקום היה פעם קונסרבטוריון מהמאה השבע עשרה. גינה פנימית. תקרת עץ שחורה מזמן. ריח של נייר ושל סוד. תמונות על הקירות עם טקסט בעברית.

עצרתי.

רוב ספרי הכישוף הגדולים כתובים בעברית. זה לא במקרה. ברגע הזה הבנתי מה זה אומר להיות יהודי — לא מהצד הדתי. מהצד האחר. הצד הפגאני, העתיק, זה שמדבר בשמות ולא בתפילות.

שאלו לשמי.

אמרתי קליוסטרו.

הן נגנבו — שתי אוצרות הולנדיות, ותיקות ומהממות. הצבעתי על ספר. "זה ספר הרזים של שלמה," אמרה אחת מהן, עם מבטא שחצה את האוויר כמו תו. "אנחנו מכירות כל עמוד."

אבל זה לא מה שעצר אותי.

מה שעצר אותי זה שכשאמרתי קליוסטרו — הן ידעו מיד. לא כשם במה של קוסם ישראלי. כשם. כאילו הן מכירות אותו ממקום אחר. מזמן אחר.

ויש סיבה לזה.


קליוסטרו — קליוסטרו האמיתי, האלכימאי, המיסטיקן, הנוכל הגדול של המאה השמונה עשרה — ביקר בהולנד ב-1778. בהולנד גיליתי קבוצת חוקרים גדולה שעוקבת אחר המסלול שלו, אחר השפעתו, אחר הסוד שהוא לקח איתו לקבר.

הן נתנו לי את הדלת הראשית.

הצצתי פנימה.

הבנתי שאחזור.

השאלה שמלווה אותי מאז — ולא פעם אחת שאלתי אותה בקול — היא שאלה פשוטה: האם אני בחרתי את שם הבמה הזה, או שהשם הזה בחר אותי?

אני לא עונה. אני לא יודע. ואולי בדיוק זה הסוד.


ארבעים שנה בין שני הביקורים.

בפעם הראשונה השארתי שם את הבתולים שלי.

בפעם השנייה מצאתי שם ספר שידע את שמי לפני שנכנסתי.

אמסטרדם שומרת דברים בשבילך. ממתינה. יודעת שתחזור.


עכשיו נכנסה אשתי בדלת ואמרה שאי אפשר לקחת את אחותי שהגיעה מאמריקה באוטו מלוכלך וחייבים לשטוף אותו עכשיו.

אמסטרדם תחכה.

היא תמיד מחכה.

— הקוסם

הספרייה מהסיפור — Embassy of the Free Mind, Amsterdam

Embassy of the Free Mind, Amsterdam — הספרייה שידעה את שמי לפני שנכנסתי.

המזל הוא קסם שכולם מאמינים בו, אבל אף אחד לא מבין אותו

יש לי סוד.

אחרי חמישים שנה על הבמה, אני יודע דבר אחד בוודאות: הקהל רוצה להאמין.

לא רק בקסם. בכל דבר. בגורל. בכוכבים. בסיפור שבסוף ייצא טוב.

הטיפש יוצא לדרך

בסיפורי העם, תמיד יש שלושה אחים. הראשון — חכם. השני — בכיר. השלישי — הטיפש. יוצא בלי כלום, נותן את אוכלו לקיפוד שפגש בדרך.

ומי מגיע לנסיכה? הטיפש. תמיד הטיפש.

הטיפש לא מקבל מזל למרות שהוא טיפש. הוא מקבל מזל בגלל שהוא פועל אחרת. הוא נעצר. שם לב. נותן את הסנדוויץ׳ לקיפוד לא כי יוצא לו משהו — אלא כי זה נראה לו הדבר הנכון.

המריטוקרטיה והשקר הגדול

בחברה שלנו, הסיפור שמוכרים לנו הוא הפוך לחלוטין מסיפורי האגדות. עבד קשה. פתח כישרון. וההצלחה תגיע.

אבל הסיכוי שלך להפוך לביל גייטס הבא — אפסי. תוצר הלוואי של האמונה "אם רק ארצה — אצליח" הוא שכישלון הופך לאשמה אישית מוחלטת.

המזל כמנגנון פיזי

בפעם הראשונה שעשיתי קסם, הייתי בן שתים-עשרה. ספר שמצאתי בספרייה בתל אביב. הרגשתי שהיקום אמר לי משהו באוזן.

מזל? אולי. אבל מה שאני יודע עכשיו, אחרי חמישים שנה — הוא שהמזל הוא לרוב המפגש בין הכנה ובין הזדמנות שאחרים לא שמו לב אליה.

המנטליסט יודע — תשומת הלב היא הכל. מי שנותן תשומת לב מלאה לרגע הנוכחי — הוא זה שמרוויח את המזל. לא כי ניסים קורים לו, אלא כי הוא רואה את מה שאחרים מחמיצים.

סוף דבר

אני עומד על במות כבר חמישים שנה. ואני יכול לגלות לך: כל קסם הוא שיר שיבח למזל.

אין פה ניס. אין פה גזירת שמיים. יש פה קשב. פתיחות. נכונות לעצור ולתת לחם-יבש לקיפוד.

הטיפש המאושר בסיפורי האגדות? זה לא הטיפש. זה האמן.

ישראל קליוסטרו אוקסמן — קוסם ומנטליסט, חמישים שנה על הבמה

המזל הוא קסם שכולם מאמינים בו, אבל אף אחד לא מבין אותו

יש לי סוד.

אחרי חמישים שנה על הבמה, אני יודע דבר אחד בוודאות:
הקהל רוצה להאמין.

לא רק בקסם. בכל דבר.
בגורל. בכוכבים. ב"זה היה אמור לקרות."
בסיפור שבסוף ייצא טוב — לי, לטיפש התמים שיוצא לדרך עם לחם יבש וחיוך.

וכאן נמצא הסוד האמיתי של המזל.


הטיפש יוצא לדרך

בסיפורי העם, תמיד יש שלושה אחים.

הראשון — חכם. מחשב, מתכנן, לא לוקח סיכונים מיותרים.
השני — פחות חכם, אבל בכיר. יודע לרצות את הנכונים.
השלישי — "הטיפש." יוצא בלי כלום, נותן את אוכלו לקיפוד שפגש בדרך, מסייע לזקנה שאיש לא התאמץ לעזור לה.

ומי מגיע לנסיכה?

הטיפש.
תמיד הטיפש.

האנליסטים של ספרות העם אומרים שזהו "נחמה לחלשים." אולי. אבל אני חושב שפספסו משהו עמוק הרבה יותר.

הטיפש לא מקבל מזל למרות שהוא טיפש. הוא מקבל מזל בגלל שהוא פועל אחרת.

הוא נעצר. שם לב. לא מחשב עלות-תועלת.
נותן את הסנדוויץ' לקיפוד לא כי יוצא לו משהו — אלא כי זה נראה לו הדבר הנכון.

ולא פעם, הקיפוד הוא אלוף-בית.


המריטוקרטיה והשקר הגדול

בחברה שלנו, הסיפור שמוכרים לנו הוא הפוך לחלוטין מסיפורי האגדות.

עבד קשה. פתח כישרון. עשה את הדבר הנכון.
וההצלחה תגיע.

אבל הסיכוי שלך להפוך לביל גייטס הבא — אפסי כמו הסיכוי שהיה לאיכר פרנסי בן המאה ה-17 להפוך לאריסטוקרט.

ועדיין — אנחנו קונים את הסיפור.
כי הוא נוח.
הוא נותן לנו אשליה של שליטה.

ואשליית שליטה? זה המוצר הנמכר ביותר בהיסטוריה האנושית.

תוצר הלוואי של האמונה "אם רק ארצה — אצליח" הוא שכישלון הופך לאשמה אישית מוחלטת.
"בימי הביניים, אם פגשת אדם עני, הוא היה מתואר כ'חסר מזל'. היום, בארה"ב, אותו אדם עשוי להיות מתואר כלוזר."
פחות מרחם. יותר מבזה.


המזל כמנגנון פיזי

בפעם הראשונה שעשיתי קסם, הייתי בן שתים-עשרה.
ספר שמצאתי בספרייה בתל אביב. הרגשתי שהיקום אמר לי משהו באוזן.

מזל? אולי.
אבל מה שאני יודע עכשיו, אחרי חמישים שנה — הוא שה"מזל" הוא לרוב המפגש בין הכנה ובין הזדמנות שאחרים לא שמו לב אליה.

הקיפוד עמד על הדרך גם בפני האח החכם.
הוא הלך הלאה. לא ראה בזה הזדמנות. ראה בזה הפסד זמן.

המנטליסט יודע — תשומת הלב היא הכל.

מי שנותן תשומת לב מלאה לרגע הנוכחי — לקיפוד שעל הדרך, לזקנה שצריכה עזרה, לאדם שלא מאמין לעצמו — הוא זה שמרוויח את "המזל."

לא כי ניסים קורים לו. אלא כי הוא רואה את מה שאחרים מחמיצים.


ומה עם ה"טובי לב"?

יש פה משהו מכשף יותר מכל הסבר מדעי.

האגדות לא בחרו את הטיפש כגיבור בטעות.
הן בחרו ביצור שנע בעולם ללא שכבות הגנה מנטליות.

הוא לא מחשב מה יוצא לו. לא מגן על הכבוד שלו. לא דואג לאיך הוא נראה.

וכתוצאה — הוא פתוח.

לחוויה. לפגישה. לאפשרות.
הרוח יכולה לעבור דרכו.

האח החכם עמד כמו קיר.


סוף דבר: הקסם שאתה כבר עושה

אני עומד על במות כבר חמישים שנה.
ואני יכול לגלות לך:

כל קסם הוא שיר שיבח למזל.

אני לא עושה בלתי אפשרי. אני עושה את מה שאפשרי — ומזמין את הקהל לראות אותו אחרת.

המזל עובד אותו דבר.

אין פה ניס. אין פה גזירת שמיים.
יש פה קשב. פתיחות. נכונות לעצור ולתת לחם-יבש לקיפוד.

הטיפש המאושר בסיפורי האגדות?

זה לא הטיפש.

זה האמן.


ישראל קליוסטרו אוקסמן — קוסם ומנטליסט, חמישים שנה על הבמה

בן שתים-עשרה עם חפיסת קלפים: הסיפור שלפני קליוסטרו

נער שחולם להיות קוסם — קליוסטרו

בן שתים-עשרה. לבד. ועם חפיסת קלפים אחת.

ישראל אוקסמן, שיהפוך עשרות שנים אחר כך למגוס קליוסטרו — הקוסם הצבאי הראשון בצה"ל, שובר שיאי גינס — היה ילד שקשה היה לאהוב אותו. לא שהוא היה נורא. פשוט… לא מקובל.

הילד שאיש לא ממש ראה

כל כיתה יש בה את הילד שיושב בצד. שמגיע ראשון ויוצא אחרון. שהצחוקים עוברים מעליו כמו גל שלא שוטף אותו — לא כי הוא רטוב יותר, אלא כי הוא שקוף יותר. ישראל היה הילד הזה.

לא חסר לו אינטליגנציה — היתה לו כנראה יותר מדי. לא חסר לו דמיון — היה לו עצום. חסר לו משהו פשוט יותר ומסובך בהרבה: שפה. לא שפת המילים — שפת הנגיעה. שפת החברה. שפת ה"גם אני כאן".

הקסם לא עושים — הקסם קורה

הטריק הראשון שלמד היה עם קלפים. כשהוא עשה אותו לראשונה לפני ילד אחד מהחצר, משהו קרה שלא היה מוכן אליו — הילד הסתכל עליו. לא לצד. לא דרכו. עליו. ואחרי שניות של שתיקה שאל: "איך עשית את זה?"

שלוש מילים. אבל בשלוש המילים האלה יש עולם שלם: ראיתי אותך. אתה מעניין. אני רוצה לדעת עוד. זה היה הרגע.

המופע הראשון: מה עובר לו בראש?

שבועות אחר כך, הוא עמד מול קהל "אמיתי" — כמה ילדים מהכיתה, מסודרים על כיסאות, מסתכלים עליו בציפייה. לא חמלה. ציפייה.

הפחד. הוא שם. תמיד. הלב דופק חזק מדי, הכפות ידיים לחות: "ואם ייכשל? ואם יצחקו?"

אבל אז — ריכוז. פתאום, רק הקלפים. רק הידיים. רק הסדר שהוא יודע. ואחרי שהתרגיל עובד — הקהל ממולו קופא, עיניהם מתרחבות, ואחר כך מגיע הנשימה הקצרה: "מה?!"

אחרי המופע, כשהמחיאות כפיים נשמעות — גם של שבעה ילדים בכיתה — הוא עומד שם ומרגיש שייכות. לא סליחה. לא חמלה. שייכות אמיתית.

הקסם כשפה חדשה

בגיל שתים-עשרה, לא חשבת על פסיכולוגיה. חשבת: הנה, יש לי שפה שכולם מבינים — ילדים, מבוגרים, זרים. מחבר לחבר. מחבר לקהל. מחבר לחיים.

מה הפך אותו לקליוסטרו

ישראל אוקסמן לא הפך לקליוסטרו בגלל הכישרון. הוא הפך לקליוסטרו כי מצא בגיל שתים-עשרה את הדבר שמילא אותו כולו — ולא עצר.

חמישים שנה אחר כך, הוא עדיין לא עצר. עשה מופעים בפני עשרות אלפי אנשים. שיבר שיאי גינס פעמיים. שיתף פעולה עם מוזיאון ישראל. בנה בית ספר לקוסמים. ועדיין — כשהוא עומד מול קהל ורואה את הבעת ההפתעה על פניהם, הוא מרגיש בדיוק מה שהרגיש אז: ילד בן שתים-עשרה. ראשון שלו. לחוץ. מאושר. ושייך.


קליוסטרו — בית הקוסם, רעננה. מופעים, חדרי בריחה ובית ספר לקוסמים לכל הגילאים.

מהספרים המאובקים ליוטיוב – העידן החדש של הקוסמים הצעירים

כשאני התחלתי ללמוד קסמים, זה היה לגמרי עולם אחר, תאמינו לי. לא היה ליוטיוב (כן, אני מדבר על תקופה כזו אפלה), לא היו פייסבוק קבוצות למתחילים, ובטח שלא היו סרטונים בתיק-טוק שמדגימים לך איך לשלוף ארנב מהכובע תוך שנייה. לא, אז היה דבר אחד והיחיד: ספרים. ספרים!

אני זוכר איך הייתי נוסע לתל אביב ומיד נחטף לממלכת סטימצקי בדיזנגוף. בדרך כלל, הייתי מתגלגל למחלקת התחביבים, שם על המדפים, בין הררי ספרים, המתינו לי ספרי הקסמים של חברת Dover – אלה שבאמת עשו לי קסמים בעיניים. כריכות צנועות, איורים בשחור-לבן, כאילו חגיגת צבעים הייתה שם מפונקת מדי, אבל בואו נגיד – בשבילי זה היה יותר מסתם ספרים. זו הייתה כמו מפת-דרך לעולם נסתר.

אז הייתי חוזר הביתה, יושב עם הספר ומתחיל לקרוא—כן, לקרוא! לא לראות סרטון, לא להקיש "פליי" ולדפדף לאחור. פשוט לקרוא. לפעמים משפט אחד קטן הספיק לי כדי להתחיל חקירה של דקות (ועוד כמה אחרי זה). איור קטן בואקום היה אמור להסביר לי תנועה שהייתה נראית לי כמו קסם אמיתי. וזה – וואו – היה הקסם האמיתי. הספרים לא סיפקו לך הכל על מגש של כסף; הם דרשו ממך לשחק עם הדמיון שלך. לבנות את האשליה בעצמך, לשים את עצמך כקוסם, לדמיין את הקהל, להמציא את התנועה המושלמת.

ומאז, העולם שינה לגמרי פניה. היום ילד עם טלפון חכם מצליח למצוא תוך שעה יותר חומר ממה שאני הצלחתי לתחוב לעצמי במשך שנים. אלפי סרטונים, שיעורים דיגיטליים, קהילות ענקיות אונליין, חנויות שמוכרות אביזרים שטרם חלמתי עליהם, והרצאות של הקוסמים הכי גדולים שיש (שאני, מזלי, אני עוד ילד חורף פה). תקופה מדהימה ללמוד קסמים, בלי ספק.

אבל אל תחשבו שאני מתלונן לגמרי—גם אם לפעמים יש בי חשש קטן שהרבה פשוט אבד בדרך. כשכל המידע פתוח כמו ספר פתוח, אנחנו פשוט פחות סבלניים. פעם, ידעת, היית מתעסק שבועות עם רעיון אחד מתוך ספר, ממש לזקק אותו. היום אפשר לשבת בערב אחד, לצפות עשרים סרטונים עם טריקים חדשים ולהרגיש קצת כמו מתוסכל כי לא זכרת אף אחד מהם למחרת.

הספר היה, במין צורה מוזרה, מורה לחיים—לקרוא, לחשוב, ליצור, להשלים פערים. אולי בגלל זה, הקוסמים של פעם היו עם סגנון כל כך אישי משלהם. לא היה כזה משהו כמו "הדרך הנכונה" לעשות קסם; כולם היו צריכים למצוא את הדרך בעצמם.

אז כן, אני ממש שמח שהדור החדש זוכה ללמוד בקלות רבה יותר – אבל לפעמים, בין כל המסכים והסרטונים, אני חושב שכמה מהם היו נהנים לפתוח ספר קסמים ישן מפעם לפעם. כי תכל'ס, בין הדפים המצהיבים האלו מסתתר לא רק סוד לטריק, אלא גם סוד היצירתיות, הסבלנות והדמיון שכולם אוהבים לקרוא לו "קסם" – זה מה שעושה אותנו קוסמים, בעולם האמיתי וגם בקפה.

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz