יש לי סוד.
אחרי חמישים שנה על הבמה, אני יודע דבר אחד בוודאות:
הקהל רוצה להאמין.
לא רק בקסם. בכל דבר.
בגורל. בכוכבים. ב"זה היה אמור לקרות."
בסיפור שבסוף ייצא טוב — לי, לטיפש התמים שיוצא לדרך עם לחם יבש וחיוך.
וכאן נמצא הסוד האמיתי של המזל.
הטיפש יוצא לדרך
בסיפורי העם, תמיד יש שלושה אחים.
הראשון — חכם. מחשב, מתכנן, לא לוקח סיכונים מיותרים.
השני — פחות חכם, אבל בכיר. יודע לרצות את הנכונים.
השלישי — "הטיפש." יוצא בלי כלום, נותן את אוכלו לקיפוד שפגש בדרך, מסייע לזקנה שאיש לא התאמץ לעזור לה.
ומי מגיע לנסיכה?
הטיפש.
תמיד הטיפש.
האנליסטים של ספרות העם אומרים שזהו "נחמה לחלשים." אולי. אבל אני חושב שפספסו משהו עמוק הרבה יותר.
הטיפש לא מקבל מזל למרות שהוא טיפש. הוא מקבל מזל בגלל שהוא פועל אחרת.
הוא נעצר. שם לב. לא מחשב עלות-תועלת.
נותן את הסנדוויץ' לקיפוד לא כי יוצא לו משהו — אלא כי זה נראה לו הדבר הנכון.
ולא פעם, הקיפוד הוא אלוף-בית.
המריטוקרטיה והשקר הגדול
בחברה שלנו, הסיפור שמוכרים לנו הוא הפוך לחלוטין מסיפורי האגדות.
עבד קשה. פתח כישרון. עשה את הדבר הנכון.
וההצלחה תגיע.
אבל הסיכוי שלך להפוך לביל גייטס הבא — אפסי כמו הסיכוי שהיה לאיכר פרנסי בן המאה ה-17 להפוך לאריסטוקרט.
ועדיין — אנחנו קונים את הסיפור.
כי הוא נוח.
הוא נותן לנו אשליה של שליטה.
ואשליית שליטה? זה המוצר הנמכר ביותר בהיסטוריה האנושית.
תוצר הלוואי של האמונה "אם רק ארצה — אצליח" הוא שכישלון הופך לאשמה אישית מוחלטת.
"בימי הביניים, אם פגשת אדם עני, הוא היה מתואר כ'חסר מזל'. היום, בארה"ב, אותו אדם עשוי להיות מתואר כלוזר."
פחות מרחם. יותר מבזה.
המזל כמנגנון פיזי
בפעם הראשונה שעשיתי קסם, הייתי בן שתים-עשרה.
ספר שמצאתי בספרייה בתל אביב. הרגשתי שהיקום אמר לי משהו באוזן.
מזל? אולי.
אבל מה שאני יודע עכשיו, אחרי חמישים שנה — הוא שה"מזל" הוא לרוב המפגש בין הכנה ובין הזדמנות שאחרים לא שמו לב אליה.
הקיפוד עמד על הדרך גם בפני האח החכם.
הוא הלך הלאה. לא ראה בזה הזדמנות. ראה בזה הפסד זמן.
המנטליסט יודע — תשומת הלב היא הכל.
מי שנותן תשומת לב מלאה לרגע הנוכחי — לקיפוד שעל הדרך, לזקנה שצריכה עזרה, לאדם שלא מאמין לעצמו — הוא זה שמרוויח את "המזל."
לא כי ניסים קורים לו. אלא כי הוא רואה את מה שאחרים מחמיצים.
ומה עם ה"טובי לב"?
יש פה משהו מכשף יותר מכל הסבר מדעי.
האגדות לא בחרו את הטיפש כגיבור בטעות.
הן בחרו ביצור שנע בעולם ללא שכבות הגנה מנטליות.
הוא לא מחשב מה יוצא לו. לא מגן על הכבוד שלו. לא דואג לאיך הוא נראה.
וכתוצאה — הוא פתוח.
לחוויה. לפגישה. לאפשרות.
הרוח יכולה לעבור דרכו.
האח החכם עמד כמו קיר.
סוף דבר: הקסם שאתה כבר עושה
אני עומד על במות כבר חמישים שנה.
ואני יכול לגלות לך:
כל קסם הוא שיר שיבח למזל.
אני לא עושה בלתי אפשרי. אני עושה את מה שאפשרי — ומזמין את הקהל לראות אותו אחרת.
המזל עובד אותו דבר.
אין פה ניס. אין פה גזירת שמיים.
יש פה קשב. פתיחות. נכונות לעצור ולתת לחם-יבש לקיפוד.
הטיפש המאושר בסיפורי האגדות?
זה לא הטיפש.
זה האמן.
ישראל קליוסטרו אוקסמן — קוסם ומנטליסט, חמישים שנה על הבמה
השאר תגובה