איך קורה שאנחנו שוכחים את הקסם שהיה פעם?
יש לי שאלה שאני שואל לפעמים בתחילת הופעות קטנות, בחתונות ובאירועים אינטימיים:
"מי פה זוכר את הרגע הראשון שבו מישהו הפתיע אותו? לא כתוצאה ממה שקרה — אלא כתוצאה ממי שקרה?"
תמיד יש כמה ידיים. ותמיד — תמיד — כשהם מספרים, הם מחייכים.
הגוף זוכר את מה שהמוח מנסה לשכוח.
הקסם הראשון בחיים
ילדים חיים בתוך קסם. לא קסם על במה — קסם חושי. כל דבר חדש הוא פלא: עלה שנופל, קול גשם, פרפר שמשנה כיוון. המוח של ילד לא יודע עדיין להסביר, אז הוא מרגיש.
אחר כך אנחנו גדלים. לומדים להסביר. לומדים שגשם זה אידוי מים, שפרפר זה חרק, שהאדם שאמרנו שנהיה איתו לנצח — גם הוא רק בן אדם.
אבל הגוף עדיין זוכר.
בזה אני עובד. לא על המוח — על הגוף.
מה הקשר בין קסם לזיכרון רגשי?
המחקר של ג'וזף לדו, נוירולוג מאוניברסיטת ניו יורק, מראה שהאמיגדלה — מרכז הרגשות במוח — מאחסנת זיכרונות רגשיים בנפרד מהזיכרון הרציונלי.
כלומר: אפשר לשכוח מה קרה, אבל הגוף זוכר איך הרגשת.
לכן, אנשים שבאים לראות אותי לאחר 20 שנה אומרים: "לא זוכר מה עשית, אבל זוכר שרצתי הביתה לספר לכולם."
זה הקסם האמיתי — לא הרגע, אלא מה שנשאר ממנו.
ולמה אנחנו שוכחים לחיות ככה?
כי הפכנו את השגרה לבית. זה נכון ונחוץ — השגרה מאפשרת לנו לתפקד. אבל לעתים, מבלי שנשים לב, היא נעשית כלא.
אני לא מדבר רק על זוגות (אם כי גם עליהם). אני מדבר על האדם שמסתכל בראי בבוקר ולא מצפה לשום הפתעה מהיום הקרוב. שהורגל לדעת מה יקרה.
הקסם הוא ההיפך. הקסם אומר: לא תדע. ועם זה — תהיה בסדר.
הדרך לחיים עם יותר קסם (לא טריקים)
אחרי עשרות שנות הופעות, הגעתי למסקנה שמפתיעה אנשים:
הקסם הכי גדול שיכול אדם לעשות לעצמו — הוא לפגוש מישהו חדש בצורה שבה הוא פוגש זרים בהופעות קסם.
עם ציפייה פתוחה. עם כוונה לא לדעת. עם הסכמה לאפשר לדבר הזה לפתיע אותו.
בהופעות, אנשים עושים את זה כי "זה הופעה". בחיים, הם שוכחים שמותר.
מותר להיות מופתע. מותר לא לדעת. מותר לתת לרגע לקרות בלי לנתח אותו מיד.
הרגע הזה, הרגע הזה ממש
פעם ישבתי עם אשה מבוגרת אחרי הופעה. היא הייתה כנראה בת שמונים ומשהו. היא אמרה לי:
"ידעתי שזה טריק. לא אכפת לי. הרגשתי כמו ילדה שמונה שנים."
שאלתי: "מה השתנה?"
היא ענתה: "לא חיפשתי הסבר."
כן. זה הכל.
— קליוסטרו
לפרטים על הופעות: 09-7460957 | hakosem.co.il
השאר תגובה