כשאני אומר "כשהייתי באמסטרדם" — תדעו שמשהו אמיתי עומד לצאת.
לא טיול. לא תמונה עם תעלה ברקע. לא גלויה.
משהו אמיתי.
הפעם הראשונה הייתי בן 16. 1978. קמפינג טורס עם בן דוד וכמה חברים. ילד כאפות מתל אביב שחשב שהוא כבר מבין את העולם כי הוא יודע להוציא מטבע מאוויר.
באמסטרדם השארתי את הבתולים שלי.
(בתי האהובה והרגישה — את יודעת שאמרתי לך שהאמת לא תמיד מספיקה. הפעם היא כן. באמת.)
יש לי זיכרון אחד חד במיוחד מאותו טיול. ישנתי באותו שק שינה עם תימניה מדהימה, ממש לא הבנתי מה היא רוצה ממני. לעומת זאת כן הצלחתי ללכת עם הבנים למקום אחר לגמרי. לשלם. (אמרתי "לשלם". זה לא פוליטיקלי קורקט. אני מתנצל — לא מתנצר ולא מתאסלם.)
באמסטרדם משאירים דברים.
זה הכלל.
ארבעים שנה עברו.
2018. פרויקט הריקסמוזיאום. ארבעה חודשים גרתי שם, בן 56, לבד עם עצמי ועם העיר. אמסטרדם קיבלה אותי בחזרה בלי שאלות, כמו שהיא מקבלת את כולם — עם ריח התעלות ואור האחר-צהריים שנופל אחרת שם מבכל מקום אחר בעולם.
מישהו סיפר לי על ספרייה.
ספרים עתיקים. ספרי כישוף. ספרים שלא אמורים להיות נגישים לציבור ובטח לא לקוסם ישראלי שחצה את הגיל החמישים ועדיין מחפש דברים שלא יודע לנסח.
הלכתי ברגל. לא באובר — ברגל. הרגשתי "מוזר ותענוג" בו זמנית. זה תחושה שאני מכיר. זה תחושה שאמסטרדם עושה לי.
המקום היה פעם קונסרבטוריון מהמאה השבע עשרה. גינה פנימית. תקרת עץ שחורה מזמן. ריח של נייר ושל סוד. תמונות על הקירות עם טקסט בעברית.
עצרתי.
רוב ספרי הכישוף הגדולים כתובים בעברית. זה לא במקרה. ברגע הזה הבנתי מה זה אומר להיות יהודי — לא מהצד הדתי. מהצד האחר. הצד הפגאני, העתיק, זה שמדבר בשמות ולא בתפילות.
שאלו לשמי.
אמרתי קליוסטרו.
הן נגנבו — שתי אוצרות הולנדיות, ותיקות ומהממות. הצבעתי על ספר. "זה ספר הרזים של שלמה," אמרה אחת מהן, עם מבטא שחצה את האוויר כמו תו. "אנחנו מכירות כל עמוד."
אבל זה לא מה שעצר אותי.
מה שעצר אותי זה שכשאמרתי קליוסטרו — הן ידעו מיד. לא כשם במה של קוסם ישראלי. כשם. כאילו הן מכירות אותו ממקום אחר. מזמן אחר.
ויש סיבה לזה.
קליוסטרו — קליוסטרו האמיתי, האלכימאי, המיסטיקן, הנוכל הגדול של המאה השמונה עשרה — ביקר בהולנד ב-1778. בהולנד גיליתי קבוצת חוקרים גדולה שעוקבת אחר המסלול שלו, אחר השפעתו, אחר הסוד שהוא לקח איתו לקבר.
הן נתנו לי את הדלת הראשית.
הצצתי פנימה.
הבנתי שאחזור.
השאלה שמלווה אותי מאז — ולא פעם אחת שאלתי אותה בקול — היא שאלה פשוטה: האם אני בחרתי את שם הבמה הזה, או שהשם הזה בחר אותי?
אני לא עונה. אני לא יודע. ואולי בדיוק זה הסוד.
ארבעים שנה בין שני הביקורים.
בפעם הראשונה השארתי שם את הבתולים שלי.
בפעם השנייה מצאתי שם ספר שידע את שמי לפני שנכנסתי.
אמסטרדם שומרת דברים בשבילך. ממתינה. יודעת שתחזור.
עכשיו נכנסה אשתי בדלת ואמרה שאי אפשר לקחת את אחותי שהגיעה מאמריקה באוטו מלוכלך וחייבים לשטוף אותו עכשיו.
אמסטרדם תחכה.
היא תמיד מחכה.
— הקוסם
הספרייה מהסיפור — Embassy of the Free Mind, Amsterdam
Embassy of the Free Mind, Amsterdam — הספרייה שידעה את שמי לפני שנכנסתי.
השאר תגובה