בן שתים-עשרה. לבד. ועם חפיסת קלפים אחת.
ישראל אוקסמן, שיהפוך עשרות שנים אחר כך למגוס קליוסטרו — הקוסם הצבאי הראשון בצה"ל, שובר שיאי גינס — היה ילד שקשה היה לאהוב אותו. לא שהוא היה נורא. פשוט… לא מקובל.
הילד שאיש לא ממש ראה
כל כיתה יש בה את הילד שיושב בצד. שמגיע ראשון ויוצא אחרון. שהצחוקים עוברים מעליו כמו גל שלא שוטף אותו — לא כי הוא רטוב יותר, אלא כי הוא שקוף יותר. ישראל היה הילד הזה.
לא חסר לו אינטליגנציה — היתה לו כנראה יותר מדי. לא חסר לו דמיון — היה לו עצום. חסר לו משהו פשוט יותר ומסובך בהרבה: שפה. לא שפת המילים — שפת הנגיעה. שפת החברה. שפת ה"גם אני כאן".
הקסם לא עושים — הקסם קורה
הטריק הראשון שלמד היה עם קלפים. כשהוא עשה אותו לראשונה לפני ילד אחד מהחצר, משהו קרה שלא היה מוכן אליו — הילד הסתכל עליו. לא לצד. לא דרכו. עליו. ואחרי שניות של שתיקה שאל: "איך עשית את זה?"
שלוש מילים. אבל בשלוש המילים האלה יש עולם שלם: ראיתי אותך. אתה מעניין. אני רוצה לדעת עוד. זה היה הרגע.
המופע הראשון: מה עובר לו בראש?
שבועות אחר כך, הוא עמד מול קהל "אמיתי" — כמה ילדים מהכיתה, מסודרים על כיסאות, מסתכלים עליו בציפייה. לא חמלה. ציפייה.
הפחד. הוא שם. תמיד. הלב דופק חזק מדי, הכפות ידיים לחות: "ואם ייכשל? ואם יצחקו?"
אבל אז — ריכוז. פתאום, רק הקלפים. רק הידיים. רק הסדר שהוא יודע. ואחרי שהתרגיל עובד — הקהל ממולו קופא, עיניהם מתרחבות, ואחר כך מגיע הנשימה הקצרה: "מה?!"
אחרי המופע, כשהמחיאות כפיים נשמעות — גם של שבעה ילדים בכיתה — הוא עומד שם ומרגיש שייכות. לא סליחה. לא חמלה. שייכות אמיתית.
הקסם כשפה חדשה
בגיל שתים-עשרה, לא חשבת על פסיכולוגיה. חשבת: הנה, יש לי שפה שכולם מבינים — ילדים, מבוגרים, זרים. מחבר לחבר. מחבר לקהל. מחבר לחיים.
מה הפך אותו לקליוסטרו
ישראל אוקסמן לא הפך לקליוסטרו בגלל הכישרון. הוא הפך לקליוסטרו כי מצא בגיל שתים-עשרה את הדבר שמילא אותו כולו — ולא עצר.
חמישים שנה אחר כך, הוא עדיין לא עצר. עשה מופעים בפני עשרות אלפי אנשים. שיבר שיאי גינס פעמיים. שיתף פעולה עם מוזיאון ישראל. בנה בית ספר לקוסמים. ועדיין — כשהוא עומד מול קהל ורואה את הבעת ההפתעה על פניהם, הוא מרגיש בדיוק מה שהרגיש אז: ילד בן שתים-עשרה. ראשון שלו. לחוץ. מאושר. ושייך.
קליוסטרו — בית הקוסם, רעננה. מופעים, חדרי בריחה ובית ספר לקוסמים לכל הגילאים.
השאר תגובה