ארכיון תג: פיבי

# 24 שעות בראש של חולה פיברו

**03:17**
מתעורר. למה? הגב. בוער. כאילו מישהו מגרד מבפנים עם מסמר חלוד. נשימה. לא לעורר את טל. בדיוק נרדמה לפני שעה. הטלפון בהישג יד, כדור בהישג יד. לקחת? לא לקחת? נשארו עוד שניים מהמנה השבועית. אם אקח עכשיו, מה יישאר ליום ראשון?

**03:43**
ניסיתי להתהפך. טעות. כאילו אלף מחטים ננעצות בבת אחת. ייקח לי עוד חצי שעה להפסיק לרעוד. מסתכל בטל. ישנה. טוב שהיא ישנה. שלפחות אחד מאיתנו יתפקד מחר. היא תקום לעבודה בשש וחצי. לא נספר לה. לא נדאיג.

**04:21**
מתחת למיטה קר. נשכבתי על הרצפה. הקור לפעמים מקפיא את הכאב. לא הפעם. חוזר למיטה. רגל פה, יד שם, כמו לסדר גופה. התנוחה הפחות גרועה. חושב על המופע מחרתיים. אם אקח משככים לפני, אולי אצליח להסתיר. אולי הקהל לא יראה את הרעד. יש את הקטע עם המטבעות. יד לא יציבה תהרוס הכל.

**05:15**
שינה באה לביקור קצר. חלמתי שאני רץ. חלום מתוק. חלום אכזרי. רץ בשדה פתוח. רוח בשיער. הגוף כבד ואז קל פתאום. זוכר את זה. זוכר את זה כאילו היה פעם באמת. אולי היה. כבר לא בטוח מה אמיתי, מה לא.

**06:30**
השעון מצלצל. טל מתעוררת, מחייכת אלי. "ישנת?" היא שואלת. "כן," אני עונה. שקר לבן. קטן. ראשון היום. תהיה ספירה בערב. "אתה רוצה קפה?" היא שואלת. אני מהנהן. בא לי לצעוק. הכתף. אש בכתף. פשוט לצעוק. אבל היא תיבהל, תאחר לעבודה. סופרים עד עשר בראש. בשבע כבר פחות גרוע.

**07:15**
אני בודק את היומן. היום מופע קטן בבית ספר בצהריים. המנהלת חברה. לא נעים לבטל. אבל הגוף. אולי אלך על אוטומט. אני יודע את הקטעים בעל פה. לפעמים אני מרגיש שהגוף עושה את העבודה לבד, הראש עסוק בכאב. קסם, לא?

**08:30**
הבאתי את עצמי לברז. כדור. שטיפת פנים. מתגלח, יד רועדת. פציעה קטנה. דם. מגבת. כואב להחזיק את מברשת השיניים. אין ברירה. שיניים זה חשוב. בן 63 ויש לי שיניים יפות. ניצחון קטן. ניצחונות קטנים.

**09:45**
יוצא מהבית. השמש מכה. האור תמיד חזק מדי. כואב בעיניים. מרכיב משקפי שמש. הרגל קצת טובה יותר. המקל עוזר. אנשים מסתכלים. הקוסם המפורסם עם מקל? כן, עם מקל. לא מהבושה. שיסתכלו. ישנם ימים שאני לא אכפת לי. היום יום כזה. היינו צריכים להיות בחופשה באיטליה. ביטלתי לפני חודש. הרופא אמר שזה יהיה קשה מדי. טל אמרה שלא אכפת לה. שנלך בקיץ הבא. אהבה.

**11:30**
בבית הספר. התארגנות. המנהלת מציצה, מחייכת. אני מחייך בחזרה. גם זה קסם. חיוך בעל רצון כשהגוף בוער. הילדים מגיעים. התרגשות. רעש. כל צליל פוגע כמו פטיש. יש לי שעה להסתיר את הכאב ולהפנט אותם. לא אותם. את עצמי.

**12:15**
באמצע המופע. הקטע עם הקלפים. פתאום גל חזק. גל של אש. עובר מהגב לצוואר. עד למוח. התעלמות. הצגה חייבת להימשך. קוסם אף פעם לא מראה שהתרגיל לא מסתדר. הקהל מריע. הם חושבים שזו הפתעה מכוונת. החיוך שלי מודבק לפנים עם דבק. בפנים סערה.

**13:00**
סיימתי. הצלחתי. שיחקתי אותה. המנהלת מתלהבת. אומרת שהייתי מדהים. מתחבקים. כל חיבוק הוא תמרון של הכאב. לכוון את הידיים שלה לפינות הפחות דלוקות. הכל פוקר. מחייך. איש לא רואה.

**14:30**
בדרך הביתה. עוצר לפני המדרגות. נושם עמוק. גל גדול עומד להגיע. אני מרגיש. כמו להקשיב לצעדים של משהו שמתקרב. משהו ענק. נשען על המעקה. נושם. פתאום רואה את עצמי מבחוץ. איש זקן על מדרגות. נלחם משהו בלתי נראה. אני לא זקן. זה רק נראה ככה. פשוט תשוש.

**15:45**
בבית. בוהה בקיר. טל מתקשרת. "איך היה?" היא שואלת. "נהדר," אני עונה. זה לא שקר. היה נהדר. הילדים היו מקסימים. המופע הצליח. רק משמיט פרט אחד – את זה שכל תא בגוף שלי צורח. לא צריך לספר הכל. היא לא יכולה לעשות עם זה כלום. רק לדאוג.

**16:50**
נרדם בכורסה. חולם שאני שוחה בבריכה. המים חמים. כמעט חמים מדי. מוזר, אני לא יודע לשחות בחיים האמיתיים. במים אין כאב. למה אני לא שוחה יותר בחיים האמיתיים? אה, כן. כי מגע עם המים כואב. ההליכה לבריכה כואבת. ההתארגנות כואבת. בחלום הכל פשוט. שחייה חלקה.

**18:10**
התעוררתי רענן. פתאום גל של אנרגיה. זה קורה לפעמים. אין הגיון בזה. מנצל את הרגע. מתקשר לחבר. קובע פגישה למחר. אולי אצליח. אולי הגל הזה יחזיק. מתכנן יותר מדי. יודע שזה סיכון. כבר דמיינתי איך אצטרך להתנצל מחר על ביטול. אבל לפעמים חייבים לנסות.

**19:30**
טל חוזרת מהעבודה. שואלת אם אכלתי. לא אכלתי. שכחתי. מסתבר שיש לי רעב. מתיישבים לארוחה. מספרת על היום שלה. אני מקשיב. באמת מקשיב. נשמע קל, אבל כשהכאב צורח באוזניים, קשה להתרכז בשיחה. היום אני מצליח. קטע וידאו ויראלי במשרד. צוחקים. צחוק טוב. צחוק מפעיל אנדורפינים, אומרים. קל יותר לרגע.

**20:45**
גל חדש. לא נורא. לא הכי גרוע שהיה. ארבע וחצי מתוך עשר. אפשר לחיות. אם הוא יישאר ככה, אולי אצליח לקרוא קצת. אני באמצע ספר טוב. משהו על מסעות. אני נוסע דרך העיניים של מישהו אחר. מישהו שהגוף שלו לא בוגד בו.

**21:30**
יושב מול הטלוויזיה עם טל. סדרה חדשה שהיא אוהבת. אני מנסה להתרכז. קשה. הכאב מתחזק. חמש וחצי מתוך עשר עכשיו. נשען אחורה. מחפש את הכרית הקטנה. זו שתומכת בדיוק בנקודה בגב. אחרי חמש דקות מרגיש שעוד לחיצה קטנה יכולה להיות טובה. זז. טעות. כאב חד. שבע מתוך עשר פתאום. נושם עמוק. מחכה שיעבור. טל רואה. "אתה רוצה לסיים את הפרק מחר?" אני מנענע ראש. אני רוצה להיות נורמלי לידה. לפעמים זה יותר חשוב מהקלה בכאב.

**22:15**
זמן תרופות. מגיע להן שם. "תרופות לילה". כאילו שמלוות אותי למיטה. רק שאני יודע שהן לא ילוו אותי לשינה. שרירים מכווצים בצוואר. אני יודע כבר מה זה אומר. לילה ארוך. פיבי החליטה שהיא לא עייפה עדיין.

**23:40**
במיטה. טל נרדמה. מסתכל בה. בשקט. בשלווה. אוהב אותה. תוהה איך היא סוחבת את זה. אם הייתי יכול לקחת על עצמי את כל הכאב בעולם כדי שלא תסבול, הייתי עושה זאת. כנראה שזה מה שהיא מרגישה כלפי. רק שהיא לא יכולה. אף אחד לא יכול. הכאב הוא רק שלי. הבדידות של הכאב. לא מצליח להסביר את זה. זו בדידות מיוחדת.

**00:20**
גל חדש. שמונה מתוך עשר. קם מהמיטה. מחפש את החדר השני. הספה שם מוכנה. לא רוצה להעיר את טל. היא צריכה לישון. מחר יום חדש. פיבי חוגגת בכל תא בגוף. תוהה אם הכדור האחרון כדאי עכשיו. אם אקח אותו, לא יישאר לי לבוקר. אם לא אקח, לא אישן. לוקח. אין ברירה.

**01:15**
שוכב על הספה. עיניים פקוחות. הכדור מתחיל לעבוד. משהו רך מתפשט בגוף. לא מספיק. אף פעם לא מספיק. אבל משהו. המוח מתחיל לשוטט. זוכר ריקוד אחרון. לפני שנים. לפני פיבי. במסיבה. גוף חופשי. תנועה חופשית. זיכרון רחוק. כמעט של מישהו אחר.

**02:10**
עוד ערות. אבל רכה יותר. פיבי עדיין כאן, אבל כמו מכוסה בשמיכה. מטושטשת. חולם בעיניים פקוחות. ילדים. נכדים אולי יום אחד. האם אספר להם על פיבי? האם יראו אותי כסבא חולה? או סתם סבא שאוהב קסמים? אולי לא אספר. אולי לא צריך שידעו. מעניין אם פיבי עוברת בגנים. קורע אותי אם מישהו מהם יצטרך להרגיש ככה. אבל אם כן, לפחות ידעו שהם לא לבד.

**02:45**
הכדור עוזר. מתנמנם. חולם שוב שאני שוחה. הפעם בים. המים קרירים, מלוחים. מפני המים רואים את החוף. טל יושבת שם. מחכה לי. מנופפת. הגלים עדינים. התנועה קלה. בלי כאב. משחה הביתה. אליה.

**03:17**
מתעורר.

מה מרגיש רופא הכאב



אני יושב במסדרון של המרפאה. שעה המתנה. עוד עשרים דקות. עוד חמש. סוף סוף.

הרופא שלי מולי. סבלני. נחמד. מקצועי. בטח הוא שמע היום כבר עשרים סיפורים כמו שלי. בטח מחר ישמע עוד עשרים.

"על סולם של אחד עד עשר, כמה כואב לך היום?"

אני תוהה. מה הוא מרגיש כשהוא שואל את השאלה הזאת? האם הוא מדמיין סולם? האם הוא רואה מספרים צפים מעלי? האם הוא באמת יודע מה ההבדל בין שש לשבע?

מה מרגיש רופא הכאב כשהוא שואל על כאב?

בחוץ, בחדר ההמתנה, אנשים חיים את חייהם. כולם כואבים. כל אחד בדרכו. אבל יש הבדל בין כאב לכאב. יש הבדל בין כאב שבא והולך לבין זה שאף פעם לא עוזב, רק מתחזק ונחלש. הרופא שלי יודע את ההבדל הזה. אבל האם הוא מרגיש אותו?

אני מספר לו על הלילה האחרון. על האש המתפשטת בשרירים. על הסכינים הקטנות בעצמות. על האיזמל החד שחותך בגב כשאני עוטף את בתי בשמיכה. הוא מהנהן. מקשיב. כותב. אכפת לו.

אבל האם הוא מרגיש?

כשאני הולך הביתה, אני תוהה. מה קורה לכל הכאב הזה שאני משאיר אצלו? כל הכאב שהוא שומע, יום אחרי יום, פציינט אחרי פציינט. לאן הוא הולך? האם הוא מצטבר במגירות שלו? האם הוא מעמיס אותו על המכונית בדרך הביתה? האם הוא זורק אותו לפח יחד עם הכפפות?

הבדידות של פיבי היא לא רק בכאב עצמו. היא בפער. בתהום הזאת בין מי שמרגיש לבין מי שלא. גם הרופא הטוב ביותר, האכפתי ביותר, הסבלני ביותר נמצא בצד השני של התהום.

פעם, בפגישה, הרופא שלי אמר משהו שנשאר איתי. הוא אמר: "אני לא יכול להרגיש את הכאב שלך, אבל אני יכול להאמין לך."

וזה אולי הדבר היחיד שאפשר באמת לבקש. לא להבין. לא להרגיש. רק להאמין.

אבל עדיין אני תוהה, בלילות הארוכים כשפיבי לא נותנת לישון. מה מרגיש רופא הכאב?

תקוות שווא – מאחורי הקלעים של שיכוך הכאב

אני נמנע בגללך. כואב שזה שקוף.

שתי אמיתות שלמדתי לחיות איתן. שתי אמיתות שאחרים לא רואים.

כל שינוי תרופתי מתחיל מאותו מקום – הרצון להשתיק את הכאב. אבל אי אפשר להשתיק אותו. לא במלואו. לכן בשיבא הם לא קוראים למחלקה "להעלמת כאב" או "לריפוי כאב". הם ישרים יותר. "המחלקה לשיכוך כאב". זה המקסימום. לשכך. להנמיך. להחליש. אף פעם לא למחוק.

אני עדיין מנסה, אך פחות ופחות. לשנות תרופות, להחליף מינונים. התוצאות צפויות, בדיוק כמו רשימת תופעות הלוואי שמצורפת לכל אריזה. כרגע אני לוקח תרופה שבמקור נועדה לנגמלים מסמים קשים. הסתבר שבמיקרו-דוזינג היא עוזרת. לפעמים. במקרים מסוימים. אז אני שפן ניסיונות של עצמי. אירוני, לא? הקוסם כשפן של עצמו.

## 24 כדורים ביום

ספרתם נכון. עשרים וארבעה כדורים. כל יום. לא כולל הקנאביס. ועדיין כואב. כל הזמן.

ואנשים מציעים פתרונות. מאהבה, מדאגה. אני יודע. הם שולחים לינקים לכתבות חדשות, מספרים על הדודה שהייתה לה פיברו והיא עשתה X וזה עזר. או מישהו ששמעו עליו ש-Y שינה את חייו. ואני מחייך. נוד בראש. מודה. אבל בפנים? בפנים אני צורח. כי ניסיתי. ניסיתי כל דבר אפשרי. כלום לא באמת עזר.

חאלס. נמאס.

## הרשימה

מגיע הרגע שנמאס לך לפתח תקוות שווא. הנה הרשימה. רשימת הרופאים, המטפלים, האנשים שפגשתי בדרך. כולם היו טובים, מקצועיים. חלקם סבלניים ונחמדים במיוחד. חלקם הגדול ניסה באמת לעזור. והחכמים שביניהם? אלו שאמרו בכנות: "סורי, לא באמת יכול לעזור לך". הם היו הכנים ביותר.

### רופאים

– דר עוזיאל – משפחה

– דר ג'עבר – רופא אאג

– דר וילקין – גסטרו 

– דר משה כץ – קרדיולוג

– פרופסור שיבולת – גסטרולוג

– פרופסור סידי – פנימאי

– דר יפעת סנדלר – רופאת כאב

– דר דני קרת – נטורופת

– דר דבי רון – נוירולוג

– דר בן זכאי – כירורג

– דר נובל – רופא כלי דם

– עידו לייש – גסטרולוג

– דר ודים – רופא כאב

– דר דורי – נוירולוג

– דר אורי גור – אורולוג

– דר שפי – אורולוג

– דר ירון וואטס – רופא שיקומי

– פרופ סיגל – גסטרואנטרולוגית

– דר גבריאל ליכטנשטיין – רופא כאב ייעוץ תרופות

### בדיקות

– קולונסקופיה, גסטרוסקופיה

– סיטי גב

– סיטי בטן

– US כליות

– US בטן

– EMG (ניסיון 1)

– EMG מוצלח, תקין

– MRCP

– סיטי דרכי שתן

– כל סוגי בדיקות הדם, במיוחד הנדירות

– כל סוגי בדיקות השתן, כולל איסופים מוזרים, חומצות ועוד

– עירויים מכל הסוגים, לפחות 3 סבבים, אחד הוביל למיון

– הזרקות להרדמת והקפאת עצב, 3 כאלה

– הזרקה אפידורלית

– אסוף שתן למטאנפרינים ולקראטינין

– אסוף שתן ל-HIAA 5 ולקראטינין

– בדיקת CRP, GGT, 12B, חמוצה פולית, פריטין, רמת קורטיזול

– חלבוני הדם, שומני הדם, סדר נוגדנים לצליאק

### טיפולים אלטרנטיביים

– דיקור סיני יפני

– פיזיותרפיה רפואית

– ווטצו

– מכשפה רוסית (כן, הגעתי גם לזה)

– מכשף צרפתי

– יעל צור – מורה רוחנית

– יומן דיזיין

– טיפול בדבורים

– פסיכואנליזה – שנה, 3 פעמים בשבוע

– פסיכולוגית שיקומית – עינת בהגלי

– פסיכולוג רפואי, דר נצח

– פלדנקרייז – איתן שריג

– אימון ספורט אישי – ורד טוהר, כשנה

– נתי לפידות, מאמן מורה לתנועה

– עמוס טפלא – לוחם עשן

– הרב …הסוד הגנוז 

– דיקור יפני, מוריה רסקין

– רישיון לקנביס

## התובנה

מתי מגיעה התובנה? אצלי זה היה באיזו פגישה אקראית עם רופא כאב, מהטובים שפגשתי. השיחה התנהלה כרגיל, הוא שאל שאלות, אני עניתי. הוא קרא את התיק שלי, נאנח. ואז הוא הרים את ראשו והסתכל עלי בעיניים שקטות.

"ישראל," הוא אמר, "אני אגיד לך משהו שאולי כבר אמרו לך ואולי לא. הצל הזה, פיברומיאלגיה, ילווה אותך כל חייך. התרופות יכולות לעזור. אבל לקבל שזה לא הולך להיעלם לגמרי? זה חלק מהטיפול."

לא התרגשתי. לא בכיתי. פשוט הנהנתי. כי ידעתי. כבר ידעתי.

זה הרגע שבו הפסקתי לחפש ריפוי. הפסקתי לרדוף אחרי תקוות שווא. התחלתי לחפש מענה אחר: איך לחיות חיים טובים, גם עם הכאב. כי כאן אין רפואה שתרפא. יש רק דרך לחיות טוב למרות.

## הדרך שלי קדימה

אני עדיין מנסה לפעמים. אבל בזהירות. בלי ציפיות גבוהות. כבר לא קופץ על כל רעיון חדש, לא מזמין תור לכל רופא שמציעים לי. עכשיו אני בוחר בקפידה. מסנן.

במקום לרדוף אחרי הריפוי השלם, אני מחפש את הקלות הקטנות. יום אחד עם פחות כאב. בוקר אחד שבו אני מצליח לקום בלי להיאנח. לילה אחד שבו אני ישן שלוש שעות רצופות.

זה מה שנשאר – לאסוף רגעים קטנים של הקלה. לשים אותם בצנצנת שקופה בזיכרון. להסתכל עליהם כשקשה במיוחד. לדעת שהם קיימים. שהם אפשריים.

וזה הקסם האמיתי – להיות שלם, גם כשאתה שבור.

אני נמנע בגללך. כואב שזה שקוף. אבל יש בי מקום אחד שהכאב לא יכול לגעת בו. מקום שבו אני עדיין קוסם. מקום שבו אני עדיין יוצר. אולי שם, בתוך היצירה הזו, בתוך השיתוף, אני מוצא את המזור היחיד שיש.

—

*לתגובות ויצירת קשר: [ישראל קליוסטרו](https://www.facebook.com/Israel.Cagliostro)*

*פורסם לראשונה כחלק מחודש המודעות לפיברומיאלגיה, 2025*

כשהגוף אומר "די": יום אחרי הופעה עם פיברומיאלגיה



קמתי הבוקר, והגוף שלי צעק. לא בקול, אלא בכאב. אותו כאב מוכר, עמוק, של פיברומיאלגיה שמלווה אותי כבר זמן רב.

> "קמתי עקום במיוחד, קשה לי"

פשוט משפט אחד שמכיל עולם שלם של כאב. ימים כאלה קורים, במיוחד אחרי אתמול.

## להופיע דרך הכאב

אתמול בערב הופעתי בפני קבוצה של צעירים דינמיים. האירוע היה מוצלח מאוד, אפילו יותר ממה שציפיתי. אבל מה שהקהל לא ראה היו הכאבים שהתמודדתי איתם מאחורי החיוך.

> "כמות האנרגיה שנצטרכתי לה לא באמת הייתה לי, הופעתי תחת כאבי גיהינום והצלחתי."

אני יודע שעשייה עוזרת לי. היא מסיחה את דעתי, נותנת לי מטרה, מעניקה לי סיפוק. אבל ישנם ימים, כמו היום, בהם אין לי אפילו את הכוח להתחיל.

## המיטה כמקלט

בימים כאלה, המיטה הופכת למקום הבטוח שלי. מקום שבו אני יכול פשוט להיות, בלי לדרוש מעצמי עוד.

> "רוצה לברוח למיטה, לישון, שם הכי כיף לי"

הרופאים עושים כמיטב יכולתם, אבל האמת העגומה היא שאין פתרון קסם לפיברומיאלגיה. לפחות לא עדיין. זו מחלה שדורשת ממך ללמוד לחיות איתה יום-יום, שעה-שעה.

## המאבק עם המנוחה

הקושי האמיתי, מסתבר, אינו רק הכאב הפיזי. יש גם את המאבק הפנימי:

> "תיאורטית מותר לי לנוח היום, אבל אני ממוצא פולני אצלנו אומרים: תנוח רק בקבר…"

כמה קשה לתת לעצמנו את הרשות לנוח. התרבות שלנו, החינוך שקיבלנו, המילים שנאמרו לנו – כולם דוחפים אותנו להמשיך, לא להיכנע, להתגבר.

אבל אולי המנוחה אינה כניעה? אולי היא דווקא חלק מהאסטרטגיה להמשיך הלאה?

> "יכול לקבל את המתנה, מסתבר שזה הקושי הגדול…"

## לקבל את המתנה

היום למדתי משהו חשוב: לפעמים לקבל את מתנת המנוחה זה הקושי הגדול ביותר. לתת לעצמי את הרשות פשוט לנוח, להתאושש, להטעין את הגוף מחדש – בלי אשמה, בלי ביקורת עצמית.

המנוחה אינה בזבוז זמן. היא השקעה בימים הטובים יותר שיבואו. היא חלק מהטיפול העצמי שמאפשר לי להמשיך להופיע ולהצליח.

אז היום אני נותן לעצמי את המתנה הזו. בשתי ידיים, ללא אשמה. כי גם אני ראוי לה.

—

*אם אתם מתמודדים עם כאב כרוני, פיברומיאלגיה או אתגרים דומים, אני מזמין אתכם לשתף בתגובות את הדרכים שלכם להתמודד עם "היום שאחרי". איך אתם מאזנים בין הדחף להמשיך לבין הצורך לנוח?*

אני נמנע בגללך , רשימת חיים שפיקששתי

אני נמנע בגללך.

משפט קצר מדי עבור אובדן כה גדול. אני לא בטוח אם אנשים מבינים באמת מה זה אומר – להימנע. זה לא רק לוותר. זה לדעת שאתה לא יכול. שהמחיר גבוה מדי. שהכאב ינצח.

כשאתה חולה במחלה נראית, העולם מתגייס. מביא תבשילים, שולח פרחים, מתאים את עצמו אליך. כשאתה חולה במחלה שקופה כמו פיברומיאלגיה, אתה זה שצריך להתאים את עצמך לעולם. ובדרך כלל זה אומר – להימנע.

אז הנה רשימה חלקית, מאוד חלקית, של הדברים שנמנעתי מהם בשנים האחרונות. רשימת החיים שלא חייתי.

## חתונות

חתונה של דני ונועה. 400 איש באולם מחוץ לעיר. נסיעה של שעה. יושב במכונית, הכאב כבר מתחיל באגן, מטפס לאט לאורך הגב. אני יודע שאני אגיע לחופה, אעמוד כשכולם עומדים, אבל אחר כך אשב בשולחן, הרחק מהרעש והריקודים. אשב ואחכה. כמה זמן אני יכול לחכות עד שאפשר ללכת בלי להיראות גס רוח? שעה? שעתיים? המוזיקה דופקת בעצמות שלי. האורות מסנוורים. הכאב הופך מטורדני לבלתי נסבל. אז אני לא הולך בכלל. שולח מתנה. מתקשר למחרת. מתנצל על "מחויבות אחרת". אני הופך להיות האיש שלא מגיע.

החתונה של דורון, חבר ילדות. חתונה שנייה. הוא מתקשר, "אתה חייב לבוא. בלי תירוצים." אני מבטיח. אני אפילו מתכוון לקיים. אבל אז מגיע היום. פיבי מחליטה להרביץ במיוחד. כל תנועה היא כמו סכין. אני מתקשר, "תקשיב, אני חולה." הוא צוחק, "אתה סתם מפחד לרקוד." אני צוחק גם, "כן, משהו כזה." לא מספר לו שהבוקר לקח לי 45 דקות לצאת מהמיטה. שבלעתי שלושה כדורים רק כדי לגרום לגוף להפסיק לצרוח. שהמחשבה על חליפה נצמדת לגוף, על נעליים לוחצות רגליים, על שעות של עמידה, יושבת, חיוכים… שזה בלתי אפשרי.

חתונה של הבת של חבר. היא קוראת לי "דוד", למרות שאין בינינו קשר דם. "אתה חייב לשים לי שטר בריקוד," היא מתקשרת שבועיים לפני. "אני אגיע," אני אומר, ואני יודע כבר שאני משקר. אני לא רק מפחד מהכאב, אני מפחד שאנשים יראו את הכאב. שאשב לבד בשולחן, שאקום ואלך צולע. שאצטרך להסביר שוב ושוב. אז אני מעביר כסף מראש. "מצטער, יקירתי, משהו דחוף צץ."

אני מתבונן ביומן שלי. "חתונה של רונית." "חתונה של יובל ושירה." כל המילים האלה מסומנות בשחור, מחוקות. חיים שלא חייתי.

## מסיבות וארוחות

הם מזמינים אותי כי אני הקוסם. אני זה שמביא את הפלא, את ההפתעה. "תביא קלפים," הם אומרים. אבל ארוחת ערב של שלוש שעות זה לא קסם שאני יכול לבצע. לשבת על כיסא קשה, להתרכז בשיחה בזמן שהגב שלי בוער, שהראש מתחיל להסתחרר מהכאב… אני מוותר מראש.

מסיבת יום הולדת שישים לגיורא. חבר טוב. הוא מתכנן הפתעה לאשתו. "רק החברים הקרובים," הוא מבטיח. אני רוצה ללכת. אני מתכנן ללכת. אני אפילו קונה מתנה. ואז יומיים לפני אני יודע – זה לא יקרה. כי פיבי החליטה שהשבוע הזה הוא שלה. היא לוקחת את כל האנרגיה שיש לי, והיא לא משאירה שום דבר לחברים.

ארוחת שישי אצל המשפחה שלה. משפחה גדולה, רעשנית, אוהבת. "ראינו אותך בטלוויזיה!" אומרים לי. "תראה לנו איזה קסם!" ואני מחייך, ממציא תירוץ. כי הם לא יודעים שהבוקר לא היה לי כוח לצחצח שיניים. שלהרים יד כדי להראות קסם יכול להדליק שריפה בכתף. שמהרגע שאני נכנס לבית ועד הרגע שאני יוצא, אני סופר את הדקות. מתי אוכל ללכת הביתה.

אין לי יותר חברים שמזמינים אותי למסיבות. כי אחרי הפעם השלישית או הרביעית שאתה מבטל ברגע האחרון, אנשים מפסיקים להזמין. ואולי זה יותר פשוט ככה.

## הצגות וקונצרטים

אוהב תרבות. אהבתי. מנוי לתיאטרון, לפילהרמונית. פעם הייתי הולך לפחות פעם בשבוע. הייתי עומד בתור לכרטיסים. הולך לבכורות סרטים. הייתי האיש שידע מה קורה בעיר.

והנה הזמנה לבכורה של הצגה חדשה. אני מכיר את הבמאי, את השחקנית הראשית. "אתה חייב לבוא," הם אומרים. אני אומר שאבוא. אולי הפעם. אבל אני יודע את האמת. שלשבת במשך שעתיים על כיסא תיאטרון צר. שלנסוע שעה הלוך ושעה חזור. שלהתחייב להיות במקום אחד, בזמן אחד, בלי יכולת לברוח אם הכאב יהיה בלתי נסבל… זה מפחיד יותר ממופע אימים.

אז אני מוותר. ההצגה ממשיכה. אבל בלעדיי.

## נסיעות וטיולים

פעם הייתי אדם שנוסע. מזוודה קטנה, כרטיס טיסה, העולם פתוח. היום, מחשבה על טיסה של שלוש שעות מצמררת אותי. לשבת קפוא, כבול למושב, בלי יכולת לזוז כשהכאב מגיע… איך בדיוק עושים את זה?

חמישה חברים נסעו לטיול בדרום אמריקה. חודש שלם. מסלול מדויק. הזמנה פתוחה. "תצטרף לחלק," הם אמרו. וחלק ממני רצה. אלוהים יודע כמה רציתי. אבל הייתי צריך להסביר – אני לא יכול לישון בהוסטל. אני צריך מיטה קשה במיוחד. אני לא יכול להיות במקום שאין בו רופא זמין. לא יכול לשבת באוטובוסים של 10 שעות. לא יכול לסחוב תיק גב. לא יכול להיות האדם שמעכב את כולם. אז אמרתי שיש לי מופע חשוב. שופע התנצלויות. ונשארתי בבית, עם פיבי.

## מופעים שלי

והקשה מכל – המופעים שסרבתי לקבל. כי זה לא רק סירוב להנאה, זה פגיעה בפרנסה. זו המומחיות שלי, זה מה שאני יודע לעשות. קוסם שלא עומד על במה הוא לא באמת קוסם.

שלושה מופעים בחודש שעבר. שלא התקיימו. "לצערי לא אפשרי מסיבות טכניות." האמת היא שהסיבה הטכנית היא גוף שלא מתפקד. כאב שמשתק. אי יכולת להבטיח שאעמוד על הרגליים למשך שעה.


## היומיום

וזה לא רק האירועים הגדולים. זה החיים הקטנים. לא ללכת לחנות כי זה אומר לעמוד בתור. לא ללכת לקולנוע עם הילדה כי שעתיים בכיסא זה יותר מדי. לא לנסוע ליער כי הדרך ארוכה מדי. לא לשבת בגינה עם חברים כי הישיבה על הקרקע תגרום לכאב להתפרץ.

אני נמנע וממצמץ בלי הרף את המילים "אני בסדר" כשאני לא. אני ממציא תירוצים ומשקר שקרים קטנים. ואני שונא את זה.

## הוויתור הגדול ביותר

אבל הוויתור הגדול מכולם אינו על אירוע, או מקום, או חוויה. הוא על תחושת הספונטניות. על היכולת פשוט לומר "כן" ולהסתכן. כי כל דבר דורש חישוב מוקדם. כל הזמנה מלווה בשאלות. האם אני יכול להבטיח שאעמוד בזה? האם הכאב ישתלט? האם אוכל לברוח אם אצטרך? מה המחיר שאשלם אחר כך, בכאב ובסבל?

אני נמנע בגללך, פיבי. ממפגשים וחיבוקים, מסיבות ושמחות, טיולים ומופעים. אני נמנע מהדברים שפעם הגדירו אותי – התנועה, ההרפתקה, הספונטניות.

אבל יש דבר אחד שממנו אני לא נמנע – וזו אהבה. אהבה מרופדת בכריות רכות על הספה בסלון. אהבה של סרט בנטפליקס במקום סרט בקולנוע. אהבה של ילדים שיודעים מתי אבא צריך לנוח. אהבה ששואלת "אתה בסדר?" ומבינה גם כשהתשובה היא שקר.

אני נמנע מדברים רבים בגללך, פיבי. אבל אני משתדל שלא להימנע מלחיות.

גם אם זה אומר לחיות חיים אחרים לגמרי ממה שתכננתי

החלטתי לשתף (כבר פעם)

פוסם בפייסבוק שלי

מסתבר שהיום זה היום לשתף.

לצערי הרב גילו אצלי פיברומיאלגיה מסוג מסוים ובעייתי.

בקצרה למעלה משנה לא יצאתי מהמיטה, לא הופעתי, לימדתי או ניפגשתי, הייתי עסוק רק בכאב.

ומי שיש לו כאב כרוני, רק מי שיש לו יכול להבין איזה סיוט זה…
זה פשוט לא נגמר, הכאב והסבל
וכמובן המומחים והרופאים והמטפלים ורופאי אליל כלום, כלום לא עוזר
ואני עם 19 כדורים שונים…
תשע עשרה ! לא עוזר.

כלום לא עוזר ומונה השקלים דופק, עוד פרופסור מומחה, כולם סבבה, מקצועיים וסבלניים, במיוחד שאתה מגיע אליהם לביקור פרטי.

אבל אני  לא יכול לקום מהמיטה. הכאב המפושט בלתי נתפס, בלתי נסבל ובלתי צפוי.

שיחת טלפונים גורלית ומיקרית עם נוירולוג בכיר שמסתבר שבמקרה, עשיתי עליו בייביסיטר כשהיה ילד ונפגשנו בילדותו כמה פעמים.

זאת הייתה השיחה הנכונה בתזמון הנכון שזה אומר שאני 'בשל' , לקום להילחם בכאב בעיקר בפחד ממנו.

במחלה הזאת זה 'בשל'  זה אומר להודות שהמחלה נשארת אתך כצל כל החיים.
WTF

המקסימום שהרפואה יכולה לעזור לך זה לשכך את הכאב, את השאר תעשה לבד.

השיכוך הזה, נדבר עליו בנפרד, לי הוא לא עזר ,

הכל בוער ומחשמל וכואב כל היום כל יום.
חוץ מאשר שאני ישן, אז ישנתי בלי לזוז, מצוין. יותר מדי ישנתי , רוב היום ישנתי. זה או לסבול את הכאב או לישון.

הכי קל לישון. עד שאתה קמל….

והשיחה הזאת עם  הנוירולוג הבכיר
הפכה לי את הסט של הסבל, האמנתי לו, אחרי כל כך הרבה רופאים שהפסקתי להאמין בהם.

ו..קמתי מהמיטה,

בסך הכל הוא אמר שככל שאקום מהמיטה, כך ייטב.

כולם לפניו אמרו את זה אבל הוא הסביר ובעיקר האמנתי לו…

ואז חיפשתי מאמן כושר גופני, היקום שלח לי את ורד. סיפור בנפרד.

אז זהו, מאז שהתחלתי להתאמן עם ורד טוהר
Vered Tohar @
חזרתי לעצמי והיום לראשונה מזה שנה וחצי הופעתי.
אחרי שנה וחצי בלי הקוסם בחיים שלי, מצאתי את עצמי מרקד על הבמה…

המזמין חייך ואמר שהיה פשוט מעולה.

לא בטוח אם אני חולם או שבאמת ניצחתי את הכאב…

לפחות בסיבוב הזה.

הקוסם מצטרף לקרב במחלה המזוינת הזאת.

הנה פרטים על המחלה :
חפשו בגוגל:  מה זה sfn
ואז תבינו עם איזה מפלצת אני מתעסק.

https://health.lightintheshadows.net/sfn/

יום בחיי קליוסטרו – שולף קלפים מהכובע, מסתיר כאב מהעין

יליד המאה ה-18, תושב רעננה בתמ"א מתמשכת, אבא לשניים, בעל לאחת. זה אני. במקור אוקסמן, איש השור, נצר לשושלת קצבים מפולין. קליוסטרו אני מגיל 12, שם שאספתי מספר והיום הוא חלק ממני. מה אני עושה ביומיום? כשאנשים שואלים אני מחייך ועונה בפשטות: "I'm fucking with people's minds" – במילים אחרות, יוצר מציאויות מזויפות היטב ומזמין אנשים להיכנס אליהן. לשמוח בהן. להתפעל.

אבל מאחורי הקלעים יש סיפור אחר, שלא סיפרתי בכתבה המקורית. חיים בצל הכאב. רומן כפוי עם פיבי, פיברומיאלגיה. מחלה שמצית אש בעצמות וחשמל בשרירים. חיים על ציר שבין הבלתי נסבל לבלתי אפשרי. החיים האמיתיים מאחורי האשליה.

06:00

מתעורר שתי דקות לפני השעון המעורר. תמיד. זו מין יכולת מוזרה שיש לי, כאילו הגוף מתכנת את עצמו. אבל הגוף הזה, הוא גם אויב. הרגליים מסרבות לזוז, השרירים נדבקו למיטה. הבוקר הוא הזמן הקשה ביותר של היום. אחרי שמונה שעות של שינה ללא תנועה, כל מפרק מאובן. כל שריר צורח. הלב דופק חזק מדי מהמאמץ הפשוט של להתעורר.

קודם כל – כדורים. מדללי דם, נוגדי דלקת, משככי כאבים. חמישה קטנים בבוקר, תשעה קטנים בלילה. אספתי אותם למגדל קטן על השידה. מגדל קלפים הפוך – אם אחד נופל, הכל נשאר עומד. זה המבצר שלי נגד הכאב.

מתחיל מקפה. ריטואל מעיר וממקד. לא סתם קפה, זה קפה מאבו גוש. 50% קלוי שרוף עם הל. חזק ומר, כמו שקפה מזרח תיכוני צריך להיות. כמו החיים עם פיבי.

ברחוב שלנו כל הבניינים בתמ"א. הרעש של המשאיות והפועלים כבר בשעה הזו מעלה את רמת הכאב. מתרכז בנשימות. אחת, שתיים, שלוש. לא נותן לכאב לנצח עוד לפני שהיום התחיל.

07:45

הולך עם ליהי לבית ספר יד ביד. עשר דקות של פלא. ילדה קטנה אוחזת ביד שלי, לא יודעת שהיד הזו רועדת מבפנים, לא מבינה שלעמוד זקוף דורש ממני מאמץ אדיר. היא מתעכבת ליד חתול, ליד פרח. ואני מתעכב איתה, מסתיר את האנחה כשאני מתכופף. הזמן הזה איתה הוא שווה כל כאב.

הפרידה תמיד קשה. אולי כי היא לא יודעת שכל יום שאני מלווה אותה הוא ניצחון קטן. יש ימים שפיבי מנצחת, ואז אין כוח לצאת מהמיטה בכלל. הימים שאני כן מלווה אותה – אלה ימי הניצחון שלי.

08:00

בסניף הדואר. היום הגיעה חבילה מסין עם קסם מופלא של ארנק בוער. גופי בוער הרבה יותר מכל ארנק. אני עומד בתור, רגליים רועדות. השומר שואל אם אני בסדר, אני אומר "הכל טוב". השקר הזה כבר אוטומטי.

08:30

מגיע ל"בית הקוסם", הסטודיו שלי. המקום היחיד שבו אני יכול להיות חלש לרגע אם צריך. הכיסא מרופד במיוחד, הספה מותאמת לימים הקשים. בניתי אפילו חדר בריחה שלם בתוך הארון, מוסתר לגמרי. לפעמים אני חושב שבניתי אותו כדי לברוח מהכאב, אבל ממנו אין בריחה.

מתאמן עם הארנק הבוער. אצבעותיי נוקשות, לא משתפות פעולה. בימים טובים הן נעות כמו שצריך – קלות, זריזות, מהירות מכדי שהעין תראה. היום הן כבדות. פיבי אוהבת במיוחד את האצבעות שלי, מחבקת אותן בחום של אש.

10:00

ישיבת הפקה. הצוות שלי כבר למד להבין את הסימנים. כשאני עומד לפתע באמצע המשפט, כשהעיניים שלי מתרחבות לרגע, כשאני מתחלף לפתע. הם יודעים שזה הרגע שהכאב חוצה את הגוף כמו ברק. הם ממשיכים לדבר כאילו כלום, נותנים לי את ארבעים השניות שאני צריך להסדיר נשימה, להחזיר שליטה.

אנחנו מכינים מופע לסטודנטים בצפון. 300 צעירים חכמים שמחכים לפלא. הם לא יודעים שהפלא האמיתי יהיה אם אעמוד על הרגליים במשך שעה שלמה.

11:00

מעין הסופרת מגיעה. מרגיש פיצוץ קטן בגב התחתון. מחליט לשתות כוס מים במקום לקחת עוד כדור. מחכה שהכאב יחליש אחיזה לבד. ממשיך לדבר, לחייך, לתכנן קונספט חדש למוזיאונים. הכאב הופך לרקע, תמיד שם, אף פעם לא נעלם לגמרי.

12:00

הגעתי לקופת חולים. לפני חצי שנה עברתי אירוע מוחי. יצאתי ממנו ללא פגע. נס, קוראים לזה. קסם אמיתי. כשיש לך פיברומיאלגיה, אירוע מוחי נראה כמעט כמו חופשה – הכאב ממוקד במקום אחד, לא מפוזר בכל הגוף. האחיות בודקות שהלב מתקתק נכון. הן לא יודעות שכל תקתוק מלווה בהתכווצות שרירים קטנה בחזה, שמזכירה לי שגם הנשימה היא מאמץ.

13:00

חוזר לבית הקוסם. שוכח לאכול. פיבי אוהבת כשאני לא אוכל, היא מתחזקת. אבל אני חייב אנרגיה כדי להילחם בה. אוכל כריך קטן, לוקח כדור, מתרגל נשימות עמוקות.

14:45

אוסף את ליהי בהפתעה. ילדים אחרים בכיתה שלה יודעים שאני קוסם. הם רוצים לראות טריקים. אני מראה להם קסם קטן עם מטבע, המטבע נעלם מכף היד ומופיע מאחורי האוזן. פיבי מופיעה באותו זמן בדיוק, מחליקה כמו להב לאורך עמוד השדרה. אני לא מראה כלום. לא רועד. הקסם האמיתי הוא שאני ממשיך לחייך.

16:00

"ינשופים רעננה". מלמד פעם בשבוע ילדים סקרנים ופיקחים "לחשוב כמו קוסם". בפנים, אני חושב כמו אדם שמנסה לברוח מכלוב של כאב. התלמידים לא רואים. הם רואים רק את הקסמים, את התעלולים. הם לא רואים את הרגעים שבהם אני לוקח נשימה עמוקה באמצע משפט, את הפעמים שאני מחליף יד כשזו רועדת יותר מדי.

17:00

גונב חצי שעת חצי שינה. לא בגלל עייפות. בגלל הכרח. הגוף צורח למנוחה. הכרית מתחת לראש היא המקום היחיד בעולם שמבטיח שקט לרגע.

17:30

בחדר הכושר. פיבי אוהבת את חדר הכושר כמעט כמו שאני שונא אותו. היא נהנית להסתתר בין המשקולות, לצאת בדיוק כשאני מרים משהו. או להתחבא במכשיר ההליכה, ולהופיע פתאום כמו ברק באמצע הצעד העשירי. אבל האירוע המוחי לימד אותי דבר אחד – בלי חדר כושר אין לי סיכוי. אז אני הולך. סובל, אבל הולך.

השרירים שבדרך כלל מתכווצים בכאב עכשיו מתכווצים במאמץ מכוון. פרדוקס. אני גורם לגוף שלי במודע את הכאב שהוא גורם לי בלי רשותי. אולי זו נקמה קטנה.

19:30

ארוחת ערב משפחתית. ללא טלפונים. ליהי מובילה את השיחה, מספרת על היום שלה. ואני מקשיב, מחייך, צוחק במקומות הנכונים. לא מספר על הרגע שבחדר כושר כשכמעט נפלתי מהמכשיר כי הכאב הגיע כמו גל צונאמי. לא מזכיר שבחנות על יד כמעט התעלפתי ונאלצתי להישען על קיר. הקסם הגדול ביותר שלי הוא תמיד להיראות שלם, בריא, שמח.

20:30

חוזר למחשב לסגור את היום. העבודה היא המפלט, ברגעים שהמוח תפוס בפתרון בעיות, הכאב נדחק לפינה. לא נעלם לגמרי, אבל הופך לרחש ברקע. ברגע שאני מסיים לעבוד, פיבי חוזרת במלוא העוצמה, מזכירה לי שהיא תמיד שם.

21:30

זמן עם טל. שותים תה עם לימון. היא יודעת. מרגישה, קוראת את הסימנים. לא צריכה לשאול "אתה בסדר?". וזה הדבר הכי נפלא שאפשר לתת לאדם שחי עם כאב כרוני – לדעת בלי לשאול. להבין בלי להכביד. אנחנו רואים קצת טלוויזיה, "דוק מרטין". חצי שעה גג. זה קצה יכולת ההכלה ביום כזה.

22:30

המיטה היא המקום הכי נכון בעולם. הגוף כבד, הראש קל. פיבי עייפה גם היא, אחרי יום שלם של התעללות. היא נרגעת, משאירה רק זכר לנוכחותה. אני מתכרבל, לוקח את תשעת הכדורים הלילה, ומתכונן לישון. מחר יום חדש. אולי פיבי תהיה נחמדה יותר. אולי לא. אי אפשר לדעת. אבל אני אקום, אשתה קפה, אקח כדורים, ואלך שוב עם ליהי לבית הספר. כי זה החיים, עם פיבי או בלעדיה. זה הקסם האמיתי היחיד – להמשיך.

למופעים וחוויות קסם מרתקות נוספות, בקרו אצל קליוסטרו הקוסם.

לעולם הקסמים והאילוזיה המקצועי, כנסו ל-iCagliostro.

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz