כמה חמקמק הוא האושר הזה שכולם מחפשים, יש הטוענים שהוא מיותר והחיפוש המתיש אחריו מוביל לכלום. יש המתעקשים שהוא קיים, בהישג יד ורק פעולות מסוימות יובילו אותך אליו.
בעבר האמנתי שהגדרה מוצלחת של זוגיות היא : "אקדם אותך אל האושר שלך" (איזה כיף שלא צריך לנקד את זה).
היום אני יודע שזה נשמע טוב אבל לא באמת ישים. אף אחד לא יכול להביא אף אחד אל האושר שלו, ממש כמו הסוס והשוקת, אפשר להביא ממש קרוב אבל לא מעבר לזה.
אין לי ספק לגבי הרגע הראשון* המאושר ביותר בחיי, המפגש הראשון עם בני, מחלקת יולדות, איכילוב, קיסרי, זה אומר שאני בחוץ, מסתובב כמו בסרטים הלוך ושוב, יוצאת האחות הגבוה, מזמינה אותי להיכנס להציץ.
הצעדים האלו מעבר לדלתות האוטומטיות היו הרגעים המאושרים בחיי. היא השאירה אותי לבד מבלי להראות לי מי מהעוללים הוא שלי.
ברגע שראיתי אותו לא היה לי ספק שזה הוא, התקרבתי לאמבט השקוף, הוא היה צמוד עם האף הפחוס לדופן, המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה "אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום"
מכאן אני למד, שהאושר כנראה מוכר מאיזה שהוא מקום.
*הטקסט במקור מ 2007, בינתיים נוספו הרבה רגעי אושר נוספים, מכל הסוגים
השאר תגובה