ארכיון קטגוריה: תחבולות האהבה

קרלה

את הילד הראשון סבתא שלה אילצה אותה לאבד, הפלה כמובן, מכיוון שהיתה רק בת 17 ותחת חסותה לא הייתה לה ברירה אלא לוותר עליו, היא זוכרת בבירור שהיא לא בכתה, רק ביקשה שמיכה, לחשה שקר לה בכל הגוף.

הכאב החד הזה שבער בה שלח גלי קור מהלב, קר לה בכל מקום, הכאב הזה נזרע בתוכה עוד כשהייתה ילדה, נערה בהתהוות, ללא החזה המפואר שלה, הכל כך אימהי.

אמא שלה מתה כשהייתה בת 13, פשוט מתה "אין מה להוסיף על זה" היא הייתה מחייכת אם העזת להתקרב לשם.

הגברים שיבואו לחצוב בה בעתיד , האמינו שיחדרו את השריון שיצרה, אלה שהצליחו לצלוח דרך המלכודות שמסביב או אפילו לפרוץ את מערכת ההגנה הראשונה, כל אלה מלמלו משהו כמו "קשה שם, מאוד קשה", התכווצו ונזרקו לרחוב.

היא מצאה לה בן זוג מתאים, הריחה אותו מרחוק מתקרב, כבר באותה הלילה היא התעברה, שישה חודשים אחר כך בעיירה בצפון איטליה, היא ביקשה שיעצור בצד, הילד השני החליק ממנה לפני הזמן.

לקראת סוף ההריון השלישי נעלו לה את צוואר הרחם, הרופא עשה טעות ושבועיים אחר כך היא ילדה תינוקת מתה עם חור בלב, לא פלא ששוב נהיה לה קר בכל הגוף.

בלילה ההוא הם יישבו לנהל את פרטי הפרידה, כאילו שאפשר לעשות את זה, היא לא הייתה מסוגלת לוותר על אחיזתה בו, הלכה אחריו, שבי.

הם יצאו להפסקת סיגריה, היא לא הרשתה שיעשנו בבית, הבל פיהם נמוג אל השמיים זרועי הכוכבים מעל העיר התוססת שגרו בה, הם עישנו לשכרה את הכאב, זה שיכה בהם בחדר השני מייד שייכנסו אליו. איך שהיא ראתה אותו נהיה לה קר בכל הגוף, היא כבר מכירה את ההרגשה הזאת, שקר לה.

בחדר השני, החמים, עם הציורים שציירו לו על הקיר, אי שם בכפור של החורף האירופאי הוא הפסיק לנשום, הרביעי.

בבוקר אחד, כשקר מסביב היא שלפה את ההתקן בלי שיידע, בלי להתכוון אפילו להגיד לו, לשתף, בשלב הזה עם כל הקור המצטבר, מסביב, היא שמרה לעצמה את הכל, את כל הכאבים, כל החלומות.

הוא נהרס, גברים הרבה יותר חלשים, היא יודעת, אחרי הלוויה נכנס לענן של שכרות וסוטול, היה קם והולך לישון, לא מסוגל בכלל להרגיש, לא כלום, רק רוצה לברוח, רחוק.

היא אפשרה לו לברוח תוך כדי שידעה שהיא בהריון, בשני דברים היא סמכה על הגוף שלה, בידעה שהנה היא התעברה, מייד שזה קורה, ובפחד הגדול הזה מהקור.

אחרי שנה ביקשה שיבוא לראות, שיחזור לנסות, הוא ראה ולא היה מסוגל לחבק, הקור הזה של הזכרון היה גדול ממידותיו. אבל הוא בא, התרגש, נזהר לא לגעת בה.

כשמלאו לתינוק שנה היא באה אליו, לארץ אבותיו, לביקור משפחתי, להציג את השיא, שיא של זמן שלא קר בכלל, לא לה ולא בעולם. הוא נזהר מלהתקרב, גרו בבתים נפרדים, הזמן אזל והיא עוד שעתיים היא חוזרת אל הקור האירופאי, בדרך היא תעבור אצלו בבית להפרד, ככה נולדה הילדה השנייה.

אחרי חמש שנים, שהוקדשו לילדים, לגידול המיוחד שלהם, מבלי שהם מרגישים ולו לרגע את הפחד שלה, היא העיזה למצוא אחד חדש, גבר בשבילה, בשביל להתחמם קצת.

הילדה השלישית נולדה בצורה מסודרת, לתוך זוגיות נדירה בעולמה, כזאת שאינה מאפשרת בריחות אל הקור, היא שמחה לרגעים ארוכים, הוא אימץ גם ילדיה הראשונים, היא הצליחה לישון בלילות, למרות שיצא הרבה מהבית, לנסיעות ארוכות והשאיר אותה חשופה.

בטעות היא גילתה שהוא בכלל לא שלה, שהוא נוסע לאהובה זרה , שמחכה לו בחדרים מחוממים, במלונות דרכים, בין אוסטריה לגרמניה.

מאותו יום לא קר לה בכלל, הידיעה שהיא לבד, לגמרי לבד, היא וילדיה שמתרוצצים בבית וגם אלו שלא, הידיעה הזאת מחממת אותה ברגעים שקר לה, עכשיו קר לה רק בגלל השלג שנערם בכניסה.

פגשתי אותה ואת שלושת ילדיה המקסימים, נהיה לי חם בלב.

נקרו בדרכך

תמר לנצר ז"ל הציגה אותי לראשונה לראווה, לעולם. היא הייתה גננת מאוד צבעונית ברמת גן שארגנה ימי הולדת לפני 40 שנה. 3 מופעים בכל יום שישי, עשרות שעות טיסה של קוסם השגתי דרכה.

יום אחד גיליתי ששכחתי אותה, כאילו לא הייתה קיימת, אחר כך שנזכרתי, חייכתי בשמחה, יש לה מקום בליבי ובזכרון שלי. רוב האנשים שוכחים או לא מפרגנים למי שעזר להם בתחילת הדרך.

היו לא מעט איזכורים בוטים סביב מותו של דודו טופז סביב השאלה "איפה הם כל אלו שחייבים לו את הקריירה, למה הם לא טרחו לבוא להלוויה?", שאלה לא במקום בעיני, בטח לא מהזווית של חובה.

יש כמה אנשים שהמיפגש הגורלי שלהם אתי שינה להם את החיים, קיבל כיוון חדש.
יינן בעל שם שאני הראשון שהשיג לו את העבודה בתור ברמן מתחיל, להטוטן שהגיע אלי כעוזר קוסם ישירות מהצבא והיום הוא מוביל בתחומו ועודי ברי מזל ומעט ברי מינן.

יש לא מעט קוסמים שייצרתי בעצמי בדרכי, ויש לא מעט 'מכוונים', 'מניחי אבני דרך' שפגשתי בעצמי, שכיוונו אותי ללא כוונה או ידיעה שהנגיעה שלהם כל כך גורלית עבורי. דודי יצחק אמיר ז"ל שהראה לי את הקסם הראשון ושלח אותי למסע הארוך בו אני נמצא, 'סבא ג'פטו' ז"ל שהופיע יש מאין כאיש פיתוח שעזר לי להמציא את מיטב הקסמים ועוד מלאכים מסוגים שונים שנקרו בדרכי.

חנן שלונסקי הוא אומן, צייר, הכרנו כשעוד היה ליצן עדין ואינטילגנטי במיוחד בירושלים בשנת 1984, הוא הצטרף להפקה במוזיאון ישראל שהצליחה בגדול, 18 סולד אאוטים שלא הצלחתי לחזור אליהם מאז. הייתי מגיע באוטובוס למוזיאון ורואה כבר בדרך את השלט 'כל הכרטיסים נמכרו', ולמרות שלא הייתי שותף ברווחים, לא היה מאושר ממני, חיל משוחרר שהצליח להביא רבע מיליון צופים למוזיאון ב'קסם של קיץ' ההוא.

היום הוא צלצל והזכיר לי שהצגתי אותו ראשון, ניהלתי אז את 'קפה כתר' המיתולוגי בחנות הספרים כתר, דיזינגוף פרישמן והזמנתי אותו להציג שם במרתף. למיטב זכרוני התערוכה נרשמה כהצלחה והוא אפילו מכר לא מעט עבודות באותה הזדמנות שניתנה לו. מאז הוא הציג הרבה, בעיקר בפריז ובניו יורק הרחוקה ובקרוב הוא פותח תערוכה חדשה בשם "ספרות השוואתית" בבית האומנים. בואו.

תערוכה חדשה בבית האמנים

חנן שלונסקי: "ספרות השוואתית"

אוצרת: אפרת נתן

בית האמנים תל אביב: 15.10 – 9.11

פתיחת התערוכה: יום ה' 15.10 בשעה 19:30

"תראה איך נהייתי סמרטוט". נערת השאוורמה

רק הלקוחות הקבועים שמו לב ליופייה המיוחד, שמסתתר בתוך אוברול ג'ינס וחולצה אפורה. סוג של רעלה ששמה על עצמה כדי שלא יראו אותה בכלל. היא עושה את המוטל עליה, בשקט מבלי להתלונן, עובדת עד שש בערב, ואז הולכת הביתה לפגוש את בעלה, להיות האשה הקטנה והטובה. סיפור

יש משהו בשיפוד הגדול שמסתובב סביב עצמו, קרוב לאש, שנראה עסיסי ומפתה. המזל שלנו שאנחנו לא רואים מכמה סבל הוא מורכב – שכבות שכבות של חתיכות סבל, מה שלא מונע מאיתנו להשתוקק לנגוס בה, בשווארמה הזאת. היא שייכת למאכלים שיש אליהם תשוקה לפעמים, כמו פלאפל למשל. מסוג הדברים שמאוד טעים לאכול אותם, אבל כמעט תמיד זה מוביל לייסורי מצפון וגרעפסים.

אני חוטא באכילת שווארמה, במקום קבוע בתל אביב. אוכל אותה רק עם סלט וטחינה, בלי פיתה או צ'יפס, ככה סטרייט, עם בצל סגול והמון פטרוזיליה. נכנסתי למסעדה ברגע מרתק: המקום היה כמעט ריק, ונערת השווארמה הראתה לסמי החותך הערבי תמונה ואמרה: "תראה, תראה איזה יפה הייתי בחתונה, נכון יא סמי? לא תגיד לפני שנה, כולה עשרה חודשים. ומה נהיה ממני? סמרטוט נהייתי, פשוט סמרטוט", אמרה ונכנסה למטבח לקחת את הדלי לשטיפת הרצפה.

היא אישית לא נוגעת בשווארמה, מאז גיל שש, כשנסעה עם אבא למושב של התרנגולים ההודים, ראתה איך לוקחים אותם במשאית ומה עושים עם אלו שמתים, במעבר. היא נדרה נדר שהיא בבשר לא נוגעת יותר.

רק הלקוחות הקבועים שמו לב ליופייה המיוחד, שמסתתר בתוך אוברול ג'ינס מהוה לא מחמיא וחולצה אפורה. סוג כזה של רעלה שהיא שמה על עצמה כדי שלא יראו אותה בכלל. היא עושה את המוטל עליה, בשקט מבלי להתלונן, עובדת עד שש בערב, ואז הולכת הביתה לפגוש את בעלה, להיות האשה הקטנה והטובה. אף אחד לא יודע שגם הוא סובל מהקרירות שלה, ושלפי המבנה המשפחתי שלה, הסבל הזה מחכה לו עוד הרבה שנים. חיבוקים וסקס רק במשורה, רק אם התנהג יפה, וגם אז היא עושה בכלל טובה, מה שהוא לא יודע שזה באמת טובה גדולה מבחינתה, הסבל הזה.

החינוך הקפדני שקיבלה נעל אותה לצמיתות

היא לא נהנית מסקס, אפילו לא עם עצמה, אבל איתו זה ממש סבל עבורה. ובהתחשב בעובדה שהוא היחידי שראה אותה עירומה, היא בבעיה. הכל בגלל הבתולים. החינוך הקפדני שקיבלה נעל אותה לצמיתות. לרוע המזל פגשה בבחור חסר רגישות, שרק בעוד עשר שנים יילך החוצה לחפש את מה שחסר לו. היא תדע ותשתוק, זה המסלול של כולן במשפחה שלה.

כשהיתה בת 16 פגשה אותו במסיבה. הם ישבו כל הערב ודיברו. "היה שם ניצוץ" היא משקרת לכולם בחיוך. חודשים אחר כך טחנו זה לזו באוזן שעות ביום בטלפון. הוא כבר היה אחרי צבא, ראה דבר או שניים. דיברו על הכל, חוץ מאשר עליהם עצמם.

היא חלמה עליו בהקיץ, הרגישה את הנשיקות שלו הרבה לפני שזה היה בכלל אפשרי, הוא מצידו שמר איתה על קשר קבוע ורציף. בערבי שבת היה בא להורים שלה לארוחה ולשיחות של כלום אחרי האוכל, תוך כדי הפיצוחים.

היתה יושבת לידו מבלי להוציא מילה ומסתכלת עליו, מחייכת בלב, יודעת שאחר כך, כשכבר תוכל להיות עצמאית, כשמותר יהיה לה להחליט על האושר שלו, היא תוכל לנהל אותו בקלות. היפֶה הזה יהיה שלה, כולו רק שלה.

הוריה והיא כמובן לא ידעו שהיו לו ידידה או שתיים שהיה מתפרע איתן. הן היו בנות 30 ואהבו לאהוב אותו. כל אחת בנפרד היתה מבלה איתו שעות בלי הפסקה במיטה. עבורן הוא היה מאהב נהדר. גם היא עצמה חשבה שהוא חתיך הורס וקצת טמבל. חשבה שזו נוסחה נהדרת להצלחה בנישואים.

הכי נורא זאת העובדה שאין לה עם מי לדבר

אילו היתה יודעת על קיומן של ידידותיו הם לא היו מתחתנים לעולם. רק אתמול נודע לה, ומאותו רגע החיים שלה צנחו, פשוט התרסקו. היא לא יכולה ללכת קדימה, בטח שלא לחזור, ועל להישאר במקום אין מה לדבר. והכי נורא זאת העובדה שאין לה עם מי לדבר. היא תקועה כמו השווארמה שלידה, מסתובבת במקום ומקלפים ממנה חתיכות עסיסיות, בולעים אותם בביסים גדולים.

את הלילה ההוא היא רצתה לשכוח. איך בלהט היצרים איבדה את בתוליה. זה קרה בשנייה, מבלי לשים לב. שניהם היו כל כך נסערים. לרגע אחד הרפתה ואפשרה לעצמה ללכת לאיבוד, וכבר הוא נגע בה בפנים, הקפיץ אותה. זה היה כל כך לא צפוי, כל כך קצר ומדהים, שרק כעבור שלוש שעות היא חזרה לדבר, ולהכחיש. זה לא קרה בכלל, היא עדיין בתולה.

חודשיים אחר כך חלמה שהיא בהריון. היתה מסתכלת במראה על הבטן ומנפחת אותה, מלטפת אותה ועוצמת את העיניים, חולמת על הרגע שתחזיק את התינוק שלהם. הרבה כבוד עושים שם במשפחה לאמהות צעירות, היא רצתה כבר לשבת בשולחן של הנשים, האמהות.

אבא שלה מנהל את המסעדה, כמעט בלי מילים, רק מהאינרציה של הכבוד, כל מי עובד שם, חוץ מהפועלים הערבים, כולם בני משפחה, בני דודים, אחים של, כולם עושים לו כבוד ובשקט מרחמים עליה, "הפרח", הם קוראים לה בלב. אביה מעולם לא ביקש פעמיים את אותה בקשה, הוא לימד את כולם שהוא מבקש רק פעם אחת.

היא הקטנה במשפחה, אותה הוא הכי פינק. רק לה הרשה לבוא לעבוד לידו, אפילו לאשתו הוא לא מרשה לעמוד ליד הקופה. כשהיתה בת 12 אמא שלה שיתפה אותו, סיפרה לו שבתו היפה קיבלה מחזור. הוא, בלי בושה, נכנס לחדרה, הסתכל עליה בגאווה, חיבק אותה ולקח אותה למסעדה של שלום הקטן בכרם. שם היו נוהגים לאכול ולדבר על מה שיהיה. כשהיה לוקח אותה לשלום הקטן היתה יודעת שתצטרך להיות כנה איתו. הוא קלט אותה מבלי למצמץ.

הוא בירך אותה על הצטרפותה למשפחת הנשים, אמר לה שבעיניו היא
היפה מכולן במשפחה, וככה כולם חושבים, וחסר למי שלא, צחק בקול וחיבק אותה. איש גדול היה, עם חיבוק דב חם ואמיתי. הוא ביקש ממנה לשמור את בתוליה עד לחתונה למי שמיועד לה. שלא תפחד להגיד לא, להיות חזקה. הבטיח לה שככה תתחזק, תהיה חדה וברורה, ככה יתייחסו אליה ביותר כבוד.

אחר כך קרתה התקלה ההיא, כשהוא התפלק לתוכה ברגע הלהט. זאת היתה החוויה הכי חזקה שחוותה בחייה. מאותו רגע איבדה את החשק המיני האמיתי שלה. בהתחלה לא דיברה עם מי שיהיה בעלה במשך חודש שלם. להוריה סיפרה שהוא העליב אותה והיא רוצה להראות לו את מקומו. בלילות בכתה שעות, מוצפת גועל מעצמה, כועסת בעצם על הדבר הכי טוב שקרה לה בחייה, על השחרור, על התשוקה, על הרצון והאפשרות להיפתח.

אחרי חודש נפגשו, מעולם לא חזרו לדבר על כך. היא אמרה לו שהחליטה ושבעוד שלושה חודשים הם מתחתנים. לא היתה לו ברירה, הוא הסכים, ובאותו הרגע קבע את גורלו כבן למשפחת השווארמה.

הדבר השני הכי נורא שקרה לה היה כשגילתה על ידידותיו. "בוגד מסריח שכמוך", צרחה עליו, שורטת אותו ובועטת. רצתה להתגרש, מיד, אבל הוא לא ענה, השתתק.

יום אחד כשחזרה מהעבודה אמרה לו שהחליטה שהיא רוצה ילד, רוצה עכשיו, לפי החישוב שלה זה יום הביוץ והיא מבקשת שיגמור מהר.

זה היה אתמול, הקטע המהיר הזה. הוא גמר מהר בשקט, והיום היא עומדת מול סמי עם התמונה שלה מהחתונה: "תראה, תראה איזה יפה הייתי בחתונה, נכון יא סמי?"

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

גם

 

 

גם

כי
היא מסוגלת
לאהוב ולפחד
בו זמנית

כי
היא שואלת שאלות
אמיצות
ברגעים הנכונים

כי
היא מוכנה,
בשלה ונכונה
ל 'ערבוב הגורלות'

כי
היא החליטה
'עכשיו אני'
וגם 'אחר כך'
ובעצם  אני כבר שם
כמעט מלפני

כי
מתוך 365 ימים
שמחים
היא קמה רק בשניים
ברגל שמאל
והרשתה לעצמה לצלוע
במהלך היום
על רגל ימין.

כי
היא קמה בבוקר
דקה אחרי שאני קם
מחוייכת עם
שמחה אמיתית
כזאת
שמעוררת צחוקים
באוויר,
כמו  ריח השוקו והקפה שנמזגים
כך הצחוק  שלה
בכל הבית מתמלא

כי
היא מתמסרת,
כמו גל לשובר הגלים
כמו רעמת הסוס לרוח של הדהרה
כמו טיפת זיעה של טבח
הניגרת
לתוך סיר השמן הלוהט

כי היא שלי
כמו שרק היא
יכולה להיות
בשיא העגלולייות

הנשית

כי השאיבה שלה
לוקחת אותך
פנימה
עוטפת מחבקת
לוכדת, עוטפת

מעיפה

ומרפה

ככה בדיוק כמו שאני
כותב,

גם כי.

 

עכשיו שאני מרגיש

עכשיו שאני מרגיש אשם

כי קניתי נעליים חדשות

כן, אפשר להרגיש אשם

אם אתה קונה נעליים חדשות,

במיוחד אם הן טובות.

אני נזכר בפעם, ממקודם

ה 'היא' כל הזמן אמרה

ש"אי אפשר לספק אותך"

שהאני שלי רוצה 'עוד' ו'עוד'

ושאי אפשר כל הרבה

'עוד' ו'עוד'…

למי בעצם היא אמרה את זה?

האם מדובר פה בפוסל?

או במומו של הפוסל?

כי אחורי זה

בחדר הטיפולים

ההוא ניאלץ לתת לנו דוגמא קשה:

"מה שהיא אומרת

שזה כמו למלא דלי ללא תחתית

בחול ים עם כף שהיא מסננת…"

"היא מסננת" הוא אמר.

חשבתי לרגע בטעות

שאני הדלי ללא התחתית.

או הדימוי הזה הכל כך נכון,

של רשת מול רשת

כשהחורים נכנסים לסינכרון

חור מול חור

כאב מול כאב

חסך מול חסך

שמה אנחנו נופלים

משם צריך לזוז.

שם נשארנו

תקועים לעולם

עד שלא היינו,

עד שהתבטלנו.

ועכשיו

כל כך נפלא לי אתך,

אני מרוצה,

וגם אחר כך אני אהיה מרוצה

או כפי שאנחנו צוחקים

אני לא אהיה "לא מרוצה",

אני מרגיש מסופק להפליא

כאילו מן זמן כזה

בלי רעב בלי צמא

בלי שובע בלי קבס

בלי פחד או חששה

שקט מסודר כזה בכל הגוף,

עולם כמנהגו

ואנחנו נוהגים זו בזה

הכי נכון שיש.

היא מאפשרת לי לחלום, לטוס הכי גבוה שניתן

v\:* {behavior:url(#default#VML);}
o\:* {behavior:url(#default#VML);}
w\:* {behavior:url(#default#VML);}
.shape {behavior:url(#default#VML);}

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }


תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי. היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה. מלאו לנו שנה

var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != " ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :

urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :

urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;

case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}

אנחנו יחד שנה, שלמה. במהלך השנה הזאת לא הלכנו לאף סרט, וזה לא חסר לנו בכלל. הספקנו המון, אבל לאט ועמוק. חגגנו את יום השנה, יצא שזה היה הסילבסטר, תאריך מאוד נוח לזכור – ממש ברגע המעבר משנה לאחרת נהיינו אנחנו.

היא יותר משנה, היא כל הזמן שבעולם, היא באה מהעבר הרחוק, עד כדי גלגולים מוקדמים, היא נוכחת לגמרי בהווה, היא התכלית המוחלטת וההוויה. היא הביאה איתה את השינוי והשקט ואת הזמן שחולף, היא יושבת עליו בניחותא, על הזמן, כמו על שטיח קסמים שלוקח אותנו מאז ועד עכשיו.

היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה, שנה שלמה קרוב, מסביב, מעל, מאחורי ובפנים. כמו שהיא באה בפשטות וישירות, ככה היא נמצאת בהווה. לרגעים אני שוכח, שחצי שנה עקבתי אחריה, הסתכלתי שוב שוב ושוב בכרטיס שלה, רק תמונה וכמה מילים על עצמה, מילים קצרות וכלליות, כאילו שהיא בכלל מחפשת עבודה שם ברשת החברתית. היא פתחה את הכרטיס בשביל למצוא עבודה, ופתאום גילתה שאפשר לתקשר דרך האתר עם העולם, או למשל איתי.

למרות היותה אשה במלוא מובן, היא לגמרי ברורה, כולל הניואנסים הכי נידחים ברגשות שלה. כשהיא רוצה היא פשוט אומרת, בעיקר פשוט, אבל גם אומרת. רק עם ה"לא" עוד קשה לה קצת. לא, היא ממש לא "האשה הקטנה" מהאגדות, היא אשה בנפח מלא, באה עם ומעולם ומלואו ממלאת את העולם שלי, בהתאמה מלאה, עוד ועוד חתיכות בפאזל הפתיר הזה. היא באמת שונה, בכל זאת שונה, ומאוד שונה.

עם הצחוק שלה אפשר לשמח ערים שלמות, צחוק מלא, בשרני, חמים ועמוק. בשעות הלילה המאוחרות, שזה גם הזמן שלנו, אי שם במיטה, קרוב מאוד, צמוד ככל שאפשר. יש לנו זויות שינה מאוד נוחות. קראתי פעם על שינה כמדד לזוגיות – אנחנו ישנים מאוד בנינוחות ובקלות, ובעיקר מאוד צמוד. לפעמים בלילה תוך כדי סיבוב אנחנו משוחחים קלות, בעיקר על אהבה מתוך שינה.

היא שונה כי היא לא ניתנת להשוואה, למדידה, לכימות. אין צורך, מה שהיה היה, אם אפשר ללמוד מזה משהו אז סבבה, מעבר לזה לא מבזבזים זמן על התחשבנויות שוליות, עם מה שהיה או יכול היה להיות, בעיקר עם עצמנו.

אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים

היא מבינה באנשים אחרת ממני, מזווית שונה. אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים, גם באלו שאני מכיר כבר שנים. היא הביאה איתה חברים חדשים, כאלה שהיו יכולים להיות חברים שלי גם אם לא היינו מתחברים כזוג. החברים שלי קיבלו אותה בחום ובחיבוק, הם סקרנים לגביה, מפרגנים ועוטפים, מפתיע עד כמה פתיחות וסבלנות נשארה בהם, אחרי כל השנים שראו אותי מתבלבל שוב ושוב, מציג להם את "האחת" התורנית.

היא הפרופורציות לחלומות, היא מאפשרת לי לטוס הכי גבוה שאפשר, עם תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, כזה שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא מאפשרת לי לחלום רגוע יותר, היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי, מאוד בעדינות, כאילו שמדובר פה בכלל בקורים דקים שמחברים את התודעות שלנו.

אנחנו מדברים לפעמית חלומית, שזאת שפה מופלאה של אוהבים. היא משתפת אותי במה שלא הספיקה ותרצה לעשות, מתכננת לנו שקט יותר גדול, מרחב פתוח בו כל אחד מאיתנו יכול לנוע בחופשיות מקצה לקצה. אני מחייך ומהנהן, בדיוק לכזה מרחב של שקט אני שואף כל חיי, להגיע "הביתה", להוריד את הנעליים מכל הדרך הזאת ולהתרווח.

להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק

גברים מזיזים הרים ונשים מזיזות גברים, אומרים בשוק בדמשק. צודקים בעיניי. בפריז אומרים – כשאתה רואה גבר מצליח, חפש את האשה מאחוריו. אצלנו זה "עזר כנגדו'". היא ממש לא נגדי, היא מאוד בעדי. זה כל כך נעים להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק, היא מאפשרת את כל הקרדיט שבעולם. וכן, היא האשה שמאחוריי. אני מרגיש אחרת בדיאלוג מול העולם, ב"ציד", בנחרצות המאבק. היא מלמדת אותי קודם לצחוק ורק אחר כך להתמודד. לגשת בלי פחד, עם האמת בעיניים, כמו גדול. הכי גדול שהייתי. אני מרגיש אותה מאחוריי מצדדיי ומלפניי. אני מרגיש שגם כשהיא לא שם בפיזיות, היא מזיזה לי את כל העכבות, הפחדים, ההיסוסים.

לקח לי שנים למצוא אותה, לזהות אותה בוודאות מלאה, לחבק אותה בהתרגשות. זה ידוע שלחפש יותר קל מאשר למצוא. היא האשה שלי, והיא הכי אוהבת שאני לוחש לה באוזן: "מצאתי אותך יה שֶרשֶה לָה פאם, איפה היית?"

 

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

 

אחי, אחותי, צילמתי אותך, או מישהו שדומה לך שתי טיפות דם

הקטע הבא הוא הפתיחה של הסרט הנפלא 1984

(אחד מהם, לדעתי זה  האחרון שנעשה)

התקופה הזאת שאנחנו חווים, עכשיו,

עם שידורי הטלויזיה הסטריליים כל כך,

המלחמה ה'סקסית' שמצטלמת  כל כך נפלא

הזכירו לי בצורה נחרצת את הסרט המדהים הזה.

איפה את/ה בסרט הזה?

http://www.youtube.com/v/dv8xqvYYPU0&hl=en&fs=1

האח הגדול רוצה/צריך אותך, פרטים אצל אולמרט וחבריו.

אהבה: הנס, הקסם והטריק המיוחד שביניהם

כלאחד שחווה אהבה חווה קסם עם אדם נוסף. פתאום הכל מואר, העולם מחייך אליך. המפגש עצמו מזכיר לך שניסים אכן מתרחשים. אהבה היא אחת מהתופעות הבודדותשאפשר לומר עליהן – יש כאן גם קסם וגם נס וגם טריק


בהיררכיההמקובלת של שלושת המושגים האלה, טריק הוא הנחות ביותר – נחמד ומשעשע, אבללא ממש מכובד. במילון אבן שושן לא תמצאו אותו, אבל ברשת הוא מוגדר: תַּכְסִיס, תַּחְבּוּלָה, תַּרְגִּיל, תַּעֲלוּל.

ומהו קסם? נַחַש, כישוף, הגדת עתידות. ובהשאלה: פלא, תופעה נפלאה, משיכת לב, לקיחת הלב שבי, כוח משיכה כבכישוף. וישנה גם הגדרה מדעית מנוסחתהיטב: הקסם הוא פעולה שבה התפישה החושית מובילה לפרשנות מוטעית שלהמציאות. הקסם מעורר סקרנות וספק, הוא מדהים ומרגש, וברמה הכי גבוהה שלויכול להיות שובה-לב.

והנס? על פי ההגדרה המילונית זהו מעשה פלא, דבר שלמעלה מן הטבע. הנסמופלא ונדיר הוא, משהו שכולם מייחלים לו ומעטים אפילו חוֹוִים אותו.

מילת קסם ביהדות ובנצרות

מהזה בעצם אַבְּרָקָדַבְּרָה? על פי ויקיפדיה המילה הזאת מופיעה שפות רבות, ובכולן היא מייצגת כישוף או קסם. לפי המאמינים בתורת הנסתר, אם היא כתובהעל קמע ביכולתה לשחרר את נושא הקמע ממחלות ומאסונות.

יכולת זו של המילה הופיעה בראשונה בספר De Medicina Praecepta, שכתברופאו של הקיסר הרומי קרקלה, קווינטוס סרנוס. על פי סרנוס, שהשתמש בכישוףכדי לטפל בחום, יש לכתוב את המילה ABRACADABRA 11 פעמים על פיסת נייר, כשבכל פעם מחסירים אות אחת מהמילה, ואת פיסת הנייר קושרים סביב צווארו שלהחולה בחוט פשתן. כעבור תשעה ימים עומד החולה שכגבו לנהר הזורם מזרחהומשליך את פיסת הנייר לאחור, אל מי הנהר. כשממוססים המים את המילים, החוםיורד לרמתו הנורמלית. הפופולריות של השיטה גברה בימי הביניים, והיו אףשניסו להשתמש בה כדי לרפא את המגפה השחורה.

לפי פרשנות אחרת, שמקובלת עלי יותר, אברקדברה במקור הוא צמד מילים עתיקשהשתבש: אברא כאדברה. מסתבר שכמו מושגים רבים בכדור הנהדר שלנו, מקורהמילה המאוד נפוצה הזאת הוא יהודי, ונכתב בארמית: אברא כאֲדַבְּרָה – אֶברָא את אשר אדבר. ובלשון פשוטה, "אצליח לברוא כל מה שאומר", או "מילהשל גבר".

אבל העסק קצת מסתבך כשגולשים לשפות אחרות. פירוש המילה אברקדברהבלטינית הוא "חטוף את הגופה", בדומה ל-hoc est corpus, שפירושו 'הנההגופה', וזה הפך, כפי שניחשתם בוודאי, ל"הוקוס פוקוס".

ללמוד את הטריק של ההווה

יש משהו טריקי באפשרות לפנטז. הנה אתה שם, בעתיד, או מתרפק על העבר. כךאו כך אתה מצליח להתרחק מההוויה שלך, מההווה, מהצורך להיות נוכח כאןועכשיו.

הקושי הכי גדול שמלווה אותי מילדותי הוא להיות נוכח בהווה. שניםשל חינוך פולני חסר פשרות יוצרות בך קבעונות. "אתה מוכרח לחשוב על העתיד," אמר לי אבי אלפי פעמים, או "ללמוד מטעויות העבר" שאמי היתה מוסיפה, קצתיותר ברכוּת, כי העובדה שהטעויות כבר מאחוריי הביאה הקלה. במסע הפרטי שליחיפשתי כמה פעמים מורה שיעזור לי להיות כאן ועכשיו, ללמוד את הטריק שלההווה.

פגשתי לא מעט אנשים כאלה, שישבו מולי בשלווה ועסקו בשלהם בשקטוביסודיות, ולא מתוך אובססיה אלא ברוח הזֶן. חלקם היו פריקים בודהיסטים, אבל היו ביניהם גם חובשי כיפות, מלומדים ואנשים כמוני וכמוך שהצליחו ללמודאת "סוד החיים הגדול" – להיות כאן ועכשיו זה שממנו אפשר להגיע אל הקסם.

המורה שלי לצורפות לא היה, למיטב ידיעתי, מאנשי הזֶן, אבל הואהצליח להוביל אותי במשך תקופה של שנתיים בדרך מחומר הגלם אל השלם; "כמעטשלם", הקפיד לומר. כשמצא פגם כלשהו בטבעת שיצרתי, הייתי מזכיר לו אתהאינדיאנים שתמיד פוגמים במכוון ביצירותיהם, כדי לא להרגיז את האלים עםשלמוּת.

אני מאמין שלהיות כל כולך בהווה זה הכי קרוב לשלמות שאדם יכוללהגיע אליו. הוסף לזה את מה שאני קורא לו "בחלוף הזמן", העובדה שכל כך קשהלקבלה, ותקבל את הבסיס לקסם. אם תצליח לחיות את ההווה ולקבל בנוחות את "בחלוף הזמן", תצליח לראות ולחוות קסם אמיתי.

הכמיהה לנס

חוק ליטלווד: נס בערך פעם ב-35 ימים

ג'ון אדנזור ליטלווד, מתמטיקאי מאוניברסיטת קיימברידג', פרסם אוסף של עבודותיו בספר שנקרא "אנתולוגיה של מתמטיקאי". בין השאר מופיע בספרו חוק שנקרא על שמו, הקובע שכל אדם צריך לצפות שיקרה לו נס בקצב של פעם בחודש לערך. מטרת חוק זה היא להפריך את קיומן של חלק מהתופעות העל-טבעיות לכאורה, והוא קשור למקרה הכללי של חוק המספרים הגדולים באמת, שקובע שבהינתן מרחב דגימה גדול מספיק, דברים לא סבירים ביותר יקרו בתדירות גבוהה. חוק ליטלווד מוסבר כדלקמן: נגדיר נס כאירוע הקורה בתדירות של פעם במיליון. נניח שבמהלך השעות שאדם ער ומודע, הוא יחווה אירוע פעם בשנייה. בהנחה שאדם ער ומודע רק שמונה שעות ביום, ב-35 יום הוא יחווה 1,008,000 אירועים. בהתאם להגדרה שלנו למושג 'נס', אדם צריך לצפות להתרחשות של נס בערך פעם ב-35 ימים.

בדרךכלל מגדירים כנס התרחשות שאינה יכולה לקרות בדרך הטבע, במיוחד כשמדוברבאירוע הצלה כמו היחלצות לא הגיונית מתאונת דרכים. עם זאת, יש הרואים גםבפורענויות שההסתברות שיקרו בדרך הטבע נראית נמוכה מדי מעין "נס", כאילוהתרחשותן מעידה על התערבות על-טבעית.

למה בעצם בני האדם זקוקים לנס? אולי מכיוון שעובדת מותם הקרֵב ידועהלהם, אך הם מתקשים להשלים איתה ובעצם היו רוצים למצוא את הדרך לבטל אתהקץ. בשביל זה באמת צריך נס. ולפעמים באמת קורים ניסים. בתחום הרפואי, למשל, כשהמוות המתקרב וַדאִי ואז באיזו דרך פלאית מתרחש הנס שאפילוהרופאים האופטימיים ביותר עומדים ומשתאים למראהו. נס רפואי הוא מושג כמעטיומיומי בעיתונות.

בסיפורי פולקלור ודת ובאגדות, הנס קורה רק לטובים. הם "מרוויחים" אותו בהתנהגותם המופתית. ואולי, עם אמונה וקצת מזל גם לך יקרה הנס. אנשיםמוכנים להיטלטל לקצה העולם כדי לפגוש את הנס או לקבל השראה שתוביל אותםאליו. הם ייסעו דרך ארוכה כדי להשתטח על קברי צדיקים ולזכות באמצעותם בנסהמיוחל – פרס ראשון בלוטו, אביר על סוס לבן, לידה כנגד כל הסיכויים, אוהבראה ממחלה סופנית. בעת מצוקה יהיו שישלשלו את כל כספם לידי המכשף אוהמקובל שיבטיח להם את הנס שיפתור להם את כל הבעיות.

גם לי קרו ניסים לא מעטים שבאו בהפתעה, בדקה ה-90, ושלפו אותי מפיהתהום. חוויתי את קסם החיים, שהוא בעצם החוויה הרגשית של 'הנס הקטן', הרגעי. זה קרה בתקופות מסוימות בחיי, כשהייתי מחובר לעצמי מספיק בשביללהתרגש מפרח בודד שנקרה בדרכי, מספיק כדי להיות מסוגל לראות את הקסםשבפריחתו, מספיק כדי להבחין בקסם הצבעים העזים שמשחה יד אמן נעלמה ברקיעבעת שקיעה סתווית. שלא לדבר על הקסם המדהים של הלידה. רגע המפגש עם בני, חמש דקות לאחר שנולד בניתוח קיסרי, היה מהרגעים הנדירים הנצורים בי. זהוללא ספק הקסם המופלא ביותר שזכיתי לו.

הבעיה עם ניסים היא שאי אפשר לקבל אותם בהזמנה או תפורים לפי המידה. הם תמיד בלתי צפויים ומפתיעים, ולא פעם קורים ממש ברגע האחרון.

מתנת הקסם

פגשתי מחולל ניסים אחד או שניים. שלא במפתיע הם היו אנשי דת, מה שמובילאותי למחשבה שכדי לחולל ניסים, לחוות אותם ולזכות בהם, כנראה צריך אמונהברורה וחזקה.

אבל כדי לחוות את הקסם אתה נדרש רק לפתיחות, אתה צריך לאפשר לולקרות. זה תלוי רק בך, הצופה. אם תאפשר לקסם לקרות, הוא יתרחש מול עיניך. ולעומת זאת, אם אתה נעול וחוסם את עצמך שום דבר לא יעזור, לעולם לא תחווהאת ההתרגשות הזו לעמוד מול משהו שקרה או קורה וכולך נפעם ומרוגש בחוויה חדפעמית.

היכולת לגנוב את הפוקוס ("פוקוס מן" ברוסית זה קוסם) היא אחתמההגדרות של קוסם טוב, מאחז עיניים ואמן אשליות. כדי לבצע טריק לא צריךשום דבר, אפילו לא זריזות ידיים, רק למצוא את הגישה לסוד, סוד אחד בודדשמבדיל בינך לבין הצופה בך, כשהוא משתאה והמום ולרגעים מאמין שאתה קוסםאמיתי. אבל ברגע שהסוד נגלה לו, מתלווה לגילוי גל של תדהמה מהולה בכעס: מה, זה כל כך פשוט? איך לא חשבתי על זה. בדרך כלל אנשים אינם נוטים ברגעיםכאלה להודות בטיפשותם ובעיוורונם.

בכל פעם שאני לובש את גלימת הקוסם, אני רואה מולי מאות אנשיםעיוורים למחצה, כאלה שבחרו לא לראות חלק מהדברים, אולי כי באמת זה בלתינסבל לראות הכל. תארו לכם שתהיו מסוגלים לראות לחלוטין את מי שיושב מולכם, מבלי להשליך עליו את עצמכם, מבלי להמציא ולדמיין. הרי אז אפשר לומר שזכיתםלחוש אהבה.

מה זאת אהבה

אהבההיא אחת מהתופעות הבודדות שאפשר לומר עליהן – יש כאן גם קסם וגם נס וגםטריק. כל אחד בינינו שחווה אהבה, חווה קסם שהתהווה מול עיניו, עם אדםנוסף. פתאום הכל מואר מסביב, העולם מחייך אליך כשאתה מאוהב. המפגש עצמומזכיר לך שניסים אכן מתרחשים, וברוב המקרים מפגש כזה מתחולל אחרי שכברויתרת וחדלת להאמין.

אנשים עושים בחירות מחורבנות רק כדי להיווכח שאין כזה דבר "קסםאמיתי" – אהבה טובה. אם הם בני מזל וקורה להם הנס האמיתי, הם מגלים בתוכםאת הפתיחות הנדרשת כדי לאפשר לקסם להתחולל בנפשם ולהיפתח לאהבה. והטריקיותשבאהבה, אוי, כמה שהיא יכולה להטעות ולחמוק, להופיע ולהיעלם, הכי מאחזתעיניים שיש, יותר מכל קוסם שהכרתי.

מסתבר שרוב האנשים אינם מבחינים בהבדל בין קסם לבין טריק. גם כשהם כברפוגשים בן זוג מתאים יש להם הסבר מאוד רציונלי, מסודר וברור איך זה קרה, איך הם נפגשו במקרה. מדוע זה אינו "קסם אמיתי".

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

הזמנת הרצאה/מיפגש

ניתן להזמין את קליוסטרו להרצאה/מופע מרתקת ומרגשת בנושא המשלבת כמובן קסמים, כשפים והמון קסם אישי.

בסוף המיפגש הקסום מלמד קליוסטרו את המשתתפים 2 קסמים אותם הם מקבלים במתנה.

ההרצאה מתאימה לכל מי שזקוק לקסם בחיים… (:-

ו..אפילו המחיר קוסם.

לפרטים נוספים והזמנות צלצל עכשיו:

או לחצו כאן

03-6888570 0524000809

אין ספק, אתה תהיה האבא של הילד שלי

 

 

על צמד המילים הזה, "הילד שלי", הוא התעלל בה אחרי זה שנתיים. "הילד שלי, הילד שלי", היה מתעמר בה, "קיבלת את מה שרצית, יש לך ילד שלך. ועכשיו מה תעשי איתו, עם השלך הזה? תראי מה נהיה ממך, כל כולך בתוך הילד הזה". סיפור

היא ניגשה אלי בהפסקה והתלוננה. היה בה משהו שאיפשר לי להקשיב, בניגוד לרצון אחר שהיה בי להימנע מדיאלוג איתה. פשוט עמדתי והקשבתי לה. שמעתי נימה לא תוקפנית באמירה שלה – היא באמת נעלבה. בשלב מסוים, אחרי שבמהלך כל המופע שלי הבן שלה לא הפסיק לטרטר ולהפריע לכולם, לא יכולתי יותר והשתקתי אותו באמירה חדה וברורה: שתוק!

 הרגשתי לא בנוח. קשה מאוד להביא אותי לאיבוד שליטה. צריך לקרות משהו ממש חריג כדי שזה יקרה, אבל עובדה – זה קרה.
 
התנצלתי, מבלי להיכנס לפרטים. למדתי את זה פעם בבית מלון שעבדתי בו – קודם כל התנצל, ורק אחר כך נסה להבין מה קרה שם באמת.
 
זה לא עבד עליה. היא התעקשה, בחיוך שקשה לעמוד בפניו, שאבין לעומק שהיא באמת נפגעה ושהיא מנסה לחנך את הילד שלה ל"משהו אחר". למזלי, האדם שהזמין אותי למופע ניגש אלי מחויך והודה לי על המופע, מתעלם באופן מוחלט מנוכחותה. היא נעלבה וחתכה משם.

 
הוא התנצל וסיפר שהיא אחת מאותן אמהות שנאלצות להישאר עם ילדיהן בימי הולדת. נאלצת, כי ההורים מסרבים להזמין את בנה אם יגיע ללא ליווי. "הורס שמחות", כך קוראים לו בוועד הכיתה. אז היא מתלווה אליו, בלית ברירה, ויושבת עם כל הילדים, מהצד, ורואה איך הוא לא מרוכז, מעולל נזקים ומעצבן את כולם.

 
היא עושה כל שביכולתה כדי להרגיע אותו, מחבקת ומנסה להסביר בטוב, אבל שום דבר לא עוזר, הוא לא מסוגל להתפקס על כלום, המוח שלו לא נרגע לרגע. שקט הוא מושג בלתי מושג עבורו. הפנייה לעזרה מקצועית לא מקובלת עליה. היא לעולם לא תודה שבנה חריג.

 
אפשר לברר איך זה קרה, מה ביחס של הוריו יצר את הבעיה, אבל חשיפת העובדות לא באמת תעזור למישהו: היא יצאה עם אבא שלו, ככה בידידות. הם הכירו מזמן, בתיכון, וכשגילו בגיל 35 ששניהם רווקים עדיין למרות שמסביב כולם התחתנו, החליטו לנסות ולבלות קצת יחד. וכך היה, נסעו לבית מלון בטבריה, נהיה לילה, הם שתו הרבה יין, משכו את המבוכה עד אור הבוקר בשיחת נפש שלא אומרת דבר, קשקשת של מבוכה הססנית, ואז, הרוסים מעייפות, נכנסו למיטה ביחד אבל לחוד, כל אחד בפינה שלו, כמו מתחבא. הרגל שלה נגעה ברגל שלו, הוא ביקש סליחה, הם צחקקו במבוכה, התקרבו קצת, בביישנות של ילדים, עד שהיא פשוט עלתה עליו, לאט וברכוּת, ברגישות ובהקשבה שלא תחזור לה לעולם. הוא נעתר ואפילו שמח שנטלה יוזמה, אחרת לא היה מעז וזה לא היה קורה לעולם. מאותו ערב נולדה המשפחה שלהם.
 
אחרי שלושה שבועות גילתה שהיא בהריון. זאת היתה הסיבה היחידה להחלטתה להתקשר אליו שוב, כדי לעדכן אותו. "בהריון? את בטוחה שרק מפעם אחת בודדת נכנסים להריון? את בטוחה שזה ממני?"
 
"לפניך לא שכבתי עם אף אחד, כבר יותר משנה"

"כן, לפניך לא שכבתי עם אף אחד, כבר יותר משנה (היא שיקרה לו, מדובר היה בעשר שנים כמעט) ככה שאין ספק, אתה תהיה האבא של הילד שלי".

 

על צמד המילים הזה, "הילד שלי", הוא התעלל בה אחרי זה שנתיים.

"הילד שלי, הילד שלי", היה מתעמר בה, "קיבלת את מה שרצית, יש לך ילד שלך. ועכשיו מה תעשי איתו, עם השלך הזה? תראי מה נהיה ממך, כל כולך בתוך הילד הזה. תראי איך את נראית, מוזנחת לחלוטין, לא אכפת לך מכלום, הבית מטונף והפוך. הפעם האחרונה שדיברת איתי היתה כל כך מזמן שאולי שכחת את שמי. זהו, נמאס לי, אני הולך, הולך להציל את חיי. עורך הדין שלי יתקשר אלייך בתחילת השבוע כדי לנסות ולסגור הסכם בטוב".

 
ואז, לתדהמתה, הוא פשוט קם והלך, ומאז לא חזר.

 
הוא לא בא לראות את הילד. פשוט נעלם מחייה, כאילו מעולם לא נפגשו. ההסכם שהשיגה היה הוגן להרגשתה. ממילא היא לא הולכת לשום מקום, רק לבית הספר ובחזרה.

 
רופאת המשפחה שלה, דניאלה, ניסתה לרמוז לה שכדאי שתלך לטיפול, הילד ייחנק ככה. אבל היא לא היתה מסוגלת לעצור לרגע ולבדוק מה קורה, היא פשוט שקעה בעיוורון מוחלט. גם מנהלת בית הספר והיועצת והמחנכת ניסו, אבל היא התבצרה בשקר שלה, בעיוורונה, לא רואה ממילימטר, מסרבת להודות.

 
לא היתה לה אף חברה קרובה, בעצם אף אדם קרוב, חוץ ממנו, מהבן שלה, שהלך ואיבד את יכולתו לתקשר עם העולם, מה שכמובן הלחיץ אותה וגרם לה להיצמד אליו ביתר שאת, מבלי לראות איך הוא הולך ומאבד את האחיזה שלו במציאות, את עצמו.

 
היא לא הסכימה למסור אותו לגן פרטי, מסרבת להיפרד ממנו למשך זמן ארוך יותר ממקלחת קצרה, שבדרך כלל עשתה כשישן. הם יצאו לטיולים ארוכים ברחובות, לרוב מסתובבים משעת בוקר וחוזרים בערב, רק היא והוא, לומדים את העיר. בחורף נשארו בבית ובמשך ימים שלמים שיחקו על השטיח, רק הוא והיא. אוכל הזמינה בטלפון, בעיקר עבורו. היא עצמה אכלה רק קורנפלקס עם חלב, כל היום, חודשים, בחוסר תיאבון.

 

* * *

 

את הוריה איבדה מזמן, הם נהרגו בתאונת דרכים בשבדיה. מאז נשארה לבד בעולם, יתומה אמיתית. היא הסתדרה, לא מעבר לזה, הכסף מחברת הביטוח איפשר לה לא לחשוב או לדאוג לדבר, חיה חיים שטוחים לחלוטין ללא עומק או עובי, ללא שום דבר "מיותר".
 
כשהיתה בת 35 אמרה לה הגברת מוועד הבית שכדאי שתזדרז, כי בבניין לכל אחד יש לפחות ילד אחד. פתאום נלחצה, הבינה באחת שהיא רדומה כבר עשר שנים, עשר שנים שלא הרגישה מה קורה בחוץ, ובתוכה הכל מנותק, מין בליל חוטים כזה, פלונטר אחד ענקי. למזלה גם הפיוז הראשי מנותק, אז היא לא מרגישה או חוֹוָה דבר.
 
המפגש שלה עם עצמה היה סוער ומרגש עבורה

היא קמה ועשתה מעשה: הלכה וקנתה מחשב והתחברה לאינטרנט.  בראשונה מזה עשר שנים התעורר בה חשק. המפגש שלה עם עצמה היה סוער ומרגש עבורה, ומאותו רגע נפתח העולם בפניה.

היא נכנסה לרשת חברתית ושם פגשה אותו, את בן כיתתה מהתיכון, שאחרי חודש של שיחות נפש בטלפון הִפְרה אותה שם, בבית המלון בטבריה.

 בהתחלה ניסתה לארח אותו בפנטזיה הלילית שלה, שייכנס ויתפשט, שתוכל לראות ולטעום אותו, אבל הוא לא התאים. בכל פעם שניסתה לזמן אותו, היתה מתנתקת ונרדמת. רק אחר כך היא תבין שפשוט לא בא לה עליו.

 
בלילה ההוא בטבריה היא התעקשה לשתות עוד ועוד יין, עד סוף הבקבוק. רק אז נכנסו למיטה, רק אז היא איפשרה לו לבוא אליה, וזה הספיק כדי לשבש לו לחלוטין את חייו, לסדר את חייה ולהביא לעולם את יהונתן.

 * * *

 
עכשיו יהונתן בן שש. היא מלווה אותו לחגיגות של ימי הולדת ולהצגות ולמופעים, לכל מקום בעולם. בתחילת הלימודים בבית הספר היא נשארה איתו בכיתה, למורת רוחן של המורה והמנהלת. במשך שלושה חודשים תמימים הגיעה איתו כל יום ונשארה לכל היום, אפילו ישבה לידו.

 

"הוא לא מסוגל להתרכז בשום דבר. יש לו הפרעת קשב עמוקה", היא מספרת לכולם. ואפילו כשעמדה מולי גאה וברורה, שקטה וישירה, והלינה על שאיני סובלני, לא היה אכפת לה מכלום, כאילו אין בעולם דבר מלבד בנה והפרעת הקשב שלו.

 

מדובר בסיפור שטווה המחבר בדמיונו בעקבות אירוע אמיתי.

 

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

השטינקרים מיוטיוב

המקצוע השני הכי עתיק בעולם

הקוסמים קיימים כבר 5,000 שנה, מתקופת הפרעונים ועד היום. במהלך השנים עבר המקצוע גלגולים שונים, כשהשינוי העיקרי התפתח דווקא במאה השנים האחרונות, כאשר העיסוק בקסמים התנתק מהמסתורין השמור לכישוף ולשאמאניזם וזכה לעמוד בזכות עצמו, כבידור להמונים.
הצלחת 'ידעונים מודרניים' דוגמת אורי גלר וחבריו המנטליסטים, אשר עלו על גל הרייטינג וגלשו ממנו ישירות לחשבון הבנק שלהם, נובעת עדיין מאותו צורך אנושי קדום – לגעת באלוהי.
האשליה שתוכל 'לראות את זה', 'לחוות את זה' בחושים שלך, את ה'בלתי נתפס', ה'בלתי מושג' וה'בלתי מובן', האשליה הזאת סחירה וזוכה להצלחה רבה. יש לה קונים רבים במציאות המורכבת שלנו, בדומה למגוון המוצרים שמציעים דתות שונות והמיסטיקה לסוגיה.

האינטרנט הביא לשינויים רבים, וודאי עוד יביא. אחד המוזרים שבהם הוא ערטול הסוד.

"אני יודע איך עושים את זה!" הם קופצים מולי במופעים ובשיעורים. כולם כבר יודעים, הכול.

כולם כבר רופאים, פסיכולוגים, מאמנים, ואפילו קוסמים. אשליית הידע הנגיש מטמטמת את ההמונים בדיוק כמו שהטלוויזיה עשתה זאת בתחילת דרכה.

פעם רזי הקוסמות היו עניין של מסורת, ידע שעובר מאב לבן, בסודי סודות, בחדרי חדרים. היום, כדי לדעת צריך רק מקלדת ומחשב מחובר לרשת. אפילו הנחיות לבנייה של פצצת אטום אפשר למצוא שם באינטרנט. אולי לא שמתם לב כי אתם רחוקים מהתחום, אבל הרשת מוצפת בלימוד קסמים ואפשר למצוא שם סרטוני הסבר לקסמים, חלקם עם למעלה מתשעה מיליון צפיות, וזה הרבה! זה המון יחסית לסרטונים אחרים שמונחים שם בהישג לחיצת מקלדת.

תחום הקסמים עבר ברשת ועבד נהדר כבר מתחילתה, אבל עכשיו הוא באמת בשיאו. כל ילדון שמכיר קסם וחצי ויש לו מצלמת רשת, מעלה הסבר של קסם, כאילו הוא זה שהמציא את הגלגל לפחות. כל מיני 'שטינקרים' מדגימים ומעתיקים את הקסמים של הקוסמים המקצועיים ומגלים לעולם איך הם עושים את זה, לפרטי פרטים, כולל סודות עתיקים של קוסמים שנחשפים לכל דכפין. מסתבר שזה ממש ניגודי, עולם הקסמים שואף מיסודו לשמור ולהסתיר את הסוד/ידע לעצמו ואילו האינטרנט דוהר בכיוון ההפוך, להפיץ את ה(מ)ידע.

השטינקרים מיוטיוב

הילדים האלה ביוטיוב, חלקם מופיעים ללא פנים, רק ידיים מוצגות למצלמה, הם רק רוצים 'להראות', לחשוף את האסור, להציף את הסוד, 'לרוץ לספר לחבר'ה'. ממש אקסהיביציוניזם מסוג חדש, 'תראו תראו, זה הסוד.'

אתר יוטיוב מהווה, בין השאר, גן עדן למציצנים. אפשר למצוא שם תיעוד של ניתוחים רפואיים, ובאותה נשימה סרטונים משפחתיים, קליפים של יצירות מוסיקליות וגם שפע סקס מכל הסוגים. בקיצור, ביוטיוב מוצג כל מה שקיים במציאוּת, והכול מקוטלג בתגיות ברורות.

מהיכן נובע הצורך העז הזה בחשיפה? אולי מהסיבה הפשוטה שכל הילדים היום רוצים להתפרסם כאן ועכשיו ולא משנה איך ובמה, בין אם זה בהצטרפות למשחק ריאליטי מטופש שיגרום להם להתפרסם בן לילה, ובין אם באמצעות חשיפת סודות עתיקים של קוסמים שתוביל למיליוני צפיות במשהו שהם 'עשו'.

הפורנוגרפיה של הסודות כטריגר להתחדשות

מילא אם החשיפה הזו היתה משרתת צורך אמיתי למיגור האשליה מהעולם, ובשיטתיות, על ידי חשיפת כל מעשי הרמייה. זה יתחיל בחשיפת תחבולותיהם של קוסמים 'חסרי כוחות' ומשם יעבור לפוליטיקאים מושחתים וכך ייחשפו ויוקעו כל השטיקים והטריקים הכי מלוכלכים. אלא שזו אינה התמונה בתחום הקסמים. במציאות אנשים לא באמת רוצים לפצח את הסוד, הם מעדיפים את הפנטזיה. למעט אותם אנשים שזה באמת מענין אותם, שאזי הם מחפשים והיום גם מוצאים את כל הסודות, הכי כמוסים.

במצב שנוצר אין הבדל מהותי בין פורנוגרפיה לחשיפת קסמים. את שני אלה מתַחזקת המציצנות, שני התחומים 'אסורים' לחשיפה (בפורנו לפעמים האיסור חוקתי), שניהם עוסקים במקצועות העתיקים ביותר בעולם ובשניהם הצורך ממכר ולא יודע שובע. לא ייאמן כמה סרטונים עולים בכל יום לרשת ומציגים את הסודות שכל כך שמרתי עליהם במשך שנים.

למזלי, להבדיל מהפורנוגרפיה, אני כן יכול להמציא את עצמי, או קסמים חדשים, בכל יום מחדש. בסופו של דבר אני עושה זאת, כדי להתפרנס, וכמוני עמיתיי למקצוע.
במחשבה שנייה, זה הדבר הטוב ביותר שקורה לעולם הקוסמים במאה האחרונה – ניעור חזק שמביא עמו יצירה וניחוחות חדשים וטריים. ויש גם בונוס: דור חדש שנחשף למקצוע ומעשיר אותו בכישרונות חדשים.

קוסמים, קוסם, קליוסטרו הקוסם.קום קוסמים, מאמרים, קוסם אביזרי קוסם, ציוד קוסמים, עולם ה קוסמים

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz