ארכיון קטגוריה: תחבולות האהבה

הוא בישל לה והיא קלטה שהיא מתאהבת

הוא ראה הכל, הצליח לראות דרכה תוך כדי שליית הרביולי, הוא אפילו לא היה צריך להקדיש לזה מחשבה. היא חייכה, נזכרה בפירנצה. תמיד היתה נזכרת בפירנצה כשהתאהבה. סיפור
ישראל קליוסטרו

ידיו העדינות שלפו במיומנות אין קץ את הרביולי, אחד אחד, בדיוק בתזמון המתאים, בשנייה שהם עולים וצפים על המים הרותחים, הוא פשוט דג אותם בקלילות.


היא הסתכלה עליו מבעד לאדים שבסיר וחייכה לעצמה. גבר נאה, חשבה לעצמה, רואים את הרכות והוותק. היא סימנה לעצמה את העובדה שהציפורניים שלו נקיות ומטופחות. "אתה מיומן בזה, אפשר לראות", היא כמעט לחשה, מבלי להישיר אליו מבט.


הקול שלה היה סקסי מאוד אבל לא פתייני, היא מעולם לא היתה צריכה לפתות באופן אקטיבי, הם תמיד התפתו לה מבלי שיכלו להגיד איך או למה.


הוא מזג את הרוטב הוורוד על הרביולי ופיזר בזריזות פרמזן מלמעלה, רק אז התפנה לחייך אליה. "כן זאת 'מנת הבית', זאת הפעם השנייה שאני מכין אותה", חייך אליה "בואי נשב לפני שזה מתקרר".


הוא ראה הכל, הצליח לראות דרכה תוך כדי שליית הרביולי, הוא אפילו לא היה צריך להקדיש לזה מחשבה, לא לפעולה ולא אליה. הוא אכל הרבה כאלה, בלי מלח זה הכי טעים.


השולחן היה ערוך בדיוק רב, רק מה שצריך, הכי איכותי, הכי נקי, הכי קרוב לצבע לבן. היא קלטה שהיא תכף מתאהבת ונבהלה – אלפית אחת של שנייה והיא כמעט שלו.


היא אכלה בשקיקה את הרביולי. "מופלאים, ממש שירה, הכל כל כך מדויק, הבנתי בדיוק למה שהתכוונת ברוטב", חייכה אליו. היא העבירה את אצבעה על תחתית הצלחת אוספת את שארית הרוטב , נוהמת קלות.


"שתף אותי", ביקשה, "רק תזכור שאני בת, אני מבקשת לדעת את כל הפרטים בדיוק, כולל אלו שאתה חושב שהם מיותרים", חייכה אליו.


החדר התמלא ריח של תאנים

"את רוצה לטעום את זה? ליקר תאנים יווני, מכפר בדרום שמייצר 300 בקבוקים בשנה בלבד". הוא מזג לשניהם כוסית מהנוזל השקוף. החדר התמלא ריח של תאנים, היא שמה לב פתאום לתאורה המיוחדת שישבו בתוכה, האור רך אבל בהיר, הנרות יצרו צללים על הקיר. היא הצליחה לראות את התמונה על הקיר ממול. היא חייכה, נזכרה בפירנצה. תמיד היתה נזכרת בפירנצה כשהתאהבה. למרות שמעולם לא היתה שם, תמיד, ועכשיו, ערגה לשם.


"היה לי מאוד טעים, בעצם זה הרביולי הכי טעים שאכלתי בחיי, מעדן אמיתי, תודה. ובכלל נחמד מצידך להזמין אותי ככה ישירות לתוך החיים שלך, בלי לחשוש, שתדע שזה גרם לי להעריך אותך יותר".


פתאום שמה לב שהיא מדברת המון, מאז שנכנסה, שעה קודם לכן, לא הפסיקה לדבר. הוא לא דיבר כמעט, למעט שאלות פונקציונליות, אבל הוא הקשיב מאוד במדויק לכל מילה או תנועה שלה. זה נהיה לה ברור שהוא פשוט קולט אותה לחלוטין.


הסמיקה, הרגישה ערומה מולו, כאילו נתפסה על חם. היא שונאת להיות מובכת, להיות ערומה מול גבר זר, שקופה להפליא. הלחיים שלה רתחו, שנאה להסמיק בנוכחות זרים, אבל זה קרה, ומשום מה הערב זה לא הלחיץ אותה.


"כן", הוא חייך ולגם את הכוסית עד סופה, "קלטתי אותך כבר בטלפון, 'ייאוש מתוק' אני קורא לזה, שתדעי לך שאיני נוהג כך, אבל היה משהו בקול שלך שאפשר לי לחרוג ממנהגי, ואני שמח על כך".


אפילו המוזיקה שלו נכונה, לעזאזל

הוא הפעיל את המוזיקה מרחוק, אפילו המוזיקה שלו נכונה, לעזאזל. שוב זה שוטף אותה, הצורך לגעת בו, לקום ולהצמיד לו נשיקה. היה משהו במוזיקה הזאת שעורר אותה לגמרי, משהו מוכר וחבוי. היא התאפקה, כמובן.


כל חייה התאפקה, כמובן,


לא זכורה לה אפילו פעם אחת שהעזה לחרוג ממנהגה.


נזכרה באיזו סצינה מינית פראית, כשהיתה נערה התאהבה בחייל שגר ממול, יום אחד הוא לקח אותה לחדר מכונות של המעלית ושם איבדה את בתוליה, תוך כדי שהמעלית עולה ויורדת. הזיכרון גרם לה להסמיק שוב. הוא קלט את חוסר הנוחות שלה ושאל "הכל בסדר?" היא חייכה מבוישת, "כן סתם נזכרתי בעובדה שאני לא באמת ביישנית. אין לי מושג מה יוצא לי מזה, מהביישנות הזאת". היא הישירה מבט אליו, קולטת את ישיבתה המתגרה, את ידיה בוחשות בשערה, המבוכה חלפה לה, פתאום היא כן פתיינית בעיני עצמה. נהיה לה חם בכל הגוף.


אחרי הכוסית השלישית של שיכר התאנים היא כבר לא שלטה בעצמה, זאת אומרת שלרגעים נדמה היה לה שהיא לא שולטת בעצמה, שהכל אפשרי. היא ישבה מולו כולה בתוך פנטזיה סוחפת, היא חייכה אליו תוך כדי שהיא מדמיינת אותם מתגלגלים בין השמיכות, בא לה לנשוך אותו, פתאום הרגישה שפשוט בא לה לקום ולשים לו ביס בפטמה.


הוא קם בפתאומיות, כאילו נבהל מהמחשבה שלה. "את נראית מבוסמת, אני מקווה שאת בטוב". היא שמעה אותו מרחוק במטבח מכין קפה, הקשיבה לקצב פתיחת הארון, לצלילי המצית החשמלי שמדליק את האש, אפילו נדמה היה לה שהיא שומעת את הלהבה, ואז זה הגיע, ריח משכר של קפה חזק מילא את האוויר.


באותו הרגע החליט שהוא רוצה אותה

היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. הוא הסתכל עליה מבעד להשתקפות שעל החלון של הדלת, ראה את בבואתה, היופי שלה עבר דרך הזכוכית, גם הרכות וההתפתלות הקלה. באותו הרגע החליט שהוא רוצה אותה, נזכר בחיוך בשיחת הטלפון שלה. די חוצפני מצידה, חשב לעצמו ומזג את הקפה לכוסות קטנות על מגש מעץ. "ביישנית? את אמרת ביישנית?" צעק לעברה.


ואז גילה שהיא עומדת ממש מאחוריו. מבלי ששם לב היא התקרבה, ישירות לתוך המרחב שלו, נעמדה ממש קרוב. היתה בטוחה שייסוג או יהיה במבוכה, אבל להפתעתה הוא שתק �
�חייך, חווה את הרגע במלואו מבלי להוציא מילה או לסמן כל מבוכה או הססנות.

כזה הוא שרגא. ככה אני מכיר אותו, כמי שחווה את הרגע במלואו, יושב בנחת, לוקח את הזמן לכל פעולה ופעולה, מרגישים שהוא "מלא", שהוא חזק בתוך ההווה. נפגשנו על רקע מקצועי, באתי לבקש ממנו עזרה, וקיבלתי, את מלואה של העזרה, בדיוק מה שהייתי צריך.


על הדרך הצלחתי ללמוד ממנו גם את "הישיבה השקטה", הריכוז הלא רטליני, הבודהיסטי. בכלל תמיד חשבתי שהוא נזיר בודהיסטי שבמקרה התחפש לאיש מן היישוב כאן אצלנו בממלכת ה"יהיה בסדר".


אני אוהב לראות איך שהוא מתמודד עם "טמטום מקומי", אוהב לשמוע אותו "עומד מולם", מדבר בטלפון בקיצור ובנחרצות, מסוגל לא להתעצבן גם מול שיא הטיפשות. אין לך ברירה אלא להסכים איתו, בעיקר כי כשהוא צודק אז הוא צודק. ואם הוא לא, לא מבין או לא צודק או לא רוצה, אתה תדע ותמנע בעצמך ממבוכה.


"שרגא", היא קוראת לו, אפילו שהיא יודעת שלא קוראים לו בכלל שרגא, "אני אוהבת לשמוע אותך מספר עליו, מאוד חביב בעיני שרגא שלך, אפילו קצת יותר ממך". היא מצחקקת ובדרך כלל מזנקת עלי לחיבוק פתאומי או נשיקה רטובה.

אממממ….נחמד יותר ממני. בינינו, היא צודקת.

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

 

נניח(א)

נניחא

ונניח שהיא תבוא אליך,
ותהיה בבית
ותשמע את הצלצול בדלת
ותחליט לפתוח
והיא תכנס
והיא תביא אתה
את כל מה
שהיא אמורה
להביא,


כל מה
שההצלחה

מביאה
בד"כ,


למרות שבד"כ חושבים
שהיא
לא תבוא
או שהיא לא באה,
או שהיא הלכה
או כל הדברים הלא נעימים
האלה
(בכלל לא
נעימים)

האם תדע
מה לעשות אתה?

איך שומרים עליה?

בטוב,

לא חומדים אותה
לא מגזימים איתה
לא דוחפים,

סוחטים

חוטפים
עוד

ועוד ועוד…
אלא
ככה
ברגוע


כמו שני חברים
שמשחקים שש בש
להנאתם
(כאן ההדגשה)
תשתו קפה
למשל
ולא רק.

(בהצלחה לך)

לא מוותר: להרגיש אידיוט עם מיקסר בבטן

זה תיאור מדויק ומקסים של לאון נירבלט בספר שלו, "מי תלה את נקודת האור". הספר הזה לקח אותי ישירות לאותו מקום בלב, לגיל בו בחרתי להיות קוסם, גיל 12 – בדיוק בגיל שגיבור הספר מגלה את הקסם הכי גדול של החיים, האהבה

P{margin:0;}
UL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 16; padding-right:0;}
OL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 32; padding-right:0;}
H3.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;margin-top:0px;}
P.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;}

var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != " ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :

urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :

urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;

case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}
יש מעט ספרים שקראתי שמדברים על הקסם האמיתי שבחיים. אני לא מדבר על ספרי הדרכה של קוסמים, כאלה קראתי המון. מסתבר שרוב האנשים לא מבחינים בהבדל בין קסם לבין טריק, מבחינתם הכל בחיים זה רק טריקים ושטיקים, רמאויות קטנות. כפי שהם רואים את זה, אין בכלל אפשרות שיקרה "קסם אמיתי", אפילו כשהם פוגשים כבר בן זוג יש להם הסבר מאוד רציונאלי איך זה קרה, הסבר מאוד מסודר וברור איך הם נפגשו במקרה.

הספר "מי תלה את נקודת האור" מאת לאון נירבלט הוא קסם בעיניי, כזה ששואב אותך פנימה לתוך הסיפור, כאילו שזה אתה שם, הגיבור. הספר הזה שכתב לקח אותי ישירות למקום בלב, לתקופה, כמעט אפשר להגיד עידן, לגיל שבו בחרתי להיות קוסם, גיל 12, בדיוק הגיל שגיבור הספר מגלה לאט את ה-מגה קסם שבחיים, קסם האהבה.

ארז, גיבור הספר, מתאהב בילדה שגבוהה ממנו בראש. סיפור של התבגרות תל אביבית, עם ניחוחות של פעם, בתקופה שאני הייתי מתבגר. בלי אינטרנט, כמו שהיינו, עם הליכה לגנים ציבוריים עם הכלב, בלי הפחד מיציאה מהבית, לרחוב המסוכן, בלי הניכור והציניות שכל כך אופייניים להתבגרות המוקדמת של היום.

מיד שסיימתי את הספר צלצלתי ללאון נירנבלט, אנחנו מכירים כמעט מגיל 16, מהמסיבות של תל אביב. הייתי חייב לבדוק אתו כמה דברים, בעיקר לנסות ולהבין עוד משהו על האהבה, משהו ראשוני ובסיסי, שכנראה פקששתי בזמנו בדיוק במקום שבו התחלתי, בדיוק בנקודה שהדברים כנראה מתחילים להשתבש.

בלעתי את הלשון, אכלתי את המילים

גם אצלנו בחבורה היו זוגות ראשוניים, כאלו שהכירו כבר בבית הספר היסודי סביב גיל ההתבגרות, להם קרה הקסם והם עד היום יחד, מאז ברצף מלא, ללא שום פרטנר אחר. לא יכול לדמיין איך זה ייתכן מצב שכזה, אני מניח שיש לו איכות משלו.

אבל רובנו הלכנו לאיבוד בתוך הבסיס הזה של האהבה, אף מבוגר לא בא והושיט לנו עזרה במבוכה שאפפה אותנו. אני לא העזתי לבטא את אהבתי הראשונה, אפילו לא הצלחתי לגמגם אותה ברור, בלעתי את הלשון, אכלתי את המילים והרגשתי מאוד אידיוט.

והיתה אחת כזאת שאהבתי, יש לי תמונה שלנו יחד מגיל שבע עם כובעי טמבל וחיוך מבוים למצלמה, בשחור לבן, כאילו שאז הכל היה או שחור או לבן. גם ארז, גיבור הספר, לא מצליח להגיד את אהבתו. אני מניח שזה מביישנות וגם כי זה לא נהוג, ככה זה אצל המתבגרים אסור לדבר על "זה".

אני שומע מתבגרים היום מדברים על זיונים וחרמנות כאילו שהם בעצמם התנסו במנעמי המבוגרים, אבל על אהבה הם ידברו בחדרי חדרים בלבד, אם בכלל. מוזר. אפשר לגלוש לאתרים סקסיים בלי בעיה, אבל רק מעטים מהם יחפשו את האהבה ברשת, למרות שהם יודעים להשתמש בכל הכלים שהרשת מציעה, בכל שרותי התקשורת והאתרים החברתיים. מה שהם לא רואים זה את האפשרות להפוך את הדיאלוגים לקשר אמיתי של אהבה, כאילו שהם לא מזהים את הפוטנציאל בשידוכים דיגיטליים.

כמה אפשר כבר לזיין את המוח?

הקושי בשלב המוקדם הזה לא אומר שאחר כך, כשגדלים, זה נהיה יותר ברור. שנים אחרי האהבה הראשונה לא הצלחתי לבטא בבירור את אהבתי, הקושי היה תמיד בהתחלה, המבוכה דבקה בי, קרה יותר מפעם אחת שהיא איבדה סבלנות ובסוף קפצה עלי – כמה אפשר כבר לזיין את המוח?

ממה שחוויתי, ראיתי ולמדתי, הן יודעות, הן קולטות אותך גם אם אתה לא אומר כלום. הן רואות עמוק בעיניים, כמה שלא ניסיתי ללבוש "פוקר פייס" (ואני בכלל קוסם שיודע להחביא את האמת בשרוול). תמיד הרגשתי שהן קולטות אותי באיזו אינטואיציה נשית מסתורית.

פגשתי את לאון, מאז ילדותנו הוא עשה הרבה דברים, נהיה פסיכולוג קליני, כתב ספרים, הקים משפחה. נפגשנו ומיד ניגשנו לדבר על אהבה. לאון אומר שיש מקרים שאהבה יכולה להיות גדולה ממידותיו של אדם. מיד היה ברור לי שמדובר בי. ילדים בני 7-12 יכולים להרגיש אהבה עזה, ואין להם תשתית להחזיק את החוויה העצומה הזאת. גם למבוגרים זה קורה, שאינם יכולים להכיל את האהבה, הם משתגעים ולפעמים זה נגמר בצורה טראגית.

כל זה כי אין בסיס רציונאלי או מספיק כוחות באישיות בשביל להתמודד עם אהבה, ובייחוד עם אהבה נכזבת.

לאון בעצמו התוודה באוזניי שהיה מאוהב עד כלות בגיל שבע במישהי ספציפית בפולין, ארץ הולדתו, "היא היתה יפה, לא צפויה, סוערת וחמת מזג", וכולה בת שבע, הילדה של השכנים. ארבע שנים היא נמשכה, האהבה העוצמתית הזאת שלא מומשה. היום קל לו יותר להגיד שהיא שלטה ורדתה בו, מה שאומר שהיא קלטה אותו, כאילו שהיא ידעה בבירור משהו על אהבה, למרות גילה הצעיר. לפני שנתיים, במסגרת טיול שורשים, הוא נסע לחפש אותה. מצא "דודה" פולניה שמנה ואלכוהוליסטית, בכלל בלי הסימן של האור שזרח ממנה כילדה כשהיה מאוהב בה. האהבה הראשונה שלי בכלל לא היתה אהבה אלא יותר "בושה מסודרת", "מבוכה מתמשכת" ו"הססנות בלתי נלאית".

איזה כיף לחצות אוקיינוסים של זמן, ישירות לתוך המציאות הבוגרת, בה אני חי עם אהבה שקטה וברורה.

האהבה הראשונה של ארז בספר ממומשת בעיניי, הכי שאפשר, כילדים. הוא מתאר אותה בצורה כל כך מדויקת ומצחיקה, בסצינה שהיא מחייכת אליו והוא לא יכול להכיל את זה, הוא אומר: "הרגשתי שהראש שלי חלול, הרגליים שלי נעלמו, מישהו הפעיל לי מיקסר בבטן ובמקום דם יש לי קצפת מטורפת. אני לא יודע איך מבוגרים יכולים לסבול את זה. אם אהבה זה להיות אידיוט עם מיקסר בבטן, אז אולי אני מוותר". לא ברור לי למה מסתירים את האהבה בגילים האלה, למה לא מלמדים בבית ספר איך לאהוב. כדאי לקרוא את הספר הזה, כי זה כמו לעשות RESET למנגנון האהבה הבסיסית, אותו מנגנון שכל כך קלקלנו במהלך השנים, עם כל הכאב שחווינו והפרדות והספק וההתרגשות וההתרסקויות. כדאי לקרוא ולנסות להבין ולהיזכר איך הכל השתבש.

באהבה הראשונית הכל מאוד טבעי ולא מחושב, כל מנגנוני האבולוציה פשוט עושים את עבודתם. אם אתה מצליח להתעלות על המבוכה והבושה, אתה מרוויח את הכי טוב שיש. כל כך ההפך מכל הבליינד דייטים המובנים ומסודרים.

בבית הספר היינו עסוקים מדי בעובדות היסטוריות ובמספרים ופחות מדי בעובדות החיים וברגשות, בתיכון התחפשנו למה שרצינו להיות, בצבא חיפשנו גבריות מדומה, באוניברסיטה היינו סטלנים מדי ועצלים ואחר כך כמעט נהיה מאוחר מדי.

לאורך כל הדרך אף אחד לא עצר אותנו לרגע והצביע על המקום החשוב הזה, אפילו בלי להסביר, שהרי לא באמת אפשר להגיד הכל במילים. מספיק היה אילו רק היו מאירים לנו את תשומת הלב.

ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי את לאון שאלה של קוסם לפסיכולוג, האם לדעתו יש קסם אמיתי בחיים. הכי רציתי שהוא ירים את ידו, יגיד לי "לא" ופשוט יעלם בשנייה, אבל במקום זה הוא ענה לי שבהרגשה שלו יש הרבה דברים מסתוריים ולא ידועים סביבנו, זה עניין של בחירה אישית. אפשר לחיות תוך התעלמות מרבדים של אהבה מסתורין וקסם, אבל מי שרוצה לראות ולהרגיש אהבה מסתורין וקסם בחיים – ימצא אותם.

קוסמים, קוסם, קליוסטרו הקוסם.קום קוסמים, מאמרים, קוסם אביזרי קוסם, ציוד קוסמים, עולם ה קוסמים

 

תגידי

 

תגידי,

 

ככה כתבתי לה בסמס,

 

תגידי,

 

גם את הרגשת את זה אתמול ?

 

את הרוח הסתוית ?

היא ענתה בחיוך

(אפילו בסמס היא מחייכת אלי)

 

כן,

עניתי לה,

 

 

ותגידי

 

את

תסכימי

בחורף,

ברוח

בגשם

בברד

בברקים וברעמים

 

שנתלבש חם,

 

כמו

שם

באירופה

 

ואת תנסעי

אתי

ברכבת

 

לשתות שוקו חם בנהריה,

ובחזרה?

 

היא שוב חייכה

בסמס

וכתבה לי:

גם בחזרה

 

ואיפה המקום הזה של הצער?

על 3 ביקורי ניחומים בשבוע אחד בין ראש השנה לכיפורים

ביקור ניחומים
1

בדרך לביקור ניחומים 2 הלכתי לבקר את א' חבר ילדות מתל אביב, אבא שלו נפטר והוא הובהל מחו"ל שם הוא גר.
ילדות שמחה היתה לנו, בגרות בעצם, הרבה שעות ביחד, עבודה משותפת, הוא ע. קוסם ואני קוסם. דרכנו התפצלו בתיכון ואז הוא נעלם לאמריקה, שמעתי שיש לו איזה מטוס משל עצמו, מה שאומר שהוא הגשים את החלום הישראלי ביג טיים.

פתאום בא ראש הממשלה.

המשפט הזה נכון ולא תלוש, פתאום נכנסו 2 עם 'ננה באוזן' וספק ז'קט ספק חולצה, נכנסו ישר לתוך שיחת הנוסטלגיה שלי עם א' היה רגע של חיבור ואז הוא נתקע לנו אדוני ראש הממשלה.

המעלית בבניין החדש הזה הובילה ישירות לתוך הדירה שלהם, די מלחיץ למצוא פלדלת עם שלט של השם שלהם מאחורי הדלת הזזה של המעלית…איך שנכנסתי נפעמתי, סלון ענקי עם עשרות כסאות מאוד מסודרים , המון כיבוד ובעיקר המון אנשים.  לדעתי היו שם איזה שר בממשלה או שניים, אולי רק ראש עיר או ח"כ, איזה מזל שאני לא מבין בזה בכלל, אחרת הייתי מתרגש.

הכרתי כמה חברי ילדות, נוצר מעגל קטן, התחלנו להעלות זיכרונות באוב….ואז הוא בא ראש הממשלה לנחם את החבר שלי.

לא שמעתי מה הוא ניחם אותו, הוא חיבק אותו וישב לידו. אין לי מושג מה עושה ראש הממשלה ב 'ניחום האבלים שלי'

יש לי הרגשה שזה קשור למעטפות אחרות לא של הטלנסקי הזה….

ביקור ניחומים 2

משם המשכתי לביקור השני, אבא של ת' חברתי הטובה כבר 30 שנה נפטר, גם לי הוא היה חבר האבא הזה מכל האבאים שבעולם הכי אהבתי אותו (חוץ מאבא שלי ואולי עוד איזה דמות סמכותית אחת או שתיים) בעיקר כי הוא היה איש מצחיק ושמח בחלקו, בעיקר כי הוא גדול הרומנטיקנים הציניקנים שהכרתי, בעיקר בגלל שדרכו למדתי 'הבל הבלים' לעומק, וגם סוריאליזם וקצת דאדא, דרכו חוויתי את האומנות בצורה מאוד ייחודית.

מכיוון שלא ישבו שם שבעה זה גם לא היה ביקור ניחומים מסודר, בעצם הלוויה שלו תקרה רק למחרת, אז רק ישבתי עם ת' חברתי והקשבתי, לה.

למחרת בלוויה היה מאוד מכובד ומיוחד ואומנותי, הרבה 'כאב ציבורי' עם רגש. ספדו לו מהלב אנשי ציבור משכמת ומעלה, כל אחד מהזוית שלו , מהחברות בת ה 60 שנה ויותר, מהאומנות, מהשמאל. הייתה לוויה אזרחית, שקטה ואיכותית עם בכי מאופק וכאב עמוק. הצלחתי בתוך המסביב הרועש למצוא את המבט של ת' פעם פעמיים ולראות אותה בכאבה בפרידתה.

התנחמתי בחברות ארוכת השנים, ביופי שמסביב ובמוסיקה הקלאסית שנוגנה ברקע.

ביקור ניחומים 3

הביקור השלישי היה הקשה מכולם, בשני הביקורים הראשונים , הגיל של המתים היה מעל 70 נושק ל 80 או יותר, בביקור השלישי מדובר היה בנער בן 20, שנהרג בתאונה, לא צפויה כדרכן של תאונות.

כשמת מבוגר קוברים אתו את העבר, כשמת ילד/נער אתה מרגיש שאתה קובר את העתיד.

את האבא של הנער הכרתי מגיל 4, שכנים באותה בנין, קומה מעל קומה, הרבה ילדות מהסוג שאין היום, הרבה חוץ, משחקי רחוב, חבורות, הרפתקאות ושמחת חיים של פעם.

מייד כשנכנסתי הוא זיהה אותי וחיבק אותי, משפחה חמה היו ונשארו. עברו 40 שנה מאז הזיכרונות המשותפים. מאז שעברו לעיר אחרת כשהיה בן 8 לא נפגשנו יותר, אבל הזיכרון נשאר חזק מכל הזמן שעבר.

עשרות אנשים בחלל הגדול של הבית, בחדרים ובמרפסות. כל הקרובים נראים על כדורי הרגעה חזקים, אחרת איני יכול להבין איך מכילים כאב כזה. הסבתא מספרת לפרטי פרטים על התאונה, כאילו שזה לא קרה לה לנכד הראשון שלה שכה אהבה.
קשה לי לשמוע פרטים שכאלה אני מסיט מבט אל הסלון המרווח, הסבא גאה בנכד בציונים הגבוהים בעובדה שלא עישן ולא שתה..היה ילד טוב, היה.

ואז האבא שם קטעי טלוויזיה מהחדשות, על התאונה, בכל הערוצים, כולם משתתקים יושבים בוהים ב 42 אינץ' על הקיר כאילו משם תבוא התשובה, למה מתים? איפה המקום של הצער? מי הבא בתור? גם אני? מתי? יושבים בוהים בקיר מבלי להיות מודעים לפחד העמוק כל כך.

נזכרתי בסצנה של גיל 25 שלי, הייתה לי חברה פרועה בגבעתיים, שגידלה 15 חתולים בחצר, ובכל יום היה הקצב מביא לה ארגז ירקות מלא ראשי תרנגולות, אותם היא הייתה מבשלת בסירים, והבית היה מסריח או כמה שהיה מסריח, לא מבין איך יכולנו לעשות סקס בריח זה, כן מבין למה חוזרים רעבים חרמנים מבית הקברות, תמיד.

ואז נעלמה החתולה הכי אהובה, שלה, ואחרי כמה ימים לפי ריח הגויה מצאנו אותה ונתבקשתי לקבור אותה בחצר. אני זוכר בבירור את החצר והבור , פתאום הרמתי ראשי וכמו בסצנה מסרט בחצי מעגל עמדו כל החתולים, אחד ליד השני, לא זזים רק מביטים עד לסיום הקבורה ואז הם הלכו כל אחד לדרכו…

כמו בסלון של א' שם כולם בחצי מעגל , אוכלים ושותים כיבוד קל, אף אחד לא באמת מבין או יכול לנחם, רק לקיים את המצווה של ניחום אבלים, שכשהייתי אבל על אמי הבנתי אותה, מטרת הניחום היא להסיח את הדעת, לעזור ולו במשך שבוע לא להתמודד עם הכאב שמסתתר, מאיים ללפות אותך חזק, ובסוף במוקדם או מאוחר מוצא את מקומו, מעבר לחתולים ולראשי ממשלה.

אז איפה המקום הזה של הצער?

בספר 'החיים והמתים הטיבטי' מוזכר ביקור של איזה טיבטי  אחד חשוב באירופה ושהוא מספר ומראה לזוגתו את בתי הקברות המפוארים וההתעסקות עם המתים, והיא לא מבינה על מה המהומה? ולמה  להשקיע ולהתעסק כל כך עם המוות ככה, ככה ולא כמו אצל הטיבטים ששם יש עוד פחות מקום לצער. סימן שאלה?

זה די אסון

זה די אסון או דוגמא למשהו באמת רע שעובר עלינו, האנושות.
לא מתקנים יותר פאנ'צרים באופניים !!! זהו, חאלס, הלך העולם.

אפשר רק להחליף פנימית, קומפלט…

אין שום פיילה מלאה במים
מטונפת בשחור,

אין בועות אוויר וריח דבק, אין טלאים של גומי
רק פנימיות ארוזות היטב

שנעשו בסין…

הלכתי לתקן פאנצ'ר

המוכר חייך אלי באותו מבט כמו שהיה למתקן אופניים שלי,

בעצם לא אותו המבט,

לזה היה מבט של קופה רושמת חסרת עניין….

המתקן שהיה שלי היה לבוש תמיד כחול, בגדי עבודה של מפלגת העבודה
מטונפים ושחורים,

הזרועות השעירות שלו עם כתמי שמן שחורים, שיער ארוך לבן
דיבור עם מבטא זר, רומני או בלוגרי,

כן הוא היה בולגרי.

דיזינגוף מול המשטרה,

חנות מטונפת ומבולגנת, אפילו דלת הכניסה לא נפתחה עד הסוף
רק עד האמצע…

היה צריך להדחק פנימה עם האופניים,
במקרים שהיה צורך לשפץ משהו…

פעם הייתי בר מזל והיה צריך לשפץ לי את הטורפדו,

 שזה ברקס ברוורס, היום יש פריילוף..

רק פריילוף..

איזה מוזר, להזיז את הפדלים אחורה על ריק…

אז בילדות שהיתה לי כשרצית לעצור בירידה זה היה אפשרי בקלות,

 

אפילו הייתי נעמד ולוחץ אחורה…

וגם היה דינמו לפנסים שאת זה ממש אין להשיג יותר,

 רק פנסי לדים דיגטלים על בטריות נטענות לטווח ארוך,
תוצרת סין כמובן.

מה שיש פה ושם זה פעמונים בדומה לכאלה שהיו,

רק דומים,

היום זאת יציקת אלומיניום גרועה ללא

שום כבוד לצליל של הצלצול "פנו דרך" אני טס….

אז לפני 30 שנה זה היה מיציקת ברזל, כבד ועם צליל עמוק ומדוייק..

ובכלל, לאן אפשר לנסוע היום? לשיפוצים של הירקון?

הכל בנוי ועמוס, אין מרחבים האוויר דחוס,

ואפילו פאנ'צרים לא מתקנים יותר…

הקופאי

הוא עומד ליד הקופה ולוקח כסף מהאנשים, בזה הוא עובד, זה מה שהוא עושה כל היום, כבר 8 שנים, כל יום חוץ מיום כיפור וגם פעם אחת כשהיה ממש חולה, הוא לא עבד חודש, אבל זה חלף.

לשם למקום הזה מול הקופה הוא הגיע במאמץ רב. ככה הוא מספר למי ששואל.

ישבתי לאכול על הבר ובחנתי אותו, חולצת פולו סגולה מכובסת מדי, כנראה במכבסה עם חומרים חזקים, מה שלרגע החשיד אותו שהוא רווק עדיין אבל  הכרס של החודש רביעי, נטרלה את אפשרות הרווקות. הוא שבע מדי ומרוצה מדי, בשביל להיות רווק.

שערו קצר ומאפיר, רובו בעצם שער לבן למרות גילו הצעיר.

מבטו חצי מזוגג, מחייך, יאמר לזכותו שהוא מחייך כל הזמן, מן חיוך אוטומטי שכזה חצי ברצינות חצי בכאב עצור.

הוא קיבל ירושה ובכסף נכנס שותף למסעדה הזאת, את כל מה שאבא שלו עבד עמל וחסך במהלך חייו הוא הכניס לקופת השותפים,  כל זה בכדי שיאפשרו לו לעמוד ליד הקופה. בדיוק שם הוא עומד עכשיו, ממש מולי.

אחמד הפועל הערבי שבמטבח יודע בדיוק איך להכין לו את הסטקים, הוא תמיד אוכל שניים ביחד, אחד לבן ואחד בקר, רק עם כרוב לבן וצ'יפס, זה מה שהוא אוכל כל יום, חצי קילו בשר טרי, מעורב, עשוי מדיום, כל יום לפני המשמרת לא חשוב באיזו שעה היא מתרחשת.

הוא כבר לא אוהב את האוכל שהיא מכינה, היא זאת אשתו הוא מעדיף לקרוא לה 'היא' ככה יותר נוח לו.

היא התרגלה, לא רק לזה שהוא קורא לה ככה, להרבה דברים היא התרגלה, בעצם לכל מה שאפשר לוותר עליו במערכת זוגית, היא התרגלה לחיות בלעדיו.

מזמן הוא לא שם לב אליה באמת, מזמן הם לא עשו אהבה או אפילו  סתם הזדיינו בפראות קלה, לפעמים הם שוכבים 10 דק' וזה עובר, מבלי להרגיש. לשניהם.

כבר הרבה שנים שהיא לא מרגישה כלום, לא רק אליו בכלל החיים שלה כמעט לא מורגשים, עדי כדי כך שהם אפילו לא חולפים, היא לא מרגישה אותם בכלל.

אולי רק כשהיא מורידה שערות מהרגליים היא קצת מרגישה.

מה שכן לא מרגישים את זה עליה בכלל, היא תמיד נראית רכה ונינוחה, היא נראית  נקייה וריחנית כאילו התקלחה הרגע, לא משנה איפה ומתי, כמה לחות יש מסביב היא נשארת יבשה וחלקה.  בפנים בתוכה היא מתעבת את הפולחן הזה של היופי, בעיקר כי היא מכורה לו , עבד שלו כל יום.

הדבר שהיא הכי היא אוהבת  בחיים שלה זה להרגיש את המבטים של הגברים שנשארים אחריה כמו שובל של תשוקה.

הדבר היחידי שמענין אותו זה כדורגל,  הוא מתעורר בעיקר אחרי משחקים שהסתיימו, כאלה שאפשר לדבר  עליהם שעות: על מה היה קורה אם…למה ההוא לא עשה ככה ועשה אחרת….איך פיטרו/יפטרו/יקבלו מאמן אחר…. בזה הוא הכי טוב, במה היה קורה אם …השאלה היחידה שהיא העזה לשאול אותו פעם והיממה אותו היתה "מה היה קורה אם לא היית שם את הכסף של אבא שלך כאן אלא במקום אחר, מה היה נהיה אתך". שבוע הוא לא דיבר, חא רק אתה בכלל עם הסביבה, רק ששאלו היה עונה לאקונית מעבר לזה הוא היה משותק מפחד.

הכל בסדר בחיים שלו, יש לו ג'יפ מצוחצח שלוקחים אותו  ל'ספא של מכוניות' פעמיים בשבוע, 400 שקל לחודש, עם כרטיסיה, הוצאה מוכרת אישר הרו"ח. יש לו אשה יפה ומטופחת, שעולה 4,000 ש"ח לחוד, רק הטיפולים והקרמים לא כולל הניתוחים פעם בשנה.

כשהוא בחו"ל, לבד, הוא מרשה לעצמו לילה אחד 'לקנות' נערת ליווי, אבל ממש שווה , כזאת שעולה אלף דולר לפחות ללילה, את הכסף לזה הוא אוסף מהטעויות בקופה, כמעט כל שבוע יש טעויות של כמה מאות דולרים בקופה, השותפים הסכימו שזה דמי הכיס שלהם, ככה,  הסוד של הגברים : אנשים טועים עם העודף, מזה הם נהנים, בלי מיסים בלי חשבון ואפילו בלי קונדום.

בסך הכל הוא בחור טוב, שהחיים שלו עוברים ליד הקופה, מצד אחד נכנסות ה'גוויות', עשרות קילוגרמים של 'בשר משובח' מכל הסוגים, דליים של חומוס וחמוצים והרבה שמן ופיתות, מהצד השני קהל הלקוחות, שבע, מרוצה מעצמו, משועמם קלות.

לרוב הלקוחות שלו יש גי'פ או יהיה או היה.

אף אחד מהם לא רואה את חבילות הבשר המדממות שמגיעות מהדלת האחורית, עמוק למקררים הגדולים, ומשם ישירות לצלחת שלהם.

אף אחד מהם לא יודע על הטעויות בקופה, על הסוד של השותפים.

כל מי שמגיע ומתיישב מיד מתמלא רעב, הריח והצבעוניות של המקום בשילוב תחושת הניקיון גורמים לאנשים לטרוף את האוכל ולהנות ממנו.

לא מכל ביס, לא להתענג על מגוון הטעמים, לנסות להבין למה התכוון מי שבישל את האוכל, אלא רק לבלוס וללעוס לתת לעסיסיות למלא אותם, קצת כמו 'טורף מנומס', לנעוץ שיניים בעיקר בבשר חצי מעובד, מבושל בדיוק נמרץ, מטופל נכון, לנעוץ ולמצוץ את העסיס לבלוע בביסים גדולים, תוך כדי שהדעת מוסחת לתוך מסכי הטלויזיה שמסביב, העיתון שמונח מולם או החיוך המטופש של הקופאי המרוצה.

טו-בי- קונטיניוד +2

המופרעת – מבוא //

 

לאף אחד לא באמת היה אכפת, מהמופרעות שבה, בטח שלא לה לעצמה.

אחרי איזו תקופה היא התרגלה לרעיון שהיא נחשבת כמופרעת בעיני העולם,

היא אפילו אהבה את הרעיון בסתר ליבה,

מעבר לזה היא לא אהבה כלום, מעולם.

היא מצאה לנכון שזה סקסי להיות מופרעת,

שזה עושה אותה מיוחדת,

"תסמונת הגולדן ווגינה" הוא תמיד היה אומר לה,

היא לא הבינה למה הוא מתכוון?

הרי באמת הפות שלה עשוי מזהב טהור.

הוא שנא שהיא אומרת "פות",

"קוס" הוא היה מתעקש,

"מה שיש לך שמה זה קוס".

בדיוק כמו של אמא שלך.


אחרי  המון שנים היא ישבה אתו בבית קפה, לריב קצת, שוב ושוב…

"לא נמאס לה, אחרי כל כך הרבה שנים?", הוא סיפר לעצמו במין חיוך משומש שכזה.

"תלבש את השעון על יד ימין כשאתה פוגש אותה, או תחליף אצבע לטבעת"

"אבל אין לי בכלל שעון או טבעת" ניסה להסביר את עצמו לפסיכולוגית שלו,
כלום לא עוזר, לא הפסיכולוגית לא הזמן, אפילו הוא עצמו הפסיק להאמין שזה אפשרי,
השקט הזה שהוא רוצה וצריך.

היא ישבה  מולו עם שיער רטוב, שלא החמיא לה,
הלבן מציץ בין השורות,
דווקא בגלל  המאמץ שהיא השקיעה בנסיון להעלים אותו הוא כל כך בולט לעין,

(הוא זה הזמן שפוסח עליה ומעליה).

הוא חייך אליה מבעד לספל הקפה,

"זה די עלוב, הדרך שאת מנהלת את החיים שלך, רק בעזרת כסף, ועוד לא שלך"

שולה התולשת

היא לא יכולה אפילו כאן, באינטרנט  להיות היא עצמה.

היא מוכרחה להתחבא מאחורי צלמית, מאחורי הפסבדון.

(ה"ניק שלי לא אמיתי היא אוהבת לכתוב למתעניינים")


חס וחלילה שלא ידעו מי היא.

זאת בדיוק הסיבה שהיא עברה כמה ניתוחים קוסמטיים, ועוד תעבור, ללא ספק.

וזאת הסיבה שהיא מתבלבת מול המראה ומורחת יותר מדי מייק אפ, שכבות של החומר הזה…

היא שוקעת לתוך הדמות במראה ומסרבת להתמקד, היא מחייכת אליה ולא מישירה מבט, חיוך זאת לא המילה הנכונה, היא חושפת שיניה לעצמה מול המראה, והתוצאה הישירה של זה היא שהיא שוכחת לעצור במריחה של המייק אפ.

למזלה היא יכולה להרשות לעצמה את הסוג הטוב ביותר, שעולה לה הון עתק, כל חודש, אבל לא חונק את העור המזדקן.

זאת גם הסיבה שהיא צובעת שערה, "פחם כמו ממעמקי האדמה" היא מחייכת אל הספר שמציץ מאחוריה במראה במספרה שלו. רק הספר מבין לליבה לעומק, אין סיבה להשאר במראה הטבעי, איפה שצריך הוא עוזר לו לטבע. הוא באמת מאמין בזה והיא באמת מאמינה לו.

אולי גם 'שולה התולשת', איתה היא צוחקת וצווחת כשהיא תולשת את הסוכר מרגליה. כן בענין הזה היא אולד פשיין, סוכר חמים לתלישה הגונה כמו פעם.

למזלה מאז שהתבגרה מעולם לא השמינה, אפילו כשהייתה בהריון גילו את זה במקרה, ממש בחודש שמיני כשעמדה בפרופיל.

העיניים שלה לא טופלו, אותן היא משאירה נטו, כמות שהן

היא שוקלת למתוח את העפעפיים ולהרים אותן קצת אבל רק עוד 5 שנים שיתחילו להופיע סימני הזקנה.

בינתיים היא רק מציירת סביבן בעיפרון שחור, קצת הצללה, לפעמים היא מסרקת גבותיה, היא שונאת שהוא מפקשקש והכל מסביב נצבע שחור…

אבל כלום לא עוזר, אם תיישיר מבט תראה את הפחד הבסיסי, את חוסר, הבטחון, השמחה אהבה, חוסר האהבה בעיקר לה לעצמה.

חלחלה

 

חלחלה

 

 

הוא קירח, כמו עוד הרבה כמוהו,
הוא מסתובב בסין לאחרונה, ככה עדיף בעיניו, הוא רואה בביג'ין את מנהטן החדשה,
לשם הכסף והכוח זורם.
הוא אוהב כוח.


אותה הוא אוהב פחות, הוא בעצם לא יודע לאהוב, מאיפה ידע?
ברגעים שהיא מביטה בעיניו בחיבה, מלטפת את פניו אחרי שהזדיינו בפראות (בעיניה)
בחרמנות יבשה (בעיניו)
הוא חווה 'אמפתיה מסוימת',
ככה  לאחרונה הוא התנסח  בקול,
אמר וחלק עם האדם היחידי בעולם שמקשיב לרגשות שלו
אמא שלו.
(למרות חרשותה, חוסר רגישותה וטיפשותה היא הנהנה והבינה)

לי הוא סיפר שבעיתון הוא מוצא יותר ענין מאשר באנשים.

 

צדק, זה מאוד הרשים אותי,
לא הכנות חסרת הטקט שלו
לא הכוח המדומה והחזירות
אלא האמת המרה,
עליו.

כשהוא צריך לשלם, הוא אוהב להעיף את השטרות,
שיצטרכו להתכופף בשביל הכסף שלו
כמה מגעיל,
יותר.

הלבוש שלו כמו של ציד הונגרי,
בגדי חקי מסוגננים (עלאק) שלא מחייבים,
אפילו בתדמית שלו הוא לא מתחייב.

תמיד שאנחנו נפגשים אני מרגיש שיש לו סוד,
כזה גדול, שקשה מנשוא,
שאותו הוא לא חולק עם אף אחד אף פעם,
לא סוד קטן,
כמו בית זונות קבוע בבייג'ין
שם הוא הכי אוהב לזרוק את השטרות
ולראות אותן זוחלות, חצי עירומות
מלאות בזרע שלו
מחפשות את הכסף שלו.

סוד רציני,
כזה שמפיל חללים,
כזה ששווה למות או להתאבד בשבילו,
סוד שלוקחים אל הקבר.

במקרה יצא שהצלחתי לנחש
את הסוד שלו,
זה לא היה קל.

אין לי שום כוונה לחלוק אותו אתכם
מה גם שהוא אבא של מישהו

שאני מאוד מחבב, והוא אותי.

מה שמזכיר לי שקראתי לאחרונה
באיזה ספר,
על אחד
שאמא שלו
תמיד הזכירה לו
שגם למנוולים ביותר
היתה אמא שהניקה וחיבקה
אותם כשהיו קטנים.

חברים יש רק באגד? מה אומר לך המושג "חבר"

יש לי חברים מגיל שש, בקשר יציב וקבוע. יש לי חברים "חדשים" למרות גילי, יש לי חברים שנעלמים ומופיעים, יש לי חברים טלפוניים, יש לי חברים קרובים, יש לי חברים של בילויים, ויש אפילו חברים לשעת צרה. וישנה היא, האשה שאיתי

אני נחשב אחד שיש לו הרבה חברים, קשת רחבה של אנשים, מכל הסוגים והגוונים, כאלה שאספתי בקפדנות במהלך חיי. לא מוותר על אף אחד, כבר שנים, עשרות שנים.

מה שמוזר בסיפור הוא שאישית אני תופס את עצמי כמיזנטרופ, לא באמת יכול לשבת במסיבות יום שישי ברבים וללהג על ענייני דיומא, סמול-טוק עושה לי חררה בכל הגוף. אני מוכן למקסימום שמונה עיניים בסביבה. וזה לא קשור לעובדה שבחרתי בעבודה שלי להיות "מסמר המסיבה". בהרבה מופעים יוצא לי להגיד "שלום, אני ההפתעה, אני עובד בזה כבר 35 שנה". היכולת שלי להקסים ולרגש אנשים אינה קשורה לחברות.

יש לי חברים מגיל שש, בקשר יציב וקבוע. יש לי חברים "חדשים" למרות גילי, יש לי חברים שנעלמים ומופיעים, יש לי חברים טלפוניים, יש לי חברים קרובים, יש לי חברים של בילויים, ויש אפילו חברים לשעת צרה. יש חברים של טלפון, כאלה שאתה מכיר שנים ויכול לנהל אתם קשר שלם שעיקרו בטלפון. יש חברים של פעם, שיותר שייכים לעבר מאשר להווה או לעתיד. יש לי חברות שנהיו חברים (להפך לא), כאלו שחצינו גבולות דרך הזמן. לא מאמין בחברות בין גבר לאשה, כן מאמין בחברות אמיצה בין בני זוג.

שאלתי את מועצת החכמים שלי את השאלה: "מהו חבר אמיתי בעיניך?" לא היה להם קל לענות, והם ענו כל אחד ממקום אחר.

מטפלת אלטרנטיבית: "חבר אמיתי זה מי שקשוב ומוכן בשבילך בכל רגע".

עורך דין הומאני מהזן הנדיר: "חבר טוב עונה על ההגדרה המשפטית של 'ואהבת לרעך כמוך'."

היועץ הרוחני שגר במדבר היה נחרץ: "חבר אמיתי זה האיש הזה ששמח בהצלחות שלי. בדרך כלל חברים משתתפים בצערך, מושיטים את היד כשאתה חלש או נזקק. זה מרגש וחשוב, אבל חבר אמיתי בדרך כלל לא מקנא, הוא בעיקר מספיק חזק בשביל לפרגן גם כשאתה בעצמך חזק".

דיויד אלאן (זמר, משורר) אומר שחברים יש רק אם צריך אותם – you only have friends if you need them – לא ירדתי לסוף דעתו, למרות שלרגעים אני מרגיש שהוא צודק.

אבא שלי ממש לא מאמין בחברות בין אנשים. מעניין מה בשואה ייסד את האמונה הזאת, שמלווה אותו כבר שנים. הוא התרצה וענה לשאלה שלי: "חבר אמיתי זה חבר נטול קנאה, אבל זה נדיר".

היו להוריי חברים של שבת וחג, כאלה שהולכים לבקר, לשחק אתם קלפים. לא כאלה שנחשבים חברי נפש. לאמא שלי היו חברות מגן חובה, חברוּת ותיקה ומרוחקת בלי קירבת נפש, לפחות לא לפי מה שיכולתי לראות כילד ולהבין.

יכול להיות שמודל החברות עבר שינוי בעולם. אולי הוא הידרדר, בדומה למוסד הנישואים. לא מסכים עם ההנחה הזאת, וזה לא רק כי אני אופטימי מטבעי;, דווקא הניסיון לימד אותי על צרות העין שהולכת ומתרחבת מסביבי. אבל פה ושם אני פוגש שמחה שבלב, שקט או חיבוק ועניין שאני מזהה מרחוק ומתחבר איתו מיד.

החבר הכי ותיק שלי, מאז כיתה אלף אנחנו שומרים על קשר הדוק, מדקלם באקצנט מלא בשפת אמו את המשפט הרומני הידוע: ""חברים חברים, אבל הגבינה בתשלום" (למען הסר כל ספק, הוא קנה לי את המחשב הנייד שאני מקליד עליו).

הדוור: "חבר אמיתי זה אחד שיש לו כתובת ברורה".

הפילוסוף: "חבר אמיתי זה רעיון נחמד ותו לא".

הזונה לשעבר: "חבר אמיתי זה כמו גבר שלא בוגד, אין כזה".

המוכר בקיוסק צחק: "חברים, כן יש לי כמה חברים, אנחנו בעיקר משחקים קלפים, זה שאנחנו לא מרמים אחד השני זה אומר שאנחנו חברים, אפשר גם לקבל הלוואה זה מזה. ומחזירים, בטח מחזירים".

סוג של חיזוקית להתמודדות עם הדבר הזה שנקרא חיים

מומחית להתמכרויות: "חבר אמיתי זה משהו שמתגלה רק בדיעבד. חבר בשבילי זה מישהו או מישהי שהפכו שותפים למסע בחיים, הם שם בכל מיני רגעים מגוונים. זה סוג של חיזוקית להתמודדות עם הדבר הזה שנקרא חיים".

איש טלוויזיה: "חברים יש רק בסדרות ואצל נערות מתבגרות, כל השאר זה רק אינטרסים".

המנכ"ל קבע נחרצות: "אתה חבר שלי", זה אומר שאני סומך עליך כאיש סודי.

חבר אחד מיוחד שכבר מת נהג להגיד: "חבר אמיתי דווקא שמח בשמחתי ולא מזנק משום מקום בעת צרה".

הצייר, שהוא חבר של שנים ארוכות, כמעט אכלנו מאותו המסטינג, נזכר במשפט שידע לדקלם : a friend in need is a friend indeed ואז התפקס ואמר בביטחון: "חבר אמיתי זה אומר שיש עניין משותף".

הנשמה הצפונית אמרה בחיוך: "חבר אמיתי שפשוט אוהב אותך, וזה כולל את הקלישאות הכל כך מדויקות כאן. זה שמקבל אותך כמו שאתה, זה שאתה מרגיש אליו קרוב גם אם לא דיברתם שנים. אין חשבון או פער של זמן".

חבר ממש קרוב מהמגזר השכן צחק בקול רם ושלף את התשובה במהירות: "חבר אמיתי זה בכל דבר חוץ מהאשה".

איש הפרסום המזדקן לבדו (חוץ מהזמן במשרד, שם הוא מוקף באשליה): "חבר זה מישהו שקונה את הסיפור שלך מבלי להתמקח".

חברה טובה בניכר שנוגעת באנשים לפרנסתה: "בין חברים אמיתיים אין סוג של התחשבנות כמו כסף, צלצלתי אליך, משחקי אגו – התקשרת לא התקשרת. יש קבלה ללא תנאי. מבחינתי אתה למשל (וגם אני) זה חבר אמיתי. חברוּת שהקשר בה הוא מעבר לזמן ולמרחב. הקשר לא תלוי בכלום, החברות היא הקשר שמעבר למילים. ואני מאמינה שברגע שאדם הוא חבר טוב של עצמו, הוא גם יהיה חבר טוב ואמיתי לכל אחד שנקרה בדרכו".

איש חומרה, באמצע שנות ה-30: "חבר אמיתי זה רק בן משפחה קרוב, הכי אחי".

הפסיכולוג: "חבר זה מי שאתה מאפשר לו להיכנס למרחב הקרוב שלך".

איש צבא לשעבר: "חבר אמיתי הוא חבר שאיתי, לטוב ולרע, זה קצת כמו קוד צבאי – לא משאירים פצועים בשטח".

לא שאלתי אף אחד מהם לגבי תרומת כליה לחבר, לגבי חתימת ערבות על משכנתה. לא נכנסתי לשאלת הנאמנות, להבדל בחברות בין נשים לגברים, לשאלה אם הדרך בה נוצרה החברות משפיע על עצמתה או איכותה. העדפתי לא להיכנס לפינות.

התחושה הזאת שיש מישהו שתמיד איתי ובעדי

והיא כתבה לי בפתק שצירפה למתנת יום ההולדת:

"התשובה הראשונה שצצה בראשי היתה: אתה! האהבה, ההכלה, הרגישות, הנתינה הבלתי נפסקת (אפילו ממה שאין), היכולת המופלאה שלך להיות איתי גם כששמח וגם כשעצוב, גם כשאנחנו יחד וגם שכל אחד בעיסוקיו. התחושה הזאת שיש מישהו שתמיד איתי ובעדי – זו החברוּת האמיתית בעיניי".

אהבה וחברוּת, חברוּת ואהבה, אין ספק שזאת הדרך.

אני מסתכל ורואה את בני בונה את קשריו בעולם, לומד להתאכזב מצד אחד ולשמוח שצריך. ניסיתי להעביר לו איזה קוד, איזה מדד או יחידת מידה לחברוּת, לא הצלחתי למצוא משהו שיוכל להתאים גם לו. אולי כי עדיין אני מחפש את זה לעצמי, אולי כי אין, כי חברות זאת חוויה אישית.

כמו אהבה.

פורסם בערוץ יחסים- Y-NET

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz