ארכיון קטגוריה: תחבולות האהבה

מבוקשת

הוא היה המאמן שלי (ספורט, פעם לא היו אחרים), היא הבימאית שלי, חיברתי ביניהם ועד היום הם יחד, כמעט 25 שנה, אין אחריות אבל זה נותן נקודות בדרך לגן עדן, ככה אומרים. אז החלטתי לנסות ולהוסיף עוד כמה נקודות בדרך אל האושר.

"אני עייף מתוסכל ועצוב" כך הוא אמר. אני מכיר אותו, אם הוא מתבטא ככה הוא זקוק לזוגיות דחוף.

תקופה ארוכה (יחסית כמובן), אחרי הפרידה הנוכחית הוא היה מוכן להישבע שאין כזה דבר אהבה, אבל לאט לאט אפשר היה לראות סימני שבירה, מהסוג הטוב, עכשיו הוא ביטא ישירות וביקש שאכיר לו מישהי, למרות הכרותנו רבת השנים, מעולם הוא לא ביקש ומעולם לא הכרתי. תמיד היו החברות 'שלה' אבל אף פעם זה לא תפס.

הוא קצת כמו וודי אלן בעיני, חנון חריף נועז ופרוע לגמרי, הוא רגיש ולא מדי, שפוי אבל לא במוחלט, מסודר אבל לא אובססיבי, יש לו צחוק בריא במיוחד, חוש הומור מהמופלאים שפגשתי, הוא יודע לתת ולסבול ולאהוב ולגעת ולראות ולהרגיש.

ראיתי אותו מקסים, באירועים חברתיים, אם הוא פוגש את החיוך הנכון, נהיה שם חיבור מיידי לכל הערב, הרבה שיחה קרובה, מעמיקה ונעימה. לא ראיתי אותו בקלילות של אחרי, לא ראיתי אותו נתקל בעצים ברחובות, מדבר אהבה, התאהבות, לא על עצמו ולא אליה.

לא יודע מהן הבטיחו לו, מה נתנו, אבל הוא פתאום לזמן מה נראה מרוצה. ואחר כך הוא היה בא, מגיע עייף וממורמר ומתוסכל, לא מסוגל לשים את האצבע, במקום הנכון. לא יודע על חיי האהבה שלו, על המיניות שלו, לא שואל, לא כי אני מנומס, לא נראה לי לשאול, דווקא אותו, יש לנו על מה לדבר גם בלי זה.

אז הוא החליט לצאת לחפש, הכריז שאינו מאמין באהבה, הפעם זה סופי, חזר מכוסח, לא מבין, כמעט תוהה, מה פה קורה פה?
הצעתי לו להסתיר את הצורך העז באהבה. "הן מרגישות את זה מרחוק, קולטות אותך נואש למגע, לצורך לחדור ,לכבוש". "לא באמת מוכנות לקבל את רמת ההורמון הגבוה שרצה אצלך בדם, בטח לא כמדד לנתינה העתידית שלך".

רגע, תעצור, תתאפק, מהתחלה תלמד להתאפק, ככה יותר טוב לך. תעשה משהו עם המבט המורעב הזה בעיניים, נסה להחביא, להחליף.

"אל תתאפק" אמרתי לו, תחביא, תחביא את הפחד והנואשות, שים בעיניים את המבט הכובש, את זה שיש לו אישה מאחוריו ששומרת עליו שלא יהיה נואש.

הוא חייך, טפח לי על השכם, בינגו! נגעתי לו בפעמון האזהרה.

לא יודע מה קרה מאז, הוא לא מספר, זה סימן טוב. מעבר לעובדה ש 'לרוץ לספר לחברה' זה אקט פרימיטיבי קדום, עדיף לו לשמור סוד. ככה נהיה לו פאסון 'נכון'. לא מביא את הייאוש, לא תולה מבט על האישה שתגאל, ואפילו הוא לא הגואל.

ואז אחרי שניסה עוד קצת, בכל מקום ש 'צריך', היה בג'יי דייט ופגש הכי הרבה בחורות שפגש בימיו, ממוינות ומקוטלגות, חלק מצאו חן לו, לחלק הוא מצא חן, הוא יצא ונכנס, ושאל ודיבר וברח והחליט…אבל אף אחת מהן לא באמת הצליחה לגעת בו, אלו שכן נעלמו במהירות, או שפתאום הסתבר שהן לחוצות על ילד.
גיל מסובך תחילת שנות הארבעים, במיוחד לבנות.

ואז נחתה עליו הבהירות, הישירות והנועזות, כמעט לגמרי, כמעט עד כדי להגיד בקול. אבל עדיין כמו לכולנו, קשה לו להגיד בעצמו, אז הצעתי שיכתוב מסודר ושאני אגיד במקומו: (אני בסוגריים)

מבוקשת-

– אחת שלא רוצה להביא עוד ילדים, או להביא ילדים. (הוא התעקש שזה יופיע ראשון, לדעתי אם הוא יאהב והיא תתעקש, הוא האדם הכי נכון ל 'בן זקונים', הוא מכחיש)
– אחת שמוסיקה נוגעת לה בנשמה. (הוא מנגן גם על כינור בעברו ומרביץ יפה לדרבוקה)
– אחת שאפשר לנסוע איתה ללונדון בהתראה של יומיים. (איזה לא ספונטאני הוא, יומיים!)
– אחת שאפשר לצאת איתה בשמונה בערב בלי לדעת לאן כי לא משנה מה נעשה את מי נפגוש ואיפה נהיה – יהיה מעניין.
– אחת שאוהבת הפתעות. (מכל הסוגים, הוא באמת יודע להתמודד עם ההפתעה שבחיים)
– אחת שיודעת להיות בשליטה מספיק כדי להרשות לעצמה לאבד שליטה. (תרפה, אני אומר לו, תרפה)
– אחת שמרגישה חזקה מספיק כדי להיות לפעמים חסרת אונים. (הוא מאפשר, ראיתי)
– אחת שיודעת איך לכעוס ולריב (הוא לא מפחד)
– אחת שיודעת לקבל מתנות (הוא יודע, לתת ולקבל)
– מבוססת כלכלית. לא מיליונרית, אבל יכולה לקיים את עצמה.
– סקרנית בטירוף, אוהבת לדעת. (אלוף העולם בלסקרן או לדעת)
– אחת עם חוש שישי (ושביעי)
– אחת שזוכרת את החלומות שלה. (ומגשימה, את זה הוא שכח)
– שנונה וחכמה, או כזו ששנינות וחכמה עושים לה את זה. (כן כזה הוא בדיוק)
– לא רק עם חכמת חיים – אלא גם חיה חכם.
– אחת שהאהבה חשובה לה יותר מכל גבר.
– אחת שרוצה מגבר את אהבת האישה שלו, ולא את אהבתו לילדיו, אהבתו להוריו, או אהבתו לחבריו.
אחת שלא תהיה גרידית על כל אהבה שיוצאת מהגבר שלה, גם זו שלא מיועדת לה.
– אחת שעוד לא לגמרי איבדה אמון באהבה. (הוא צריך 'משיבת אמון' עם ניסיון)
– אחת שיודעת ואוהבת ולא פוחדת לגעת.
– אחת שיודעת לדבר בשתיקות.
– אחת שיודעת להשיג את מה שהיא רוצה, ולהשלים עם מה שאינה יכולה להשיג, במקום להיות חסרת אונים מול מה שהיא רוצה.
– אחת עם הומור בריא מאוד.
– אחת שלא שכחה איך לשמוח גם בעולמנו העצוב.
– אחת שחושבת שהחכמה האמיתית היא בורות ("היא צריכה להיות מספיק חכמה בשביל להיות טיפשה"))
– אחת עם חמלה אמיתית בלב
– אחת שפיה וליבה שווים
– אחת שיודעת להסביר מה קורה אצלה בפנים.
– אחת שתמיד שואפת לגדול
לא שמנה, לא עגלגלה, לא יותר מ-1.74 מטר גובה, עור לא בהיר מידי – ובעיקר: יודעת שהיא יפה. בתמורה הוא מציע את כל כולו, שזה כולל המון…. בנות, יאללה.
, הוא קצת כמו וודי אלן בעיני, חנון חריף נועז ופרוע לגמרי, הוא רגיש ולא מדי, שפוי אבל לא במוחלט, מסודר אבל לא אובססיבי, יש לו צחוק בריא במיוחד, חוש הומור מהמופלאים שפגשתי, הוא יודע לתת ולסבול ולאהוב ולגעת ולראות ולהרגיש…בנות יאללה.

הנה מה שכתבה עליו אחת שאהבה אותו, אין כמו המלצה של אישה:

"בעדינות נפש ורגישות, בפתיחות וברכות אתה של את הפנינים הזוהרות והנדירות שניתצו לחוף החיים".

אני ממליץ בחום.

המעונינות מוזמנות להתנסח ישירות מולו למייל הזה:mevukeshet@gmail.com

היא יצאה מהמכונית של החברה הסלולארית

 

 

 

היא יצאה מהמכונית של החברה הסלולארית  

היא כנראה עובדת בשיווק.

היא מרויחה לפחות 15 נטו

אלף כמובן.


ויש תוספות

כאלה שמאפשרות לפחות ארוחת שחיתות אחת בשבוע.


היא אישה ענקית, לדעתי מידת המכנסיים שלה היא 52 , והפעם אני לא מגזים

שערה קצר וכתום

היא  נראתה מחייכת והרבה

ממש לא אכפת לה שהיא כל כך שמנה

נראה שהיא נהנית מכל ביס.


פתאום הילד שלה הופיע מהצד, נראה כעסן ושמן לא פחות

כנראה שהם אוכלים טוב… או אולי רק יותר מדי?

שאלתי את עצמי נזכר בתולדות ההשמנה של המשפחה שלי.

 

התסרוקת שלה  נראתה כאילו נעשתה בעמידה בחדר אחורי של איזו מספרה זולה


גם כאן קשה היה להבחין שאכפת לה מעצמה.למרות שהחיוך הזה בא מבפנים ממקום שנראה מחבק ואוהב.


מה לעזאזל יכול לגרום לאישה להגיע למימדים כאלה? איפה היא מרפה ומשחררת עד כדי חביתיות?


ושוב החיוך שלה, מתעתע בי, היא נראתה שבעה שבעת רצון בסך הכול.


מעניין  איך נראה בעלה? מה הם מעדיפים לאכול? או שאולי הם עושים גם דברים אחרים.


פעם חשבתי שאנשים שמנים הם אנשים שמחים רק לאחרונה קראתי מאמר על דיכאון והשמנה מסתבר שהשמנים בדיכאון יותר מהרזים.

 

אני הייתי ילד שמן או לפחות 'נזל לי' קצת מחוץ לחולצה.


רק אחרי שנים שהתגרשתי הגעתי ל'גודל הנכון שלי' שזה כמובן  עניין של הרגשה, 'הגודל  הנכון שלך', זה סוג של חוויה אישית. זה קצת דומה לרעיון של נהיגה 'לפי תנאי הדרך', ענין סובייקטיבי מדי.


ללא ספק הייתי ילד שמנמן.


כשהתבגרתי לתוך הכלום שחיכה לי, אימא שלי ששקלה 120 קילו בחרה לעזוב אותנו ולנסוע,

היא נסעה לחווה של הדוד העשיר שלה  בדרום אפריקה, לדיאטה מיוחדת שכללה הזרקה של חומרים טבעיים של כבשים, נדמה לי שזה היה שיליית כבשים או משהו….


כשהיא חזרה היא שקלה סביב שמונים קילו, אני מוכן להישבע שלא זיהינו אותה בשדה התעופה.


אז היו נוסעים במונית לשדה התעופה, השקעה רצינית, כולם היו באים לקבל את פני… או להיפרד מ….

עומדים ומסתכלים מהחלונות על המטוסים המתרחקים/מתקרבים וחולמים שגם הם יוכלו להיות רזים פעם.


פעם הבנתי שההיעדרות שלה לתקופה כל כך ארוכה דווקא בגיל 16 שלי הייתה בעלת משמעות גדולה עבורי, יותר מאשר 40 הק"ג שהלכו לאיבוד.


מצד אחד אבא שלי התעלה על עצמו והגיש לנו ארוחות 'מושקעות' שכללו למשל כבד עוף על חצי תפוח. עד היום אני זוכר את המרקם ואת גורם ההפתעה.

מצד שני, צריך אמא בגיל ההתבגרות שתעזור לאיזון.

אפרופו איזון אבא שלי לא איש גבוה, אבל למזליהמשפחה מהצד של אימא שלי היו פשוט נפילים, סבא לי היה איש ענק, למרות שהייתי קטן וראיתי אותו מהזווית המסוימת ההיא מלמטה.


לדעתי הוא התנשא לגובה של מטר תשעים ושקל הרבה יותר ממאה קילו.


כל האחים שלו כולל הדוד עם החווה בדרום אפריקה היו אנשים ממש גדולים משפחת קצבים שטרפה בשר בכמויות כמו שסוחר הסמים נהנה פה ושם מאיזו שורה או שתיים הם נהנו רוב הזמן מהנתחים הכי עסיסיים.ישירות על מחבת, אפילו מנגל לא היה להם.


הדוד הזה מדרום אפריקה קראו לו מקס בחיי שזה היה השם לו, לא נצטרכתי להמציא כאן כלום,  הוא היה מזוקן וגבוה ואימא שלי אמרה שהוא 'גבר נאה'  בזיכרון שלי הוא היה דומה לג'ק ניקולסון בבגרותו.


והייתה לו חווה ענקית בדרום אפריקה ורחובות שלמים עם חנויות מכל הסוגים שהיו שייכים לו והכי חשוב הייתה לו את נינה שנראתה בדיוק כמו שנינה אמורה להראות, בלונדינית ממש פלטינה עם טבעות יהלומים ענקיות ושער מסודר והכי אני זוכר עד כמה היא הייתה מנומסת מאוד מנומסת, הכי פלטינה מנומסת שפגשתי בכל ימי חיי.


אחר כך שהכול יקרוס היא  תאבד את הנימוסים שלה ותבקש עזרה כספית מכולם.


כי אחר כך הוא מת, למרות הקוצב לב שהתקינו לו, שתדעו  שהוא היה מראשוני המותקנים אפילו נתנו לו צמיד זהב גדול עם הלוגו של הקוצב ב שיידעו שיש לו מכונה חשמלית שם בפנים.


וכבר אז ההפרש ביניהם היה שלושים שנה, והיא תמיד הייתה יפה והוא תמיד חייך והפתיע כאילו שיש לו אגוזים בכיסים.


סבתא שלי שהעריצה אותו אמרה לי בסוד שהוא יודע שמונה עשרה שפות מה שהיה כנראה נכון. 

אז אמא שלי חזרה רזה, ואבא שלי היה בהלם, אבל לדעתי הוא שמח כי שוב היתה לו אישה חתיכה, פעמיים בחיים היא היתה ממש חתיכה, אז כשהם הכירו,ועכשיו בשדה התעופה מאחורי החלון.


בתמונות רואים בבירור איזו אישה יפה היא היתה, וזה כיף גדול לגלות שאמא שלך היתה אישה יפה.


וההיא מהחברה הסלולארית חזרה בחזרה לאוטו שלה, עם הילד שלה, לדעתי הם הלכו הביתה להכין ארוחת ערב.

הם נסעו, אני נשארתי לחלום באוטו,  ועקבתי אחריהם מתרחקים לתוך החיים שלהם, לרגע חייכתי מול הפתרון הקל, מקסימום היא תשלח את הילד לסדנאות אכילה בשלב כל שהוא.

לי סתם היו אומרים שאני לא שמן, ככה סגרו את ענין ההשמנה והחביתיות, במילים, די בפשטות.

BIG

 

ישבתי עם חבר,

ותיק

שוחחנו על עובדת היותו רווק (המכיר את חוויית הגירושים היטב)

נושא שיחה די מובהק.

 

הוא גילה שתי תגליות מדהימות,

האחת שלגרושות יש רק יום אחד בשבוע לפגוש אותו,

לפחות בהתחלה, שזה דייט ראשון שצריך לתאם,

יש לה רק יום אחד.

 

(מה את רוצה גברתי הנכבדה? את רצית לעצמך את הילדים רוב הזמן חמדנית שכמוך, אז תסתפקי בעצמך)

 

ובהנחה ש 'עושים את זה' בדייט השלישי

הוא חישב והבין שזה עניין של חודשיים

הרגעתי אותו, והזכרתי לו שיש זמן כזה

"הילדים כבר ישנים"

שזה אומר שאפשר להתפלח בשקט אליה הביתה,

היא בדרך כלל אחרי מקלחת לבושה טרנינג,

להינעל בחדר שינה

ולעזוב ככה סביב שתיים בלילה.

אבל בשביל זה צריך קודם כל לתאם זמן

וכאמור זה לא קל.

(נודניק זה, אוףףף)

ניחא הוא אמר, אתאפק שלושה שבועות.

ונניח הוא אמר, שהיא באמת:

"יפה, מהסוג הברור, כל הזמן יפה.

מריחה טוב, לבושה בנוחות, מדברת נעים ולעניין "

(כך במקור)

"חכמה, רגישה, אינטליגנטית, אמא מופלאה, לאלחוצה על עשיית ילדים מיידית, עצמאית כלכלית,

יש לה חסכונות לזקנה מכמה סוגים, היא אוהבת ליהנות" (מי לא לעזאזל), "ציצי בגודל הנכון,

ידיים עדינות, היא מצחיקה, הרפתקנית ומרתקת.."

".אבל ! "(הוא עצר בדרמטיות גדולה והטעים כל מילה)

"יש לה תחת גדול"

(כאן הוא נחנק כמעט מהסטיק שלעס בשילוב הבושה המתחסדת שהתפשטה בגופו)

"אם יש לה תחת גדול, אני לא יכול"

הוא אמר.

" אני פשוט לא מסוגל, "

ברגע אחד כל התכונות המדהימות שלה, נגוזו.

"נניח לצורך הדוגמא שהיא 99 אחוז של שלמות,

ורק אחוז אחד תחת גדול, והלך הכול".

 

מאותו רגע שתקתי,

פשוט אכלתי בשקט נוגה את המנה שלי,

תוך כדי הרהורים עמוקים

על מהות האדם, הרווקות,

גירושים, דייטים ו…

תחת אחד גדול.

מסעדה לא משהו.

יצירת האישה

 

 

 

מאז שאני זוכר, רציתי לייצר לי אישה,

שתתאים לי כמו גרב לכפפה, כמו כפכף לרגל בים,

כמו אויר לנשימה. הלכתי למסיבות, ראיתי סרטים,

שתינו קפה, דברנו על הא לא מצאנו שום דא,

אהבתי, נשברתי, נפרדנו, חזרנו, היא הלכה

היא כתבה מכתב, היא בכתה , בכיתי, אהבתי ובכיתי,בנינו, שברנו, התחתנתי, נולדנו, הסתכלתי, שתקתי,

צעקתי, צעקתי שצעקתי, ציירתי, חלמתי,

הוספתי, ביקשתי, התחננתי, התלבשתי יפה,

נפרדנו, לא בכיתי, הלכתי, רחוק, קרוב, היא באה,

היא הולכת, רציתי רק טוב, הייתי ברבנות,

דיברתי עם עורכי דין, היא ביקשה והוא לא הסכים,

השופט צעק, הילד בוכה….

 

ואז פתאום, יש מאין,

כמו אדם שתרם לחוה את

הצלע שלו,

אז קרה הקסם…

הופעת האישה.

 

מתוך המופע 'דאדא קליוסטרו'- מוזיאון ישראל ירושלים אפריל 2001

 

קוסם פוגש צייר

הוא יוסף שוהם, הוא משכפל תפוחים, כשגילה שאנשים אוהבים ציורים של תפוחים הוא שכפל את זה 12 פעם. תכירו – אמן ציורי שמן

הוא מצייר, הוא פשוט מצייר. גם בסיבוב הזה נגד המחלה, יוסף שוהם מתכנן לצייר, פשוט לצייר כמה שיותר. בפעם הקודמת, בין ניתוח ל 'כימו', בין הקרנה לזמן שבין טיפול לטיפול. הוא צייר ללא הרף, דווקא דברים מהדמיון: זוג אוהב עם כינורות, חוף הים בקיץ, המון אנשים, הוא מצייר את מה שאין, שחסר. מבלי להגיד על זה אפילו מילה אחת.

פגשתי אותו בסטודיו שלו ברמת גן, הוא חי בתוך הציורים שלו, יש גג, יש ירוק מסביב, הכול מסודר להפליא, בדיוק כמו הציורים שלו, מדוקדקים ומסודרים.

זה האיש, מדוקדק לפרטים, הוא רואה הכול ובוחר מה לשים על הנייר, בלי לחשוב, עם רגש בשליטה, לא נראה לי שהוא יכול להתפרע, הוא מסתכל בעיניו הגדולות ומצייר, הכי 'יפה' שאפשר, את מה שיש, ולא רק את מה שיש.

כמה מחברי הם אמנים, רובם ציירים, לכולם ככולם היו חלומות להירשם כאמנים, לקבל ביקורת אומנותית, פידבק כתוב לויכוח. כולם זכו לממש את החלום הזה, להציג, לקבל ביקורת, קצת למכור, לנהל דיאלוג עם הקהל, עם המבקרים ועם אלו שעברו במקרה.

ליוסף שוהם אין שום מחשבה על זה, מבחינתו הפידבק היחידי לעבודתו הוא שטרות של מאה דולר. ככל שעובי הערימה גדול יותר ככה ההרגשה היא יותר של הצלחה. לא באמת מעניין אותו לבדוק את ההיבטים שלו כאמן, על כרטיס הביקור שלו הוא מדייק – "אמן ציורי שמן". ההקרנות מחדדות את העבודה, הציור מנתק אותך מרצף המחשבות עוזר נפשית עד כל הזמן יוצר ומתעייף, אין זמן לסבול."

מסביבו כל המצליחנים עוברים לניו יורק, חצי שנה שם גרמה לו להתמקד על החלום שלו, סטודיו במנהטן כמו שיש למאיר פיצ'חזדה. יש כמה ציורים שהוא שכפל כבר כמה פעמים בואריאציות, מה יש? רק לקדישמן מותר לשכפל כבשים?

הוא יוסף שוהם, הוא משכפל תפוחים, כשגילה שאנשים אוהבים ציורים של תפוחים הוא שכפל את זה 12 פעם, יש לזה ביקוש. שלא תטעו בו, השכפול לא מדויק, הוא לא העתק מדוייק של הציור, אלא רק ואריאציה אמיתית על נושא שמוכר.

אישית אני לא מבין גדול באומנות, אבל את הציורים של יוסף אהבתי מייד בהתחלה. משהו בדיוק ובדקדוק של הדברים, בבהירות של התמונה ביחד עם חדות צבעונית. הוא מדויק וקפדן ומצליח לגעת ברגש. ממליץ בחום לנסות ולהגיע אל האיש הזה והציורים הקסומים שלו.

 

פורסם בסקופ

 

 

 

 

כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון הפוך

 

הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל.

 

 

מידי חודש אנחנו בודקים את השאלה הרצינית להחריד: "זה רציני?" האם הקשר שלנו רציני? וכבר ענינו לעצמנו כמה פעמים על השאלה. בדרך כלל אנחנו מתגלגלים מצחוק מהתשובה.

 

כן, הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. לא קרה שכתבתי שני טורים על אותה מערכת יחסים, למעט מקרים בהם היתה התאהבות ופרידה. הזמן רק מחזק את ההרגשה הזאת, שזה באמת. שזאת באמת, היא. אותו הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד….

 

יש מפגשים שהזמן שלהם מוגבל מראש, החל מסטוצים ששני הצדדים המעורבים בהם חיים על זמן שאול ידוע ומוקצב, דרך התאהבות ללילה אחד, "אהוב אותי הלילה", ועד לנצח הנצחים בכבודו ובעצמו. בסיפור שלנו השאלה נשאלת אחרת: כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, התאהבנו?

 

בפעמים ההן זה כנראה היה נמהר, לא בזמן

 

הפעם זה מרגיש שונה, אחרת. כן, זה נכון, כבר אמרתי את זה לעצמי ולסביבה כבר בעבר, אבל אז זה כנראה היה נמהר, לא בזמן. לפעמים זה היה סתם לא נכון.

 

הפעם זה אחרת כי אין לי זמן.

 

כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון מסתובב הפוך (לו ריד).

 

עכשיו זה הזמן שלה, השקט עוטף כל שנייה ושנייה באריזה נפרדת, עצמאית. לפעמים הוא אורז דקות מקסימות של חיבור אלוהי.

בקשר הזה אנחנו אף פעם לא מיהרנו, אף פעם לא איחרנו, תמיד הגענו בזמן. אולי גם כי לא הלכנו הרבה מהבית, ובבית יש לנו את כל הזמן שבעולם.

 

יצא שבחודש הראשון לא פגשנו בכלום, בכלל לא בזבזנו זמן על כלום, שהוא מיותר.

בתחילת קשר איני אוהב ללכת רחוק מהבית, לא משנה איזה בית. יש כל כך הרבה מה לעשות יחד, בבית, שכל התרחקות מהשקט נתפסת בעיניי כבזבוז. אנחנו פשוט נצמדים ומתרכזים בפעימות הלב, או הנשימות, בסערת הרוחות. נשארנו בבית, רק נגענו וניגנו יחד על המיתר הזה, שאין לו סוף.

 

האינטימיות שלנו היא הדבר הכי אינטימי שקרה לי בימי חיי. הכי פשוט, ישיר, נוגע, מרגש, נעים, בטוח. אינטימיות לשמה.

 

זכינו בהגרלה הכי גדולה של החיים

 

השקט הזה מלווה אותנו, החיבוק הזה לוהט, החיוכים החוזרים ונשנים, כולם שלנו.

 

ככה, זכינו, בהגרלה של החיים הכי גדולה והכי זכינו. סבתא שלי התעקשה שוב ושוב שמי שאין לו מזל בהימורים יש לו מזל באהבה.

 

נראה שצדקה. כבר מזמן, אולי בעצם מעולם, לא זכיתי בשום הגרלה. אני בכלל לא מנסה. הפנטזיות שלי לא קשורות לעושר, רק לעיתים נדירות, וגם אז העושר שימושי, בעיקר כקונה זמן וחופש.

 

יש לה את הנתינה הכי רגועה שפגשתי, משהו שמסוגל לקבל ולתת ללא הפוגה, בקצב נכון ונעים, בנוחות שהופכת לנינוחות. הזכרונות הטריים שלנו נראים כמו צחוק מתגלגל בתוך חיבוק קרוב, כמו ליטוף פנים עדין, כמו נשיפה קלה באוזן.

 

אנחנו הולכים לאיבוד בקלי קלות, יש לנו סימנים מוסכמים שמיד גורמים לנו מצב היפנוטי מופלא, בו פתאום בשנייה שנינו גרים באותה קונכייה.

 

וזר הפחדים, אסופה של שנים רבות, כל אחד והזר שלו, שאסף במהלך הנסיונות הקודמים, הכושלים. אספנו את כל הפחדים וחיברנו אותם לכדי זר אחד משותף, שמנו אותו בסלון הווירטואלי שלנו, נתנו לו מקום, קצת מים, עכשיו אנחנו מחכים שינבל כבר.

 

ככל שהזמן חולף, הוא לוקח איתו בדרך עוד קצת פחד. אנחנו הכי אוהבים לתכנן, לצחוק ולתכנן. אנחנו לא שוכחים את חוק מרפי, את העובדה שתמיד יקרה מה שיזיז את התוכנית ממקומה. הגמישות שלנו הדדית, אנחנו יודעים להתנועע באלסטיות לכל הכיוונים.

 

מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן

 

את המפגש שלנו לא תכננו, לא יכולנו אפילו לחלום. מזל שאספתי כוח לחזר. מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן. אפילו שהחיזור היה וירטואלי, הוא נעשה בהתמדה ובעקשנות. לא ידעתי כמה רחוק נלך ונחבק. הכי רחוק, הכי נחבק.

 

היא מבקשת שלא אגיד רק שני דברים: שהיא "מוציאה ממני את הטוב" ושהיא "אשת חיל". בעניין הטוב, היא מסבירה (פניה יפים) שזה עניין של לקיחת אחריות, על הטוב, על עצמך. בעניין "אשת חיל" היא הכי מוכנה לנהל את כל ה"קרב" הזה מול הכלים שאינם נגמרים, הכביסה ששוב ושוב נערמת. היא מצביאה ענקית במאבק הבלתי נגמר באבק, מנצחת בכל סיבוב מבלי להזיע, מבלי לצוות או לתת פקודה, אפילו לא לעצמה. מבלי להתעייף, להיפגע, לכעוס להתבאס. ככה, ברגילוּת של הדברים, כש"מוכרחים" פשוט עושים. איך אוכל להגיד אותה במדויק? שמעוררת היא בי את השמחה, מביאה את הקלות והנסבלות של המציאות בתור חיוך, ועל זה נאמר "אהבת חיי".

 

היא מביאה תזכורת נהדרת לאהבה של החיים שלי, אלה שאני אוהב.

 

היא מעוררת בי את כל המילים, לפעמים היא השתיקה והשקט, היא תמיד הצחוק. הצחוק שלה שמתגלגל, הצחוק שלי שמתגלגל איתה.

 

אנחנו מרבים לצחוק, במיוחד היא, מצחיקה בלי להניד עפעף, בלי לכוון או להתכוון, ככה בתפישת עולם שלה, היא בוחרת בזווית המצחיקה. בכל פעם שהיא מחייכת אני מתרגש מבפנים. מתרגש במקום הזה בתוכי ששייך לה, ורק לה. מין הטבעה של החיוך שלה, בטעם של עוד. אנחנו מדברים, כאלה שיחות שאומרים ומקשיבים.

 

אמרתי לה שקראתי פעם, בעבר, באיזה פרסומת או מאמר בעיתון, שהיה איש אחד שאמר שאם הוא יראה אשה שלא מסתכלת במראה כשהיא חולפת על פניה – איתה הוא ירצה להתחתן. היא ענתה לי "אז הוא יהיה נשוי לאשה לא אמיתית". וכל זה קרה כשחלפנו על מראה וראיתי איך היא עוצרת לרגע, מסתכלת, מחייכת לעצמה. אוף, איזה כיף.

 

דווקא העובדה שאני קוסם, שכביכול יודע "לקרוא מחשבות", מאפשרת לי להיות זהיר בכל מה שקשור ל"ניסים אמיתיים", קסמים באמת, לא סתם טריקים. כשקורה לי "נס" אני בדרך כלל שומר על קור רוח אמיתי, כאילו שאני בכלל בהופעה על במה ויש קהל שרואה איתי את הבלתי אפשרי מתרחש אל מול עינינו.

 

אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי"

 

כן! לכל הספקנים, אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי", רק שהוא לא שייך לקוסמים הרגילים, הוא שייך לכל מי שמוכן להאמין, למשל באהבה ("האם יש קסם אמיתי?" זאת ואריאציה על השאלה "האם יש אהבה אמיתית?")

זה קרה אחרי חודשיים של מפגשים יומיומיים ושינה הדוקה יחד ערב ערב.

 

רק אז התחלנו לדבר.

 

היא סיפרה לי שהיא גרה פעם ברח' לסין בתל אביב, זה היה בסוף שנות ה-80. חייכתי במין שקט כזה, ובקול עמוק של קוסם לחשתי: "את גרת במספר 14 קומה שנייה, בדירה עם מטבח מכוער ודלתות זכוכית גדולות בין הסלון למרפסת".

 

היא נדהמה מהתיאור המדויק. "כן", היא אמרה, "שכרתי את הדירה אחרי שהבחורה שגרה בה עזבה כדי להתחתן עם אהובה".

 

שוב חייכתי.

 

"כן, היא עזבה בכדי להתחתן איתי. זאת היתה גרושתי שתחיה, את עברת לגור במקומה באותה דירה, היינו קרובים להיפגש". לא באמת יכול להסביר איך ניחשתי. זה באמת סוג הדברים האלה שאין לו הסבר, שאפשר לקרוא להם "אינטואיציה". אבל עוד יותר קשה להסביר את התחושה הנהדרת והמופלאה הזאת שטמונה בכל חיבוק ארוך שמתמשך מהלילה ועד ההתעוררות בבוקר, בזרועותיה.

 

פורסם בערוץ יחסים Y-NET

אבא שלי

IMG-20151010-WA0024

אבא שלי

כל מיני

דברים וחפצים

ואפילו כסף

שאין

למשל שניצל

שזה

חזה עוף

על מחבת

מטוגן

או פילה בקר

מוברח במזוודות,

מארצות שיותר טוב בהן

(אפילו לפרות מתות)

אבא שלי

הכניס את היד

שלו

לכיס

שלי

ושם

שם

חמשת אלפי שקלים,

בזמן

במזומן

ברגע ההוא

זה היה כל הזמן

כל העולם.

לאבא שלי יש תחביבים

קשים

לפרק עופות

לבחור בהם

אחד אחד

בהקפדה

פחות חשוב לו

החברים

שאפילו קלפים הם

הפסיקו

לשחק למשל

או סתם לשלוף

ולהבין.

ולחברים

יש גבולות ברורים

שזה מגביל

ודם זה לא מים

הוא תמיד אומר

והתכוון לקשר בין

הילדים שלו

שזה אנחנו האחים

שהתפזרנו מהתחלה

ורק לפעמים אנחנו

נפגשים.

והוא כל הזמן,

לא מפסיק להזכיר

שלא …

הוא הכי אוהב

שלא

לא מתים

כל כך מהר,

עברו הרבה שנים מאז המלחמה

ההיא

שהוא לא מרבה לדבר בה

רק לנכדים הוא מגלה

שהיה בכלל כאב

ואמא שלו הייתה תופרת

ולכן הוא שרד

הייתה לוקחת ממקום למקום

את המכונה

שהצילה אותם

מהמכונה הנאצית.

לאבא שלי יש את המפתח

לכאב הכי עמוק

שלי

ואני סוגר

והוא פותח

את הכאב

שזה

המנעול של

כאילו

שאין אתמול בעולם

כאילו שלא אמרתי לו

שוב ושוב

תפסיק

זה לא יעשה אותך

יותר ממה

שאתה

כבר לא.

נפל בעריכה

 

הנה קטע ש'תלשתי' מפוסט אחר,

זה 'נפל בעריכה'

אבל לא רחוק מדי,

הנה הן כאן המילים:

 

יש לנו קוד כזה, של חיבוקים, שכשמשנים תנוחה במהלך השינה בלילה, מי שיוזם את השינוי לוחש מילות אהבה, ככה יוצא שהמילים הנהדרות ביותר, נאמרות אפילו מתוך שינה, נאמרות בבירור ישירות לתוך החלומות.

זה קרה אחרי חודשיים של מפגשים יום יומיים ושינה הדוקה ביחד ערב ערב, כמעט בלי פחד,ללא ספק ובלי הפסקה. פתאום דיברנו, לקח לנו חודשיים בערך להתחיל לדבר, על מה שהיה לפני. בדרך כלל זה כולל את 'אגדות העבר', זיכרונות 'מטופלים היטב', 'סיפורים שכבר סיפרתי אפילו לעצמי' החזקנו מעמד בלי 'זה' חודשיים…

עכשיו זה הזמן שלה

 

עכשיו זה הזמן, שלה.

 

השקט של הזמן שלה

עוטף כל שנייה ושנייה,

באריזה נפרדת,

עצמאית,

לפעמים הוא אורז דקות מקסימות

של חיבור אלוהי.

בקשר הזה

אנחנו אף פעם לא ממהרים

אף פעם לא מאחרים,

תמיד מגיעים בזמן,

אולי גם כי לא הלכנו הרבה

מהבית,

בבית

יש לנו

את כל הזמן שבעולם.

גוזל

 

 

 

בילדותי היו לי שני 'בסיסים' ברורים למפגש והחיבור עם אבא שלי, אותו 'אבא גיבור' , 'אבא שוטר',

שבמקרה שלי היה 'אבא נהג אוטובוס'  כן, היה לנו ליד הבית אוטובוס אמיתי משלנו.

 

אותו אבא שעבד כמו רוב האבות, יותר מדי, ימים שעות.  היום אני יודע שהוא ברח , כמו חלק מהאבות.  

ברח הרחק מהשאון של גידול הילדים וזוגיות שקטה.

 

 אבא שלי היה הנהג של האוטובוס בכל טיולי בית הספר רק לי היה מותר לשבת מצידו השמאלי

ליד החלון, ולפתוח את הדלת עם הכפתור אוויר הזה פישששש…

 

 או לצקצק מטבעות במכונה המדהימה הזאת שנותנת עודף מהר ולפי לחיצות.

 

נקודת אחת שחיברה בינינו הייתה הטיולים של בית הספר.  שם זכיתי לכבוד הגדול של

פתיחה וסגירת דלתות בלחץ אוויר.  והיו גם 'נסיעות מיוחדות'  שהייתי מצטרף אליהם,

אל סיני האמיתית של פעם,  בלוזה, ימת ברדוויל , רפיח היינו נוסעים לקחת ולהביא לשם חיילים,

 בדרך היינו עוצרים לטרוף סטיק בפיתה, הסטייק בפיתה היחידי שהיה לי בילדותי.

 

 המקום השני, שהיינו נפגשים בו היה על הגג של הבית שלנו.  שם גידלנו ביחד יוני דואר מכל הסוגים,

בדיוק כמו שאבא שלי גידל עם אבא שלו ביפו של אמצע העלייה , קצת אחרי השואה.

 

 בדרך כלל ביום שישי אחרי הצהריים,  הוא היה מוצא לנו זמן, קצת לפני החושך היינו עולים לגג לקרוא להן שישובו והן היו נוחתות על האנטנות, כמה עשרות משקי כנפיים, שיורדות מהשמיים.

 

האור היה יורד על יום השישי,  אור כחול של שקיעה,  עד היום הכחול הזה מעציב ומשמח אותי בו זמנית..  

הן גרו בחדר הכביסה,  חדר בודד על גג בתל אביב.

 

 רק לאחרונה מכרו אותו השכנים בהמון כסף,  הרבה יותר כסף ממה שאבא שלי רצה  להרוויח בכל השנים ההם שלא היה בבית, כי היה בעבודה ניסה להשיג את הכסף.  מי משיג המון כסף בעבודה?

 

בגילאי העשרה המתקדמים זה היה הבית שלי, החדר הזה על הגג,  היונים הלכו משם,  נשארנו רק אני וחברתי הראשונה, פטיפון, בוב מרלי, ג'ון לנון,  שיער ארוך, והרבה חלומות של מתבגרים.

 

 במהלך חיי יצא לי לטפל בהרבה חיות וגוזלים, להניק להאכיל יונים, ארנבות, כלבים, חתולים

אוגרים, נחשים, שרקנים, חזירי ים אפילו תרנגולות אמא שלי הרשתה לי,  שם על הגג….

בדרך יצא לי לפגוש מוות מסוגים שונים,  לגדול וללמוד לקחת אחריות למשל מהסוג הנדרש בטיפול בחיות.

 

הפעם הראשונה שהרגשתי 'מורווח' מכך היתה מייד אחרי הלידה של בני, האחות בבית החולים דחפה את המיטה עם התינוק בצד היא שמה בקבוק אוכל, ללא שום הוראות הפעלה.

 

 ככה, היא פשוט גלגלה את העגלה לתוך החדר שהיינו בו, חדר ההתאוששות מהלידה,  דחפה , גלגלה ונעלמה.

 גרושתי שתחייה לא ידעה מה לעשות עם העולל הזה שהיה קצת יותר מפג, 1,950 גרמים בלבד

ובאמת אפשר היה להחזיק אותו בכף יד אחת.

 

 באותו הרגע הרגשתי 'מורווח', לקחתי אותו בביטחון מונח על כף ידי האחת,  תקעתי בפיו את הבקבוק,

וחייכתי,  בדיוק כמו שאבא שלי חייך בשעה שלימד אותי להאכיל גוזלים.

 

 היה שם בין היונים על הגג זוג של יונה מסוג 'קרימקה' שיודעת לעוף למרחקים לעשות סלטה באוויר.

בהתחלה היה רק הזכר לבוש כובע וגרביים שחורים אחר כך מצאנו לו שידוך לבושה בחום.

 

 יונים מתרבות בקלות בשבי,  אתה לוקח זוג יונים,  סוגר אותן בשובך , חדר על הגג למשל

נותן להן קש וזרדים ברגע שהנקבה מטילה זוג ביצים לבנות אפשר לפתוח את החלון,  לכאן הן תחזורנה תמיד.

זוכר, בטח זוכר את הפעם הראשונה שפתחתי חלון, את הפחד הזה שעולמי יעלם,  שלא אוכל לפגוש את אבא שלי כי היונים לא תחזורנה,  אבל הוא צדק,  הן עפו לדרכן וחזרו כל ערב.

 

 אחר כך הוא נולד,  גוזל בודד,  לזוג המלכותי,  פתאום ראיתי שהמקור שלו כמו מספריים פתוחים,

כל חלק פונה לכיוון אחר טעות אכזרית של הטבע .  לא ניתן לתפוס זרעונים עם מקור פתוח כמו מספריים.

בשבועות הראשונים לחייו ההורים דואגים ומאכילים את הגוזל אחר כך הוא צריך להסתדר בעצמו

"עוף גוזל" שרים, לא? 

 

 לא!

 הוא לא יכול לדאוג לעצמו,  לעולם לא יוכל.

 

האבא של הציפור הפגועה,  זה עם הכובע השחור האכיל אותו כפול בזמן מהנהוג בעולם היונים  והוא גדל להיות בוגר,  אותו האבא ניסה להתחמק מלהמשיך ולהאכיל אותו,  הוא ניסה לברוח מהשובך,  מהאחריות שחלפה מהחדר על הגג,  והגוזל היה מסתובב ימים שלמים,  מנסה לחפש מי שיאכיל אותו, למרות גודלו, ובגרותו וכולם סרבו,  אפילו אמא שלו,  עד הרגע שגם האבא סרב.

 

 כן ראיתי את זה במו עיני,  לא את הרגע ההוא,  אלא את הסירוב המתמשך,  את הציפור שמאבדת משקל,  עפה לתוך מותה הוודאי.

 

ניסיתי להאכיל אותו במו ידי,  עם פיפטה וחיטה טחונה,  זה לא עבד,  ניסיתי לצלצל למרכז הזואולוגי

הם לא יכלו לעזור,  ואני, גוזל בן 9 בעצמי שמחפש את נקודות המפגש שלו עם אבא שלו על הגג,   

לא יודע אפילו שאני אובד עצות.   בסוף החלטתי לבקש עזרה מהמורה לטבע שקבעה נחרצות שעלי להרדים אותו כי אין לא סיכוי לחיות, ואפילו העיזה ונתנה לי אתר מהסוג ששודדים מרדימים אתו,  את הטובים בסרטים.

באתי הביתה באותו הצהריים,  מוטרד ומיואש,  עליתי לבד אל החדר על הגג בכדי לגלות שהוא בדיוק מת מעצמו.

 

 

 

 

עוד מקליוסטרו:

הקוסם · Wonders · אקדמיית הקסמים · בר/בת מצווה · חדרי בריחה · Cagliostro · Magus Buzz