מה קוסם מגלה על עצמו אחרי 40 שנות הופעות
יש שאלה שאני מקבל מאז שאני קוסם. השאלה הזו לא השתנתה, אבל התשובה שלי כן.
השאלה היא: "איך אתה לא נמאס לך?"
בגיל עשרים עניתי: "כי כל הופעה שונה."
בגיל שלושים: "כי אני אוהב את זה."
היום? היום אני עונה: "כי אני לא בטוח שאני הקוסם. אולי הקהל הוא הקוסם, ואני רק שם כדי שזה יקרה."
מה שגיליתי על אנשים — ועל עצמי
בארבעים שנות הופעות ראיתי עשרות אלפי אנשים. ילדים, קשישים, זוגות בחתונה, מנהלים בכנסים, משפחות בימי הולדת, חיילים בבסיסים.
וגיליתי דבר שמפתיע אנשים כשאני אומר אותו:
הרגע הטוב ביותר בהופעה הוא לא כשהקהל לא מבין איך עשיתי את זה. הוא כשהם שוכחים לשאול.
כשהם כל כך בפנים — בסיפור, ברגש, ברגע — שהשאלה "איך?" פשוט לא עולה. זה ההופעה שבה ניצחתי.
הכישלון המשמעותי ביותר בקריירה שלי
שנת 1998. הופעה בתיאטרון בחיפה. מלא מקומות. אני בשיא. ביטחון עצמי גבוה, טריקים מרהיבים, שיא טכני.
בסוף ניגשה אלי אשה בת חמישים בערך ואמרה: "ראיתיך לפני עשר שנים. אז היה לך משהו שאין לך היום."
שאלתי: "מה?"
היא ענתה: "כאב."
עמדתי שם ולא ידעתי מה לענות. ידעתי שהיא צודקת.
הייתי כל כך טוב טכנית שהפסקתי להיות אמיתי. הפסקתי לאפשר לעצמי להיות פגיע. וכשקוסם לא פגיע — הקהל לא מאמין. לא באמת.
הפגיעות כמנוף
מאז אותה שיחה, שיניתי. לא בטריקים — בעצמי.
התחלתי לספר סיפורים. סיפורים אמיתיים מהחיים שלי — רגעים שכואבים, כמו גם רגעים שמשמחים. אני לא מסתיר שאני בן אדם.
וגיליתי שכשאני מכניס את הפגיעות, אנשים נפתחים. לא רק לקסם — גם אחד לשני. ראיתי זוגות בחתונה שדיברו בינם לבין עצמם רק כי רגע אחד על הבמה נגע בהם.
זה הפסיכולוגיה של הביצועים: אנחנו מרגישים בטוחים להיפתח כשמישהו לפנינו פותח ראשון.
מה ה-40 שנה לימדו אותי על חיים
לא הייתי מציג את הדברים האלה כ"טיפים לחיים". אבל כשאני חושב על מה שלמדתי — זה מצטמצם לדברים פשוטים:
- האנשים זוכרים איך הרגישו, לא מה ראו. זה נכון בהופעות ובחיים.
- מי שמסתיר תמיד את עצמו — לא מגיע אל אחרים. אנחנו מחוברים דרך מה שאמיתי, לא דרך מה שמושלם.
- ההפתעה היא תרופה. כשחיים הופכים צפויים מדי — מחפשים מחלה.
- הקהל הוא תמיד חלק מהקסם. לא צדדי — חלק. בלעדיו, לא קורה כלום.
ולמה אני עדיין עולה על הבמה
לא בשביל הכסף. לא בשביל הכבוד. לא בשביל להראות שאני יכול.
אני עולה על הבמה כי פעם בכל כמה הופעות קורה הדבר שאין לו שם — רגע שבו החדר שלם. כשאין אנשים ויש בן אדם. כשהאור בחדר משתנה.
אני עדיין מחפש את הרגע הזה.
ותמיד אמצא אותו.
— ישראל קליוסטרו
לפרטים, הופעות ושאלות: 09-7460957 | www.hakosem.co.il
השאר תגובה