ילדה אחת הראתה לה סרטון שלי. בטיק טוק כמובן
לא סרטון מביך. לא סרטון שצריך להתנצל עליו. סרטון שבו בחור צעיר אמר לי — בנימוס יחסי — שאני זקן מדי לביט של טיקטוק.
אמרתי לו בדיוק מה שלונסקי, חברי, אמר פעם לבחור צעיר שקרא לו "צעיר לגילך" — כאילו זו מחמאה. שלונסקי פתח עליו פה. בשקט, בחינניות, במצחיק. כמו שרק שלונסקי יודע. ציטטתי אותו מילה במילה. לקחתי קרדיט מלא. כשסיפר לי את הסיפור — חייכתי מאוזן לאוזן. ועכשיו אני מבין למה.
הבת שלי, 14, הגיעה אלי נסערת. "אבא, אתה עושה לי פאדיחות." אמרתי: "אני?! אני קול." היא הסתכלה עלי בדיוק כמו שמסתכלים על מישהו שאמר משפט עצוב מאוד בלי לדעת.
סרבתי להוריד.
בסוף הגענו לפשרה יצירתית.
היא תחסום את כל השכבה. 130 ילדים. אחד אחד.
נתתי לה את הנייד. אחרי עשר דקות הבנתי שזה יקח עד הלילה. השארתי לה את המחשב. הלכתי לעשות קפה.
יש משהו מרגש עמוק בתמונה הזו — ילדה שיושבת שעות ומחפשת 130 ילדים ברחבי הרשת, אחד אחד, כדי להגן על כבודה מפני הבדיחות של אבא.
אני מבין אותה. באמת.
גיל ההתבגרות שלי? עשיתי כל מה שצריך. כולל לנסות הכול. הייתי מספיק נבון שלא יתפסו אותי. אין לי ספק שהייתי פרוע יותר — בהרבה.
יש לי שק שלם של הרפתקאות פרועות ונהדרות עם שלונסקי ברחבי העולם. אולי פעם אדבר עליו.
בני הנוער הקוסמים שלי? לא אהבו את הסרטון. בני גילי? התמוגגו. איש רוח אחד, בכיר בתחומו, אפילו פירגן לי בפומבי.
אז אני מסתדר.
בשבוע הבא אני בן 64.
היא תסלח לי. הם תמיד מוחלים.
עד אז — 130 ילדים חסומים, הסרטון עולה, והקפה מוכן.
שתדעו. — הקוסם
השאר תגובה