ישראל קליוסטרו : אילוזיה = אילו + זה – היה

טקסט דינמי, מתחילים פה:

הכלבים שלי,

FeeFee הכלבה הראשונה הייתה אסופית,

בנוסף היא הייתה בשותפות עם השכנים מאמצע רחוב סוקולוב, חיים ורפי אדס,

היא גרה אצלם אבל הייתה גם שלי.

קינאתי בהם אבל רק בגלל שאבא שלהם, שתמיד, אבל תמיד לבש גופייה לבנה וניגב את זיעתו מהקרחת עם מטפחת בד. הוא היה סוכן של 'עלית', שהייתה אז פירמה דה לוקס.

היה להם חדר אחד מתוך שלושה שהיה המחסן של האבא, והיה  מלא בשוקולד, למשל ולא רק 'אגוזי' בקופסאות של 24  עד התקרה, בחיי, שכה יהיה לי מתוק בפה.

ולא רק אגוזי, היה 'טעמי' והיה 'שוקולד עם אגוזים', אחותי הייתה מכורה לזה, הייתה אוכלת אותם קובייה קובייה, מוצצת עד שהם היו נעלמים לחלוטין והיה נשאר רק אגוז לוז, משובח.

לדעתי היא לא שרדה הרבה, האסופית.

אחר כך הייתה אפיזודה קצרה שעבדתי כבייביסטר של 2 כלבים מפונפנים, 'דוג סטופ' קראו לחנות של הבעלים שלהם.

"רק לילה אחד" "באמת אמא"

אמא שלי הייתה אישה טובה, בכל קנה מידה, חוץ מאבא שלי כולם אהבו אותה.

היום נזכרתי שהייתה לה הלוויה גדולה, המון אנשים באו לחלוק לה כבוד. כל אחד היה רוצה כזאת לוויה לעצמו.

היא הסכימה שאשאיר את 'פודי' ל"לילה אחד", היא נשארה 18 שנים, אפילו עברה אתי כמה דירות בתל אביב כבוגר, לא באמת בוגר רק נראה כזה ועם מפתח לדירה שכורה בתל אביב.

אגב אולי אפשר לקבל פרופורציה דרך הכסף,

הדירה הראשונה ששכרנו הייתה שייכת ל זלי גורוביץ, משורר ירושלמי, שילמנו עבורה 180 דולר לחודש, ביחד, כל אחד רק תשעים דולרים לחודש,

בזל פינת יהושוע בן נון, תל אביב. קומה ראשונה, עורפית, ממוזגת ועם גרמושקה זרוקה בבויידם.

פודי שרדה מאוד, עד גיל 18, שאזי היא נפלה מקומה רביעית, בבוקר שחלמתי שזה יקרה. אבל זה כבר סיפור בעצמו, אפילו מפחיד.

אחרי פודי באה זזה. פודי מתה, נדרתי שאני לא לוקח כלב, עד דשפגשתי אותה במכבסה בשינקין, פעם הייתי שינקינאי למרות שגרתי בבעלי מלאכה, רחוב בעלי מלאכה  12 א', קומה ראשונה חצי עורפית.

זזה הייתה כמו כולן, קטנה, שחורה וקצת רעה. למרות שאומרים שכלבים לא יכולים להיות רעים, הן היו רעות. מסתבר.

הכלבות היו נהדרות מהן, בדיעבד.

זזה הייתה אחרונת השחורות הרעות, אחריה נהייתה משי, כלבת צייד מסוג ויימראנר, גדולה ברורה וחזקה מיסודה. שינוי מהותי בעולם הריגשי שלי.

אחד הדברים הכי עצובים שראיתי בימי חיי זה את משי בוכה, בדמעות גדולות שקופות וברורות. שוכבת ללא יכולת כמעט לזוז, כולה קפיץ דרוך של כלב ציד, מסתכלת סביב ובוכה. היא ידעה, גם היא, זה היה ברור לכולם ונאמר בקול.

היה לה עצוב ללכת,  היה לה עצוב גם להישאר; לאחרונה ממש הרדמנו את חבר שלה,  'באדי' ומאז היא נראתה בעיני מצועפת בכאב. גם חולה, גם  זקנה (במיוחד) וגם לבד בעולם הכלבים.

אחד הויטרינרים שהיה לה בעבר היה בן אדם קר כקרח שלא האמין שחיות 'עצובות', 'אוהבות', 'כועסות', 'הוריות' …. הכל בעיניו נראה כמו ציווי, רק ציווי אבולוציוני. ותו לא.

הוא הפסיק לשרת אותנו כויטרינר בערך באמצע החיים שלה, איש מעצבן, מצויין בדיאגנוזה והתוויית טיפול לחיות, אבל חסר רגישות לחלוטין, FLAT. הזכיר לי שפעם אפילו היה לי ספר כזה "הציווי הטריטוריאלי", מעולם לא הצלחתי לקרוא אותו.

אני מאלה שמרגישים כלבים, בעיקר כי הם מתחברים לך ישר לתדר של הלב. דרך הסיפור של משי נזכרתי עד כמה אני אדם של כלבים מילדותי, לא היה רגע ללא חבר קרוב מסוג כלב.

משי הלכה באיזה יום שישי בבוקר, חלמתי את מותה כבר שבועות קודם, ופחדתי מהרגע הזה, פחד מוות. רק בלכתה הבנתי כמה אהבתי אותה, ואיזה קשר מיוחד זה היה. ברור שלא הלכה מרצונה, נלחמה עד רגעיה האחרונים,  מי שראה אותה גוררת את רגליה בטיולים הקצרים, לא מוותרת הבין מה זאת עקשנות. ממש בקצה של הקצה ניאלצתי לבקש מויטרינר לחסוך ממנה סבל, שיואו כמה קשה זה. רק מי שעבר יוכל להבין.

הדבר היחידי שהיה לה זה תאבון, מוחלט. עד רגעיה האחרונים.

רק בסוף ימיה נהייתה רכה ומתמסרת, שחררה את האחיזה. אין ספק שהיא הייתה מהזן החזק, הכי חזק מכל הכלבים.

הגיעה ככלבה משוטטת שנמצאה ברחוב, די מהר היה ברור למה נתנו לה ללכת, אולי אפילו שחררו אותה לגורלה. ברת מזל הגיע לידי.

בעצם היא הדבר הכי עקשן שניתקלתי בו בחיי, וכאוקסמן שם המשפחה ממנה צמחתי, אני יודע משהו על עקשנות, על הצורך המוחלט בעצמאות.