הערה סופר חשובה: השימוש בחיות לצרכי בידור פסול בעיני, מאז עברתי תהליך ארוך ומייגע שבסופו רוב חברי הקוסמים נמנעים משימוש בחיות. תגגלו

זה היה יום חורפי בחרמון, המוצב העליון ביותר בישראל. אני, הקצ"ר קוסם צבאי ראשי, וראשון בעולם.
צעיר בן 20, יושב על חתול שלג – כלי תחבורה מיוחד המסוגל לנסוע על שלג תלול כמו סכין חדה – ועימי יונתי המסורה.

המסע למעלה היה קפוא ומושלג. היונה שלי, שהייתה שותפה קבועה להופעות הקסמים שלי, התחילה להתעטש. תחילה זה היה עיטוש קטן, אחר כך עיטוש גדול יותר. עד מהרה הפכה היונה לכוכבת הדרמה הצבאית המרכזית.

"יונה חולה!" צעקתי לעבר הנהג. הוא חייך, אבל לא התרגש במיוחד.

כשהגענו למוצב, הופתעתי לגלות שמערכת הקשר הצבאית לוקחת את בריאות היונה ברצינות גדולה יותר מאשר הייתי מצפה. "יונה חולה!" הם מכריזים במכשיר הקשר. "חוזרים מיידית!"

הקצינים התייעצו, דנו, וגיבשו החלטה: מבצע להחזרת הקוסם והיונה החולה הביתה. כאילו מדובר במשלחת הצלה דחופה.

"מה קרה?" שאלתי. "היא רק מצוננת!"

אבל לא. במערכת הצבאית, כל דבר הוא פרוטוקול. מבצע "יונה בריאה" יצא לדרך.

חתול השלג שב במהירות. החיילים במוצב מביטים בתימהון. יונה? מבצע הצלה?

כשהגענו למרכז, היונה קיבלה טיפול כמו חייל פצוע. שמיכות, תה חם, תרופות. אני עמדתי מהצד, מחייך בתימהון.

"מה?" שאלתי את קצין הרפואה. "היא רק מצוננת!"

"בצבא," הסביר לי הקצין, "אין דבר כזה 'רק מצוננת'. יש פרוטוקולים."

היונה, שככל הנראה נהנתה מההתעוררות, המשיכה להתעטש בחן של דיווה קולנועית.

מאז אותו יום, הפכה היונה שלי לאגדה. "זוכרים את מבצע יונה בריאה?" שואלים החיילים. "המבצע המיוחד ביותר בהיסטוריה הצבאית!"

וכך, בזכות עיטוש אחד קטן, יונה אחת מצוננת הפכה לסיפור צבאי שלם.

הסוף.