טרמפים

בשביל האי סדר אקדים ואומר שמדובר בלפני שני עשורים לפחות, בזמן ההוא, איידס נשמע כמו מילה זרה, הגורל הזוגי שלך לא היה על מסך משום סוג שהוא, מפגשים גורליים היו נדירים, וכשזה קרה ידעת. חוץ מזה אני בכלל לא בטוח שזה היה בדיוק ככה, או בכלל קרה.

לעצור או לא ?

הדמות מרחוק הייתה חשוכה, הגשם הכה בבירור, נזכרתי בטרמפיסט האחרון שגנב לי דיסק ובעובדה שאני לא ממהר לשום מקום, לא עצרתי.

לפעמים  אני מצטער על דברים שאני לא עושה, זה רק לעיתים נדירות, ולא רק כי אני עושה כל הזמן, יותר מדי לפעמים.

ברמזור שאחרי, בשיא הגשם דפק על החלון שלידי 'מעיל גשם', בתוכו דמות לא ברורה, הוא היה צהוב המעיל. פתחתי את הדלת למזל שלי.

הרבה מים היא הביאה אתה, לא ברור האם פניה רטובים או היא בוכה, היה ברור שהיא צעירה, מאוד יפה, עם שער כהה, ארוך ורטוב, עיניים ירוקות עמוקות ושפתיים כחולות מרוב קור.

ראיתי לשנייה חיוך, לא של מבוכה, חיוך של שמחה, "אני כאן כבר שעה, הצלת את חיי" היא הניחה את ידה על ירכי, כמעט ירדתי מהמסלול מרוב הפתעה, היד הייתה רטובה, הסתכלתי עליה היא הישירה מבט בלי בושה.

"אני שיר" היא אמרה, מי אתה? "אני הנהג שלך" שמעתי את עצמי אומר, נראתה לי מוגזמת הישירות שלה,  מאיפה זה בא : "אני הנהג שלך" , התבלבלתי, העדפתי להתחבא לקצת.

"יש לך מגבת"? שאל אותי החיוך, שהתחיל לסקרן אותי מרגע מרגע, במקרה הייתה לי מגבת בתיק מאחורה, הצבעתי עם היד לאחור, היא הורידה את המעיל, זרקה אותו לרגליה, השמלה השחורה שהיא לבשה מאוד החמיאה לה, מתחת למעיל הצהוב היא נראתה יבשה לגמרי, אחר כך יסתבר שזה לא נכון.

הגשם הכה בכוח על החלון, היא הסתובבה אל המושב האחורי, התהפכה על ברכיה, והתחילה להוציא את תכולת התיק שלי, על המושב. דרך המראה ראיתי אותה מזיזה את האגן, בחתוליות, היה ברור שלא צריך לזוז כל כך בשביל לשלוף מגבת, בטח לא לענטז.

"חזרת מאימון? אתה אוהב ספורט?",  היא שלפה את הטרנינג המלוכלך שלי, נפנפה בו והמשיכה לחפור בתיק.

לא יכולתי להתאפק נעצתי מבט בחמוקיים שלה, השמלה הדגישה אותם, תוך כדי שהיא מחטטת בתיק שלי היא הורידה את מגפיה וגלגלה רק בעזרת הרגליים את הגרביים, "לא אכפת לך" היא הסתובבה מסתכלת עלי, מחייכת וליטפה את פני. עצרתי את המכונית בצד. הסתכלתי עליה, ושאלתי "את בטוחה שאת בסדר"? בנון שלנטיות היא התהפכה חזרה וישבה מולי עם ברכיים משוכלות, ראו לה כל מתחת לשמלה, היא ידעה שאני מסתכל, חייכה בנועם, וזה מה שהדליק אותי ברגע.

"שמע" היא אמרה, "לא לקחתי אתי כלום, ממש כלום, אפילו לא תיק, עזבתי זוגיות מופלאה של שנתיים, לפני שעה, אני כאן, רק אני, בלי כלום ואין לי לאן ללכת, ולחזור לשם אני לא חוזרת לעולם" היא יישרה את השמלה ושינתה תנוחת ישיבה. "קח אותי, לאן שתרצה, אני לא ממהרת לשום מקום".

נזכרתי בכל האויבים שלי וניסיתי לחשוב למי יש כל כך הרבה כסף לשכור נערה כזאת יפה, ואיפה המלכודת?

"שני דברים" היא חייכה כולה מתיקות, "אין לי שום כוונה לשאול אותך שום שאלה, אפילו לא שמך" "והדבר השני אנחנו לא ניפגש יותר לעולם, אני שלך עד הבוקר, תנסה להרגיש בנוח בבקשה."

עכשיו זה ברור ש 'הם' שלחו אותה, לא יכול להיות שזה קורה, ניסיתי לשמור על איפוק, רציתי לדעת בת כמה היא, מאיפה היא, מה היא עזבה, אבל החלטתי לשחק את המשחק שלה, לקחת אותה, לאן שארצה, לא לשאול ולא למהר.

"את ממש לא ממהרת?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן, היא התקרבה ה ונישקה אותי בעדינות על שפתיי, ההבל פה שלה היה מתקתק, האור של המכוניות שעוברות, האיר לשניות את פניה, היא הייתה מהממת ביופייה, יופי סלאבי עדין ושקט, ככה מציירים נסיכות בספרי ילדים, הערכתי כי היא בתחילת שנות העשרים שלה, ברור שהיא לא נולדה כאן. לא באמת יכולתי לנשק אותה, זה היה ישיר מדי ומאיים.

הנעתי את האוטו,  "נמשיך לנסוע, נראה לאן נגיע", היא הזיזה את מושב הכסא שלה אחורה,  נשכבה על המושב בניחותא, הסתובבה אלי, מלטפת את זרועי, "בכל זאת שאלה אחת, מצטערת, יש מישהי שאוהבת אותך עכשיו?"

אם היא הייתה יודעת שאני בתוך חצי שנה של בדידות, לא לבדות, לא לבד, לא מחפש, פשוט בדידות מרצון, מסתובב לבד בלילות עם עצמי, לא ממהר, פני לשום מקום.

אולי היא כן ידעה, פתאום היה לי ברור שהיא יודעת, יותר מאשר נדמה, ניסיתי לשמור על איפוק, היה ברור שאני בידיה, החלטתי להתמסר.

המוסיקה שהרדיו פלט התאימה לנסיעה ולגשם, התרכזתי בדרך, הגברתי מהירות ושתקתי.

"אתה יודע שכבר חצי שנה לא עשיתי אהבה, מאז שגילו אצלו את המחלה, הוא לא נתן לי לגעת בו" היא הזיזה לאט את רגליה והפסיקה ללטף אותי, היא לקחה את היד שלי והניחה על רגלה, "תנגע בי, אני שלך, מה שאתה רוצה, אני לא אגיד לך לא"

הרגשתי את חום גופה, היד נשארה קפואה במקום, מונחת בעדינות ללא תנועה.