הבעיה היא שאחרי חמישים שנה, גם האמת שלי נשמעת כמו טריק.
זה לא תלונה. זו הגדרת התפקיד.
אני חי בתוך פרדוקס קבוע: אנשים יושבים מולי, יודעים שאני הולך לרמות אותם, מחכים לרגע שבו זה יקרה — ועדיין, כשהקסם קורה, הם נדהמים. לא מעמידים פנים. נדהמים באמת. כי יש הבדל ענק בין לדעת שמשהו הולך לקרות לבין לחוות אותו כשהוא קורה. המוח יודע. הלב נופל.
זה בדיוק מה שאחד באפריל עושה לכולם.
אתם קמים בבוקר עם מגן. "היום לא יעבדו עליי." אתם בודקים כל הודעה פעמיים. חושדים בחיוך. מסננים כל מילה. אתם מוכנים — וזה בדיוק מה שהופך אתכם לפגיעים יותר. כי הדרך הבטוחה ביותר להיות שוטה היא לחשוב שאתה חכם מדי בשביל זה.
אני יודע את זה לא מספרים. אני יודע את זה מבמה.
חמישים שנה של עיניים. חמישים שנה של הרגע שלפני — כשאדם עוד לא מבין — ושל הרגע שאחרי — כשהוא כבר לא יכול לחזור לאחור. בין שני הרגעים האלה גר הקסם. לא בתוך הקלפים. לא בתוך השרוול. בתוך האדם שיושב מולי ומחליט, לשנייה אחת, לוותר על הצורך להבין.
זו ההחלטה האמיצה ביותר שבן אדם יכול לקבל.
לתת לדבר מה לקרות לך מבלי לפרק אותו.
אז היום, ביום הזה שכולם מצפים לשקר, אני מציע משהו אחר: תיפלו בכוונה. לא מתוך תמימות — מתוך בחירה. תנו לדבר מה להפתיע אתכם. תניחו לרגע אחד להיות גדול יותר מההסבר שלו.
זה לא חולשה. זו בדיוק הסיבה שאנשים חיים.
קסם אמיתי לא מרמה אתכם. הוא מזמין אתכם לזכור שאתם יותר מהמכונה שמנסה להבין הכל.
אחד באפריל הוא היום היחיד שהעולם מבין אותי.
ובכל זאת — הם נופלים שוב.
— קליוסטרו 🎩
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה