בילדותי היו לי שני 'בסיסים' ברורים למפגש והחיבור עם אבא שלי, אותו 'אבא גיבור' , 'אבא שוטר',

שבמקרה שלי היה 'אבא נהג אוטובוס'  כן, היה לנו ליד הבית אוטובוס אמיתי משלנו.

 

אותו אבא שעבד כמו רוב האבות, יותר מדי, ימים שעות.  היום אני יודע שהוא ברח , כמו חלק מהאבות.  

ברח הרחק מהשאון של גידול הילדים וזוגיות שקטה.

 

 אבא שלי היה הנהג של האוטובוס בכל טיולי בית הספר רק לי היה מותר לשבת מצידו השמאלי

ליד החלון, ולפתוח את הדלת עם הכפתור אוויר הזה פישששש…

 

 או לצקצק מטבעות במכונה המדהימה הזאת שנותנת עודף מהר ולפי לחיצות.

 

נקודת אחת שחיברה בינינו הייתה הטיולים של בית הספר.  שם זכיתי לכבוד הגדול של

פתיחה וסגירת דלתות בלחץ אוויר.  והיו גם 'נסיעות מיוחדות'  שהייתי מצטרף אליהם,

אל סיני האמיתית של פעם,  בלוזה, ימת ברדוויל , רפיח היינו נוסעים לקחת ולהביא לשם חיילים,

 בדרך היינו עוצרים לטרוף סטיק בפיתה, הסטייק בפיתה היחידי שהיה לי בילדותי.

 

 המקום השני, שהיינו נפגשים בו היה על הגג של הבית שלנו.  שם גידלנו ביחד יוני דואר מכל הסוגים,

בדיוק כמו שאבא שלי גידל עם אבא שלו ביפו של אמצע העלייה , קצת אחרי השואה.

 

 בדרך כלל ביום שישי אחרי הצהריים,  הוא היה מוצא לנו זמן, קצת לפני החושך היינו עולים לגג לקרוא להן שישובו והן היו נוחתות על האנטנות, כמה עשרות משקי כנפיים, שיורדות מהשמיים.

 

האור היה יורד על יום השישי,  אור כחול של שקיעה,  עד היום הכחול הזה מעציב ומשמח אותי בו זמנית..  

הן גרו בחדר הכביסה,  חדר בודד על גג בתל אביב.

 

 רק לאחרונה מכרו אותו השכנים בהמון כסף,  הרבה יותר כסף ממה שאבא שלי רצה  להרוויח בכל השנים ההם שלא היה בבית, כי היה בעבודה ניסה להשיג את הכסף.  מי משיג המון כסף בעבודה?

 

בגילאי העשרה המתקדמים זה היה הבית שלי, החדר הזה על הגג,  היונים הלכו משם,  נשארנו רק אני וחברתי הראשונה, פטיפון, בוב מרלי, ג'ון לנון,  שיער ארוך, והרבה חלומות של מתבגרים.

 

 במהלך חיי יצא לי לטפל בהרבה חיות וגוזלים, להניק להאכיל יונים, ארנבות, כלבים, חתולים

אוגרים, נחשים, שרקנים, חזירי ים אפילו תרנגולות אמא שלי הרשתה לי,  שם על הגג….

בדרך יצא לי לפגוש מוות מסוגים שונים,  לגדול וללמוד לקחת אחריות למשל מהסוג הנדרש בטיפול בחיות.

 

הפעם הראשונה שהרגשתי 'מורווח' מכך היתה מייד אחרי הלידה של בני, האחות בבית החולים דחפה את המיטה עם התינוק בצד היא שמה בקבוק אוכל, ללא שום הוראות הפעלה.

 

 ככה, היא פשוט גלגלה את העגלה לתוך החדר שהיינו בו, חדר ההתאוששות מהלידה,  דחפה , גלגלה ונעלמה.

 גרושתי שתחייה לא ידעה מה לעשות עם העולל הזה שהיה קצת יותר מפג, 1,950 גרמים בלבד

ובאמת אפשר היה להחזיק אותו בכף יד אחת.

 

 באותו הרגע הרגשתי 'מורווח', לקחתי אותו בביטחון מונח על כף ידי האחת,  תקעתי בפיו את הבקבוק,

וחייכתי,  בדיוק כמו שאבא שלי חייך בשעה שלימד אותי להאכיל גוזלים.

 

 היה שם בין היונים על הגג זוג של יונה מסוג 'קרימקה' שיודעת לעוף למרחקים לעשות סלטה באוויר.

בהתחלה היה רק הזכר לבוש כובע וגרביים שחורים אחר כך מצאנו לו שידוך לבושה בחום.

 

 יונים מתרבות בקלות בשבי,  אתה לוקח זוג יונים,  סוגר אותן בשובך , חדר על הגג למשל

נותן להן קש וזרדים ברגע שהנקבה מטילה זוג ביצים לבנות אפשר לפתוח את החלון,  לכאן הן תחזורנה תמיד.

זוכר, בטח זוכר את הפעם הראשונה שפתחתי חלון, את הפחד הזה שעולמי יעלם,  שלא אוכל לפגוש את אבא שלי כי היונים לא תחזורנה,  אבל הוא צדק,  הן עפו לדרכן וחזרו כל ערב.

 

 אחר כך הוא נולד,  גוזל בודד,  לזוג המלכותי,  פתאום ראיתי שהמקור שלו כמו מספריים פתוחים,

כל חלק פונה לכיוון אחר טעות אכזרית של הטבע .  לא ניתן לתפוס זרעונים עם מקור פתוח כמו מספריים.

בשבועות הראשונים לחייו ההורים דואגים ומאכילים את הגוזל אחר כך הוא צריך להסתדר בעצמו

"עוף גוזל" שרים, לא? 

 

 לא!

 הוא לא יכול לדאוג לעצמו,  לעולם לא יוכל.

 

האבא של הציפור הפגועה,  זה עם הכובע השחור האכיל אותו כפול בזמן מהנהוג בעולם היונים  והוא גדל להיות בוגר,  אותו האבא ניסה להתחמק מלהמשיך ולהאכיל אותו,  הוא ניסה לברוח מהשובך,  מהאחריות שחלפה מהחדר על הגג,  והגוזל היה מסתובב ימים שלמים,  מנסה לחפש מי שיאכיל אותו, למרות גודלו, ובגרותו וכולם סרבו,  אפילו אמא שלו,  עד הרגע שגם האבא סרב.

 

 כן ראיתי את זה במו עיני,  לא את הרגע ההוא,  אלא את הסירוב המתמשך,  את הציפור שמאבדת משקל,  עפה לתוך מותה הוודאי.

 

ניסיתי להאכיל אותו במו ידי,  עם פיפטה וחיטה טחונה,  זה לא עבד,  ניסיתי לצלצל למרכז הזואולוגי

הם לא יכלו לעזור,  ואני, גוזל בן 9 בעצמי שמחפש את נקודות המפגש שלו עם אבא שלו על הגג,   

לא יודע אפילו שאני אובד עצות.   בסוף החלטתי לבקש עזרה מהמורה לטבע שקבעה נחרצות שעלי להרדים אותו כי אין לא סיכוי לחיות, ואפילו העיזה ונתנה לי אתר מהסוג ששודדים מרדימים אתו,  את הטובים בסרטים.

באתי הביתה באותו הצהריים,  מוטרד ומיואש,  עליתי לבד אל החדר על הגג בכדי לגלות שהוא בדיוק מת מעצמו.