ומתי את בוכה?

יש לה שכנה, כזאת עם מפתח, הדדי.

לכל אחת יש מפתח של השנייה,

כמו פעם שהיו שכנים וכולם היו טובים.

היום יש יותר ויותר פרעות בעניין הזה, לפחות פעם בשבוע יש איזה שכן

שמכסח את הצורה של השכן שלו,

בגלל סיבה שלדעתו היא לגיטימית,

יותר מדי מקרי רצח על פחות מדי  מקום חניה.

*    *     *

ולשכנה שלה יש חיוך, כזה שמגיע עם לימון או מבקש קמח או שמן, לפעמים.

אבל לשכנה יש גם סיפור חיים,

פתלתל,

כמה קשה לבטא  פ ת ל ת ל, עוד יותר קשה הסיפור שלה,  

החד הוריות שנכפתה,

החיים שלא באמת הסתדרו,

לפי שום ספר, סדר או פרוטוקול.

החיים שלה יצאו מכלל שליטה באיזה שהוא שלב מתקדם שלהם.

כן,

כמו איזו מחלה שמתקדמת, החיים שלה התקדמו.

אבל אני מזכיר לכם,  (ובעיקר לעצמי, ברגע כזה),

שהחיוך שלה תמיד הגיע לפניה, לכל מקום.

והוא היה אמיתי,

כזה שמקבל, את העול, אולי הגורל, המזל או חוסר המזל,

כזה שמצליח לראות צדדים יפים בכל מה שקורה.

כזה שיודע לשמוח באמת, שאפשר,

ולבכות לעומק, שמרגיש.

נראה מתי יהיה לי האומץ לשאול אותה, "ומתי את בוכה"?