זאת פרידה, אולי ה-פרידה של הפרידות.

ההקדמה, המבוא, הלב, הסיפא, והאחרי של הפרידות.

האימ אימ אימא של הפרידות.

 

וגם  סתם פרידה, פשוטו כמשמעו.

 

חוויתי את החוויה האנושית הזאת כמה פעמים, בכל מיני רמות, מכל מיני סיבות, קשת רחבה של סיטואציות של פרידה.

 

הפעם זה אחרת.

 

הפעם,

אפילו הניסיון שלי, הלקח, מוסר ההשכל, ההכחשה, ההתאמה וההשלכה ביחד

לא עוזרים לי ומקלים עלי ולו במעט.

 

אני מרגיש בוגד, נבגד, תלוש, בודד, עצוב, אומלל, מסכן אבל גם מרגיש טוב, להפתעתי.

 

היא הייתה אתי בשיאי האינטימיות, ברגעים מופלאים, במקומות לא הגיוניים, בשירותים, באמבטיה, בחדרי חדרים, על הרים, בגאיות, בחושך, בהיחבא ובגלוי, במותר ובאסור. לפני אחרי ותוך כדי.

מסביב במרכז ובצד, בשקט, ברעש, בכאב, בדממה.

 

צמוד צמוד, כל הזמן נגעתי בה, הרגשתי את נוכחותה, אם הייתה מסמנת לי מחסור, רק מסמנת שהולך להיות מחסור בה, שהיא לא תהיה, שאסור לה, שאין, שאחר כך, שלא בטוח, שנגמר, שחסר. כל אחת מהמילים האלה בהקשר שלה הייתה מחריבה את עולמי , הלחץ עולה, השקט בורח.

עד כדי כך הייתה לה השפעה עלי.

 

אהבתי אותה, אהבתי 'לעשות' אותה (מכירים את פלא הסלנג הזה: 'לעשות' אותה?)

איתה, עם חברים, רק בזוג, לבד עם עצמי, בפרהסיה, בהסתר, במודגש ובמוצנע.

 

היא ראתה לי הכול, ביג טיים. לא רק את צנעת הפרט, הרבה יותר עמוק, עד כדי שהייתי יכול להתחבא מאחוריה, מכל העולם כולו. לפעמים הייתה מתחברת לי למחשבות, יוצרת אותם בתחושה בעצמה.

 

אין ספק שהיא ממין נקבה, לא יכלה להיות זכר לעולם.

 

אז אני עצוב עכשיו,

 

כן עצוב זאת בדיוק המילה, הכי פשוטה, שמתארת את המצב בו אני נמצא, בדיוק.

 

מילה פשוטה יחסית  ל 29 שנה של קשר הדוק, אישי, יציב, רציף, מתמשך, מספק, מעצבן, מגעיל, נחוץ, ממכר, מתמסר בנשימות עמוקות.

 

חשקתי בה, השתוקקתי, התגעגעתי, רציתי, הזיתי, חלמתי. היא הייתה שלי, לא רק שלי, לא היה אכפת לי לחלוק בה, היא שייכת לדברים בחיים שאפשר לחלוק, חופשי בלי עכבות, בלי חשבון.

 

הכנתי את עצמי לפרידה הזאת, חודשים לפני, בכל פעם שהייתי חושב את הפרידה, הלב שלי היה הולם בחוזקה, פעם הגעתי לחדר מיון בגללה, בגלל הפחד לאבד אותה לעולמים. עד כדי כך הלם בי הלב, שהייתי חייב לבדוק שאיני הולך למות. הרופא אישר שאלו סימנים קשים של חרדת נטישה.

 

כבר שבעים ושתיים שעות שלא הרגשתי אותה, שבעים ושתיים שעות בלי ניקוטין, בלי סיגריה…בכלל.

 

כבר הספקתי לחשוב שזאת טעות, טעות נוראית להפסיק לעשן.

בינכה וכה מתים, ובכלל אולי אפסיק לעשן ואדרס ע"י אוטובוס?

חוצמיזה שמעון פרס מעשן והוא בגיל טוב ונראה טוב ועושה טוב.

סבא של ההיא עישן עד גיל 87 , שמונים ושבע ומת סנילי ובריא.

 

בחישוב זהיר עישנתי עד היום 277,400 סיגריות ( 365 כפול 19 כפול 40).

 

הייתי עסוק בעישון במשך 23,116 שעות , עשרים ושלוש אלף מאה ושש עשרה  שעות !

זה עלה לי בערך 40,584 $ שזה  יותר ממאה שישים ושתיים אלף ₪, שוויה דירת חדר בטבריה הייתי יכול לקנות בזה.

 

 כולה שבעיים ושתיים שעות, של קריז (בגלים), של תחושת אופטימיות וחוזק פנימי, של געגוע לשכטה.

 

אוףףףף המחשבה שלא אעשן יותר לעולם, היא הדבר הכי נורא ששמעתי בימי חיי.