זאת לא היא וזה לא אני

 

 זותי 2  זה לא אומר שיש 'זותי' נוספת, דווקא זאת אותה אחת, כן כמובן שנפגשנו, כבר כמה פעמים, כן אני יודע בדיוק איך היא נראית, בלא מעט מצבים, ראיתי במו עיני, שמעתי והרגשתי.

 

היא 'מחוברת למציאות' יותר ממני, יותר מדי לטעמי, היא מסתובבת למשל עם לוח הזמנים של רכבת ישראל, של חברת האוטובוסים  דן, יש לה אוטו,  היא קונה חופשי חודשי ברכבת ואחד בתחבורה הציבורית, היא נוסעת בכל אמצעי התחבורה בהתאם לעניין. היא תמיד מגיעה בזמן בדרך הקצרה הזולה והיעילה ביותר.

 

היא ספרה שהיא בעד ה 'זרם' שקובע: 'ילדים לא צריכים לבכות' היא לא מאמינה בחישול וחיזוק דרך בכי, היא בעצמה גמלה את הבת שלה מהפטמה בעזרת גלידה, שמעה שזה עובד ובדקה, זה עובד, הילדה לא בכתה בכלל בכל תהליך הגמילה, עבר חלק ממש כמו ליקוק גלידה. היא לא בכתה בנוכחותי, שזה לפעמים סימן לא טוב בעיני.

 

נפגשנו מסודר, בזמנים כמעט קבועים, ידועים מראש, התפנינו זו לזה אחר כך גילינו שפניות היא עניין יחסי.

 

'יצאנו ביחד זמן מה'

 

אני תמיד אומר שאיני נוהג לצאת בתחילת קשר,  שלא תהיה כאן טעות, אני הולך לכל סוגי הבילוי האפשרי, אני אוהב לצאת מהבית כמו שאני אוהב להסגר בו.

 

 אני יוצא למקומות שיוצאים אליהם, מסעדות וסרטים בארים אפלים, מקומות מוארים, מקומות של מוסיקה ושמחה, מקומות נדירים והרים, לכולם אני מגיע, אבל לא בתחילת קשר.

 

בתחילת קשר כשהזמן מצומצם יחסית (ככה זה בעולם הגרושים ההוריים), הזמן במשורה למעט חופשים מתוכננים, אין את חווית 'זליגת הזמן' שהיא בסיס חשוב לאהבה בעיני.

 

היא לימדה אותי לנשום, כן, לנשום עמוק ולהרגיש את הנשימות, מזל שהיא באה, גיליתי שאני שוכח לנשום פה ושם. היא שמה את היד שלה והראתה לי לאן כדאי לנשום,  רציתי להמשיך לחמוק אותה אבל היא הסיטה את ידי נעצה בי מבט בחומות האלה שלה, וחייכה. שהיא מחייכת אני עוצר, כדי לראות יותר ממוקד.

 

נפגשנו על המזח, ככה יצא, חסר שם מיזם, 'יין לבן בכוסות גבוהים', מי שמחפש פרנסה שייקח צידנית עם יין לבן, כוסות זכוכית ויעלה למזח, בכל יום מחכים לו שם לקוחות צמאים, הרבה יותר אפקטיבי מ 'אונסות הורדים' שמנסות להביך אותך , לתקוע לך בכוח ורד לפגישה , אלו שמסתובבות במסעדות.

 

לא יכולנו לשתוק כמו שרצינו, כמו שתכננו בריטואלי, רק 'כמעט שתקנו', מצאנו יכולת לדבר, דברנו עלינו, אלא מה, קצת על האפשרות למיזם 'יין על המזח', בצימאונינו הלכנו למסעדה ליד, היו שם המונים, ובכל זאת הצלחנו לייצר אי….

 

 אוהב את הניתוק הזה שמסביב, את האפשרות לשבת ממוקד בתוך רעש ותנועה בלתי סופיים,  נגענו, בעדינות הנהדרת הזאת, במכוון, לא במגעים מקריים, במכוון אבל בקטן. לרגע לא הסטנו את המבט העמוק, הרך,  זה שבוחן את האפשרויות.

 

נזכרתי בבת זוג שהייתה תופסת בכוח את הלסת שלי, ומכוונת את מבטי לתוך עיניה, היא עשתה את זה במקום לקום וללכת, טעות בעיני.

 

היא סיפרה שהיא  בוכה בסרטים מסצנות לא הגיוניות, לא הספקנו לשבת בקולנוע, היא ספרה לי ותיארה במפורט איך זוג רגליים הולכות על מזח עץ,  בתחילת סרט, לפני שבכלל יש סבל שמופיע, או קונפליקט, יכולים לגרום לה לבכות, בכי עמוק ומשחרר.

 

אחר כך הופיע הכעס,  הכעס שלה, ובצדק.

 

מצאתי את עצמי משנן משפטים שזרים לי "אני לא בנוי לשיחה על זה שאני לא בנוי לקשר", היא הסכימה שאשתוק, הרשתה לי לבהות בה, הרגישה שאני שם, מולה, אבל רק חלקית.

 

ידענו שזה הולך מאתנו, למרות העדנה והקרבה, למרות השקט שמצאנו, חיבוקים עמוקים, רגעי סערה, לא הצלחנו לישון בשקט.

 

לישון בשקט זה המדד המוחלט, היכולת להתכרבל בלי לזוז, בלי לדבר, רק לנשום עמוק ולהקשיב.

 

בהתחלה התכרבלנו, זו בזה, אבל בהמשך הלילה מצאתי אותה ערה, יודעת את אשר יבוא, צדקה ברגישות אין קץ.

 

 

למה? היא לא שאלה, אולי רק קצת

 

אין בזה למה, או איך, או מה היה אפשר אם  או מה צריך, יש בזה ככה עם נוכחות משתקת. ככה בחרנו, ככה נהיה, ככה הסכמנו.

 

היא ניסתה לנער אותי, לכוון אל הודאות, לכעוס. יש הקוראים לזה להלחיץ, לדרוש, לא, היא לא! היא עדינה גם בהליכתה.

 

 

לא היו 'פגמים' שדוברו, כן הייתה קבלה, בוגרת, הקשבה וכבוד, ועם זאת הליכה לאיבוד שצריך, מישוש גבולות, פריצה .

 

הדבר הכי דומה למה שהיה 'חסר' הוא תחושה של סרט צלולואיד שנגמר ו 'מסתובב על ריק' מחכה שיחליפו אותו, ישימו גלגל חדש.

 

באהבה לאורך כל דרכה זה כמו בסרט, זה מהבהב פתאום שהאור מסביב יורד, זה מוקרן מולך אבל אתה בתוכו, זה מאיר אותך ואת מי שלידך, באורות שזזים, בצבעים 'אמיתיים', זה ישיבה אחד ליד השני קרוב, לפעמים נוגע מתכרבל, זה להסתכל לאותו כיוון, על אותו סרט (גם אם חווים אותו שונה או מבינים אותו אחרת).

 

פרידות קצרות, או יותר מדויק להגיד, פרידות לאחר זמן קצר, הן הכי טקסיות שיש, הן מתוכננות להפליא, בדרך כלל רחוק  ככל האפשר ממיטה, יותר לכיוון גן ציבורי או בית קפה.

 

הנחתי אותה בחזרה בעדינות בווירטואלי, החזרתי אותה לאנונימיות, ממנה באה. חזרתי לשם בעצמי, למאחרי המקלדת, אל מול המסך.

 

אנחנו מתקשרים שם היטב, בוחנים בקלילות את הטעויות. לאט לאט הווירטואלי נעלם..המיילים שוכחים, כל אחד מפליג לדרכו, גם בפרידות הווירטואלי 'לוקח'.

 

לא איני חושב שאם הייתה מגיחה מולי שלא דרך המסך, אלא סתם ברחוב, או במסיבה, היינו מצליחים לממש, גם אם היינו 'נבנים' במציאות, לאט ומהר ברור ונסתר,  לא היינו עכשיו חבוקים.

 

זה ממש לא קשור למקום שהגורל זימן לנו, גם המעבר מהווירטואלי למציאות היה מהיר אצלנו, קצת הכרנו דרך מקלדת, קצת המצאנו, אבל כשנפגשנו זה היה ממשי כמו כל פגישה ב'ממשי'.

 

 בהתחלה היא לא הייתה בטוחה שתרצה לבוא אלי, אבל הביאה מברשת שיניים, בתיק, לעבודה. היא לקחה אותה בכל פעם שהלכה, שזה בעצם כל פעם שבאה.

 

בפעם הבאה אם היא לא משאירה אצלך את המברשת שיניים שלה, או אם לא קנית לה אחת חדשה שתחכה לה , מה שאומר שאתם סבלניים ומתוכננים או שיש לך מלאי בלתי נדלה של מברשות שיניים חדשות, שמחכות. בפעם הבאה שזה קורה, אל תהיה מופתע.