לא הכל במבה

אני לא קורא עיתונים, אלא אם הם מונחים מעצמם על השולחן לידי, וגם אז אני מדפדף מיד לאסטרולוגיה. לפעמים בשביל לחייך אני מחפש את ב. מיכאל, וזהו. אני לא מאמין באסטרולוגיה במיוחד. לב.מיכאל אני מאמין יותר.

אני כן נחשף לכותרות בדוכני העיתונים. אני פוגש נערים טרוטי עיניים שמחלקים לי מוקדם בבוקר, בפקק, את ''ישראלי". בדרך כלל אני מגלה שאת מה שכתוב שם אני כבר יודע מאתמול, מהרשת.

אני לא רואה טלוויזיה, לא כי אני לא אוהב, רק כי אין לי. רק לפני חודש זרקתי שני מכשירים. כבר שש שנים או יותר שהם לא היו מחוברים לכלום ותפסו אבק. אני לא שומע רדיו – שונא שבוחרים בשבילי את המוזיקה. אבל אני כן קורא חדשות ברשת, בדרך כלל ynet, רק כדי להתעדכן. ואני גם רואה סרטים במחשב, בקולנוע או אצל חברים.

אני עוקב כמו כולם אחרי עניין קצב ופרקליטיו המשוננים. קראתי כל ידיעה בעניין מאז יום חמישי, והגעתי להפגנה בכיכר כדי להשתתף לראשונה בחיי בהפגנה של מוסריות. אני לא אוהב פוליטיקה או מתעסק בה בשום צורה. אני אפילו לא אוהד שום קבוצה בשום ענף ספורט. אני לא מעריץ כמעט אף אחד. אולי קצת את הודיני ז"ל, ושני יוצרים מוזיקליים באמת ייחודיים. אין לי שום עניין מיוחד בשניצלים. יש לי אלרגיה מסוימת לשניצלים מזן מסוים, אבל זה אישי.

היום, במקרה, ממש במקרה, אכלתי שניצל עם בני בן העשר במסעדת פועלים מהסוג שהקומבינה הישראלית מייצרת: מבנה לא חוקי, ללא רישיון, בלוני גז מאיימים בצד, משפחה שלמה שמנהלת את המקום ועובדת בו, לא יקר, כנראה נקי, ו'טעים ברמה סבירה' – לא טעים באמת. בעודי יושב שם נפלה לידי חתיכת עיתון, טרי כמו השניצל (שהיה דפוק יותר מדי ודק).

בעיתון ("ידיעות אחרונות", לצורך העניין) היה כתוב מה שבדרך כלל כותבים – על קצב, על אולמרט, על ביבי ועל עוד פוליטיקאים רבים. היום הם דווקא לא הפריעו לי ליהנות מהשניצל, ולא עמדו ביני ובין ניקוי הצלחת בניגוב עם כיוון השעון.

על קצב אין לי יותר מה להגיד. זאת אומרת, על הנשיא לשעבר קצב משה, כפי שקוראים לו פרקליטיו. בנוגע לביבי לא יכולתי שלא לנסות להיזכר אם גם ביבי אוהב שניצל לא דק מדיי, כמוני. בעודי אוכל הרהרתי בעובדה שמגרשים מכאן פליטים סודנים שבאים מהשואה הפרטית שלהם לארץ שהזניחה את ניצולי השואה של עצמה.

עם כל זאת, וכנגד כל התשקיפים, אני חייב להגיד שזאת פעם הראשונה שאני באמת מבין מה זה 'עיצוב דעת קהל', מה זה 'יועצי תקשורת', 'טוקבקיסטים מקצועיים', 'היפנוזה של ההמונים' ועוד שלל מושגים שעד היום היו לי רק קצת קוסמטיקה בצלחת. וזה מייאש, מכל הבחינות. צריך לסתום את האף, לצלול ולתת לגל לעבור. מקסימום, אם יהיה צורך, אלך שוב להפגין.

יותר מעצבנת מהעובדה שהמלצרית שכחה להביא לי את הלימון בזמן, היא הסחת דעת של ההמון, שמתרחשת ממש כמו בקסם. גם בתקשורת מייצרים הסחת הדעת מהעניינים האמיתיים ומהזוועות השוטפות.

עצרתי לשתות. עוד לגימה, שלא ייתקע לי הפירה, יחד עם המחשבות על הפליטים הסודאנים. הרגשתי, פיזית, כאילו מטפסת לי לגרון בחזרה העובדה שהתגלתה לי בדרך, ברדיו, כשהאזנתי ממש במקרה לראיון עם גיא מרוז ואורלי וילנאי בנוגע לניצולת שואה שמתה גלמודה, בלי מכשיר שמיעה, נעליים או משקפיים. הכי עצוב היה לשמוע על האימפוטנציה של המערכת, שהבטיחה לעשות ולטפל.

אחרי הסלט, הלא ממש טרי, ואחרי הגיהוק (נו, טוב – גרעפס) שלא ממש השתדלתי להסתיר, חשבתי על אולמרט, שמעולם לא באמת הפריע לי בחיי, ממש כמעט לא שמתי לב שהוא שם, ופתאום הבנתי מה זה אומר: 'בדיקות ביטחוניות קפדניות', כשאבא שלי, ניצול השואה, התקשר ושאל אם אני מגיע אליו אחרי צהריים לאכול שניצל.

וככה חלחלו למחשבתי שתי תאונות הדרכים שהפצועים בהן הפכו להרוגים, סתם כי איש לא עצר.

בלי אפשרות לבחור קינוח (אין שם אפילו מכונת מסטיקים שלאחר קיזוז של גוזרי קופונים נותנת תרומה למסכנים), ובתוך הכעס והתסכול המצטברים, צלצלתי לידידי איל סיון אני מכיר אותו זה זמן, ואף זוכר לו חסד נעורים. אייל הוא בדרך כלל 'שמאלני קיצוני', טיפוס שמאוד אוהבים לשנוא. לי הוא תמיד מעלה חיוך, משהו בין אופטימיות ריאליסטית לציניות עם שיק צרפתי של רומנטיות.

איל הזכיר לי בשיחה אחת שבארץ יש הבדל בין המדינה לתושבי המדינה; שפרקליט המדינה מייצג את המדינה, שהאינטרסים שלה שונים מהאינטרסים של יושביה – שבמקרה של קצב, הם עומדים בניגוד מוחלט לעובדת הקיום של תושביה. איל ואני קבענו לקפה, עוד השבוע.

ניסיתי לברוח לים, לשקיעה, לשקט, אבל בני מסרב להיכנס לשחות בביוב, ואני, למרות כוחי העצום, לא יכול להכריח אותו. נסענו לתל אביב, ישבנו באיזה מקום, הוא שמע אותי אומר בקול: "אי אפשר לתקן את זה", והזכיר לי שהוא למד ממני שיש רק דבר אחד בעולם שאי אפשר לתקן, וזה המוות.