'מחול האתים' עיבוד תמונה דקומנטרית

היום ערב יום השואה זה יום השנה השלישי למותה.

 
אמא שלי לא תחזור, לא רק אמא שלי, עוד אמהות, בעולם כולו, לא תחזורנה.
ויש משהו באימהות הזאת, שהיא נפרדת משאר הרגשות של  פרידה מכל סוג שהוא.
 
הקיץ חוזר כל שנה, הוא מביא אתו את ההתחלה של ההסתגלות. אמא שלי הלכה בערב יום השואה, עד שהלכה היא הייתה שם בשבילי במוחלט.
 
זה היה באביב, היה ערב, כמעט חושך, קברנו אותה בטקס עצוב ורב משתתפים, לעולם לא אשכח שתי תמונות שנחרטו עמוק , האחת שהלכנו להיפרד ממנה, אחותי הקטנה (שנהייתה שוב קטנה ברגע), ואני ללא משקפי שמש, עם הבכי לא מוסתר.
 
צעדנו בשביל ל 'מסדר הזיהוי', לוודא שבאמת אין לנו יותר אמא. שזאת היא מונחת שם דוממת, לנצח. רגע עוצמתי שאלמלא הייתי שם לא הייתי מאמין שזה קורה, או קרה.
 
הרגע ההוא, באור של לפני שקיעה, שם בצד אח ואחות מחובקים ביתמות עוטפת, בוכים ביחד לראשונה מאז הילדות שחלפה לה, כמה עשורים לפני.
 
הראו לנו אותה, שהיא שם, שהיא הלכה מכאן. עמדנו בוכים בקול, אחוזים חזק כמעט בכל הכוח, בנו, במי שהיינו עד לאותו רגע.
 
התמונה השנייה הייתה ממש מיד לאחר הקבורה, מייד לאחר הטקס הרמנו את הראש לרגע, אני העזתי להסתכל למרומים, ושם בשמיים הוא היה תלוי, החיוך האחרון שלה, רבע ירח מדהים  תלוי בחלל הפתוח.
 
מתוך הספד שעוד לא נקרא.
 
בלב שלנו יש אור שכזה
שדולק נוגה, כאילו היה יוצר  השקט בעצמו
אליו אנחנו מייחלים עם או מבלי דעת,
ושמה את גרה
באור הזה,
כמו מגדלור של החיים
שמזהיר מסכנות ומסמן את הדרך
הלוך וחזור
מכאן ובחזרה.