מהו קסם אמיתי – לפי קליוסטרו
כששאלו אותי מהו קסם אמיתי, לא עניתי מיד.
לקח לי שנים להעז לענות על זה בקול.

קסם אמיתי הוא משהו שחוויתי, ולכן אני מאמין בו.
לא כי קראתי עליו, לא כי מישהו שכנע אותי, אלא כי זה קרה לי.

הבעיה עם קסם אמיתי היא שהוא חמקמק.
לא משום שהוא נעלם – אלא משום שאי אפשר להזמין אותו.
אי אפשר לתכנן אותו, אי אפשר לשחזר אותו,
ואי אפשר להוכיח אותו באמצעות שום כלי מוכר – לא מדעי, לא סטטיסטי ולא הגיוני.
הקסם האמיתי מתגלה רק בדיעבד.
רק אחרי שהרגע חולף, אתה מבין שמשהו בלתי אפשרי התרחש.

בחיים שלי חוויתי קסם אמיתי כמה פעמים – לא הרבה.
פחות מעשר.
ובמשך שנים סירבתי להודות שיש דבר כזה, גם בפני עצמי.
אבל כשמשהו קורה פעם, פעמיים, חמש פעמים –
אתה מתחיל להבין שזה כבר לא צירוף מקרים.
כשזה קורה – אתה יודע.
זו תחושה של הלם שקט, של התגלות.
לא משהו שאפשר להסביר לאחרים.
גם אם תספר, הם ירימו גבה, יגידו “מעניין”, אולי “וואו”.
אבל הם לא היו שם.
החוויה היא פרטית לגמרי.
וזה מה שמבדיל קסם אמיתי מכל אשליה:
אף אחד מסביב לא בהכרח יבחין בו,
אבל אתה – לא תוכל להתעלם ממנו.

היקום לא מקשיב לי.
אבל אני למדתי להקשיב ליקום.
עם השנים הבנתי שזה עניין של טיימינג ושל סנכרון.
היו תקופות שבהן הייתי “בתדר” –
מחובר לקצב של היקום, קשוב, פתוח.
ובתקופות האלה, יותר דברים בלתי מוסברים קרו.
לא במקרה הגעתי לשם.
השתמשתי בכלים – למשל טכניקות תודעה כמו טטה הילינג –
לא כדי לזמן ניסים,
אלא כדי להגדיל את היכולת שלי לראות, לשים לב, ולאפשר.
כלים כאלה לא יוצרים קסם.
הם רק פותחים דלת.
אם משהו אמור לעבור דרכה – הוא יעבור.

כמנטליסט, אני לא טוען שיש לי 'כוחות על־טבעיים'.
אני כן טוען שיש לי 'יכולות על־טבעיות':
קשב עמוק, קריאה של אנשים, סנכרון, נוכחות.
היכולות האלה הן גשר – לא היעד.

רוב האנשים לא באמת מחפשים תשובות.
הם מחפשים הצצה.
רגע קטן שבו משהו נסדק,
והאפשרות עולה: אולי לא הכול גלוי.

המופע שלי לא בא להוכיח.
הוא רק פותח דלת.
הצעד הבא – כבר לא בידיים שלי.
ואולי בגלל זה אנחנו כל כך צמאים לנס.
לא כי אנחנו חלשים,
אלא כי כולנו, במוקדם או במאוחר, מבינים
שרב הנסתר על הגלוי.

ובהרחבה,

_{^(איזה כבוד לי, שאת ממשיכה, שאתה עוד פה).}

מהו קסם אמיתי – לפי קליוסטרו

מגוס | ישראל קליוסטרו אוקסמן

───────────────────

כששאלו אותי מהו קסם אמיתי, לא עניתי מיד. לקח לי שנים להעז לענות על השאלה הזו בקול. לא מפני שלא ידעתי, אלא מפני שהתשובה מחייבת אומץ מסוג מיוחד – אומץ של מי שמוכן להגיד בקול רם: "חוויתי משהו שאי אפשר להסביר, ואני לא מתבייש בזה." חמישים שנה אני עומד על במות, מול קהלים של עשרה ושל עשרת אלפים, ובמשך רוב הזמן הזה הייתי משוכנע שהמילה "קסם" היא רק שם קוד למשהו אחר – לטכניקה, לאשליה, למניפולציה חכמה של תפיסה. אבל עם השנים, משהו השתנה.

קסם אמיתי הוא משהו שחוויתי, ולכן אני מאמין בו. לא כי קראתי עליו בספר, לא כי מישהו מלומד הסביר לי אותו בהרצאה, ולא כי ראיתי סרט דוקומנטרי משכנע. אני מאמין בו כי זה קרה לי. בגוף שלי, בנשימה שלי, ברגע שבו הזמן עצר ומשהו בלתי אפשרי – פשוט התרחש. וזה הדבר הראשון שצריך להבין על קסם אמיתי: הוא לא תיאורטי. הוא לא פילוסופי במובן האקדמי. הוא חוויה. חוויה גולמית, בלתי ניתנת להעתקה, שמשנה אותך מבפנים.

הבעיה עם קסם אמיתי

הבעיה עם קסם אמיתי היא שהוא חמקמק. לא משום שהוא נעלם – אדרבא, הוא נשאר חקוק בך לנצח – אלא משום שאי אפשר להזמין אותו. אי אפשר לפתוח יומן, לכתוב "יום שלישי, 10:00 בבוקר – קסם אמיתי", ולצפות שהוא יופיע. אי אפשר לתכנן אותו, אי אפשר לשחזר אותו, ואי אפשר להוכיח אותו באמצעות שום כלי מוכר – לא מדעי, לא סטטיסטי ולא הגיוני. הוא חומק מכל הקטגוריות שבנינו כדי להבין את העולם.

וזה בדיוק מה שהופך אותו לאמיתי. כי כל מה שאנחנו יכולים לתכנן, לחזות ולשחזר – הוא אשליה. תעלול. טכניקה מבריקה, אולי אפילו מרהיבה, אבל לא קסם. הקסם האמיתי שייך לממד אחר לגמרי, ממד שבו אין לנו שליטה, ובדיוק בגלל זה – יש לו כוח.

הקסם האמיתי מתגלה רק בדיעבד. רק אחרי שהרגע חולף, אתה מבין שמשהו בלתי אפשרי התרחש. בזמן אמת, אתה בתוך החוויה, ואתה לא מסוגל לעצור ולנתח אותה. זה כמו חלום צלול – בזמן שאתה חולם, הכול נראה טבעי לחלוטין. רק כשאתה מתעורר, אתה מבין שמה שקרה שם לא יכול היה לקרות. ואז מגיע הרגע המדהים הזה, רגע ההתגלות, שבו אתה אומר לעצמך: "רגע. מה קרה כאן?"

פחות מעשר פעמים

בחיים שלי חוויתי קסם אמיתי כמה פעמים – לא הרבה. פחות מעשר. ובמשך שנים סירבתי להודות שיש דבר כזה, גם בפני עצמי. אני קוסם, לעזאזל. אני מכיר את כל התעלולים. אני יודע איך עובד כל טריק, כל מניפולציה פסיכולוגית, כל אפקט שנועד ליצור את האשליה של הבלתי אפשרי. אז איך אני, מכל האנשים, יכול להגיד שחוויתי משהו שהוא מעבר לכל זה?

אבל כשמשהו קורה פעם, פעמיים, שלוש, חמש פעמים – אתה מתחיל להבין שזה כבר לא צירוף מקרים. יש רגע שבו המוח השכלתני נכנע. לא מפני שהוא חלש, אלא מפני שהוא ישר מספיק כדי להודות שיש דברים שהוא לא מסוגל להכיל. וזה לא כישלון – זו הצלחה. כי ההודאה הזו, ההכנעה הזו בפני הבלתי ידוע, היא עצמה סוג של שחרור.

כשזה קורה – אתה יודע. זו תחושה של הלם שקט, של התגלות. לא התרגשות רועשת, לא אדרנלין, לא "וואו". זה יותר עמוק מזה. זה שקט שנופל עליך כמו שלג, ופתאום אתה מבין שהמציאות רחבה יותר ממה שחשבת. שיש שכבות שלא ידעת עליהן. שהעולם הזה, שנראה לך כל כך מוכר וצפוי, הוא למעשה מלא בפתחים חבויים.

החוויה הפרטית

וזה מה שמבדיל קסם אמיתי מכל אשליה: הוא פרטי לגמרי. אתה לא יכול לשתף אותו באמת. גם אם תספר, גם אם תתאר בפרוטרוט, גם אם תבכה מרוב התרגשות – המקשיב ירים גבה, יגיד "מעניין", אולי "וואו", אולי יחייך חיוך מנומס. אבל הוא לא היה שם. הוא לא הרגיש את הרעד הזה, את הרגע שבו הקרקע נעה מתחת לרגליים ומשהו בלתי מוסבר חלף דרכך כמו רוח.

אף אחד מסביב לא בהכרח יבחין בו, אבל אתה – לא תוכל להתעלם ממנו. זו אולי ההגדרה המדויקת ביותר לקסם אמיתי: משהו שאתה לא יכול להוכיח לאף אחד, אבל גם לא יכול להכחיש בפני עצמך. הוא נמצא בתחום שבין האמונה לידיעה, באזור הדמדומים שבו ההגיון מסתיים והחוויה מתחילה. ומי שלא היה שם, פשוט לא יכול להבין. זה לא מפני שהוא מוגבל – זה מפני שזו חוויה שאי אפשר להעביר במילים. כמו שאי אפשר להסביר טעם למי שמעולם לא טעם.

יש אנשים שחוששים מהמקום הזה. חוששים מזה שמשהו קורה ואין לו הסבר. בעולם שבו הכול צריך להיות ניתן למדידה, לכימות, לניתוח – הרעיון שיש דברים שפשוט קורים, בלי סיבה ובלי מנגנון, הוא מטריד. אבל אני למדתי לא לפחד מזה. למדתי לאמץ את חוסר הידיעה, לראות בו לא חולשה אלא פתיחות.

להקשיב ליקום

היקום לא מקשיב לי. בואו נהיה כנים: אני לא שולט בכלום. לא בגורל, לא במזל, לא במהלך האירועים. אבל אני למדתי להקשיב ליקום. ויש הבדל עצום בין השניים. הקשבה אינה שליטה. היא ההפך הגמור שלה. היא כניעה – לא כניעה של חולשה, אלא כניעה של חוכמה. של מי שמבין שכדי לראות, צריך קודם כול לעצור לרגע ולוותר על הצורך לדעת.

עם השנים הבנתי שזה עניין של טיימינג ושל סנכרון. היו תקופות שבהן הייתי "בתדר" – מחובר לקצב של היקום, קשוב, פתוח, כמו אנטנה שמכוונת בדיוק לתדר הנכון. ובתקופות האלה, יותר דברים בלתי מוסברים קרו. לא דברים דרמטיים בהכרח. לפעמים זו שיחת טלפון שמגיעה ברגע המדויק. לפעמים זו מפגש אקראי שמשנה כיוון. לפעמים זו תחושה עמוקה של ידיעה, שצצה מתוך שום מקום ומתגלה כנכונה.

לא במקרה הגעתי למקום הזה. השתמשתי בכלים – למשל טכניקות תודעה שונות – לא כדי לזמן ניסים, חלילה. אלא כדי להגדיל את היכולת שלי לראות, לשים לב, ולאפשר. כלים כאלה לא יוצרים קסם. הם רק פותחים דלת. אם משהו אמור לעבור דרכה – הוא יעבור. ואם לא – שום טכניקה בעולם לא תשנה את זה. זו ההבנה שלקחה לי הכי הרבה זמן להפנים: שאי אפשר לכפות קסם, אפשר רק להזמין אותו. והזמנה אמיתית מתחילה בכך שאתה מוכן לקבל גם תשובה שלילית.

יכולות על-טבעיות, לא כוחות על-טבעיים

כמנטליסט, אני לא טוען שיש לי כוחות על-טבעיים. מי שטוען דבר כזה, או שהוא שקרן, או שהוא מרמה את עצמו. אני כן טוען שיש לי יכולות על-טבעיות – ויש הבדל תהומי בין השניים. כוחות על-טבעיים הם משהו מיסטי, משהו שבא מבחוץ, כאילו מישהו נתן לך מתנה קוסמית. יכולות על-טבעיות הן משהו אחר לגמרי: הן תוצאה של עבודה, של תרגול, של שנים של הקשבה עמוקה לאנשים, לגוף, לשפה הלא-מילולית שכולנו מדברים אבל מעטים באמת שומעים.

קשב עמוק. קריאה של אנשים. סנכרון. נוכחות. אלה לא כישורים שנופלים מהשמיים. הם נרכשים, מפותחים, מחוסנים. חמישים שנה של עמידה מול אנשים, של קריאת פנים, של הבנת מה קורה מתחת לפני השטח – זה מה שיצר את היכולות האלה. אבל – וזה ה"אבל" הגדול – היכולות האלה הן גשר, לא היעד. הן לא הקסם עצמו. הן הדרך שמובילה לנקודה שבה הקסם האמיתי יכול להתרחש. כי הקסם האמיתי מגיע תמיד ממקום שאתה לא ציפית לו.

ויש משהו מכוון בזה. בכך שלא ניתן לצפות לקסם, שלא ניתן להכין את עצמך אליו. כי אילו יכולת – הוא לא היה קסם. הוא היה טכניקה. שיטה. פרוטוקול. והעולם מלא בפרוטוקולים, מלא בשיטות, מלא באנשים שמבטיחים לך שאם תעקוב אחרי חמישה צעדים פשוטים, תגיע לאושר, להצלחה, לנירוונה. אבל הקסם האמיתי לא עובד ככה. הוא עובד בדיוק הפוך: הוא מגיע כשאתה מפסיק לנסות.

הצמא לנס

רוב האנשים לא באמת מחפשים תשובות. הם מחפשים הצצה. רגע קטן שבו משהו נסדק, והאפשרות עולה שאולי לא הכול גלוי. שאולי מאחורי הוילון המוכר של החיים היומיומיים יש עוד משהו. ואני מכבד את הצמא הזה. הוא לא סימן של חולשה, הוא סימן של עומק. של נשמה שמסרבת להסתפק בנראה.

המופע שלי לא בא להוכיח שום דבר. בניגוד למה שאולי חושבים, אני לא עולה לבמה כדי לשכנע מישהו שיש לי כוחות, שאני יכול לקרוא מחשבות, שאני מכשף מודרני. אני עולה לבמה כדי לפתוח דלת. דלת קטנה, צרה, שנפתחת לרגע אחד – ומאפשרת לקהל להציץ למשהו אחר. לרגע אחד לשחרר את האחיזה בוודאות, ולהרגיש מה קורה כשאתה מניח שאולי יש דברים שאתה לא יודע.

הצעד הבא – כבר לא בידיים שלי. מה שהקהל עושה עם הרגע הזה, לאן הוא לוקח אותם, אילו שאלות הוא מעורר, אילו זיכרונות הוא מפעיל – זה שייך להם. אני רק הדלת. לא מה שמאחוריה.

ואולי בגלל זה אנחנו כל כך צמאים לנס. לא כי אנחנו חלשים, לא כי אנחנו נאיביים, לא כי אנחנו בורחים מהמציאות. אלא כי כולנו, במוקדם או במאוחר, מבינים שרב הנסתר על הגלוי. שהעולם הזה, על כל מה שהמדע גילה בו ושעוד יגלה, הוא עדיין בעיקרו תעלומה. וזו לא הודאה בכישלון – זו הודאה באמת.

חמישים שנה של פליאה

חמישים שנה אני עוסק בקסם. חמישים שנה אני לומד טריקים, ממציא שיטות, בונה מופעים, מלמד ילדים ומבוגרים, עומד על במות ברחבי העולם. ואחרי כל השנים האלה, הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהקסם האמיתי לא נמצא באף אחד מהדברים האלה.

הקסם האמיתי נמצא ברגע שבו ילד בן שבע מסתכל עליי עם עיניים פעורות ואומר: "איך?" לא כי הוא רוצה לדעת את הסוד – אלא כי בשבריר שנייה, הוא חווה משהו שגרם לו להאמין שהבלתי אפשרי אפשרי. וזה, חברים שלי, זה הדבר הכי קרוב לקסם אמיתי שאני יכול ליצור. לא הטריק עצמו – אלא הרגע שבו מישהו מול פותח את הלב ואומר: "אולי."

כי הקסם האמיתי לא קשור ליכולת להפוך קלף. הוא קשור ליכולת להפוך תפיסה. לרגע אחד לגרום למישהו לפקפק בכל מה שהוא יודע – ולהרגיש עם זה נהדר. זו תחושה של חירות. של שחרור מכבלי הוודאות. וכשאני רואה את התחושה הזו בעיניים של מישהו – זה הרגע שבשבילו אני חי.

אז מהו קסם אמיתי? אני עדיין לא בטוח שאני יודע לענות. אבל אני יודע מה הוא לא: הוא לא טריק, הוא לא אשליה, הוא לא מניפולציה. הוא גם לא סוד, לא נוסחה, ולא שיטה. הוא פשוט – רגע. רגע שבו המציאות מראה לך את הפנים שלה שמעבר למסכה. רגע שבו אתה מבין, אולי לרגע אחד בלבד, שהכול אפשרי. ושזה מספיק. זה יותר ממספיק. זה הכול.

───────────────────

"רב הנסתר על הגלוי"

© מגוס אקדמי בע"מ