התעוררתי הבוקר עם הסיפור הזה בראש. אולי חלמתי אותו, אולי קראתי אותו איפשהו בעבר הרחוק, לא חשוב. מה שחשוב זה שהוא היה שם, שלם, כמו קלף שנשלף מהחפיסה בדיוק בזמן.

הלב הראשון

בחדר לבן, סטרילי, קר כמו מקרר של בית חולים – כי זה בדיוק מה שהוא היה – ישבה האישה. לא אזכיר את שמה, זה לא משנה. היא הייתה האחראית על רשימת ההמתנה לתרומות איברים. עבודה לא פשוטה, כמו לשחק אלוהים בלי הכוח להחיות מתים. רק לבחור מי יחיה.

בעלה שכב בבית, מחובר למכונות, הלב שלו עייף. עייף כמו מישהו שנשא משאות כבדים שנים רבות מדי. הוא היה ראשון ברשימה. לא בגלל שהיא שמה אותו שם – למרות שהיא יכלה – אלא כי הוא באמת היה הבא בתור. הכי דחוף. הכי קרוב למוות.

היא חיכתה. כמו שמחכים לניסים. כמו שמחכים למשיח.

השיחה שלא הייתה

הטלפון צלצל באמצע הלילה. לא המספר שהיא חיכתה לו – זה היה מספר אחר. קידומת מוכרת. משרד הממשלה.

"גברתי," אמר הקול, "יש לנו מצב. בן השר זקוק ללב. בדחיפות."

היא הביטה במסך המחשב. רשימת ההמתנה. בעלה ראשון. אחריו עוד שישה עשר. בן השר לא היה ברשימה בכלל.

"יש לנו נוהל," היא אמרה. הקול היה יציב, מקצועי. בפנים משהו התפורר.

"את לא מבינה," הקול אמר. "זה בן של שר. בכיר. מאוד בכיר."

היא הבינה. היא הבינה מצוין.

המסמך שנעלם

למחרת בבוקר הגיע הלב. לב טרי, צעיר, תורם שמת באופנוע. טרגדיה אחת שהופכת לתקווה של אחר. זה תמיד ככה בעולם הזה – מישהו צריך למות כדי שמישהו אחר יחיה.

הלב הזה היה אמור לנסוע לבית החולים שבו שכב בעלה. זה היה ברור. זה היה כתוב במסמכים. במחשב. ברשימות.

אבל כשהיא ניסתה לגשת למערכת – המסמך נעלם. פשוט לא היה. כאילו מעולם לא קיים. היא חיפשה בארכיון, בגיבויים, התקשרה למחלקת מחשוב. "תקלה טכנית," הם אמרו. "נתקן בקרוב."

בינתיים הלב נסע לכיוון אחר.

השתיקה הגדולה

אף אחד לא דיבר על זה. זו הייתה שתיקה כמו זו שיורדת על בית לאחר מוות. כבדה, צפופה, חונקת.

היא ניסתה להתקשר למנהל בית החולים. קו תפוס. לסגן שר הבריאות. לא זמין. לעיתונות. "אנחנו לא יכולים לפרסם מידע רגיש כזה ללא אישור."

בעלה שכב בבית. מחכה. הלב שלו נחלש עוד ועוד.

בן השר קיבל את הלב. הניתוח עבר בהצלחה. הוא התאושש. חזר לחיים. צילמו אותו עם אביו בחיוך רחב. "ניצלתי בנס," הוא אמר בראיון לערוץ הממשלתי.

שני המתים

בעלה של האחראית מת שבוע אחר כך. הלב פשוט נכנע. כמו מישהו שהפסיק לחכות.

היא ישבה ליד המיטה, אחזה בידו הקרה. חשבה על הלב שהיה אמור להיות שלו. על השיחה באמצע הלילה. על המסמך שנעלם. על השתיקה.

אף אחד לא ידע שגם בן השר מת. זה קרה חודשיים אחרי הניתוח. הגוף דחה את הלב. דחייה חריפה, קוראים לזה. הרופאים ניסו הכל. לא עזר.

גם את זה השתיקו. "מחלה קצרה," כתבו בעיתונים. "צר לנו על האובדן."

הקסם שלא עבד

יש טריק קסמים שנקרא "החלפת מקומות". אתה שם אדם אחד בארגז, סוגר את המכסה, עושה תנועת יד – ופתאום זה אדם אחר שיוצא. הקהל מריע. אף אחד לא שואל מה קרה לאדם הראשון.

הטריק הזה לא עובד בחיים האמיתיים. אי אפשר להחליף מקומות. אי אפשר לגנוב לב של אחד ולתת לאחר. אפשר לנסות, אבל בסוף – הגופות נערמות.

היא עדיין עובדת שם, האחראית על רשימת ההמתנה. מגיעה כל בוקר, יושבת מול המחשב, מסתכלת על השמות. כל אחד זה לא רק שם – זה אדם. זו משפחה. זו תקווה.

לפעמים היא חושבת על הטלפון באמצע הלילה. על הקול שאמר "את לא מבינה." ועל המשפט שלא אמרה – "אני מבינה מצוין."

לפעמים, כשהיא סוגרת את המחשב בסוף היום, היא רואה את בעלה בפינת העין. עומד שם, מחייך. אומר לה שזה בסדר. שהיא עשתה את המקסימום. שלפעמים המערכת חזקה יותר מאדם אחד.

אבל היא יודעת את האמת. האמת היא שבעולם שבו אפשר לגנוב לב, אף אחד לא באמת מנצח. לא הגנב, לא הקורבן. רק המוות זוכה. תמיד.

---

מוגש באהבה (כואבת) לכל מי שמאמין שאפשר לקסם את המציאות. לפעמים הקסם הכי גדול הוא פשוט להמשיך לקום בבוקר.