שבוע לפני יום ההולדת שלה, הבת ביקשה לדבר איתי. אני מכיר את הטון הזה. זה הטון של "אבא, אני צריכה משהו אבל אני לא בטוחה אם אתה יכול."

"אבא, אני רוצה מסיבת פיג'מות."

"כמה בנות?" שאלתי.

"חמש. רק חמש."

אני יודע מה זה "רק חמש" בשפה של נערות בנות 15. זה לא "רק". זה הכול.

"בסדר," אמרתי. "נעשה את זה."

היא חייכה. החיוך הזה של 'אבא שלי הכי טוב בעולם'. החיוך שבגללו אני מוכן להתעלם מהכאב לשעה אחת, שעתיים, יום שלם אם צריך.

אבל ראיתי משהו אחר. חרדה. קטנה, בקצה העין.

"מה?" שאלתי.

"שום דבר."

"אני קוסם כבר 50 שנה. אני רואה מה שאנשים מנסים להסתיר."

היא נאנחה. "אבא, את… את יודעת. המצב שלך. אני לא רוצה שהבנות…"

הבנתי. היא פחדה שהן יראו. שהן ישאלו. שהיא תצטרך להסביר למה אבא שלה נע איטי, למה הוא נעלם באמצע, למה הוא לא כמו שקוסם אמיתי אמור להיות.

"אל תדאגי," אמרתי. "אהיה בחדר למעלה. אפילו לא תדעי שאני כאן."

זה מה שעשיתי. מסתתר בבית שלי. לא הופעה קשה במיוחד.

—

יום ההולדת הגיע. חמש בנות הגיעו עם שקי שינה צבעוניים, כריות ענקיות וצחוקים שמילאו את הבית. אני זוכר שחשבתי שצחוק הוא הקסם הכי טוב שיש. לא צריך לחצי יד, לא צריך הכנה. פשוט קורה.

הן התיישבו בסלון, פרשו את השקי שינה, שמו מוזיקה. הבת שלי הייתה אחרת. נרגעת. שמחה. זה היה שווה כל כאב.

ישבתי למעלה בחדר, קראתי ספר. הכאב היה בינוני היום. לא נורא, לא נפלא. 6 בסולם של 10. יום טוב, באופן יחסי.

אבל אז קרה משהו.

שמעתי את הבת שלי עולה במדרגות, מהר. היא נכנסה לחדר, הפנים שלה אדומות.

"מה קרה?" שאלתי.

"נורה." היא אמרה. "נורה ראתה את התרופות שלך במקרר. היא שאלה למה יש לך כל כך הרבה קופסאות."

הלב שלי צנח. התרופות. כל הקופסאות האלה עם השמות המורכבים. המקרר קטן שלי עם העירויים. העולם הרפואי שלי שהכל כך מנסה להסתיר.

"מה אמרת לה?"

"שזה… שזה של אמא." היא הסתכלה למטה. "שקרתי."

ראיתי את הדמעות מתחילות להיווצר. לא, לא עכשיו. זה הערב שלה.

"תגידי להן שזה שלי," אמרתי.

"אבל אז הן ישאלו-"

"אז נגיד להן."

היא הביטה בי. "אבא, לא. זה היום שלי. אני לא רוצה-"

"אז אל תגידי כלום. רק תגידי שזה שלי ותמשיכי."

היא ירדה. שמעתי אותה אומרת משהו. אי אפשר היה לשמוע מה. ואז צחוק. אולי עבר, חשבתי.

עבר שעה. שעתיים. התחלתי להירדם כשהכאב החל לטפס. המותניים קודם, אז הצוואר. סימנים מוכרים של ערב רע בדרך.

קמתי. צריך לקחת כדור לפני שזה מחמיר. הלכתי למטבח, בזהירות, בשקט. הן היו בסלון, עטופות בשמיכות, צופות בסרט. לא ראו אותי.

פתחתי את המקרר הקטן. הוצאתי את הקופסה. נטלתי כדור.

"אבא?"

קפאתי. קול שלה. התחילה ללכת לעברי.

"הכל בסדר, תמשיכי לחגוג," אמרתי וניסיתי לחייך. מילאתי כוס מים. הידיים רעדו קצת.

אבל היא ראתה. הן תמיד רואות. את האופן שבו אני מחזיק את הגב, את הצעד האיטי, את המאמץ שלוקח לי לעשות משהו פשוט כמו להגיע למטבח.

חמש הבנות עמדו מאחוריה עכשיו. כולן מביטות.

"אבא, בואו תתיישב איתנו רגע," היא אמרה.

זה לא הייתה בקשה. זו הייתה הוראה. טון שלא שמעתי ממנה. בוגר. מבוגר מדי.

כשילדה שלך בת 15 מדברת ככה, אתה מקשיב.

הלכתי לסלון. ישבתי על הכורסה, הרכה. הן התיישבו סביבי, כולן. חמש זוגות עיניים. שקט לא נוח שמילא את החדר כמו עשן.

"אז…" ניסיתי לשבור את השקט. "הסרט טוב?"

אף אחת לא ענתה.

הבת שלי התיישבה לידי. לקחה לי יד. היד שלה הייתה חמה, קטנה. לא הייתי מוכן לרגע הזה.

"בנות," היא אמרה, והקול שלה רעד. "אתן יודעות שאבא שלי קוסם. 50 שנה על הבמות. הוא הקוסם הכי מגניב שיש."

הן הנהנו. חיוכים מנומסים.

"אבל," היא המשיכה, והדמעה הראשונה התגלגלה, "יש משהו שאף אחת מכן לא יודעת. משהו שאני… שאני מאוד מתביישת בו."

לב שלי התחיל לדפוק חזק. לא. אל תגידי שאת מתביישת בי.

"אבא שלי חולה," היא אמרה. הקול שלה היה כמעט לחישה. "זה נקרא פיברומיאלגיה. זו מחלה כרונית שלא רואים אותה מבחוץ, אבל היא שם. כל הזמן."

הבנות הביטו בי. אני, הקוסם שמסוגל לגרום למטבע להיעלם ולהופיע מחדש, למשוך ארנב מכובע, לקרוא מחשבות, פתאום הייתי דבר אחר לגמרי. אדם שבור. אדם רגיל עם כאב רגיל.

"כל הקופסאות שראית, נורה?" הבת שלי המשיכה. "זה תרופות של אבא. הוא צריך לקחת הרבה תרופות. כל יום."

נורה, בלונדינית קטנה עם פנים עגולות, הסמיקה. "מצטערת," היא לחשה.

"זה בסדר," אמרתי. "את לא ידעת."

"בגלל המחלה הזו," הבת שלי המשיכה והעיניים שלה התמלאו בדמעות, "אבא שלי לא יכול לעשות הרבה דברים. הוא לא יכול להגיע לאירועים. הוא לא יכול לטייל. לפעמים הוא אפילו לא יכול לצאת מהמיטה."

היא בכתה עכשיו. בכי אמיתי. "ואני כל כך מתביישת שאני מתביישת בזה. כי אבא שלי הכי טוב בעולם. והוא עושה הכול בשבילי. אבל אני פוחדת שאתן תחשבו שאנחנו משפחה מוזרה."

הדמעות שלי התחילו לזרום. לא התכוונתי לבכות, אבל איך אפשר שלא?

"את לא מתביישת בי," אמרתי לה בשקט. "את מפחדת. וזה משהו אחר."

היא הסתכלה בי, העיניים אדומות.

"לפחד זה בסדר," אמרתי. "גם אני מפחד. כל הזמן."

שקט. ואז אחת הבנות, עדן, ילדה גבוהה עם משקפיים, אמרה: "אמא שלי יש משהו דומה. לא אותו דבר, אבל משהו שגורם לה להיות עייפה כל הזמן. היא נראית בסדר, אבל לפעמים היא לא יכולה לקום מהמיטה. אבא שלי צריך לעשות הכול."

בת אחרת, שקטה כל הערב, אמרה: "סבתא שלי. היא עברה שבץ. עכשיו היא לא מדברת טוב. אני כל כך מתביישת להביא חברות הביתה כי אני לא רוצה שהן יראו אותה."

עוד אחת: "אבא שלי אלכוהוליסט. כבר שנתיים שהוא בטיפול."

והנה מסיבת הפיג'מות הופכת למעגל של סודות. כל אחת מחזיקה משהו. כל אחת חשבה שהיא לבד.

הבת שלי הסתכלה עליהן, ואז עליי. "אתם… אתם לא מתביישים?"

"כל היום," אמרה עדן. "אבל פחות כשאני מדברת על זה."

"אז למה אנחנו לא מדברים?" שאלה נורה.

"כי זה קשה," אמרתי. "כי לחשוף זה להיות פגיע. ולהיות פגיע זה מפחיד."

"אז מה אתה עושה?" שאלה אחת הבנות, דנה, שעד עכשיו לא אמרה כלום.

נשמתי עמוק. "אני זוכר שקסם זה לא רק להעלים. זה גם לגלות. לפעמים הדבר הכי קסום זה פשוט להיות אמיתי."

הן הביטו בי. לא כמו מישהו שונה. כמו מישהו שמבין.

"אז מה זה אומר?" שאלה דנה. "שאתה לא יכול לעשות קסמים יותר?"

צחקתי. צחוק אמיתי, מהבטן. "זה אומר שהטריק הכי קשה שלי הוא להמשיך לעשות קסמים. כל יום. למרות הכאב. וזה אומר שכל יום שאני קם, זה בעצמו קצת קסם."

"זה לא נשמע כמו קסם," אמרה נורה. "זה נשמע פשוט קשה."

"זה ששני הדברים האלה," אמרתי. "וזה בסדר."

הבת שלי חיבקה אותי. חיבוק חזק, מהסוג שכואב כי הוא לוחץ על הנקודות הרגישות, אבל שאני לעולם לא אמנע ממנו. לעולם.

"תודה שסיפרת להן," לחשתי לה.

"תודה שלימדת אותי שאפשר להיות קוסם גם כשהקסם שבור," היא לחשה בחזרה.

"הקסם לא שבור," אמרתי. "הוא פשוט אחר."

עדן שאלה: "אפשר לשאול משהו?"

"כן."

"איך זה מרגיש? הכאב?"

חשבתי רגע. איך מסבירים כאב לילדה שלא חוותה אותו?

"את יודעת את התחושה כשיושבים על הרגל ואז היא נרדמת?" שאלתי.

"כן."

"עכשיו תדמייני את זה בכל הגוף. כל הזמן. גם כשאת ישנה."

היא הסמיקה. "זה נשמע נורא."

"זה," אמרתי. "אבל יש ימים טובים. ויש ימים שאני יכול אפילו לשכוח שזה שם."

"היום יום טוב?" שאלה הבת שלי.

הסתכלתי עליה. על כולן. על החדר הזה שהפך ממסיבה למפגש של אמיתות.

"עכשיו כן," אמרתי.

הן חייכו. אותו חיוך שילדים נותנים כשהם מבינים משהו לראשונה.

"טוב," אמרתי וקמתי בזהירות. "אני אשאיר אתכן להמשיך. סרטים, פיצה, הדברים החשובים בחיים."

"אבא," הבת שלי אמרה. "אתה יכול להישאר. אם אתה רוצה."

הסתכלתי עליה. ילדה שלי שכבר לא ילדה. מתבגרת שלומדת מה זה אומץ.

"אולי רגע קטן," אמרתי.

ישבתי איתן עוד חצי שעה. הן שאלו שאלות על קסמים, על המחלה, על החיים. לא היה נוח, אבל היה אמיתי.

ואז קמתי. "הגיע הזמן למגוס זקן לישון."

"אתה לא זקן," אמרה הבת שלי.

"אני 50 שנה קוסם," אמרתי. "זה די זקן בשנות קסם."

צחקנה. צחוק אמיתי.

—

חזרתי למיטה. שמעתי אותן ממשיכות לדבר, לצחוק. הפעם הצחוק נשמע אחרת. לא מושלם, לא מתוכנן, אבל אמיתי. צחוק של בנות שזה עתה גילו שאפשר להיות לא מושלם וזה בסדר.

שכבתי במיטה. הכאב עלה עוד קצת, אבל זה בסדר. היה שווה את זה.

חשבתי על מה שקרה. על הבת שלי שבחרה לחשוף במקום להסתיר. על הבנות שחלקו את הסודות שלהן. על המעגל הקטן של אמת שנוצר בסלון.

ואז זה הגיע אליי. ההבנה.

כל השנים האלה חשבתי שהקסם הכי טוב הוא האשליה המושלמת. הטריק שאף אחד לא מצליח לפצח. הסוד שנשמר.

אבל טעיתי.

הקסם האמיתי הוא להוריד את המסכה. לתת לאחרים לראות מה שבדרך כלל שקוף. להיות אנושי, פגיע, אמיתי.

זה מה שהבת שלי עשתה הלילה. לא ביצעה טריק. לא הסתירה. חשפה.

וזה, זה היה הקסם הכי חזק שראיתי.

—

בבוקר קמתי מאוחר. הכאב היה גרוע. יום רע מגיע אחרי יום טוב, זה הכלל.

ירדתי למטה. הבנות עדיין ישנו בסלון, עטופות בשקי שינה. נראות כל כך צעירות, כל כך שלוות.

הבת שלי ישבה במטבח, שתתה תה.

"בוקר טוב," אמרתי.

"בוקר טוב, אבא."

התיישבתי לידה. "איזה לילה."

היא חייכה. "כן."

"את מצטערת שסיפרת?"

היא חשבה רגע. "לא. בכלל לא. את יודעת מה? זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי. הרגשתי… קלה יותר."

"זה אומר שאני יכול להפסיק להסתתר?"

היא צחקה. "אתה לא צריך להסתתר, אבא. לא בשבילי. ולא בשביל אף אחד אחר."

לקחתי לה יד. "תודה."

"על מה?"

"שלימדת אותי משהו שלקח לי 50 שנה להבין."

"מה?"

"שהדבר הכי קסום זה פשוט להיות."

היא חייכה. הלב שלי התמלא.

הבנות התחילו להתעורר. אחת אחרי השנייה. הבאתי להן מיץ, לחמניות. הן אמרו תודה, חייכו אליי. לא במבט של רחמים. במבט של הבנה.

בצהריים ההורים באו לאסוף. כל אחת אמרה לי שלום, ונורה אפילו חיבקה אותי. "תודה," היא לחשה.

"על מה?" שאלתי.

"שהיית אמיתי."

כשהבית התרוקן, ישבתי עם הבת שלי בסלון. עייף, כואב, אבל מלא.

"זו הייתה מסיבת פיג'מות הכי טובה שהיה לי," היא אמרה.

"גם אם אבא שלך הרס אותה?"

"לא הרסת. עשית אותה אמיתית."

הסתכלתי עליה. הילדה שלי שגדלה מהר מדי.

"יום הולדת 15," אמרתי. "גיל קשה."

"כן," היא אמרה. "אבל אולי פחות קשה כשיש לך אבא שמלמד אותך שאפשר להיות לא מושלם."

חיבקתי אותה. חזק. כואב. מושלם.

לפעמים הטריק הכי טוב הוא לא להסתיר. זה לחשוף. לתת לאחרים לראות מה שבדרך כלל שקוף.

זה מה שהבת שלי עשתה הלילה. קסם אמיתי, בלי לחצי יד, בלי הסחות דעת.

סתם חשיפה אנושית של מה שכואב.

ואולי זה הקסם הכי חזק שיש.

הקסם של להיות אנושי.