פתח דבר: המורה שמלמד את הבלתי-נלמד

יש משהו מהפכני, כמעט מרדני, בקוסם שעומד מול תלמידיו ומלמד אותם להיות רגילים. הרי כל המקצוע הזה, באדיבותו ובזוהרו, נבנה על היפוכו המדויק של הרעיון הזה – על ההיפך המוחלט של רגילות. הקוסם הוא, על פי ההגדרה הקלאסית, מי שיכול לעשות את הבלתי-אפשרי, מי שחורג מהמציאות, מי שחי מעבר לחוקי הטבע. הוא האדם המיוחד ביותר בחדר, האדם שיכול מה שאחרים לא יכולים, האדם שמעורר פליאה והשתאות בלב הקהל.

ובכל זאת, אחרי חמישים שנה במקצוע, כשהניסיון הפך להיות חכמה והטכניקה הפכה להיות הבנה, עומד אני מול ילדים שמגיעים ללמוד, ואומר להם – ולאמהותיהם המופתעות – משהו שנשמע כמו סתירה מוחלטת: להיות קוסם זה לא על להיות מיוחד. להיות קוסם אמיתי, זה דווקא על להשלים עם היות רגיל.

הציטוט שפותח את המאמר הזה מכיל תובנה שחודרת עמוק אל תוך ליבו של המקצוע שלנו: "על פני כדור הארץ, אנשים רוצים להיות מיוחדים. אם רק תשלים עם פשוט להיות רגיל, כמו שאתה, במובן מסוים כבר עשית צעד רוחני ענק." זוהי תובנה שנראית פשוטה על פניה, אבל היא מכילה בתוכה שאלה מהפכנית לגבי כל אומנות הקסמים: מה באמת עושה הקוסם על הבמה? האם הוא באמת מנסה להיות מיוחד, או שמא הוא מלמד משהו עמוק יותר על המציאות עצמה?

החולי של המיוחדות: אנטומיה של האגו

המשפט "להיות מיוחד אומר שאתה מנסה להיות מעל מישהו אחר כל הזמן" חושף את המהות האמיתית של הרצון להיות מיוחד. זה לא רצון תמים להיות טוב במשהו, זה לא שאיפה בריאה למצוינות או לפיתוח כישורים. זה משהו חולני יותר, משהו שנובע מחוסר, ממחסור, מתחושה עמוקה של אי-מספיקות שמנסים לכסות עליה באמצעות עליונות.

"מה שזה אומר הוא שאתה איכשהו נהנה מחוסר היכולת והסבל של אנשים אחרים" – זו אבחנה חדה ובלתי-מתפשרת. המיוחדות אינה קיימת בוואקום. היא תמיד יחסית, תמיד תלויה באחר שנחשב פחות, חלש יותר, רגיל יותר. המיוחדות זקוקה לנורמה כדי להגדיר את עצמה נגדה. היא זקוקה למישהו שייכשל כדי שהצלחתה תתבלט. והנה הטרגדיה: ככל שאנחנו משקיעים יותר בלהיות מיוחדים, כך אנחנו נעשים יותר תלויים בכישלון של אחרים, יותר זקוקים לסבל שלהם כדי להגדיר את הזהות שלנו.

זה מה שהציטוט מכנה "אינטלקט עני, אינטלקט עני מאוד". העוני הזה אינו בחוסר ידע או בחוסר חכמה טכנית. זהו עוני רוחני, עוני של הלב והנפש. זהו העוני של מי שצריך להגדיר את עצמו דרך הניגוד לאחר, של מי שלא יכול פשוט להיות, אלא תמיד צריך להיות יותר מ- או טוב מ- או שונה מ-.

הקסם כמקדש המיוחדות: הפרדוקס המובנה

ועכשיו נגיע אל הפרדוקס המרכזי. מקצוע הקסמים, במהותו הבסיסית ביותר, נבנה על יצירת תחושת מיוחדות. הקוסם עומד על הבמה ואומר, בעשרות דרכים שונות: "אני יכול מה שאתם לא יכולים. אני רואה מה שאתם לא רואים. אני מבין מה שאתם לא מבינים." כל טריק, כל אשליה, כל רגע של פלא הוא בעצם הצהרה על מיוחדות. "תראו," אומר הקוסם, "אני יכול לגרום לקלפים לעוף, למטבעות להיעלם, לקרוא מחשבות. אני שונה."

מאות שנים של מסורת הקסמים בנו את התדמית הזו: הקוסם הוא דמות מסתורית, לבושה בגלימות שחורות, עוטפת את עצמה בסודות, מחזיקה בידע חסוי. המיסטיקה הזו לא הייתה רק חלק מההופעה – היא הייתה המוצר עצמו. אנשים לא באו רק לראות טריקים; הם באו להיפגש עם מישהו מיוחד, מישהו שחי מעבר לגבולות של המציאות הרגילה.

וכאן טמון הפרדוקס המרכזי ביותר: איך אפשר להשתמש באמצעי שכולו בנוי על מיוחדות כדי ללמד על רגילות? איך אפשר לעמוד על במה ולהדגים אשליה אחר אשליה, ובאותו הרגע ללמד על השלמה עם היות רגיל? איך אפשר להשתמש בעצם הכלי שמייצר את התחושה של "אני מעל אחרים" כדי ללמד על התפרקות מהצורך הזה?

זה כמו להשתמש באש כדי ללמד על מים, או בחושך כדי להראות אור. אבל דווקא בפרדוקס הזה טמון הכוח האמיתי של הקסם כאמצעי חינוכי ורוחני.

הילדים שמגיעים: מה הם באמת מחפשים?

אחרי עשרות שנים של הוראה, למדתי לזהות את המבט. לא את המבט של קסם או של סקרנות, אלא את המבט של חיפוש. ילד נכנס לכיתה, ואפשר לראות בעיניים שלו: הוא מחפש משהו. לא רק כישור, לא רק תחביב. הוא מחפש פתרון למשהו שלא מסתדר לו במציאות.

כשאני אומר לאמא, בעדינות ובזהירות, "משהו לא מסתדר לו במציאות", היא לפעמים מרימה גבה. אבל את התגובה הזו אני מבין. זה נשמע כמו אבחנה קלינית, כמו משהו שלילי. אבל זה לא. זה פשוט תצפית.

הילד שמגיע ללמוד קסמים בדרך כלל שייך לאחד ממספר טיפוסים: יש את השקט, שמדובר עליו בכיתה ונעלם באמצע המסדרון. יש את האינטליגנטי מדי, שכל כך חכם עד שהוא לא מצליח להתחבר לילדים בגילו. יש את השונה, זה שהתחביבים שלו לא מתאימים למה שהחברים שלו עושים. ויש את הפצוע, זה שעבר משהו – גירושין, מעבר דירה, אובדן – ומנסה למצוא דרך להתמודד.

כולם מגיעים מאותה סיבה בסיסית: הם רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים כוח, שליטה, יכולת להפתיע ולהדהים. הם רוצים שיהיה להם משהו שאף אחד אחר לא יכול, משהו שיגרום לילדים האחרים להפסיק לרגע ולהסתכל עליהם ולומר "וואו".

ואני מבין את זה. מאוד. כי גם אני הייתי הילד הזה פעם.

הקסם כתרופה לצורך בקסם

הנה הדבר המופלא: הדרך הטובה ביותר לרפא את הצורך להיות מיוחד היא דווקא ללמד קסמים. זה נשמע הפוך, אבל זו האמת.

כשילד מגיע ללמוד קסם, הוא מגיע עם אשליה. הוא חושב שהוא יהיה הקוסם – האדם המיוחד, האדם עם הכוחות, האדם שיודע מה שאחרים לא יודעים. והדבר הראשון שקורה כשמתחילים ללמוד באמת – זה שהאשליה הזו מתרסקת.

פתאום הילד מגלה שקסם זה לא כוח על-טבעי. זה עבודה. זה תרגול. זה לחזור על אותו תנועה מאה פעמים עד שהיא נראית טבעית. זה להבין זוויות, מקצב, פסיכולוגיה. זה ללמוד שהקסם האמיתי הוא לא ביד של הקוסם – הוא בראש של הצופה. הקוסם לא עושה דבר מיוחד. הוא פשוט יודע איך לגרום לצופה לחשוב משהו מסוים.

וזו התובנה הראשונה: הקוסם לא מיוחד. הוא רגיל לחלוטין. הוא רק יודע איך לעשות דברים רגילים בצורה שגורמת להם להיראות לא-רגילים.

אבל יש משהו עמוק יותר שקורה בתהליך הזה. כי בשביל ללמוד קסם טוב, באמת טוב, אתה חייב לעבור תהליך של בניעה מהאגו. אתה חייב להפסיק להתמקד בעצמך ולהתחיל להתמקד בצופה. אתה חייב ללמוד לראות את העולם מנקודת המבט שלו, להבין מה הוא חושב, מה הוא מצפה, מה ירגיז אותו ומה יפתיע אותו.

אני תמיד אומר לתלמידים שלי: "הקוסם הכי גרוע הוא זה שמתרכז בכמה הוא מוכשר. הקוסם הטוב הוא זה ששוכח את עצמו לחלוטין ומתרכז רק בקסם שקורה בצופה."

זו אחת הפרדוקסים המהפכניים של הקסם: כדי להיות קוסם טוב, אתה חייב להפסיק לנסות להיות מיוחד. אתה חייב להפוך לשקוף, לנעלם, לכלי דרכו עובר משהו גדול יותר ממך.

הסיפור כמהות האמיתית של הקסם

במשך שנים אני מלמד את התלמידים שלי שקסם זה לא על טריקים. קסם זה על סיפור. כל טריק הוא בעצם סיפור קטן, עלילה מיניאטורית עם התחלה, אמצע וסוף. המטבע שנעלם הוא גיבור שיוצא למסע. הקלפים שמתחלפים הם עלילה של טרנספורמציה. החבל שנקשר ונפתח הוא סיפור של משבר ופתרון.

וכשאתה מבין את זה, אתה מבין משהו עמוק יותר: הצופה לא בא לראות אותך. הוא בא לחוות סיפור. הוא רוצה להאמין, להופתע, להרגיש פלא. והקסם הוא רק הכלי שדרכו הסיפור מתחיל לחיות.

זה מה שאני מנסה להעביר לילדים האלה שמגיעים אליי. הם מגיעים רוצים להיות גיבור הסיפור. אני מנסה ללמד אותם להיות מספר הסיפור. וההבדל הזה הוא עצום.

הגיבור של הסיפור מנסה לבלוט, להראות כמה הוא אמיץ וחזק ומיוחד. מספר הסיפור נעלם – הוא נעשה שקוף כדי שהסיפור יוכל לזרום דרכו. הגיבור צריך תשומת לב ואישור. מספר הסיפור לא צריך כלום מלבד שהסיפור יעבוד.

וזה ממש לא פשוט ללמד את זה לילד שמגיע אליך כשכל מה שהוא רוצה זה להרגיש מיוחד, שונה, מעל האחרים. אבל זה בדיוק מה שהוא צריך ללמוד.

השריטות: המחיר של האמת

"אני מחייך ומתמודד עם השריטות של הילדים בשיעור" – זה משפט שנשמע תמים, אבל הוא מכיל בתוכו עולם שלם.

כי מה קורה כשאתה מלמד ילד שרוצה להיות מיוחד שהוא צריך להפסיק לנסות להיות מיוחד? מה קורה כשאתה מראה לו שהקסם האמיתי דורש דווקא ביטול עצמי? הוא שורט. הוא מתנגד. הוא לא מבין למה המורה הזה מסרב להאכיל את האגו שלו, למה הוא לא אומר לו כמה הוא טוב, כמה הוא מוכשר, כמה הוא מיוחד.

הילד הזה הגיע כי החיים כואבים לו. הוא הגיע כי הוא מרגיש קטן, חלש, לא נראה. והנה הוא מצא מקום שבו הוא אמור סוף-סוף להרגיש גדול וחזק ונראה – והמורה אומר לו שהוא צריך להיות עוד יותר קטן?

זה נשמע אכזרי, אבל זו דווקא החמלה האמיתית. כי מה שאני מנסה ללמד את הילד הזה הוא משהו שייקח לו שנים להבין: אין דבר כזה להיות מיוחד, ודווקא בזה טמונה החופש שלך.

כל עוד אתה רודף אחרי מיוחדות, אתה עבד. אתה עבד של הצורך באישור, עבד של ההשוואה, עבד של הפחד שמישהו אחר יהיה יותר טוב ממך. החופש האמיתי מתחיל רק כשאתה מפסיק לרדוף אחרי זה.

וזה כואב. זה כואב להתעמת עם זה. זה כואב לשמוע שאתה לא מיוחד. זה מרגיש כמו שהמורה הזה, בדיוק כמו כל שאר העולם, לא רואה אותך, לא מעריך אותך. אז הילד שורט. והאמא מביטה בי בעיניים חשדניות. ואני מחייך, כי אני יודע שזה חלק מהתהליך.

הרגיל כפלא: היפוך הקסם

יש רגע בתהליך הלמידה – זה לא קורה לכל ילד, וזה לא קורה מהר – אבל יש רגע קסום שבו משהו משתנה. הילד פתאום מפסיק לנסות להיות מיוחד, ופשוט הוא.

זה קורה בדרך כלל כשהוא עובד על טריק שלא יוצא לו. הוא מנסה ומנסה, והוא מתוסכל, ופתאום הוא פשוט שוכח את עצמו. הוא מפסיק לחשוב על איך הוא נראה, מה אחרים יגידו, אם הוא מספיק טוב. הוא פשוט שקוע בבעיה, מנסה להבין, לגלות, ליצור.

ואז – פתאום – הטריק עובד. והמבט בעיניים שלו – זה לא מבט של "אני כל כך מיוכשר, אני כל כך מיוחד". זה משהו אחר לגמרי. זה פלא טהור. זה שמחה שלא תלויה באישור של אף אחד. זה רגע של אני עשיתי משהו, לא "אני עשיתי משהו שהוכיח שאני טוב יותר מאחרים".

זה הרגע שבו הקסם הופך מכלי לייצור מיוחדות לכלי לגילוי רגילות. כי ברגע הזה, כשהילד מתחבר באמת לקסם, הוא מגלה שהקסם לא עושה אותו למישהו אחר. הוא עושה אותו יותר עצמו.

הפרדוקס הזה – שקסם, הדבר שאמור לגרום לנו להיראות לא-רגילים, בעצם מחבר אותנו חזרה אל הרגילות שלנו – הוא המהות העמוקה ביותר של האומנות הזו.

המורה כמראה: מה אני באמת מלמד

ובכן, גם אני קוסם. אחרי המשפט הזה צריך לבוא משהו, משפט סיום שמסכם את הכל. אבל מה בעצם הקסם הזה אומר עלי?

עברתי חמישים שנה במקצוע הזה. חמישים שנה של בימות ופלאים, של הדהמה והשתאות. חמישים שנה שבהן עמדתי מול אלפי אנשים – ילדים ומבוגרים, חגיגות ומוזיאונים, ישראל ואמסטרדם – וגרמתי להם להאמין בבלתי-אפשרי. שני שיאי גינס, 150,000 תלמידים, פורמט חדש של חדרי בריחה שהפך לתופעה בינלאומית.

אם היה מישהו שיכול להיות "מיוחד" – זה הייתי אני, נכון? הרי יש לי כל הנתונים. יש לי את הניסיון, את ההישגים, את ההכרה. יש לי ארבע דורות של תלמידים שעברו דרכי, יש לי חידושים שהשפיעו על התחום. אם מישהו יכול לטעון שהוא באמת מיוחד בעולם הקסמים – זה אני.

אבל הנה מה שחמישים השנים האלה לימדו אותי: ככל שאתה נעשה טוב יותר בקסם, כך אתה מבין יותר עמוק עד כמה אתה לא מיוחד. כי הקסם הטוב ביותר הוא הקסם שאתה נעלם בו לחלוטין. הקוסם הטוב ביותר הוא הקוסם שאין אותו.

כשאני עומד על במה היום, אני לא חושב על עצמי. אני לא חושב על הטכניקות המדויקות שלי, על הניסיון המצטבר, על ההישגים. אני פשוט שם. שקוף. כלי. והקסם זורם דרכי, לא ממני.

וזה מה שאני מנסה ללמד את התלמידים שלי. לא איך לעשות טריקים. איך להיות לא-שם. איך להתמוסס לתוך הרגע, איך לתת לקסם להתקיים מבלי שהאגו שלך יפריע לו.

הילדים שמגיעים אליי חושבים שהם רוצים ללמוד איך להיות קוסמים. מה שהם באמת לומדים – אם הם נשארים מספיק זמן, אם הם עובדים מספיק קשה, אם הם מוכנים לעבור דרך השריטות והכאב – זה איך להפסיק לנסות להיות משהו.

החיבור האבוד: קסם במציאות מודרנית

יש משהו טרגי במיוחד ברצון להיות מיוחד בעידן שלנו. אנחנו חיים בתקופה שבה כל אחד יכול להיות "מיוחד" בלחיצת כפתור. יש לנו אינסטגרם ליצירת זהות מושלמת, טיקטוק לרגעי תהילה של 15 שניות, יוטיוב לפלטפורמה אישית. כולם יכולים להיות "אינפלואנסר", כולם יכולים להיות "יוצר תוכן", כולם יכולים לבנות "מותג אישי".

והפרדוקס המדהים: ככל שיותר אנשים מנסים להיות מיוחדים, כך כולם נעשים יותר זהים. כולם עם אותם פילטרים, אותם זוויות, אותן פוזות. "חיבור המנותק" – המונח שטבעתי לתופעה הזו – הוא לא רק על טכנולוגיה. הוא על הדרך שבה אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לברוח מהרגילות שלנו, מהאנושיות הפשוטה והפגיעה שלנו.

הילדים שמגיעים אליי היום שונים מהילדים שהגיעו לפני עשרים שנה. לא בגלל שהם פחות מוכשרים או פחות חכמים. אלא בגלל שהם חיים בעולם שאומר להם כל הזמן: "תהיה מיוחד! תהיה שונה! תבלוט!" והם בורחים לקסמים כי הם חושבים שזה עוד דרך להיות מיוחדים.

אבל הקסם האמיתי – לא הקסם של היד, אלא הקסם של הנשמה – הוא דווקא על החיבור מחדש אל הרגיל. אל הפשוט. אל האנושי. הילד שלומד קסם לומד בסופו של דבר לא איך להדהים אחרים, אלא איך להתחבר אליהם. איך לראות את העולם דרך העיניים שלהם. איך לשתף אותם ברגע של פלא שלא שייך לאף אחד, שקורה ביניהם, במרחב הנוצר בין אדם לאדם.

זה מה שהקסם תמיד היה, מאז ומעולם. לא כוח אישי, אלא טקס משותף. לא הישג יחידני, אלא חוויה קהילתית. הקוסם הטוב לא מראה כמה הוא מיוחד – הוא גורם לקהל להרגיש שהם חלק ממשהו מיוחד יחד.

הצעד הרוחני: מהמיוחד אל הרגיל כנתיב לחירות

"במובן מסוים כבר עשית צעד רוחני ענק" – זה המשפט שחוזר אליי כל הזמן. למה זה צעד רוחני? מה רוחני בלהיות רגיל?

התשובה קשורה לחירות. כל עוד אתה רודף אחרי מיוחדות, אתה לא חופשי. אתה כבול לדעותיהם של אחרים, לאישור שלהם, להשוואה שלך עצמך אליהם. אתה תמיד במצב של מלחמה – מלחמה להוכיח, להצדיק, לזכות. אתה לא יכול פשוט להיות, כי ה"להיות" שלך תלוי במה שאחרים חושבים עליך.

הרגילות היא חירות כי היא אומרת: אני לא צריך להיות יותר מאף אחד. אני לא צריך להוכיח כלום. אני פשוט יכול להיות מי שאני, לעשות מה שאני עושה, ללכת בדרך שלי – לא כי אני מיוחד, אלא בדיוק כי אני לא מיוחד.

זה משחרר. זה משחרר מבחינה פסיכולוגית – אתה לא צריך יותר להשקיע את כל האנרגיה שלך בתחזוקה של תדמית, בהגנה על אגו, במלחמה מתמדת נגד תחושת הנחיתות. וזה משחרר מבחינה רוחנית – אתה יכול פתאום להיות נוכח, להיות פה, להרגיש את החיים כמו שהם, לא איך שאתה רוצה שיראו אותם.

הצעד הרוחני הזה מתחיל בהכרה. ההכרה שהרצון להיות מיוחד לא רק לא מועיל – הוא ישירות פוגע באושר שלך. הוא הופך כל הישג לבלתי-מספיק, כל הצלחה לזמנית, כל שמחה לתלויה באישור חיצוני. וכל עוד אתה לכוד במשחק הזה, אתה לא יכול לחיות באמת.

הקסם האולטימטיבי: להיות אנושי בעולם של אשליות

בסופו של דבר, הקסם הגדול ביותר שאני מנסה ללמד – הן לילדים והן לעצמי – הוא הקסם של להיות אנושי. להיות פגיע, פשוט, אמיתי. להודות שאתה לא יודע, שאתה טועה, שאתה מפחד. להראות את הצד הלא-מושלם, הלא-מלוטש, הלא-מיוחד.

זה הקסם הקשה ביותר לביצוע. כי כל האימון שלנו, כל התנייה החברתית, כל המסרים שקיבלנו מגיל צעיר – הם אומרים לנו להסתיר את הרגיל, לכסות על החולשות, להציג רק את הצד הטוב. אנחנו למדנו שאם נראה את האמת של מי שאנחנו – לא מיוחדים, לא מושלמים, לא יוצאי-דופן – אף אחד לא ירצה אותנו.

אבל זו השקר הגדול. האמת היא הפוכה לחלוטין: כשאנחנו מוכנים להיות רגילים, אנושיים, אמיתיים – אז בדיוק אנחנו הכי מעניינים, הכי נוגעים, הכי מתחברים לאחרים. כי כולם רגילים. כולם אנושיים. וכשמישהו מוכן להודות בזה, להראות את זה, לחיות את זה – זה לא רק משחרר אותו. זה משחרר את כולם מסביבו.

זה מה שקורה באותם רגעים נדירים על הבמה, כשאני מרשה לעצמי באמת להיות נוכח. לא "קליוסטרו הקוסם המפורסם", לא "מגוס עם 50 שנות ניסיון", לא "הגבר ששבר שני שיאי גינס". פשוט אדם אחד שעומד מול אנשים אחרים ומשתף אותם ברגע של פלא. לא הפלא של הטריק – הפלא של החיבור האנושי.

האירוניה האולטימטיבית: הקוסם הרגיל

"וכן גם אני קוסם" – זה המשפט שמחכה לסיום. וכאן טמונה האירוניה העמוקה ביותר.

אני קוסם כבר חמישים שנה. מקצוע שכולו בנוי על מיוחדות, על הפרדה בין מי שיודע למי שלא יודע, בין מי שיכול למי שלא יכול. חמישים שנה שבהן עמדתי על במות ויצרתי אשליה אחר אשליה, משכתי שטיחים מתחת לרגליים של המציאות, גרמתי לאנשים להטיל ספק במה שהם חשבו שהם יודעים.

וכל אותן חמישים שנה – במקביל, בשקט, בצד – למדתי את הלקח ההפוך. למדתי שאני לא מיוחד. שאף אחד לא מיוחד. שכל הקסמים שעשיתי אי-פעם לא גרמו לי להיות יותר משהו או פחות משהו. הם פשוט היו.

האירוניה היא שדווקא מקצוע שכולו בנוי על אשליה לימד אותי את האמת הכי בסיסית: אין אשליה. או אז יותר נכון: הכל אשליה. המיוחדות היא אשליה. הרגילות היא אשליה. הקוסם הוא אשליה. הצופה הוא אשליה.

מה שנשאר כשכל האשליות נופלות? רגע. אדם מול אדם. נשימה. נוכחות. חיבור.

זה לא מופלא? שהקסם הכי אמיתי קורה כשכל הקסמים נגמרים?

סיום: הפרדוקס שממשיך

אז אני עומד שם, מול תלמיד חדש שהגיע ללמוד קסמים. הוא רוצה להיות מיוחד. האמא שלו קצת חשדנית לגבי האבחנה שלי שמשהו לא מסתדר לו במציאות. והוא כבר מתחיל לשרוט, כי הוא לא מבין למה המורה הזה לא מספר לו כמה הוא טוב.

ואני מחייך. כי אני יודע את הסוד.

הסוד הוא שאין סוד. הסוד הוא שאני לא יודע כלום שהוא לא יכול ללמוד. הסוד הוא שכל "המיוחדות" שלי היא בדיוק העובדה שאני השלמתי עם היותי לא-מיוחד.

וזה מה שאני מקווה שהוא ילמד. לא איך לעשות טריקים. איך להיות אנושי. איך להשלים עם מי שהוא באמת. איך להפסיק להילחם בעצמו ובעולם ובכולם.

אם הוא ילמד את זה – אז הוא ילמד קסם אמיתי. לא הקסם של היד, אלא הקסם של הלב. לא הקסם שמפריד אותו מאחרים, אלא הקסם שמחבר אותו אליהם.

וכן, גם אני קוסם. ובדיוק בגלל זה – ולא למרות זה – אני יכול ללמד על רגילות. כי אחרי חמישים שנה של קסמים, למדתי שהקסם האמיתי הוא לא להיות מישהו אחר. הקסם האמיתי הוא להיות בדיוק מי שאתה.

רגיל. פשוט. אנושי.

ובזה, בדיוק בזה – טמון כל הקסם שבעולם.

---

העולם שלי קסום, הזוי ומופלא – לא בגלל שאני מיוחד, אלא בדיוק בגלל שאני לא.