כל אחד נוהג לקום בבוקר בדרכו שלו.

יש המאומנים וחדורי המטרה – אלה שצריכים לצאת הכי מהר מהבית ואת הקפה לשתות בדרך. יש המפנים זמן למדיטציה, יוגה ושאר תענוגות הגוף והנפש.

אני? 

אחרי שפקחתי את העיניים, אני צריך להחליט החלטה אולטימטיבית: לעצום עיניים ולחזור לשקט הללא-כאבים, או לעשות מאמץ ולשכנע את עצמי לקום. רוב הימים אני קם וחוזר לשעה נוספת. 

אה, ככה זה מתחיל – השעון שלי מודיע בצפצופים מעצבנים: שש שש שש. אין לי ברירה, חייב לקום ולסתום לו את הפה, אחרת כל הבית יקום איתי.

זה הזמן לקחת את התרופות. תרופה זה מלשון מרפא, כן? 

אני קם בחוסר שקט ונוטל 16 פילס (פיל זה קטן ביחיד). עדיין שוכח לברר אם זה באמת נכון, העניין הזה שחברות התרופות רוצות שנהיה חולים…

בולע במכה את כולם (שווה סרטון), וטיפות של הזהב השחור החדש – קנאביס נוזלי. זה מטפטף לכפית הקבועה שלי. שתדעו, אני לא מחליף אותה, לא שוטף אותה. היא נשארת על השידה. דיאל-אפ לקחת לי אותה – הקנאביס מחטא, לדעתי. וממסטל.

גונב ניש – נישנוש קטן להתחיל להעיר את הבטן. היא הראשונה שתקום, שתתכונן למסדר.

חוזר למרפסת, מערפל את עצמי בעשן הקנאביס. סחרחורת קלה ואני נרדם בשנייה. עובר לשקט מכאב. 

ואז, מתוך הטוב הזה שמקיף אותי, ההתראה מעירה אותי ב-07:30. לוקח עוד כדור, שותה תה, ומחליט: חזרה למיטה לעוד שעה-שעתיים, או לצאת לצוד את היום?

החלטה קשה. ממש קשה.

לרוב אני קם ומקבל הודעה מהמעי הרגיז שלי. למי שחושב שהוא מבין מה זה מעי רגיז – זה יכול להיות לפעמים כמו פגישה ישירה בממ"ד. כל הגוף צורח לך: תתפנה. עכשיו.

נדלק על הקטע בשירותים. כן, אשתף שיש שם נקודה אחת שאני מתמקד בה והכאב קצת מתפוגג. רוב הזמן אני עם עיניים עצומות, חצי ישן. כן, הכדורים עושים לי בלבול וישנוניות. גיליתי שאני אשכרה יכול להירדם בכל מצב – כולל ישיבה על כיסא, עמידה בתור, וכדומה.

יוצא מהשירותים מרגיש הקלה קלה. מצחצח שיניים… 

אמא'לה, זה כואב להתכופף. והרעש של המברשת – מזמם. לסגור כפתורים בחולצה זה עינוי נוראי. רוח מזגן הורגת. חיכוך של בד, סינתטי במיוחד, מטריף אותי. הכל מבולבל.

עם כל העובדה שמערכת העצבים שלנו והמוח מדהימים, כשיש תקלות בסיסטם – זה פשוט כואב. כל הזמן. לפחות ככה אני מרגיש.

הבוקר שלי יקר מיהלומים. 

כי להגיע אליו – זה הישג.