סוד בתוך סוד

פרק 1: כרוניקה של עצירות משתקת

יוסי, מנהל חשבונות בגמלאות, ידע עליות ומורדות בחייו, אבל דבר כזה? שבוע שלם. שבוע של גיהינום תחתון. זה התחיל בעדינות, אי-נוחות קלה בבטן התחתונה, משהו שאפשר לייחס לפלאפל אתמול או לשינויי גיל. אבל הימים חלפו, והכאבים רק התעצמו, צובטים, לוחצים, מקפלים אותו לשניים. כל תרופה אפשרית נכשלה. כל עצה של שרה, אשתו המסורה, עלתה בתוהו. הוא שתה ליטרים של שמן זית, אכל שזיפים מיובשים עד בחילה, ואפילו ניסה תרגילי נשימה מוזרים שמצא באינטרנט. כלום לא עזר. בטנו התנפחה כמו בלון שחור, והוא חשש שיתפוצץ. כל לילה היה סיוט של ייאוש, והוא נאנק במיטה לצד שרה שישנה שנת ישרים, כמעט מקנא בה על השלווה שלה.

השעה הייתה 05:00 לפנות בוקר. הירח נראה מתוך החלון כמו ציפורן אפורה. לפתע, גל כאב עז במיוחד שטף את יוסי, שונה מכל מה שהרגיש עד כה. זו הייתה דחיפות בלתי נסבלת, תחושה של קריסה פנימית. "שרה!" הוא נאנק, קולו נחנק. "שרה, אני חייב. זה הרגע. אני חייב." שרה התעוררה בבהלה, אורות העיר המנומנמים נשקפים מהחלון, מטילים צללים עמומים על פניה המודאגות. "מה קרה, יוסי?" לחשה, קמה במהירות.

"אני… אני חייב לשירותים. עכשיו!" הוא מילמל, נאחז ברהיטים בדרכו אל הדלת. רגע לפני שהספיקה להבין את חומרת המצב, נשמעו שלוש דפיקות נמרצות ורצופות בדלת הכניסה. בום-בום-בום.

שרה פתחה את הדלת, ובפתח עמדו שני הנכדים שלהם, תמיר וליאור, בני שמונה ועשר, שזופים ועייפים, חזרו מהטיול הגדול שלהם בצפון. "סבתא!" צעק ליאור בקושי רב, פניו חיוורים והוא מחזיק את בטנו. "לא עשינו קקי חודש! אצל הדוד בשטח אין שירותים נורמליים!" בלי לחכות לתשובה, הם הסתערו פנימה, ובלי היסוס, רצו ישר אל חדר השירותים, דוחפים את יוסי הצידה.

יוסי עמד בחלוקו, אחוז תדהמה ועל סף התמוטטות מעצבים. הוא חש שהמעיים שלו עומדים להתפקע, והגוף שלו רועד מקצה לקצה. "יוסי, מותק," אמרה שרה בקול מרגיע, "תלך לשולה השכנה הצעירה. אתה מחבב אותה, נכון? היא בטח עדיין ערה, תראה את האור אצלה." שרה דחפה בעדינות את יוסי אל מחוץ לדלת. יוסי, המום וכואב מכדי להתנגד, נגרר אל דירת השכנה.

פרק 2: הגילוי בבית שולה

האור דלק אצל שולה. יוסי דפק בחלשה, והיא פתחה בחיוך עייף. "יוסי? מה קרה? הכל בסדר?" שאלה, קולה מלא דאגה.

"אני… אני חייב… שירותים…" הוא מלמל, פניו חיוורות ורעלה של זיעה כיסתה את מצחו.

"בטח, כנס, כנס." היא הראתה לו את הדרך לחדר השירותים הקטן.

יוסי נכנס במהירות, נעל את הדלת אחריו, נאחז בתקווה אחרונה. אור ירח חלש חדר פנימה דרך החלון הקטן, אך פנים החדר היה מואר באור ורדרד רך ממנורת לילה בצורת לב. קירות חדר השירותים של שולה היו מצופים באריחים ורודים בהירים, עם נגיעות של פרחים עדינים. על המדף הקטן ניצבו בקבוקונים בצורת בעלי חיים וקופסת צדפות. המקום כולו שידר רוגע נשי מעודן, ניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה בקרביו.

הוא התיישב על האסלה בייאוש, מקווה שהפעם, סוף סוף, גופו ייתן לו מנוח. נאנק בכאב עמוק, הוא לחץ את ידיו לתוך בטנו. קולות מוזרים, של בעבוע וגניחות עמוקות, עלו מבטנו. הוא ניסה לדכא אותם, מחזיק את נשימתו, מודע לחומת הגבס הדקה המפרידה בינו לבין שולה. בוודאי שאינו רוצה שהיא תשמע את צלילי המעיים שלו במאבקם הנואש. הוא הידק את שפתיו, עצם את עיניו, מתרכז רק במאמץ לדחוק את הדבר המשתק החוצה.

ואז, בדיוק מתחת לקצה האסלה, בזווית העין, הוא ראה את זה. משהו קטן, כהה, מבצבץ מבעד לסדק קטן באריח הוורוד שהשתחרר קצת מהקיר. סקרנות מעורבת בפחד חלחלה בו, גדולה יותר מהכאב הפיזי. עם אצבעות רועדות, הוא משך בעדינות את האריח. מאחוריו נגלה חלל צר ונסתר בתוך הקיר.

עיניו של יוסי התרחבו באימה. בתוך החלל, מונח על מטלית מלוכלכת, היה דבר שאי אפשר היה לטעות בו. קטן, צהבהב, עם שקעים וזיזים ברורים. לא היה צל של ספק. זו הייתה עצם אנושית קטנה, עצם אצבע, ככל הנראה. היא הייתה חלקה למגע, כאילו נוקתה, אבל עליה נותרו סימנים קלושים של אדמה כהה.

בטנו של יוסי התהפכה שוב, הפעם לא מכאבי עצירות, אלא מבחילה צורבת שעולה במעלה גרונו. גל של צמרמורת עבר בכל גופו. כל עורק פעם בעוצמה בצווארו וברקותיו. הכאבים הפיזיים שלו נשכחו באחת, הוחלפו באימה קרה ששטפה אותו. עצם אצבע של אדם מת. פה. בשירותים של שולה, השכנה החביבה והצעירה. האווירה התמימה והורודה של החדר הפכה פתאום למסכה מזויפת שכיסתה על משהו אפל ונתעב. מה לעזאזל קורה פה? למי שייכת העצם הזו? ואיך היא הגיעה לשם?

יוסי קפא במקומו, העצם רוטטת קלות בין אצבעותיו המיוזעות. הוא הרגיש שגרונו נחנק, ובטנו שוב בעבעה, הפעם לא מכאבי עצירות אלא מבעתה טהורה. הוא לא רק סובל מעצירות, הוא נתקל בסוד אפל ומסוכן שמשך אותו למערבולת שהוא לא יכול לדמיין.

פרק 3: הצלה לא צפויה ורמז נסתר

לפתע, קולות הנכדים צעקו מהבית של יוסי: "סבא! סבא! תורנו!"

יוסי קפץ בבהלה. הוא חייב להחזיר את העצם למקומה, ומהר. אצבעותיו רעדו כשהוא דחף בחיפזון את האריח בחזרה למקומו. הוא ניסה ליישר אותו, אך הוא לא נכנס לגמרי. בלי לחשוב פעמיים, הוא משך את הניאגרה, נשם נשימה עמוקה, ניסה להתנער מההלם, ופתח את הדלת.

"יוסי? הכל בסדר?" שאלה שולה מהסלון.

"כן, כן," הוא אמר, קולו נשמע צרוד מהרגיל. "תודה, שולה. הצלת לי את החיים." הוא חייך חיוך מאולץ ויצא במהירות, בקושי מסוגל להסתכל לה בעיניים.

בזמן שחזר לביתו, בטנו עדיין התהפכה, אבל הפעם לא רק מהעצירות. הוא הרגיש את פעימות ליבו מואצות. הוא לא יכול לספר לשרה על מה שראה. היא לעולם לא תאמין לו, וזה רק ילחיץ אותה שלא לצורך. אבל מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה? עצם אנושית! מי השכנה החביבה הזו באמת?

במהלך ארוחת הבוקר המאוחרת, שרה ויוסי ניסו לחזור לשגרה, אבל יוסי בקושי טעם מהאוכל. לפתע, שרה צעקה: "יוסי, מה זה?" היא הרימה מעל השולחן דבר קטן. זה היה כפתור מיוחד, עשוי חומר שנראה כמו עצם מלוטשת, אך עליו היה חרוט סמל מוזר – שילוב של ספירלה ועין. "זה היה לך בחלוק," אמרה שרה. "מאיפה זה הגיע?"

יוסי הרגיש את דמו קופא בעורקיו. הוא זכר את המטלית המלוכלכת שעליה הונחה העצם בשירותים של שולה. הוא היה בטוח שהכפתור הזה לא היה בחלוקו לפני כן. האם הוא נדבק לחלוק כשנגע במטלית? האם זו הייתה דרכו של הגורל לתת לו רמז?

הסמל על הכפתור נראה מוכר באופן מטריד, אבל הוא לא הצליח לשים את האצבע על כך. פתאום, התחושה הנוראית בבטנו התחילה לשכך, כמעט נעלמה לגמרי. אבל את מקומה תפסה תחושה חדשה, הרבה יותר קשה ולוחצת – תחושה של אימה ודחיפות. הוא היה חייב לברר מה פשר הכפתור הזה, ומה קורה באמת בבית השכנה. התעלומה הזו הייתה גדולה מדי כדי להתעלם ממנה.

פרק 4: שולה חושפת צד אפל

יוסי לא הצליח להתרכז בשום דבר למשך שארית היום. הסמל על הכפתור חזר וריחף לנגד עיניו. הוא חיפש באינטרנט – סמלים עתיקים, כתות סודיות, ארגוני פשע. שום דבר לא תאם בדיוק, אבל היו דמיון מפחיד לסמלים של קבוצות אזוטריות. המחשבה ששולה, השכנה הצעירה והחייכנית, עשויה להיות קשורה למשהו כזה, הייתה בלתי נתפסת.

בערב, כשהיה בטוח ששרה כבר ישנה, יוסי התגנב בחשאי אל המרפסת. הוא התחבא מאחורי עציצים גדולים, והשקיף אל דירתה של שולה. האורות היו דלוקים. הוא ציפה לראות אותה צופה בטלוויזיה, או קוראת ספר. במקום זאת, הוא ראה אותה יושבת על הרצפה בסלון המואר באור עמום של נרות. היא לבשה גלימה כהה והייתה שקועה במעין טקס מוזר. סביבה היו מונחים חפצים לא ברורים: קערות מעשנות, ספרים עבי כרס בכריכות עור, ודמויות קטנות עשויות חימר. היא מלמלה מילים בשפה שיוסי לא הכיר, קולה נשמע נמוך ומהדהד באופן מוזר, כמעט לא אנושי.

יוסי היה משותק מפחד. זה לא היה רק "טקס". זה היה משהו עתיק ואימתני. הוא ראה אותה מרימה חפץ נוצץ – סכין קטנה – ומבצעת חיתוך על אחת הדמויות. לא היה דם, אבל התנועה והריכוז בפניה של שולה, שהיו מוארות באור נרות רוקד, הותירו אותו במצב של הלם. זה לא היה שיגעון רגיל; זה היה משהו אחר, משהו שהיה בו ידע, כוח, ורוע מסתורי.

לפתע, שולה הרימה את ראשה. לרגע קצר, העיניים שלה פגשו את שלו. לא היה בהן שום חיוך תמים, רק קור מוחלט והבנה עמוקה, כאילו ידעה שהוא שם כל הזמן. יוסי נסוג במהירות, ליבו הולם בעוצמה בצלעותיו. הוא זחל בחזרה לתוך ביתו, וסגר את דלת המרפסת בשקט, נעצר לפתע בנשימתו. הוא שמע דפיקה קלה, עדינה, על זגוגית המרפסת. הוא לא הסתובב. הוא לא העז. הוא ידע שזה היה משהו משולה, אולי אזהרה, אולי הזמנה.

הוא התגנב למיטה, לצידה של שרה הישנה, מנסה להסדיר את נשימתו. העצירות נעלמה לגמרי, כאילו לא הייתה מעולם. אבל את מקומה תפס פחד אחר, עמוק ומחריד הרבה יותר. יוסי הבין שהוא לא רק גילה עצם אנושית. הוא גילה ששולה, השכנה החביבה, מעורבת במשהו נורא, משהו שמאיים על שלווה, ועל חייו. הכפתור שבכיס חלוקו הרגיש כעת כחותם, כסימן לכך שהוא נבחר, או סומן.

פרק 5: הפיתוי הקטלני

הבוקר שלמחרת עלה אפור וכבד, כמעט כמו מצב רוחו של יוסי. הוא לא הצליח להירדם. כל שעה עגולה בערך, קיבל הודעת וואטסאפ משולה. בהתחלה היו אלה הודעות "בוקר טוב" תמימות, אחר כך תמונות של חתולים חמודים, ולבסוף, בצהריים, הודעה קצרה: "יוסי, אתה נראה חיוור. אולי תקפוץ אליי לקפה? יש לי עוגיות מעולות." והוסיפה אימוג'י קורץ.

יוסי היה מבולבל. האם זה פיתוי? איום מוסווה? הוא לא יכול היה להשתחרר מהמבט הקפוא בעיניה של שולה ממרחק. ובכל זאת, משהו בתוכו, אולי סקרנות קטלנית, אולי הרצון להתקרב אל הזר, משך אותו. הוא לא סיפר לשרה. הוא רק אמר שהוא הולך לטייל קצת.

כשהגיע לדירתה של שולה, הדלת כבר הייתה פתוחה מעט. ריח מתוק של וניל, מעורב בריח מוזר של קטורת עמוקה, אפף את הדירה. שולה קיבלה את פניו בחיוך רחב, כמעט עליז, לבושה בשמלת קיץ קלילה. "יוסי, כמה נחמד שבאת!" קולה היה צלול ומתוק, והיא הזמינה אותו פנימה בחום. "בוא, הכנתי קפה בדיוק בשבילך. ורוצה עיסוי לצוואר? אתה נראה מתוח נורא."

יוסי מצא את עצמו יושב על ספת הקטיפה בסלון המואר. שולה הושיטה לו כוס קפה. הקפה היה חם, מתוק, ומוזר להפליא. הוא הרגיש תחושת רוגע מוזרה זורמת בעורקיו. עיניה של שולה, שפעם נראו לו כנות וטובות, נצצו עכשיו באור אחר, חושני ומפתה, כמעט טורפני. היא התקרבה אליו, ידיה החלו ללטף בעדינות את צווארו, ואז את זרועותיו.

הוא הרגיש את גופו מתרפה, מגיב בניגוד לרצונו. משהו בקפה, במגע שלה, שיחרר בו מעצורים. שולה לחשה לו מילים שלא הבין, מילים שהיו יותר צליל מאשר משמעות, אך הן חדרו עמוק אל נשמתו. היא התקרבה עוד יותר, פניה קרובות לשלו, ועיניה נעצו בו מבט עמוק, כמו שקפץ מולו הלילה ממרפסת ביתו. חיוך קטן ומרושע ריחף על שפתיה.

"אתה רוצה להרגיש טוב, יוסי?" לחשה, קולה עמוק ומהפנט.

יוסי הנהן, אבוד בתוך תחושת הריקנות והכישוף. שולה נשקה לו. זה היה מגע קר, כמעט כמו נשיכה, ובאותו רגע, בדיוק כשהיא התקרבה אליו עוד יותר, כשהפיתוי הגיע לשיאו – גל כאב עז, אלים, שונה מכל כאבי הבטן שחווה, הכה בו בעוצמה מסחררת. זה לא היה כאב של עצירות, אלא כאב של קריעה, של סוף. עיניו התגלגלו לאחור. תמונת פניה של שרה המודאגות ריחפה לנגד עיניו. הוא ניסה לצעוק, אבל קולו נחנק.

גופו של יוסי רעד בפראות, נתקף עווית אחת אחרונה, ואז השתתק. חיוכה של שולה התרחב. היא התרחקה ממנו ברוגע, מסדרת את שמלתה. עיניה היו ריקות, כמעט משועממות. הוא שכב חסר חיים על הספה הורודה, גופו משוחרר מכל כאב, אבל גם מכל רוח חיים. הכפתור, שעדיין היה בכיס חלוקו, נשמט ממנו אל הרצפה.

פרק 6: שרה מגלה את האמת המרה

שרה התעוררה בסביבות השעה שבע בערב. הבית היה שקט באופן חריג. יוסי לא חזר מ"טיולו". היא התקשרה לטלפון שלו – הוא היה כבוי. דאגה החלה לכרסם בה. יוסי מעולם לא עשה דבר כזה. היא ניסתה שוב ושוב, ללא מענה.

כשהשעה שמונה חלפה, ויוסי עדיין לא נראה, שרה התמלאה חרדה. היא החליטה ללכת לשולה. אולי הוא שם? הדלת של שולה הייתה סגורה הפעם. שרה דפקה, תחילה בעדינות, ואז בחוזקה. שום תגובה. הלב של שרה הלם בפראות. משהו הרגיש לא בסדר. היא הבחינה לפתע בדלת המרפסת של שולה, פתוחה מעט. שרה, למרות חששותיה, ניגשה אליה. היא דחפה את הדלת בעדינות, ונכנסה אל המרפסת הצנועה של השכנה.

היא ראתה את אורות הסלון דולקים. היא התגנבה אל החלון, ומה שראתה שם הקפיא את דמה. יוסי שכב על הספה הורודה, חיוור, שפתיו מעט פשוקות, ועיניו פקוחות לרווחה, בוהות אל התקרה. הוא היה דומם לחלוטין.

"יוסי?!" קראה שרה, קולה נשבר. היא מיהרה להיכנס דרך דלת המרפסת הפתוחה, ליבה רסיסים. "יוסי, מה קרה?" היא ניגשה אליו, נגעה בפניו הקרים. היא ידעה מיד. קר, חסר חיים. יוסי מת.

הבכי פרץ משרה. אבל בין הדמעות וההלם, היא הבחינה במשהו על הרצפה ליד הספה. זה היה כפתור, כפתור זהה לזה שמצאה בחלוק של יוסי בבוקר. עשוי עצם, ובעל אותו סמל מוזר – ספירלה ועין.

שרה הביטה בכפתור, ואז העבירה את מבטה אל פניה הריקות של שולה, ששכבה על הספה, כאילו ישנה ברוגע, עיניה עצומות למחצה.

שרה הבינה. זה לא היה רק מוות פתאומי. זה היה משהו אחר. משהו אפל. היא קלטה בבת אחת את הריח המוזר, השילוב של וניל וקטורת עמוקה, שהיה חזק יותר עכשיו. היא סרקה את החדר במבטה, וראתה את הנרות הכבויים למחצה, את הכלים המוזרים, את הספרים עבי הכרס. הטקס שיוסי ראה במרפסת. היא גם זכרה את הכפתור שמצאה.

היא ידעה שהיא חייבת לצאת משם, ומהר. היא לא ידעה מה קרה, אבל היא ידעה ששולה קשורה לזה. היא לא יכלה להתקשר למשטרה מיד; שולה תהיה מוכנה. היא אספה את הכפתור, החביאה אותו עמוק בכיסה, ונמלטה מדירתה של שולה במהירות, בקושי שמה לב לאן היא הולכת, הדמעות זורמות על לחייה.

בביתה, שרה התיישבה על הספה, הכפתור בכף ידה הקפוצה. הטיפוס המסודר, אשת מנהל החשבונות בגמלאות, הפכה ברגע אחד לאישה שאיבדה את בעלה בצורה הנוראה ביותר, ונקלעה לתעלומה אפלה. היא ידעה שהיא לבד בעניין הזה. המשטרה לא תאמין לה. היא חייבת לגלות את האמת על יוסי, ועל שולה. והיא ידעה שהסמל על הכפתור הוא המפתח.

פרק 7: נקמה עיוורת או קטלנית

הבכי וההלם פינו את מקומם בהדרגה לזעם לוהט. שרה, אשת הבית הטובה והשקולה, נשטפה בתחושה חזקה של בגידה, של עוול, ושל רצון עז לגרום לשולה לשלם. המחשבות על יוסי, על אהבתם, על הטיפוס המסודר שתמיד היה, התחלפו בתמונתו חסר החיים על הספה הורודה, ופניה הריקות של שולה. היא לא יכלה להרשות לדבר כזה לעבור בשתיקה.

היא לא חשבה על ראיות, על חקירה, או על משטרה. רק על שולה. היא ניגשה למגירת הסכו"ם, הוציאה את סכין המטבח החדה ביותר, זו שבה השתמשה לחתוך עגבניות. היא הרגישה שהידית קרה ומוצקה בכף ידה. הלב שלה עדיין הלם, אבל הפעם, הוא הלם בקצב של נקמה.

היא יצאה מביתה, צעדה לדירתה של שולה. הלילה היה שחור משחור, והאור היחיד שהאיר את דרכה היה הזעם הבוער בתוכה. הדלת של שולה הייתה עדיין פתוחה מעט. שרה דחפה אותה, והבחינה ששולה שוב על הספה, אבל הפעם היא לא ישנה. שולה ישבה, עיניה פקוחות, בוהות אל מול קערה מעשנת שהונחה על שולחן קטן לפניה. ריח הקטורת היה חזק יותר.

שרה נכנסה פנימה, כולה רועדת, מחזיקה את הסכין מאחורי גבה. "שולה!" היא קראה, קולה רועד מכעס ותסכול.

שולה הרימה את ראשה באיטיות. חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, ריחף על שפתיה. "שרה," אמרה, קולה נעים ורך. "ידעתי שתבואי."

שרה, שראתה את יוסי חסר התנועה על הספה, נשטפה בגל נוסף של זעם. "מה עשית לו, שולה?!" היא צעקה, מניפה את הסכין.

שולה לא זזה. היא רק הביטה בשרה בעיניה השקועות, ועל שפתיה ריחף אותו חיוך קטן ומרושע. "הוא ראה," אמרה שולה, קולה הפך נמוך יותר, כמעט לחישה. "הוא ראה משהו שהוא לא היה אמור לראות. והוא היה חלש."

שרה התנפלה על שולה, אך כשהייתה במרחק נגיעה, שולה ביצעה תנועה מהירה, כמעט בלתי נראית. ידה נשלחה לפניה של שרה, וציפורניה, שנראו ארוכות וחדות יותר מבעבר, ננעצו בעורקה הצווארי. שרה חשה כאב חד, כמו נשיכה של נחש, ואז תחושה של חום מתפשטת, משתקת. הסכין נשמטה מידיה, וצנחה ברעש קטן על הרצפה.

שרה נפלה על הרצפה, גופה מתכווץ. הדבר האחרון שהיא ראתה היה את עיניה של שולה, שזהרו בחושך באור ירוק עמום, ולא היה בהן שמץ של חיוך. היא חשה את חייה נמוגים, והבטן שלה התהפכה, הפעם לא מכאב, אלא מתחושה של ריקנות אינסופית.

קולה האחרון של שולה חדר למוחה הערפל: "את לא מבינה, שרה," לחשה שולה, קולה כבר לא אנושי, אלא צרוד, מרושע ועתיק. "יוסי לא היה היחיד. ואת, יקירה, לא תהיי האחרונה." ואז הכל השתתק. החדר הורוד, שפעם היה עדות לטעם מעודן, הפך לקבר שקט, רובץ מעל שני גופים דוממים וסוד אפל.