הספד צנוע, כמוה

## הספד לאזכרה

אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים. אבל עשרים ואחת שנים חלפו, והנה הכאב עדיין כאן, מתפתל בין קפלי הנפש, לפעמים שקט, לפעמים צועק. הוא משנה צורה אך לא נעלם. כמו צל נאמן, הוא הולך איתנו לכל מקום.

המציאות זזה קדימה ללא רחמים. העולם אינו עוצר לחכות למי שנותר מאחור עם לב שבור. חגים באים והולכים, שמחות משפחתיות, רגעים קטנים של יומיום – וכולם נושאים בתוכם את החסר הזה, את הכיסא הריק שתמיד יישאר ריק.

בערב יום השואה, כשהעולם כולו זוכר את מה שאבד, אנחנו זוכרים אותך, אמא. אבל לא רק היום. בכל יום, בכל שעה, בכל נשימה. הגעגוע אליך אינו אירוע בלוח השנה – הוא חלק מהמארג שממנו ארוגים חיינו.

לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כשהשקט שורר, הגעגוע הופך לקול ברור. קול שלוחש: "זוכר איך היא חייכה? זוכר את קולה? את ידיה? את חיבוקה?" וברגעים האלה, התהום נפערת שוב, כאילו היה זה אתמול.

מה עושים עם חלל שלא מתמלא? עם שאלות שלא יקבלו תשובה? עם מילים שלא נאמרו? אנחנו לומדים לחיות בתוך הפרדוקס הזה, בתוך האפשרות הבלתי אפשרית של להמשיך הלאה ועדיין להישאר במקום.

יש רגעים שהעולם נראה זר בלעדייך. כשהאור משתנה לפתע בשעות אחר הצהריים, וצללי העצים מתארכים – משהו בתוכי עדיין מצפה לראות אותך עומדת שם, בפתח הבית, מחכה.

התמונות שלך על הקיר כבר אינן חדשות. גם הן מתיישנות, כפי שהזמן חולף. אבל בזיכרון, את נשארת כפי שהיית – חיה, נושמת, אמיתית. לא דהויה כמו תמונה ישנה, אלא חדה וברורה כמו הכאב.

החלל שהותרת פעור, עמוק ורחב. ואנחנו, בני משפחתך, עומדים על שפת התהום הזו ומסרבים להתרגל אליה. אולי זו דרכנו לשמור עלייך חיה – להרגיש את הכאב במלואו, לא לתת לו להתעמעם.

הזמן לא ריפא. הוא רק לימד אותנו איך לשאת את הכבד הזה. איך לקום בבוקר ולהמשיך, למרות המשקל שעל הלב. איך לחייך בעולם שבו את אינך.

אמא, בערב הזה, בשנה העשרים ואחת ללכתך, אנחנו פשוט מבקשים להגיד – אנחנו עדיין מתגעגעים. עדיין זוכרים. עדיין אוהבים. ובעולם שלא מפסיק להשתנות, זה הדבר היחיד שיישאר קבוע לנצח.

יהי זכרך ברוך, אמא אהובה.