סבא ישעיהו ידע מה הוא מאבד. הרשימה היבשה שבמסך כמו מרמזת על סיפור גדול, אבל באמת היא רק רמז קלוש, כמו סימן אצבע על חלון מלוכלך. שישה שמות, שש נקודות על מפה, שמות משפחה זהים, גורל זהה: "נרצח". 

"אהבה זה כמו סמרטוט רצפה, בסוף הוא מתייבש וזורקים אותו לפח" – זה המשפט שאבא שלי חזר עליו עשרות שנים. אני עדיין תוהה אם הוא צדק, או שיבש אצלנו משהו בסיסי. כשהנכד שלו, הבן שלי בן התשע, שמע את זה, הוא נכנס לוויכוח סוער. בסוף הנכד ניצח. בגדול. מזל שכך.

אבא שלי היה הקדישניק של אבא שלו. לא ידעתי את המשמעות, עד שהבנתי שלניצולי שואה, הקדישניק זה ביטוח. מישהו שיאמר עליך קדיש אחרי שתלך. כשאין לך קבר לשישה מבני משפחתך, אתה רוצה להיות בטוח שלפחות אתה תזכה למישהו שיזכור.

הלכנו לבית כנסת והוא היה לוחש לחברים שלו: "זה הקדישניק שלי". ואני רציתי לברוח, להיעלם, להיות סתם ילד. בבית הוא היה אומר "אתה המשענת שלי לזקנה". עול שאי אפשר לזרוק, כמו תרמיל שנצמד לגב ואין אפשרות להוריד. מה אתה אמור לענות כשאבא שלך אומר שאתה המשענת שלו? שיקנה מקל הליכה?

אבא שלי היה ילד כשראה איך תולים את הדוד שלו עם הפרה שניסה להבריח לגטו. הפרה והאיש, שניהם בחבל אחד. ככה מתים ניסיונות להציל. סצינה נוראה, בלתי נתפסת אפילו בעיני רוחי, והוא ראה את זה בגיל חמש. הוא כמעט לא דיבר על זה מעולם, רק הזכיר שזה היה. 

פעם אחת, ישבנו "על המחשב" (כך הוא קרא לזה) יחד. מצאתי בשבילו עדות בכתב מ"יד ושם" שנתן אבא שלו בשנות ה-50, על בני משפחה שניספו בשואה. המדפסת בשנת 2006 פלטה את כתב היד של סבי, מהמאה הקודמת. הוזכרה שם הסצינה עם הפרה. 

אבא שלי היה מאוד מרוגש ונבוך, "לא ידעתי שהוא הלך ל'יד ושם' בכלל, בטח הייתי במילואים באותו יום". אנחנו ישבנו שם, בן ואב, ניצול השואה המקורית וניצול ההמשך שלה, בוהים במכונה המודרנית פולטת עדות שניתנה לפני חצי מאה, בלי ששנינו ידענו על קיומה.

הרגשתי אותו כובש בכי עתיק של כאב בלתי נסבל. רציתי לחבק אותו, לצערי לא הצלחתי.

בכל ארוחה אבא שלי היה מזכיר את ההלכה מהעיירה: "אצלנו אוכלים קודם את המרק, אחר כך את הבשר". פעם שאלתי למה, והוא הסביר בהיגיון צרוף: "אם יש פוגרום, את המרק אי אפשר לקחת ולרוץ, הוא נוזלי. אבל עם הבשר אפשר לברוח, לשים אותו בתיק". תורת ההישרדות מקופלת בתוך סדר האוכל על השולחן.

הוריי החזיקו מעמד 40 שנה. אי אפשר לתאר את זה אחרת אלא כ"החזקת מעמד". בטח הייתה שם אהבה, לא יכול להיות שלא, זה לא נתפס. אני לא ראיתי מעולם את הוריי נוגעים זה בזה ברכות. עצוב שהם מנעו מאיתנו את הרגעים האלה של הביחד שלהם, חשפו אותנו רק לחיכוך האינסופי, ל"קשיי היומיום".

את בני אני מגדל עם ביטויים גלויים של אהבה. אהבה גלויה לחיים, אהבה לעצמו, אהבה להוריו. אני דואג שהוא יראה ביטויים של אהבה מסביבו. אני לא עברתי את השואה, לא הייתי שם, למרות שאני דור שני מובהק לסיוט ההוא. אני רוצה להאמין שאני אוהב אחרת.

סבא שלי מצד אחד מכר תרנגולות מתות (היתה לו קצביה), ומצד שני גידל במרפסת עשרות ציפורי שיר, מכל הסוגים. אני לא יודע כלום על האהבה שלו לאשתו או לילדיו. כשאהבת, איפה ציפור השיר שלך? איפה הקצב שבך?

אני בודק את רשומות העדות כמי שמחטט בפצע ישן. מאמת את העובדות. וכל פעם שאני מסתכל בצלחת שלי, קודם מרק, אחר כך בשר, אני מבין שאני עדיין שומר על הכללים של הפחד, אפילו כשאין ממה לפחד יותר.

אולי הסמרטוט לא התייבש בכלל. רק אנחנו לא ראינו שהוא עוד רטוב.