קוראים לי נעמה ויש לי סוד. אבא שלי מסתיר מפלצת בגוף. לא, הוא לא איש-זאב או ערפד כמו בספרים שאני קוראת. המפלצת שלו דווקא קטנה וערמומית. נראית כמו בן אדם רגיל ועושה קסמים כמו תמיד. אבל היא שם. שומעת אותה לפעמים בלילות כשהוא חושב שכולם ישנים.
זה התחיל לפני שמונה חודשים. קמתי בבוקר שבת והלכתי למטבח. אמא עמדה שם, השיער אסוף ברשלנות, מכינה סנדוויצ'ים.
"איפה אבא?" שאלתי.
"אבא מרגיש לא טוב, נעמי. הוא צריך לנוח היום."
"אבל הבטחנו ללכת לים!"
אמא נאנחה, מהסוג הזה של מבוגרים כשהם מסתירים משהו. "לא היום, מתוקה."
הלכתי לחדר של ההורים. המרפק שלי דחף את הדלת, שנפתחה בחריקה קטנה. אבא שכב מכורבל מתחת לשמיכה, למרות שבחוץ היה כבר חם. פנים שלו היו אפורות, כמו הצבע של ענני גשם.
"אבא?"
הוא פתח עיניים לאט. "בוקר טוב, נעמי-נמי."
"אתה חולה?" שאלתי.
"רק קצת עייף," הוא אמר, אבל ראיתי שהוא משקר. אבא תמיד קם ראשון בשבת, מכין פנקייקים ומספר בדיחות לא מצחיקות עד שאמא מגלגלת עיניים. זה לא היה אבא שאני מכירה.
הימים עברו, ובכל שבת הייתה תירוץ אחר למה אבא לא יכול ללכת לים, או לטייל בפארק, או לרכוב על אופניים כמו פעם. הרגליים כואבות. הגב תפוס. כאב ראש. עייפות. רשימה ארוכה של סיבות.
"מתי אבא יבריא?" שאלתי את אמא אחרי שבועיים.
אמא הסתכלה עלי בעיניים רציניות. "אנחנו הולכים לעוד רופאים לברר."
"איזה מחלה יש לו?"
"עוד לא יודעים בדיוק, נעמי," היא אמרה, וראיתי בעיניים שלה פחד. מבוגרים חושבים שילדים לא מבחינים בדברים כאלה, אבל אנחנו בטח שמבחינים.
בוקר אחד, כשחזרתי מבית ספר, שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח. אבא בכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה קודם, אפילו לא כשסבא נפטר.
"פיברומיאלגיה," הוא אמר, מילה ארוכה ומוזרה שהיה לי קשה לזכור. "זה מה שיש לי. הרופא בטוח."
"לפחות עכשיו יש לזה שם," אמא אמרה. "עכשיו אפשר להתחיל לטפל."
"טיפול, לא ריפוי," אבא אמר בקול שקט. "זאת המחלה שאף פעם לא עוברת."
נשארתי מאחורי הדלת, לא רציתי שיראו אותי. בלעתי את הדמעות. מחלה שאף פעם לא עוברת? כל המחלות עוברות בסוף. אפילו כשהייתה לי דלקת אוזניים נוראית, שכאבה ארבעה ימים, בסוף זה עבר.
באותו לילה חלמתי על אבא רץ ברחוב, ומאחוריו רודפת מפלצת שקוראים לה פיברומיאלגיה. היא הייתה שקופה כמעט, וכשהצלחתי לראות אותה, היא נראתה כמו עננים של אש קטנים ודוקרים, שחודרים לתוך העור.
בהמשך, התקיימה שיחה משפחתית. אבא, אמא, אני, ויובל אחי הקטן. אבא הסביר: יש לו מחלה שגורמת לכאבים בכל הגוף. כאבים שקופים שאי אפשר לראות מבחוץ. לפעמים הוא ירגיש טוב, ולפעמים ממש לא.
"זה מדבק?" שאל יובל, שרק בן חמש.
"לא, אהוב. זה לא מדבק," אבא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניים.
"אז זה כמו סוכרת של סבתא?" שאלתי. "שצריך כדורים כל יום?"
"דומה, אבל לא בדיוק," אמא ענתה. "אבא צריך ללמוד לחיות עם זה בדרך אחרת."
"זה… זה מסוכן?" שאלתי, והקול שלי רעד.
אבא לקח את היד שלי. "לא, נעמי. אני לא הולך למות מזה. אני פשוט הולך להיות… קצת שונה ממה שהייתי."
איכשהו, זה הפחיד יותר.
בשבועות הבאים, הבית השתנה. אבא כבר לא עשה דברים שפעם אהב – כמו לשחק כדורגל איתי בחצר, או לקחת אותי על הכתפיים. המילים "אני לא יכול היום" הפכו להיות חלק משגרת החיים שלנו.
התחלתי לשים לב לדברים קטנים. איך אבא עומד ליד הכיור, ונשען עליו כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. איך הוא תמיד מתיישב כשהוא מדבר בטלפון, אפילו אם השיחה קצרה. איך הוא לוקח את הכדורים שלו, ארבעה או חמישה ביום, ובולע אותם במהירות, כדי שלא נראה.
יום אחד, כשהייתי אצל חברה, היא שאלה למה אבא שלי לא בא לקחת אותי כמו פעם. אמרתי שהוא עסוק בעבודה. שקר קטן שנתפר לי על השפתיים. לא רציתי שידעו שאבא שלי "שונה".
"למה אף אחד לא מדבר על זה?" שאלתי את עצמי אחד בוקר כשהסתכלתי במראה. עשיתי צמה וחשבתי על אבא. הוא תמיד עשה לי צמות לבית ספר, אצבעות שלו זריזות ועדינות, תוצאה של שנים כקוסם. עכשיו הוא אף פעם לא עושה לי צמות. אצבעות שלו כואבות מדי בבקרים.
החלטתי לחקור. הלכתי לספרייה בבית ספר והתחלתי לחפש ספרים על המחלה המוזרה הזאת. לא היו. הספרנית אפילו לא הכירה את השם.
שאלתי את המורה לטבע, והיא אמרה שזאת מחלה נדירה שקשורה למערכת העצבים. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר.
בערב, כשאמא נרדמה על הספה, לקחתי את הטלפון שלה וחיפשתי בגוגל. פיברומיאלגיה. כל כך הרבה מידע, רוב המילים גדולות מדי בשבילי. אבל תמונה אחת נשארה בראש: ציור של גוף אדם עם נקודות אדומות בכל מקום. זאת מפה של כאב. ככה אבא מרגיש, כל הזמן? נקודות אדומות של כאב בכל הגוף?
השינויים הקטנים הפכו לשגרה חדשה. אבא כבר לא צחק בקול רם כמו פעם, חיוך קטן החליף את הצחוק המתגלגל שלו. הוא כבר לא ישב על הרצפה לשחק איתנו, תמיד על כורסה עם כרית מאחורי הגב. ולפעמים, הוא פשוט נעלם ליום שלם בחדר השינה, הדלת סגורה, ואמא אומרת "יום רע" בלחש, כאילו המילים עצמן מדבקות.
בהתחלה, ניסיתי להיכנס לחדר בימים כאלה. אבל אבא תמיד אמר שהוא צריך לנוח, ושאחר כך הוא יבוא לשחק איתי. אבל "אחר כך" אף פעם לא הגיע באותו יום.
יום אחד, אחרי שלא ראיתי את אבא כמעט יומיים (יום רע שהפך לרעוע יותר, אמרה אמא), פתחתי את הדלת של החדר בלי לדפוק.
אבא שכב במיטה, עיניים עצומות, זיפים על הפנים. נראה שונה, כחוש יותר. לידו על השידה היו כדורים, בקבוק מים וממחטות משומשות. הוא הסתובב לאט כשנכנסתי, וניסה לחייך.
"נעמי-נמי," הוא לחש. "אני מצטער."
"על מה?" שאלתי, מתיישבת בקצה המיטה. המילים הבאות עלו לי לגרון בלי שחשבתי. "על שאתה חולה?"
הוא נאנח. "על שאני מפספס דברים חשובים. את גדלה כל כך מהר, ואני… אני מפספס את זה."
"זה בסדר," אמרתי אוטומטית. "אתה צריך לנוח."
הוא הסתכל עלי בעיניים עייפות. "תקשיבי, נעמי. אני רוצה שתדעי משהו חשוב. הכאב הזה… הפיברומיאלגיה הזאת… היא לא אני. היא לא אבא שלך. היא רק אורחת לא רצויה שבאה לגור איתנו."
"מתי היא תלך?" שאלתי.
"היא… כנראה לא תלך," הוא אמר בשקט. "אבל אני לומד לחיות איתה. ואני עדיין אבא שלך. עדיין אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."
משהו בתוכי נשבר. עד אותו רגע, חשבתי שאבא יחזור להיות כמו פעם. פתאום הבנתי שהאבא הישן, זה שהיה לפני פיבי, לא יחזור. צריך להתרגל לאבא החדש. אבא שיהיו לו ימים טובים וימים רעים. אבא שלפעמים פשוט לא יוכל.
באותו לילה, בכיתי מתחת לשמיכה. בכיתי על המשחקים שלא נשחק יותר, על הטיולים שלא נטייל, על הצחוק הגדול שהשתנה. בכיתי על אבא הישן.
בבוקר, החלטתי לעשות רשימה. רשימה של דברים שאני יכולה לעשות כדי לעזור. כתבתי במחברת ורודה:
- להיות בשקט כשאבא ישן
- לא לבקש שירים אותי על הכתפיים
- להביא לו מים כשהוא צריך
- לא לכעוס כשהוא אומר "לא יכול"
- להזכיר לו לקחת כדורים
- לספר לו סיפורים מבית ספר כשהוא במיטה
הרשימה הייתה ארוכה. בסופה כתבתי באותיות גדולות: לאהוב את אבא גם כשהוא שונה.
בשבועות הבאים, הפכתי למומחית של אבא. למדתי לזהות מתי הוא מתחיל להרגיש עייף – העיניים שלו נהיות קצת אטומות, והוא מדבר יותר לאט. למדתי מתי כדאי להציע לו לנוח, לפני שהכאב מתגבר. למדתי איך להכין תה נענע, המשקה היחיד שמרגיע אותו.
יום אחד, כשהיה רק שנינו בבית, אבא הראה לי תרגיל חדש בקלפים. הידיים שלו רעדו קצת, אבל הוא עדיין היה מדהים. הקלפים עפו בין האצבעות שלו כמו בקסם.
"איך אתה עושה את זה כשידיים שלך כואבות?" שאלתי.
"כי קסם חזק יותר מכאב," הוא אמר. "רק לזמן קצר, אבל הוא חזק יותר."
"אתה יכול לעשות קסם שיעלים את פיבי?" שאלתי.
אבא חייך, עצב מעורבב בחיוך. "הלוואי, נעמי-נמי. אבל זה הקסם היחיד שאני לא יכול לעשות."
"אז מה אנחנו עושים?" שאלתי.
"אנחנו חיים," הוא אמר. "אנחנו לומדים. אנחנו משתנים. ובימים הטובים, אנחנו רוקדים."
הוא קם, קצת באיטיות, והושיט לי יד. הפעלנו מוזיקה והתחלנו לרקוד בסלון. הוא לא קפץ או הסתובב כמו פעם, אבל הוא עדיין היה אבא שלי.
עכשיו, שמונה חודשים אחרי, אני יודעת שהחיים שלנו לא יהיו כמו פעם. אבל אני גם יודעת שהם יכולים להיות טובים. שונים, אבל טובים.
יש דברים שלמדתי שילדים אחרים בגילי לא יודעים:
למדתי שלפעמים אנשים סובלים בשקט, ואף אחד לא רואה.
למדתי שאפשר להיות חולה בלי להיראות חולה.
למדתי שכאב יכול לשנות אנשים, אבל לא לקחת את מי שהם באמת.
למדתי שלפעמים לאהוב מישהו זה פשוט להיות שם, בשקט, לידו.
ולמדתי שאבא שלי הוא עדיין הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, אפילו שהגוף שלו חלש. כי צריך המון כוח להילחם במפלצת שקופה כל יום.
אני עדיין מתגעגעת לפעמים לאבא שהיה פעם. הוא חסר לי כשאני רואה אבות אחרים משחקים כדורגל עם הילדים שלהם. הוא חסר לי כשאנחנו מבטלים טיול בגלל יום רע. הוא חסר לי כשאני צריכה לשחק בשקט כי הוא ישן שוב.
אבל אני גם לומדת לאהוב את האבא החדש. האבא שמקשיב יותר. האבא שלימד אותי להכין חביתה לבד כי לפעמים קשה לו לעמוד במטבח. האבא שיודע להעריך את הרגעים הקטנים.
פיבי לא הולכת לשום מקום. היא האורחת שלא הוזמנה אבל כנראה תישאר לתמיד. אבל היא לא תנצח. כי אפילו בימים הקשים ביותר, כשאבא שלי נלחם בכאב ובעייפות, הוא עדיין מוצא אנרגיה לחבק אותי ולומר:
"אני אוהב אותך, נעמי-נמי."
וזה שווה הכל.
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה