**03:17**
מתעורר. למה? הגב. בוער. כאילו מישהו מגרד מבפנים עם מסמר חלוד. נשימה. לא לעורר את טל. בדיוק נרדמה לפני שעה. הטלפון בהישג יד, כדור בהישג יד. לקחת? לא לקחת? נשארו עוד שניים מהמנה השבועית. אם אקח עכשיו, מה יישאר ליום ראשון?

**03:43**
ניסיתי להתהפך. טעות. כאילו אלף מחטים ננעצות בבת אחת. ייקח לי עוד חצי שעה להפסיק לרעוד. מסתכל בטל. ישנה. טוב שהיא ישנה. שלפחות אחד מאיתנו יתפקד מחר. היא תקום לעבודה בשש וחצי. לא נספר לה. לא נדאיג.

**04:21**
מתחת למיטה קר. נשכבתי על הרצפה. הקור לפעמים מקפיא את הכאב. לא הפעם. חוזר למיטה. רגל פה, יד שם, כמו לסדר גופה. התנוחה הפחות גרועה. חושב על המופע מחרתיים. אם אקח משככים לפני, אולי אצליח להסתיר. אולי הקהל לא יראה את הרעד. יש את הקטע עם המטבעות. יד לא יציבה תהרוס הכל.

**05:15**
שינה באה לביקור קצר. חלמתי שאני רץ. חלום מתוק. חלום אכזרי. רץ בשדה פתוח. רוח בשיער. הגוף כבד ואז קל פתאום. זוכר את זה. זוכר את זה כאילו היה פעם באמת. אולי היה. כבר לא בטוח מה אמיתי, מה לא.

**06:30**
השעון מצלצל. טל מתעוררת, מחייכת אלי. "ישנת?" היא שואלת. "כן," אני עונה. שקר לבן. קטן. ראשון היום. תהיה ספירה בערב. "אתה רוצה קפה?" היא שואלת. אני מהנהן. בא לי לצעוק. הכתף. אש בכתף. פשוט לצעוק. אבל היא תיבהל, תאחר לעבודה. סופרים עד עשר בראש. בשבע כבר פחות גרוע.

**07:15**
אני בודק את היומן. היום מופע קטן בבית ספר בצהריים. המנהלת חברה. לא נעים לבטל. אבל הגוף. אולי אלך על אוטומט. אני יודע את הקטעים בעל פה. לפעמים אני מרגיש שהגוף עושה את העבודה לבד, הראש עסוק בכאב. קסם, לא?

**08:30**
הבאתי את עצמי לברז. כדור. שטיפת פנים. מתגלח, יד רועדת. פציעה קטנה. דם. מגבת. כואב להחזיק את מברשת השיניים. אין ברירה. שיניים זה חשוב. בן 63 ויש לי שיניים יפות. ניצחון קטן. ניצחונות קטנים.

**09:45**
יוצא מהבית. השמש מכה. האור תמיד חזק מדי. כואב בעיניים. מרכיב משקפי שמש. הרגל קצת טובה יותר. המקל עוזר. אנשים מסתכלים. הקוסם המפורסם עם מקל? כן, עם מקל. לא מהבושה. שיסתכלו. ישנם ימים שאני לא אכפת לי. היום יום כזה. היינו צריכים להיות בחופשה באיטליה. ביטלתי לפני חודש. הרופא אמר שזה יהיה קשה מדי. טל אמרה שלא אכפת לה. שנלך בקיץ הבא. אהבה.

**11:30**
בבית הספר. התארגנות. המנהלת מציצה, מחייכת. אני מחייך בחזרה. גם זה קסם. חיוך בעל רצון כשהגוף בוער. הילדים מגיעים. התרגשות. רעש. כל צליל פוגע כמו פטיש. יש לי שעה להסתיר את הכאב ולהפנט אותם. לא אותם. את עצמי.

**12:15**
באמצע המופע. הקטע עם הקלפים. פתאום גל חזק. גל של אש. עובר מהגב לצוואר. עד למוח. התעלמות. הצגה חייבת להימשך. קוסם אף פעם לא מראה שהתרגיל לא מסתדר. הקהל מריע. הם חושבים שזו הפתעה מכוונת. החיוך שלי מודבק לפנים עם דבק. בפנים סערה.

**13:00**
סיימתי. הצלחתי. שיחקתי אותה. המנהלת מתלהבת. אומרת שהייתי מדהים. מתחבקים. כל חיבוק הוא תמרון של הכאב. לכוון את הידיים שלה לפינות הפחות דלוקות. הכל פוקר. מחייך. איש לא רואה.

**14:30**
בדרך הביתה. עוצר לפני המדרגות. נושם עמוק. גל גדול עומד להגיע. אני מרגיש. כמו להקשיב לצעדים של משהו שמתקרב. משהו ענק. נשען על המעקה. נושם. פתאום רואה את עצמי מבחוץ. איש זקן על מדרגות. נלחם משהו בלתי נראה. אני לא זקן. זה רק נראה ככה. פשוט תשוש.

**15:45**
בבית. בוהה בקיר. טל מתקשרת. "איך היה?" היא שואלת. "נהדר," אני עונה. זה לא שקר. היה נהדר. הילדים היו מקסימים. המופע הצליח. רק משמיט פרט אחד – את זה שכל תא בגוף שלי צורח. לא צריך לספר הכל. היא לא יכולה לעשות עם זה כלום. רק לדאוג.

**16:50**
נרדם בכורסה. חולם שאני שוחה בבריכה. המים חמים. כמעט חמים מדי. מוזר, אני לא יודע לשחות בחיים האמיתיים. במים אין כאב. למה אני לא שוחה יותר בחיים האמיתיים? אה, כן. כי מגע עם המים כואב. ההליכה לבריכה כואבת. ההתארגנות כואבת. בחלום הכל פשוט. שחייה חלקה.

**18:10**
התעוררתי רענן. פתאום גל של אנרגיה. זה קורה לפעמים. אין הגיון בזה. מנצל את הרגע. מתקשר לחבר. קובע פגישה למחר. אולי אצליח. אולי הגל הזה יחזיק. מתכנן יותר מדי. יודע שזה סיכון. כבר דמיינתי איך אצטרך להתנצל מחר על ביטול. אבל לפעמים חייבים לנסות.

**19:30**
טל חוזרת מהעבודה. שואלת אם אכלתי. לא אכלתי. שכחתי. מסתבר שיש לי רעב. מתיישבים לארוחה. מספרת על היום שלה. אני מקשיב. באמת מקשיב. נשמע קל, אבל כשהכאב צורח באוזניים, קשה להתרכז בשיחה. היום אני מצליח. קטע וידאו ויראלי במשרד. צוחקים. צחוק טוב. צחוק מפעיל אנדורפינים, אומרים. קל יותר לרגע.

**20:45**
גל חדש. לא נורא. לא הכי גרוע שהיה. ארבע וחצי מתוך עשר. אפשר לחיות. אם הוא יישאר ככה, אולי אצליח לקרוא קצת. אני באמצע ספר טוב. משהו על מסעות. אני נוסע דרך העיניים של מישהו אחר. מישהו שהגוף שלו לא בוגד בו.

**21:30**
יושב מול הטלוויזיה עם טל. סדרה חדשה שהיא אוהבת. אני מנסה להתרכז. קשה. הכאב מתחזק. חמש וחצי מתוך עשר עכשיו. נשען אחורה. מחפש את הכרית הקטנה. זו שתומכת בדיוק בנקודה בגב. אחרי חמש דקות מרגיש שעוד לחיצה קטנה יכולה להיות טובה. זז. טעות. כאב חד. שבע מתוך עשר פתאום. נושם עמוק. מחכה שיעבור. טל רואה. "אתה רוצה לסיים את הפרק מחר?" אני מנענע ראש. אני רוצה להיות נורמלי לידה. לפעמים זה יותר חשוב מהקלה בכאב.

**22:15**
זמן תרופות. מגיע להן שם. "תרופות לילה". כאילו שמלוות אותי למיטה. רק שאני יודע שהן לא ילוו אותי לשינה. שרירים מכווצים בצוואר. אני יודע כבר מה זה אומר. לילה ארוך. פיבי החליטה שהיא לא עייפה עדיין.

**23:40**
במיטה. טל נרדמה. מסתכל בה. בשקט. בשלווה. אוהב אותה. תוהה איך היא סוחבת את זה. אם הייתי יכול לקחת על עצמי את כל הכאב בעולם כדי שלא תסבול, הייתי עושה זאת. כנראה שזה מה שהיא מרגישה כלפי. רק שהיא לא יכולה. אף אחד לא יכול. הכאב הוא רק שלי. הבדידות של הכאב. לא מצליח להסביר את זה. זו בדידות מיוחדת.

**00:20**
גל חדש. שמונה מתוך עשר. קם מהמיטה. מחפש את החדר השני. הספה שם מוכנה. לא רוצה להעיר את טל. היא צריכה לישון. מחר יום חדש. פיבי חוגגת בכל תא בגוף. תוהה אם הכדור האחרון כדאי עכשיו. אם אקח אותו, לא יישאר לי לבוקר. אם לא אקח, לא אישן. לוקח. אין ברירה.

**01:15**
שוכב על הספה. עיניים פקוחות. הכדור מתחיל לעבוד. משהו רך מתפשט בגוף. לא מספיק. אף פעם לא מספיק. אבל משהו. המוח מתחיל לשוטט. זוכר ריקוד אחרון. לפני שנים. לפני פיבי. במסיבה. גוף חופשי. תנועה חופשית. זיכרון רחוק. כמעט של מישהו אחר.

**02:10**
עוד ערות. אבל רכה יותר. פיבי עדיין כאן, אבל כמו מכוסה בשמיכה. מטושטשת. חולם בעיניים פקוחות. ילדים. נכדים אולי יום אחד. האם אספר להם על פיבי? האם יראו אותי כסבא חולה? או סתם סבא שאוהב קסמים? אולי לא אספר. אולי לא צריך שידעו. מעניין אם פיבי עוברת בגנים. קורע אותי אם מישהו מהם יצטרך להרגיש ככה. אבל אם כן, לפחות ידעו שהם לא לבד.

**02:45**
הכדור עוזר. מתנמנם. חולם שוב שאני שוחה. הפעם בים. המים קרירים, מלוחים. מפני המים רואים את החוף. טל יושבת שם. מחכה לי. מנופפת. הגלים עדינים. התנועה קלה. בלי כאב. משחה הביתה. אליה.

**03:17**
מתעורר.