לפעמים אני נסגר בחדר השני. כשהכאב בשיא. כשאי אפשר לסבול אפילו את המגע הכי עדין. משב רוח על העור כמו ברזל מלובן.
היא מבינה. טל. זו לא חכמה גדולה, היא פשוט מזהה את הסימנים. הליכה שפופה. עיניים אדומות בבוקר. ספל קפה שרועד ביד שלי. אישה חכמה, מזהה את הימים הרעים בלי מילים.
אני הנכה, היא הבריאה. אין סימטריה. גוף אחד עם מפלצת בפנים. פיבי. הגוף השני צריך להסתגל, להבין, לוותר, לחכות.
קשה יותר לה. לחיות עם מישהו שיש לו סיבה. סיבה לביטול. סיבה לא להופיע. סיבה לכל "לא בא לי" פתאומי. לכל הפסקה באמצע. אני רואה את הבלבול בעיניים שלה. האם באמת כואב לי, או שלא רוצה? האם באמת אני לא יכול, או מתחמק?
"איך אתם מסתדרים?" שואלים אותנו. מה נענה? בימים הטובים מתפקדים. בימים הרעים שורדים. בימים הגרועים אני רק דלת סגורה, והיא בחוץ, מחכה.
אצל רופא הכאב. היא תמיד באה. אומרת שאם לא תבוא, לא אזכור חצי ממה שהרופא אומר. צודקת. כשכואב, קשה להקשיב. הרופא שאל אותה איך היא. היא חייכה חיוך עייף. "יום יום, שעה שעה". ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת.
קשה להבדיל בין האשה הצעירה, המלאה בחיים, שהתחתנתי איתה, לבין המטפלת שהיא נאלצת להיות בימים הרעים. המתווכת ביני לבין העולם. המגן האנושי שלי.
חברים רוצים שנבוא למסיבה. משפחה מתקשרת לחתונה. היא מסתכלת בי. יודעת שהתשובה תלויה בפיבי. לא בי. לא בה. בפיבי.
והיא אף פעם לא מאשימה. אף פעם לא כועסת. אף פעם לא שואלת "למה דווקא אנחנו". פשוט קמה בבוקר, עושה עוד יום, והולכת לישון. לפעמים לבד, כשהכאב מגרש אותי לחדר השני.
לפעמים אני תוהה אם רופא הכאב מבין. אבל יותר מזה, אם אני מבין באמת מה עובר על טל. להיות האדם הבריא שחי עם פיבי, בלי לחוות אותה.
כל ויתור כואב פעמיים. לה וגם לי.
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה