אני יושב במסדרון של המרפאה. שעה המתנה. עוד עשרים דקות. עוד חמש. סוף סוף.
הרופא שלי מולי. סבלני. נחמד. מקצועי. בטח הוא שמע היום כבר עשרים סיפורים כמו שלי. בטח מחר ישמע עוד עשרים.
"על סולם של אחד עד עשר, כמה כואב לך היום?"
אני תוהה. מה הוא מרגיש כשהוא שואל את השאלה הזאת? האם הוא מדמיין סולם? האם הוא רואה מספרים צפים מעלי? האם הוא באמת יודע מה ההבדל בין שש לשבע?
מה מרגיש רופא הכאב כשהוא שואל על כאב?
בחוץ, בחדר ההמתנה, אנשים חיים את חייהם. כולם כואבים. כל אחד בדרכו. אבל יש הבדל בין כאב לכאב. יש הבדל בין כאב שבא והולך לבין זה שאף פעם לא עוזב, רק מתחזק ונחלש. הרופא שלי יודע את ההבדל הזה. אבל האם הוא מרגיש אותו?
אני מספר לו על הלילה האחרון. על האש המתפשטת בשרירים. על הסכינים הקטנות בעצמות. על האיזמל החד שחותך בגב כשאני עוטף את בתי בשמיכה. הוא מהנהן. מקשיב. כותב. אכפת לו.
אבל האם הוא מרגיש?
כשאני הולך הביתה, אני תוהה. מה קורה לכל הכאב הזה שאני משאיר אצלו? כל הכאב שהוא שומע, יום אחרי יום, פציינט אחרי פציינט. לאן הוא הולך? האם הוא מצטבר במגירות שלו? האם הוא מעמיס אותו על המכונית בדרך הביתה? האם הוא זורק אותו לפח יחד עם הכפפות?
הבדידות של פיבי היא לא רק בכאב עצמו. היא בפער. בתהום הזאת בין מי שמרגיש לבין מי שלא. גם הרופא הטוב ביותר, האכפתי ביותר, הסבלני ביותר נמצא בצד השני של התהום.
פעם, בפגישה, הרופא שלי אמר משהו שנשאר איתי. הוא אמר: "אני לא יכול להרגיש את הכאב שלך, אבל אני יכול להאמין לך."
וזה אולי הדבר היחיד שאפשר באמת לבקש. לא להבין. לא להרגיש. רק להאמין.
אבל עדיין אני תוהה, בלילות הארוכים כשפיבי לא נותנת לישון. מה מרגיש רופא הכאב?
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה