קמתי הבוקר, והגוף שלי צעק. לא בקול, אלא בכאב. אותו כאב מוכר, עמוק, של פיברומיאלגיה שמלווה אותי כבר זמן רב.

> "קמתי עקום במיוחד, קשה לי"

פשוט משפט אחד שמכיל עולם שלם של כאב. ימים כאלה קורים, במיוחד אחרי אתמול.

## להופיע דרך הכאב

אתמול בערב הופעתי בפני קבוצה של צעירים דינמיים. האירוע היה מוצלח מאוד, אפילו יותר ממה שציפיתי. אבל מה שהקהל לא ראה היו הכאבים שהתמודדתי איתם מאחורי החיוך.

> "כמות האנרגיה שנצטרכתי לה לא באמת הייתה לי, הופעתי תחת כאבי גיהינום והצלחתי."

אני יודע שעשייה עוזרת לי. היא מסיחה את דעתי, נותנת לי מטרה, מעניקה לי סיפוק. אבל ישנם ימים, כמו היום, בהם אין לי אפילו את הכוח להתחיל.

## המיטה כמקלט

בימים כאלה, המיטה הופכת למקום הבטוח שלי. מקום שבו אני יכול פשוט להיות, בלי לדרוש מעצמי עוד.

> "רוצה לברוח למיטה, לישון, שם הכי כיף לי"

הרופאים עושים כמיטב יכולתם, אבל האמת העגומה היא שאין פתרון קסם לפיברומיאלגיה. לפחות לא עדיין. זו מחלה שדורשת ממך ללמוד לחיות איתה יום-יום, שעה-שעה.

## המאבק עם המנוחה

הקושי האמיתי, מסתבר, אינו רק הכאב הפיזי. יש גם את המאבק הפנימי:

> "תיאורטית מותר לי לנוח היום, אבל אני ממוצא פולני אצלנו אומרים: תנוח רק בקבר…"

כמה קשה לתת לעצמנו את הרשות לנוח. התרבות שלנו, החינוך שקיבלנו, המילים שנאמרו לנו – כולם דוחפים אותנו להמשיך, לא להיכנע, להתגבר.

אבל אולי המנוחה אינה כניעה? אולי היא דווקא חלק מהאסטרטגיה להמשיך הלאה?

> "יכול לקבל את המתנה, מסתבר שזה הקושי הגדול…"

## לקבל את המתנה

היום למדתי משהו חשוב: לפעמים לקבל את מתנת המנוחה זה הקושי הגדול ביותר. לתת לעצמי את הרשות פשוט לנוח, להתאושש, להטעין את הגוף מחדש – בלי אשמה, בלי ביקורת עצמית.

המנוחה אינה בזבוז זמן. היא השקעה בימים הטובים יותר שיבואו. היא חלק מהטיפול העצמי שמאפשר לי להמשיך להופיע ולהצליח.

אז היום אני נותן לעצמי את המתנה הזו. בשתי ידיים, ללא אשמה. כי גם אני ראוי לה.

—

*אם אתם מתמודדים עם כאב כרוני, פיברומיאלגיה או אתגרים דומים, אני מזמין אתכם לשתף בתגובות את הדרכים שלכם להתמודד עם "היום שאחרי". איך אתם מאזנים בין הדחף להמשיך לבין הצורך לנוח?*