אני נמנע בגללך.

משפט קצר מדי עבור אובדן כה גדול. אני לא בטוח אם אנשים מבינים באמת מה זה אומר – להימנע. זה לא רק לוותר. זה לדעת שאתה לא יכול. שהמחיר גבוה מדי. שהכאב ינצח.

כשאתה חולה במחלה נראית, העולם מתגייס. מביא תבשילים, שולח פרחים, מתאים את עצמו אליך. כשאתה חולה במחלה שקופה כמו פיברומיאלגיה, אתה זה שצריך להתאים את עצמך לעולם. ובדרך כלל זה אומר – להימנע.

אז הנה רשימה חלקית, מאוד חלקית, של הדברים שנמנעתי מהם בשנים האחרונות. רשימת החיים שלא חייתי.

## חתונות

חתונה של דני ונועה. 400 איש באולם מחוץ לעיר. נסיעה של שעה. יושב במכונית, הכאב כבר מתחיל באגן, מטפס לאט לאורך הגב. אני יודע שאני אגיע לחופה, אעמוד כשכולם עומדים, אבל אחר כך אשב בשולחן, הרחק מהרעש והריקודים. אשב ואחכה. כמה זמן אני יכול לחכות עד שאפשר ללכת בלי להיראות גס רוח? שעה? שעתיים? המוזיקה דופקת בעצמות שלי. האורות מסנוורים. הכאב הופך מטורדני לבלתי נסבל. אז אני לא הולך בכלל. שולח מתנה. מתקשר למחרת. מתנצל על "מחויבות אחרת". אני הופך להיות האיש שלא מגיע.

החתונה של דורון, חבר ילדות. חתונה שנייה. הוא מתקשר, "אתה חייב לבוא. בלי תירוצים." אני מבטיח. אני אפילו מתכוון לקיים. אבל אז מגיע היום. פיבי מחליטה להרביץ במיוחד. כל תנועה היא כמו סכין. אני מתקשר, "תקשיב, אני חולה." הוא צוחק, "אתה סתם מפחד לרקוד." אני צוחק גם, "כן, משהו כזה." לא מספר לו שהבוקר לקח לי 45 דקות לצאת מהמיטה. שבלעתי שלושה כדורים רק כדי לגרום לגוף להפסיק לצרוח. שהמחשבה על חליפה נצמדת לגוף, על נעליים לוחצות רגליים, על שעות של עמידה, יושבת, חיוכים… שזה בלתי אפשרי.

חתונה של הבת של חבר. היא קוראת לי "דוד", למרות שאין בינינו קשר דם. "אתה חייב לשים לי שטר בריקוד," היא מתקשרת שבועיים לפני. "אני אגיע," אני אומר, ואני יודע כבר שאני משקר. אני לא רק מפחד מהכאב, אני מפחד שאנשים יראו את הכאב. שאשב לבד בשולחן, שאקום ואלך צולע. שאצטרך להסביר שוב ושוב. אז אני מעביר כסף מראש. "מצטער, יקירתי, משהו דחוף צץ."

אני מתבונן ביומן שלי. "חתונה של רונית." "חתונה של יובל ושירה." כל המילים האלה מסומנות בשחור, מחוקות. חיים שלא חייתי.

## מסיבות וארוחות

הם מזמינים אותי כי אני הקוסם. אני זה שמביא את הפלא, את ההפתעה. "תביא קלפים," הם אומרים. אבל ארוחת ערב של שלוש שעות זה לא קסם שאני יכול לבצע. לשבת על כיסא קשה, להתרכז בשיחה בזמן שהגב שלי בוער, שהראש מתחיל להסתחרר מהכאב… אני מוותר מראש.

מסיבת יום הולדת שישים לגיורא. חבר טוב. הוא מתכנן הפתעה לאשתו. "רק החברים הקרובים," הוא מבטיח. אני רוצה ללכת. אני מתכנן ללכת. אני אפילו קונה מתנה. ואז יומיים לפני אני יודע – זה לא יקרה. כי פיבי החליטה שהשבוע הזה הוא שלה. היא לוקחת את כל האנרגיה שיש לי, והיא לא משאירה שום דבר לחברים.

ארוחת שישי אצל המשפחה שלה. משפחה גדולה, רעשנית, אוהבת. "ראינו אותך בטלוויזיה!" אומרים לי. "תראה לנו איזה קסם!" ואני מחייך, ממציא תירוץ. כי הם לא יודעים שהבוקר לא היה לי כוח לצחצח שיניים. שלהרים יד כדי להראות קסם יכול להדליק שריפה בכתף. שמהרגע שאני נכנס לבית ועד הרגע שאני יוצא, אני סופר את הדקות. מתי אוכל ללכת הביתה.

אין לי יותר חברים שמזמינים אותי למסיבות. כי אחרי הפעם השלישית או הרביעית שאתה מבטל ברגע האחרון, אנשים מפסיקים להזמין. ואולי זה יותר פשוט ככה.

## הצגות וקונצרטים

אוהב תרבות. אהבתי. מנוי לתיאטרון, לפילהרמונית. פעם הייתי הולך לפחות פעם בשבוע. הייתי עומד בתור לכרטיסים. הולך לבכורות סרטים. הייתי האיש שידע מה קורה בעיר.

והנה הזמנה לבכורה של הצגה חדשה. אני מכיר את הבמאי, את השחקנית הראשית. "אתה חייב לבוא," הם אומרים. אני אומר שאבוא. אולי הפעם. אבל אני יודע את האמת. שלשבת במשך שעתיים על כיסא תיאטרון צר. שלנסוע שעה הלוך ושעה חזור. שלהתחייב להיות במקום אחד, בזמן אחד, בלי יכולת לברוח אם הכאב יהיה בלתי נסבל… זה מפחיד יותר ממופע אימים.

אז אני מוותר. ההצגה ממשיכה. אבל בלעדיי.

## נסיעות וטיולים

פעם הייתי אדם שנוסע. מזוודה קטנה, כרטיס טיסה, העולם פתוח. היום, מחשבה על טיסה של שלוש שעות מצמררת אותי. לשבת קפוא, כבול למושב, בלי יכולת לזוז כשהכאב מגיע… איך בדיוק עושים את זה?

חמישה חברים נסעו לטיול בדרום אמריקה. חודש שלם. מסלול מדויק. הזמנה פתוחה. "תצטרף לחלק," הם אמרו. וחלק ממני רצה. אלוהים יודע כמה רציתי. אבל הייתי צריך להסביר – אני לא יכול לישון בהוסטל. אני צריך מיטה קשה במיוחד. אני לא יכול להיות במקום שאין בו רופא זמין. לא יכול לשבת באוטובוסים של 10 שעות. לא יכול לסחוב תיק גב. לא יכול להיות האדם שמעכב את כולם. אז אמרתי שיש לי מופע חשוב. שופע התנצלויות. ונשארתי בבית, עם פיבי.

## מופעים שלי

והקשה מכל – המופעים שסרבתי לקבל. כי זה לא רק סירוב להנאה, זה פגיעה בפרנסה. זו המומחיות שלי, זה מה שאני יודע לעשות. קוסם שלא עומד על במה הוא לא באמת קוסם.

שלושה מופעים בחודש שעבר. שלא התקיימו. "לצערי לא אפשרי מסיבות טכניות." האמת היא שהסיבה הטכנית היא גוף שלא מתפקד. כאב שמשתק. אי יכולת להבטיח שאעמוד על הרגליים למשך שעה.


## היומיום

וזה לא רק האירועים הגדולים. זה החיים הקטנים. לא ללכת לחנות כי זה אומר לעמוד בתור. לא ללכת לקולנוע עם הילדה כי שעתיים בכיסא זה יותר מדי. לא לנסוע ליער כי הדרך ארוכה מדי. לא לשבת בגינה עם חברים כי הישיבה על הקרקע תגרום לכאב להתפרץ.

אני נמנע וממצמץ בלי הרף את המילים "אני בסדר" כשאני לא. אני ממציא תירוצים ומשקר שקרים קטנים. ואני שונא את זה.

## הוויתור הגדול ביותר

אבל הוויתור הגדול מכולם אינו על אירוע, או מקום, או חוויה. הוא על תחושת הספונטניות. על היכולת פשוט לומר "כן" ולהסתכן. כי כל דבר דורש חישוב מוקדם. כל הזמנה מלווה בשאלות. האם אני יכול להבטיח שאעמוד בזה? האם הכאב ישתלט? האם אוכל לברוח אם אצטרך? מה המחיר שאשלם אחר כך, בכאב ובסבל?

אני נמנע בגללך, פיבי. ממפגשים וחיבוקים, מסיבות ושמחות, טיולים ומופעים. אני נמנע מהדברים שפעם הגדירו אותי – התנועה, ההרפתקה, הספונטניות.

אבל יש דבר אחד שממנו אני לא נמנע – וזו אהבה. אהבה מרופדת בכריות רכות על הספה בסלון. אהבה של סרט בנטפליקס במקום סרט בקולנוע. אהבה של ילדים שיודעים מתי אבא צריך לנוח. אהבה ששואלת "אתה בסדר?" ומבינה גם כשהתשובה היא שקר.

אני נמנע מדברים רבים בגללך, פיבי. אבל אני משתדל שלא להימנע מלחיות.

גם אם זה אומר לחיות חיים אחרים לגמרי ממה שתכננתי