יליד המאה ה-18, תושב רעננה בתמ"א מתמשכת, אבא לשניים, בעל לאחת. זה אני. במקור אוקסמן, איש השור, נצר לשושלת קצבים מפולין. קליוסטרו אני מגיל 12, שם שאספתי מספר והיום הוא חלק ממני. מה אני עושה ביומיום? כשאנשים שואלים אני מחייך ועונה בפשטות: "I'm fucking with people's minds" – במילים אחרות, יוצר מציאויות מזויפות היטב ומזמין אנשים להיכנס אליהן. לשמוח בהן. להתפעל.

אבל מאחורי הקלעים יש סיפור אחר, שלא סיפרתי בכתבה המקורית. חיים בצל הכאב. רומן כפוי עם פיבי, פיברומיאלגיה. מחלה שמצית אש בעצמות וחשמל בשרירים. חיים על ציר שבין הבלתי נסבל לבלתי אפשרי. החיים האמיתיים מאחורי האשליה.

06:00

מתעורר שתי דקות לפני השעון המעורר. תמיד. זו מין יכולת מוזרה שיש לי, כאילו הגוף מתכנת את עצמו. אבל הגוף הזה, הוא גם אויב. הרגליים מסרבות לזוז, השרירים נדבקו למיטה. הבוקר הוא הזמן הקשה ביותר של היום. אחרי שמונה שעות של שינה ללא תנועה, כל מפרק מאובן. כל שריר צורח. הלב דופק חזק מדי מהמאמץ הפשוט של להתעורר.

קודם כל – כדורים. מדללי דם, נוגדי דלקת, משככי כאבים. חמישה קטנים בבוקר, תשעה קטנים בלילה. אספתי אותם למגדל קטן על השידה. מגדל קלפים הפוך – אם אחד נופל, הכל נשאר עומד. זה המבצר שלי נגד הכאב.

מתחיל מקפה. ריטואל מעיר וממקד. לא סתם קפה, זה קפה מאבו גוש. 50% קלוי שרוף עם הל. חזק ומר, כמו שקפה מזרח תיכוני צריך להיות. כמו החיים עם פיבי.

ברחוב שלנו כל הבניינים בתמ"א. הרעש של המשאיות והפועלים כבר בשעה הזו מעלה את רמת הכאב. מתרכז בנשימות. אחת, שתיים, שלוש. לא נותן לכאב לנצח עוד לפני שהיום התחיל.

07:45

הולך עם ליהי לבית ספר יד ביד. עשר דקות של פלא. ילדה קטנה אוחזת ביד שלי, לא יודעת שהיד הזו רועדת מבפנים, לא מבינה שלעמוד זקוף דורש ממני מאמץ אדיר. היא מתעכבת ליד חתול, ליד פרח. ואני מתעכב איתה, מסתיר את האנחה כשאני מתכופף. הזמן הזה איתה הוא שווה כל כאב.

הפרידה תמיד קשה. אולי כי היא לא יודעת שכל יום שאני מלווה אותה הוא ניצחון קטן. יש ימים שפיבי מנצחת, ואז אין כוח לצאת מהמיטה בכלל. הימים שאני כן מלווה אותה – אלה ימי הניצחון שלי.

08:00

בסניף הדואר. היום הגיעה חבילה מסין עם קסם מופלא של ארנק בוער. גופי בוער הרבה יותר מכל ארנק. אני עומד בתור, רגליים רועדות. השומר שואל אם אני בסדר, אני אומר "הכל טוב". השקר הזה כבר אוטומטי.

08:30

מגיע ל"בית הקוסם", הסטודיו שלי. המקום היחיד שבו אני יכול להיות חלש לרגע אם צריך. הכיסא מרופד במיוחד, הספה מותאמת לימים הקשים. בניתי אפילו חדר בריחה שלם בתוך הארון, מוסתר לגמרי. לפעמים אני חושב שבניתי אותו כדי לברוח מהכאב, אבל ממנו אין בריחה.

מתאמן עם הארנק הבוער. אצבעותיי נוקשות, לא משתפות פעולה. בימים טובים הן נעות כמו שצריך – קלות, זריזות, מהירות מכדי שהעין תראה. היום הן כבדות. פיבי אוהבת במיוחד את האצבעות שלי, מחבקת אותן בחום של אש.

10:00

ישיבת הפקה. הצוות שלי כבר למד להבין את הסימנים. כשאני עומד לפתע באמצע המשפט, כשהעיניים שלי מתרחבות לרגע, כשאני מתחלף לפתע. הם יודעים שזה הרגע שהכאב חוצה את הגוף כמו ברק. הם ממשיכים לדבר כאילו כלום, נותנים לי את ארבעים השניות שאני צריך להסדיר נשימה, להחזיר שליטה.

אנחנו מכינים מופע לסטודנטים בצפון. 300 צעירים חכמים שמחכים לפלא. הם לא יודעים שהפלא האמיתי יהיה אם אעמוד על הרגליים במשך שעה שלמה.

11:00

מעין הסופרת מגיעה. מרגיש פיצוץ קטן בגב התחתון. מחליט לשתות כוס מים במקום לקחת עוד כדור. מחכה שהכאב יחליש אחיזה לבד. ממשיך לדבר, לחייך, לתכנן קונספט חדש למוזיאונים. הכאב הופך לרקע, תמיד שם, אף פעם לא נעלם לגמרי.

12:00

הגעתי לקופת חולים. לפני חצי שנה עברתי אירוע מוחי. יצאתי ממנו ללא פגע. נס, קוראים לזה. קסם אמיתי. כשיש לך פיברומיאלגיה, אירוע מוחי נראה כמעט כמו חופשה – הכאב ממוקד במקום אחד, לא מפוזר בכל הגוף. האחיות בודקות שהלב מתקתק נכון. הן לא יודעות שכל תקתוק מלווה בהתכווצות שרירים קטנה בחזה, שמזכירה לי שגם הנשימה היא מאמץ.

13:00

חוזר לבית הקוסם. שוכח לאכול. פיבי אוהבת כשאני לא אוכל, היא מתחזקת. אבל אני חייב אנרגיה כדי להילחם בה. אוכל כריך קטן, לוקח כדור, מתרגל נשימות עמוקות.

14:45

אוסף את ליהי בהפתעה. ילדים אחרים בכיתה שלה יודעים שאני קוסם. הם רוצים לראות טריקים. אני מראה להם קסם קטן עם מטבע, המטבע נעלם מכף היד ומופיע מאחורי האוזן. פיבי מופיעה באותו זמן בדיוק, מחליקה כמו להב לאורך עמוד השדרה. אני לא מראה כלום. לא רועד. הקסם האמיתי הוא שאני ממשיך לחייך.

16:00

"ינשופים רעננה". מלמד פעם בשבוע ילדים סקרנים ופיקחים "לחשוב כמו קוסם". בפנים, אני חושב כמו אדם שמנסה לברוח מכלוב של כאב. התלמידים לא רואים. הם רואים רק את הקסמים, את התעלולים. הם לא רואים את הרגעים שבהם אני לוקח נשימה עמוקה באמצע משפט, את הפעמים שאני מחליף יד כשזו רועדת יותר מדי.

17:00

גונב חצי שעת חצי שינה. לא בגלל עייפות. בגלל הכרח. הגוף צורח למנוחה. הכרית מתחת לראש היא המקום היחיד בעולם שמבטיח שקט לרגע.

17:30

בחדר הכושר. פיבי אוהבת את חדר הכושר כמעט כמו שאני שונא אותו. היא נהנית להסתתר בין המשקולות, לצאת בדיוק כשאני מרים משהו. או להתחבא במכשיר ההליכה, ולהופיע פתאום כמו ברק באמצע הצעד העשירי. אבל האירוע המוחי לימד אותי דבר אחד – בלי חדר כושר אין לי סיכוי. אז אני הולך. סובל, אבל הולך.

השרירים שבדרך כלל מתכווצים בכאב עכשיו מתכווצים במאמץ מכוון. פרדוקס. אני גורם לגוף שלי במודע את הכאב שהוא גורם לי בלי רשותי. אולי זו נקמה קטנה.

19:30

ארוחת ערב משפחתית. ללא טלפונים. ליהי מובילה את השיחה, מספרת על היום שלה. ואני מקשיב, מחייך, צוחק במקומות הנכונים. לא מספר על הרגע שבחדר כושר כשכמעט נפלתי מהמכשיר כי הכאב הגיע כמו גל צונאמי. לא מזכיר שבחנות על יד כמעט התעלפתי ונאלצתי להישען על קיר. הקסם הגדול ביותר שלי הוא תמיד להיראות שלם, בריא, שמח.

20:30

חוזר למחשב לסגור את היום. העבודה היא המפלט, ברגעים שהמוח תפוס בפתרון בעיות, הכאב נדחק לפינה. לא נעלם לגמרי, אבל הופך לרחש ברקע. ברגע שאני מסיים לעבוד, פיבי חוזרת במלוא העוצמה, מזכירה לי שהיא תמיד שם.

21:30

זמן עם טל. שותים תה עם לימון. היא יודעת. מרגישה, קוראת את הסימנים. לא צריכה לשאול "אתה בסדר?". וזה הדבר הכי נפלא שאפשר לתת לאדם שחי עם כאב כרוני – לדעת בלי לשאול. להבין בלי להכביד. אנחנו רואים קצת טלוויזיה, "דוק מרטין". חצי שעה גג. זה קצה יכולת ההכלה ביום כזה.

22:30

המיטה היא המקום הכי נכון בעולם. הגוף כבד, הראש קל. פיבי עייפה גם היא, אחרי יום שלם של התעללות. היא נרגעת, משאירה רק זכר לנוכחותה. אני מתכרבל, לוקח את תשעת הכדורים הלילה, ומתכונן לישון. מחר יום חדש. אולי פיבי תהיה נחמדה יותר. אולי לא. אי אפשר לדעת. אבל אני אקום, אשתה קפה, אקח כדורים, ואלך שוב עם ליהי לבית הספר. כי זה החיים, עם פיבי או בלעדיה. זה הקסם האמיתי היחיד – להמשיך.